היינריך היינה

היינריך היינה
Heinrich Heine

דיוקנו של היינה מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1831
לידה	13 בדצמבר 1797 דיסלדורף, ברג
פטירה	17 בפברואר 1856 (בגיל 58) פריז, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות של מונמארטר
שם לידה	הארי היינה
מדינה	ממלכת פרוסיה, צרפת
סוגה	שירה, סאטירה
זרם ספרותי	התנועה הרומנטית
יצירות בולטות	גרמניה: אגדת חורף, ספר השירים, מסע בהרי ההארץ, אטה טרול, הרבי מבכרך
שפות היצירה	צרפתית, גרמנית
אירועים משמעותיים	שריפת הספרים בגרמניה הנאצית (1933)
הושפע מ	שלגל, לסינג, אריסטופאנס, ביירון, וינקלמן, גתה, נובאליס, הגל, אדוארד גנז
השפיע על	קרל מרקס, פרידריך ניטשה
השכלה	אוניברסיטת בון, אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, אוניברסיטת גטינגן
עיסוק	משורר, פילוסוף, מסאי, סופר, מבקר ספרות, עיתונאי
תארים	Dr. iur.‎
בן זוג	Mathilde Heine (מ-1841)
חתימה
אתר רשמי

היינריך היינה (נולד בשם הארי היינה, מאז 1825: כריסטיאן יוהאן היינריך היינה; בגרמנית: Heinrich Heine;‏ 13 בדצמבר 1797, דיסלדורף – 17 בפברואר 1856, פריז) היה משורר, פילוסוף, פובליציסט ומבקר ספרות יהודי-גרמני מומר, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19.

היינה נחשב הן למשורר רומנטי והן למי שהפנה עורף לזרם ספרותי זה. הוא הפך את שפת היומיום לראויה לשירה, הפך את צורות הפיליטון ויומן המסע לצורת אמנות, והקנה לשפה הגרמנית קלילות ואלגנטיות שטרם ידעה עד אז. כעיתונאי ביקורתי ומעורב פוליטית, מסאי, סאטיריקן ופולמוסן עורר הערצה וחשש גם יחד. הוא נמנה עם המשוררים הגרמנים שיצירותיהם זכו למספר הגדול ביותר של תרגומים לשפות זרות.

ביוגרפיה

נעורים ושנות הלימודים

הארי היה הבכור מבין ארבעת ילדיהם של סוחר הבדים סמסון היינה (1764–1828) ואשתו בטי (במקור: פאירה) לבית ון גלדרן (1770–1859; אחי-אביה היה הנוסע והביבליופיל שמעון פון גלדרן). בית הוריו היה בית יהודי מודרני משכיל, שהושפע מרוח תנועת ההשכלה היהודית. ב-1803 התקבל ללימודים ב"חדר". כעבור שנה, ב-1804, החל ללמוד בבית ספר ממלכתי. ב-1810 התקבל לגימנסיה בדיסלדורף, שפעלה לפי עקרונות תנועת הנאורות המאוחרת. כבר כתלמיד כתב היינה את שיריו הראשונים. בשנת 1814 עזב את הגימנסיה ללא תעודת גמר, ובהתאם למסורת המשפחתית היה עליו להכשיר את עצמו בבית ספר למסחר ואחר כך להיות סוחר. במקביל עבד בחנות שניהל אביו.

משנת 1815 התמחה היינה ללא תמורה אצל הבנקאי רינדסקופף בפרנקפורט, ולאחר מכן, מיוני 1816 בבנק של דודו האמיד סלומון היינה בהמבורג. סלומון, שבניגוד לאחיו סמסון זכה להצלחה רבה בעסקיו, פרש את חסותו על אחיינו. עד למותו בשנת 1844 תמך סלומון כלכלית באחיינו, אף שלא הבין הרבה בעיסוקיו הספרותיים. ידועה אמרתו של סלומון על אחיינו היינה: "אילו היה לומד משהו אמיתי, לא היה עליו לכתוב ספרים".

מכיוון שליבו של היינה לא יצא אחרי עסקי כספים וגם לא עמד לו הכישרון לכך, הקים דודו בעבורו בית מסחר לבדים. אלא שחברת "הארי היינה ושות'" פשטה רגל אחרי זמן קצר. בעליה, היינריך היינה, העדיף להקדיש את זמנו לכתיבת שירה. גם אהבתו הנכזבת לבת דודתו אמלייה לא מצאה חן בעיני המשפחה. את ייסורי אהבתו אליה עיבד מאוחר יותר לשירים שהתפרסמו בספר השירים. את האווירה המעיקה בבית דודו, שבו הרגיש יותר ויותר בלתי רצוי, ביטא בשירו Affrontenburg. לבסוף נכנעה משפחת הדוד ללחצי האחיין ואפשרה לו לימודים אוניברסיטאיים הרחק מהמבורג.

במרץ 1819 שב היינה לדיסלדורף.

לימודים בבון, גטינגן וברלין

אף שלא התעניין בכך במיוחד, היינה החל ללמוד משפטים וכלכלה בסתיו 1819. תחילה נרשם ללימודים באוניברסיטת בון, שם למד גם מפיו של אוגוסט וילהלם שלגל. באותה שנה השתתף, לצד יום-טוב ליפמן צונץ ואחרים, בייסוד האגודה לתרבות ולמדע של היהודים.

ב-1820 נאלץ לעבור לאזור הולשטיין, לאחר חיסול העסק של הוריו. אז גם פורסם מאמר הפרוזה הראשון שלו. במקביל, בסמסטר החורף של השנה, עבר היינה לאוניברסיטת גטינגן, שם הצטרף לאיגוד סטודנטים. אבל כבר בפברואר 1821 נאלץ לעזוב גם את האוניברסיטה וגם את איגוד הסטודנטים. הסיבה לכך הייתה פרשה של דו-קרב: היינה ניסה בתקופה זו להסתיר את מוצאו היהודי, וכאשר אחד הסטודנטים העליבו בשל יהדותו הזמינו היינה לדו-קרב. האוניברסיטה הרחיקה אותו בשל כך מן הלימודים למשך סמסטר אחד. מייד אחר כך הרחיק אותו גם איגוד הסטודנטים בשל "התנהגות בלתי צנועה", כלומר ביקור בבית בושת. היות שביקורים כאלה היו שכיחים בקרב הסטודנטים בני התקופה, סבורים ביוגרפים אחדים שהרחקתו של היינה נעשתה ממניעים אנטישמיים.

היינה עבר לברלין ולמד שם בין 1821 ו-1823. הוא שמע הרצאות מפי פרידריך הגל והיה מקורב לחוג ה"הגליאנים השמאליים". במהרה יצר קשרים עם החוגים הספרותיים של העיר, והיה אורח קבוע בסלונים הספרותיים של רחל ורנהגן ושל אמליה בר. מברלין יצא בשנת 1822 למסע לפוזן, שבה פגש לראשונה בחסידות. החסידות, וכמוה חיי היהודים במזרח בכללותם, ריתקו ודחו אותו בו זמנית. באפריל 1823, שנתיים לפני שהתנצר כתב לידידו (היהודי) עמנואל ווהלוויל:

”גם לי אין כח לגדל זקן ושיקראו לי "משה'לה היהודון" (Judenmauschel) ולצום וכולי. אין לי אפילו כח לאכול מצות באופן סדיר. אני גר עתה אצל יהודי (טחב ואווזים ממול), ומקבל מצות במקום לחם ושובר את שיניי. אך אני מנחם עצמי כשאני חושב: בכל זאת, אנחנו בגלות!”

היינה שלל את דרכה של היהדות הרפורמית. הוא ראה בתפילה בגרמנית ובנגינת העוגב, שהונהגו על ידי היהדות הרפורמית, חיקוי של הנצרות המציע רק "תפאורה ועיצוב חדשים".

בקיץ 1823 שב לגטינגן שבממלכת הנובר, כדי להתכונן לבחינות הדוקטורט. במהלך כתיבת התזה עבר לבית הוריו בלנבורג, משם כתב לידידו, משה מוזר, כי בבית הוריו דנים בהתנצרות והוא היחיד המתנגד לזה.

טבילה לנצרות ופרשת פלאטן

ביולי 1825 הוענק להיינה תואר דוקטור למשפטים. זמן קצר לפני כן, ולמרות הצהרותיו בפני ידידיו כי לעולם לא ימיר את דתו, ב-28 ביוני 1825 נטבל היינה לכנסייה הלותרנית בעיר המרחצאות הייליגנשטט שבתורינגיה. הוא בחר בכריסטיאן יוהאן היינריך כשמו הנוצרי, ומאותו יום קרא לעצמו היינריך היינה. הוא ניסה להסתיר ממשפחתו את טבילתו לנצרות. בהיותו אדיש למדי מבחינה דתית, ממילא ראה בתעודת הטבילה רק "כרטיס כניסה לתרבות האירופית" (במקור: "Entre. Billet zur Europäischen Kultur"). אכזבתו מאי קבלתו לחברה, גם כמומר, היא מוטיב מרכזי ביצירתו.

הדוגמה המוכרת ביותר לדחייתו של היינה בידי החברה הגרמנית היא "פרשת פלאטן". הסופר אוגוסט גראף פון פלאטן תקף את היינה בפומבי בשל יהדותו, והיינה השיב למלעיזו בחשיפת ההומוסקסואליות של פלאטן, חשיפה שהפכה את פלאטן למנודה חברתית. היינה התחרט לעיתים קרובות על שנטבל לנצרות, בין השאר משום שהיתרונות של צעד זה בוששו להגיע. הוא ניסה שוב ושוב להתקבל לשירות המדינה (בין השאר במינכן), ומשכשל בכך החליט להתקיים כסופר עצמאי, דבר שהיה חריג למדי בזמנו.

הביוגרפים של היינה מדגישים את השפעת מוצאו היהודי על יצירתו. מבקר הספרות הנודע מרסל רייך רניצקי סבור שהדחייה וההתעלמות שבהן נתקל היינה מתבטאות בצורה מובהקת ביצירתו. ב-1826, לאחר שנכשל ניסיונו להשיג משרת מרצה לספרות באוניברסיטת מינכן, לקה היינה בדיכאון. הוא כתב למשה מוזר: "אני חש דחף כביר להיפרד לשלום מן המולדת הגרמנית... היהודי בי, שאי אפשר להדיח אותו לעולם, הודף אותי החוצה".

הצלחות ספרותיות ראשונות

הלורליי

שיריו הראשונים של היינה ראו אור בברלין בדצמבר 1821. בשנת 1823 נוספו להם "טרגדיות, בלוויית אינטרמצו לירי". בשנת 1824 ראה אור האוסף "שלושים ושלושה שירים", בהם שירו הפופולרי ביותר של היינה בגרמניה: "לורליי" (Loreley). בשנה זו גם ביקר בוויימאר אצל יוהאן וולפגנג פון גתה, שאותו העריץ. שנתיים לפני כן כבר שלח לו את שיריו הראשונים עם הקדשה. אך הביקור היה מאכזב; היינה התנהג – בניגוד לאופיו – בצורה מסוגרת ועצורה ואילו גתה היה קריר ומרוחק.

בשנת 1826 פרסם היינה את יומן המסע "מסע בהרי הָארץ" והחל שיתוף הפעולה בינו לבין בית ההוצאה "הופמן וקמפה" בהמבורג. יוליוס קמפה נשאר המוציא לאור של היינה עד למותו של האחרון. באוקטובר 1827 פרסם היינה את "ספר השירים" (Buch der Lieder) אשר ייסד את המוניטין שלו ונותר אהוב עד ימינו. הטון הרומנטי הכמו-עממי של שירים אלה ושל שירים מאוחרים יותר, שהולחנו בין השאר ב"אהבת המשורר" של רוברט שומאן, זכה לאהדת הקהל, והם נישאים בפי כל גם היום לפחות בקרב דוברי גרמנית.

בשיריו הבאים נטש היינה את הטון הרומנטי המקובל בכך שהשתמש באירוניה ואף בכתיבה בעלת אופי פוליטי. הוא כינה את עצמו "רומנטיקאי שברח", ולעג להתפעמות הרומנטית מן הטבע בשירו Das Fräulein stand am Meere (עמדה הנערה על שפת הים).

Reisebilder, 1831

היינה חווה את המסע בים לראשונה בשנים 1827–1828, במסעותיו לאנגליה ולאיטליה. את התרשמויותיו תיעד בסדרת "תמונות המסע" שפרסם בין 1826 ו-1831. עם סדרה זו נמנים בין השאר מחזור השירים "הים הצפוני" והיצירות "מרחצאות לוקה" ו"אידיאות. ספר לה גרנד" שכתב היינה מתוך תמיכה בנפוליאון ובהישגיה של המהפכה הצרפתית. בתקופה זו הוכר בהדרגה כישרונו הספרותי הגדול, ובתחילת שנות השלושים של המאה ה-19 כבר נפוצו המוניטין שלו בגרמניה ובאירופה כולה.

שנות פריז

איור ל"הרבי מבכרך" (1921) מאת יוסף בודקו, חיתוך עץ

בספטמבר 1830 היה היינה עד לפרעות אנטישמיות בהמבורג, בהן נופצו חלונות בית דודו על ידי ההמון, ובפברואר 1831 דחה הסנאט של המבורג את מועמדותו באופן סופי. מכיוון שנרדף גם בשל עמדותיו הפוליטיות, בעיקר בפרוסיה, ומאס בצנזורה הגרמנית – עקר היינה לפריז ב-1831, זמן קצר לאחר מהפכת יולי. בפריז החל פרק חדש בחייו וביצירתו. פריז הפכה לעיר הגלות שלו, והוא זכה לבקר במולדתו רק פעמיים נוספות. בשארית חייו התגעגע היינה לגרמניה, כפי שמיטיב לבטא שירו In der Fremde (בנכר). אולם יצירותיו – אלה שכבר פורסמו ואלה שעתידות היו להתפרסם – הוצאו אל מחוץ לחוק בפרוסיה בשנת 1833, ובכל המדינות החברות בקונפדרציה הגרמנית בשנת 1835. גורל דומה פקד את כל משוררי "גרמניה הצעירה" (Junges Deutschland): בהחלטת הבונדסטאג נקבע שחברי הקבוצה הזו שמו להם למטרה "להתקיף את הדת הנוצרית בכתבים ספרותיים הנגישים לקוראים בני כל המעמדות, להשמיץ את המצב הקיים ולמוטט את כל המסורת והמוסר".

היינה מצא כבר ב-1832 מקור הכנסה חדש בתפקיד הכתב הפריזאי של העיתון "אלגמיינה צייטונג" של אאוגסבורג שהוציא לאור יוהאן פרידריך קוטה, המוציא לאור של גתה ושל שילר. את טורי העיתון שלו מתקופה זו פרסם ב-1833 בצורת ספר תחת הכותרת "Französische Zustände" (מצבים צרפתיים).

באותה השנה הופיעו הסימפטומים הראשוניים של מחלתו – סימני שיתוק, התקפים של כאבי ראש ובעיות ראייה.

בינתיים הספיק היינה להפיק את המיטב מן החיים בפריז. הוא התרועע עם רבים מאנשי הרוח והתרבות בעיר, ביניהם הקטור ברליוז, לודוויג ברנה, פרדריק שופן, ז'ורז' סאנד, אלכסנדר דיומא ואלכסנדר פון הומבולדט.

המטרופולין הפריזאי הביא להיינה בשנים הבאות את ההשראה לשטף של מאמרים, טורים פוליטיים, פולמוסים, שירים ויצירות בפרוזה. בכתבים כדוגמת "מצבים צרפתיים" ניסה לקרב בין הגרמנים והצרפתים. בתוך כך הגיע לרמת ניתוח נבואית כמעט, למשל בדברי הסיום לספרו "על ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה בגרמניה" משנת 1834, 99 שנה לפני עלייתם לשלטון של מי שעתידים יהיו לשרוף את ספריו שלו. היינה הזהיר בו את הצרפתים כי עליהם "לפחד מגרמניה משוחררת":

הנצרות - וזוהי תרומתה היפה ביותר - מיתנה במידה כלשהי את תשוקת הקרב הברוטאלית של הגרמאנים, אלא שלא עלה בידה להרוס אותה, ואם ישתבר באחד הימים הקמע המביית, הוא הצלב, שוב תסתער במלוא עוזה פראותם של הלוחמים הישנים, שיגעון הקרב (...) המחשבה מקדימה את המעשה כפי שהברק מקדים את הרעם. הרעם (Donner) הגרמני הרי הוא גרמני ולפיכך אינו גמיש במיוחד והוא מתקרב באיטיות כלשהי; אלא שהוא בוא יבוא, וכאשר תשמעו אותו רועם כפי שלא קרה אף פעם בדברי ימי העולם, אז דעו: הרעם הגרמני הגיע סוף-סוף אל יעדו. בהישמע הרעש הזה ייפלו העיטים מתים מן השמים, והאריות במדבריות אפריקה הרחוקים יסתתרו במאורותיהם המלכותיות. בגרמניה יוצג מחזה שכנגדו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה.

היינה זיהה בלאומנות הגרמנית, שלא נקשרה – בשונה מזו הצרפתית – לרעיונות הדמוקרטיה וריבונות העם, את המרכיב ההרסני: שנאה לכל דבר זר.

עם יצירותיו החשובות משנים אלו נמנות גם "כנסת הרומנטיקה" (1836), "על לודוויג ברנה" (1840) ופרגמנט הרומן היהודי אשר נכתב בעקבות עלילת הדם בדמשק – "הרבי מבכרך" (1840).

בשנת 1841 נישא היינה למוכרת הנעליים הצרפתייה אז'ני קרסנטייה מירה, שהכיר מאז 1834. מתילדה, כפי שנהג לכנות אותה, הייתה קתולית אדוקה. הוא אהב בה במיוחד דבר אחד: שלא דיברה אף לא מילה אחת גרמנית, וגם לאחר שנים ארוכות של נישואים לא ידעה לאיזה משורר נודע היא נשואה.

בשנת 1843 כתב היינה את שירו Nachtgedanken (מחשבות לילה), המתחיל במילים המצוטטות לרוב בגרמניה:

"כאשר מחשבתי בלילה את גרמניה פוקדת

אזי שנתי אף היא נודדת".

בשיר שילב היינה את דאגתו למצב הפוליטי בגרמניה עם דאגתו לאמו האלמנה החיה בגרמניה בגפה. כדי לפגוש שוב את אמו ולהציג בפניה את אשתו, נסע היינה פעמיים, בשנים 1843 ו-1844, לגרמניה. שם הכיר את קרל מרקס (שהיו בני דודים מדרגה שלישית) ואת פרדיננד לסאל. מאוחר יותר עבד היינה בכתבי העת של מרקס.

באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 כתב היינה גם את השירים האפיים "אטה טרול" ו"גרמניה. אגדת חורף". את האחרון כתב לאחר נסיעתו לגרמניה. בשיר אפי ארוך זה תקף בחריפות ובשנינות את המדינה, הכנסייה והחברה בגרמניה, וברוחו של מרקס הבטיח:

"שיר חדש, שיר טוב יותר

הו חבריי, לכם אשוררה!

כבר על אדמת ארץ רוצים אנו

את ממלכת השמיים לכוננה".

את השירים החדשים הטובים יותר פרסם היינה בשנת 1844 באוסף השירה "שירים חדשים", ובו הופיע לראשונה גם "גרמניה. אגדת חורף".

המשטרה הפרוסית הוציאה נגד היינה צו מעצר ושמו נכלל ברשימת מבוקשים שנשלחה למעברי הגבול הפרוסיים. לצד שמו הופיע התיאור "טיפוס יהודי בולט". הצו נותר בתוקף במשך שנים. בנסיעתו האחרונה אל אמו ב-1844, הפליג היינה בספינת קיטור להמבורג, כדי לחמוק מהמשטרה הפרוסית.

היבטים יהודיים בשירתו

שירתו של היינה משופעת בנושאים יהודיים, שכלפיהם הזדהות ואירוניה משמשים בערבוביה. אחד מקבצי שיריו קרוי "מנגינות עבריות", ובקובץ כלולים גם השירים "הנסיכה שבת" (שבו מופיעים דברי הלל לחמין, כפרודיה על האודה לשמחה של שילר), "יהודה הלוי" (שבמרכזו ערגתו של יהודה הלוי לירושלים), "דונה קלרה" ו"הוויכוח". חלק ניכר מן הידע ההיסטורי-היהודי של היינה מקורו באגודה לתרבות ולמדע של היהודים, שעם מייסדיה נמנה קודם התנצרותו.

בחיבוריו מופיע אפיון של משה ("בנה פירמידות – לא מאבנים, כי אם מבני אדם: הוא יצר עם!"), וכן התפעמות מן האגדה שחכמי ירושלים הצילו מן המקדש, בזמן המרד נגד הרומאים, לא את חפצי היקר שבהיכל – אלא את ספר התורה.

דווקא התרחקותו מן הדת היהודית אפשרה להיינה מבט היסטורי על היהדות ועל מקומה בתרבות העולם. הוא מלגלג על החינוך הצרפתי שמקנה לבנות צרפת ידע על "פרעונים חנוטים ומלכים מרובינגים מפוקפקים" – אך אין בו מקום למשורר מופלא כמו יהודה הלוי. לא ייפלא כי היינה היה מקובל על דורות של משכילים יהודים במרכז אירופה ובמזרחה, ועורר לעיתים תחושת אי-נחת בקרב הממסד הספרותי הגרמני השמרני.

המשורר הלאומי ח"נ ביאליק התייחס להיינה כאל אחד ממשוררי ישראל ובמאמרו "הלכה ואגדה", בפסקה העוסקת בשבת, הוא כותב: "כל משוררי ישראל, מרבי יהודה הלוי ועד הַינֶה, שרו לה את שיריהם וזמירותיהם".

היינה והמרקסיזם

בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-19 הפך הטון של היינה יותר ויותר רדיקלי. הוא נמנה עם המשוררים הגרמניים הראשונים אשר הבינו את תוצאותיה של המהפכה התעשייתית ועמדו ביצירתם על סבלו של מעמד הפועלים. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בשירו "האורגים השלזים" מיוני 1844. ההשראה לשיר באה ממרד האורגים שפרץ באותו חודש בשלזיה. להלן מובאה מהשיר:

"בעין היבשה אף לא דמעה

הם יְשוּבים בכס האריגה וחורקים שיניהם

גרמניה הישנה, אנו אורגים את תכריכייך.

אנו אורגים בהם את הקללה המשולשת.

אנו אורגים! אנו אורגים!

(...)

קללה למלך, למלכם של העשירים

שאת סבלנו לא יכול להקל

שאת פרוטתנו האחרונה מאיתנו עושק

ומניח שיירו בנו כבכלבים!

אנו אורגים! אנו אורגים!"

השיר, שנודע גם כ"שיר האורגים", הופיע ביולי 1844 בכתב העת Vorwärts של קרל מרקס, והופץ כמנשר ב-50,000 עותקים באזורי המרד. שר הפנים הפרוסי ארנים תיאר את השיר בדיווחו למלך פרידריך וילהלם הרביעי כ"פנייה בסגנון ממריד אל עניי העם המלאה בהתבטאויות פליליות". בית המשפט המלכותי של פרוסיה אסר על הפצת השיר. אדם שההין לקוראו בפומבי, נידון בפרוסיה בשנת 1846 למאסר. פרידריך אנגלס (שהכיר את היינה באוגוסט 1844 בפריז) תרגם את השיר לאנגלית ופרסם אותו בדצמבר אותה שנה בעיתון "The New Moral World".

על אף קשריו הידידותיים עם מרקס ואנגלס, היינה לא הפך מעולם למרקסיסט. הוא גילה הבנה למצוקותיו של מעמד הפועלים ותמך במאבקו, אבל סבר שהמטריאליזם, וכן הקומוניזם הרדיקלי, יפגעו בתרבות האירופאית שאותה אהב והעריץ. כבר בשנת 1842, כשהקומוניזם היה עדיין תנועה פוליטית זניחה, כתב היינה: "אף כי אין מרבים לדבר היום על הקומוניזם והוא צומח רק בעליות גג נשכחות ועל מזרני קש עלובים, הוא מיועד למלא תפקיד של גיבור אפל, גם אם חולף, בטרגדיה המודרנית... [תהיה זו] אותה מסורת אבסולוטית ישנה... רק בשינוי לבוש, עם סיסמאות וביטויי מפתח חדשים... אז יהיה רק רועה אחד עם מטה ברזל ועדר אנושי אחד, כבשים זהות זו לזו הפועות בקול רפה... זמנים אפלים לפנינו".

המהפכה שהכזיבה

כדמוקרט מושבע קיבל היינה בשמחה את מהפכות אביב העמים ברחבי אירופה, ובמיוחד את מהפכת מרץ בגרמניה. אבל במהרה הסתייג מההתפתחויות שעברו מהפכות אלה, שכן תומכי שיטת הממשל הרפובליקנית-דמוקרטית היו מלכתחילה במיעוט. הוא סבר שהאספה הלאומית של פרנקפורט ("הפרלמנט של כנסיית פאול") היא נוסטלגיה רומנטית כושלת מבחינה פוליטית, ואינה אלא געגוע לתחייתה מחדש של האימפריה הרומית הקדושה שעברה מן העולם ב-1806.

מחלתו

בפברואר 1848, כאשר פרצה המהפכה ברחובות פריז, נפל היינה למשכב. בעיות העצבים שלו, שהלכו והחמירו מאז 1845, התפרצו במלוא עוזן והגבילו אותו למיטתו. היינה היה משוכנע שהוא חולה בעגבת, אך על פי מהלך המחלה, שתועד היטב, נדמה שחלה בטרשת נפוצה או במחלה נוירולוגית של נוירוני התנועה (ALS). בדיקה עדכנית של קצוות-שיער של היינה שהשתמרה מצביעה על כך שסבל גם מהרעלת עופרת. כשהוא משותק כמעט לגמרי, נאלץ להעביר את שמונה השנים הבאות עד למותו במה שכינה "קבר המזרן". משקלו ירד ל-45 קילוגרמים וראייתו נפגעה קשה.

מצבו הבריאותי של היינה הידרדר בצורה דרמטית, ופעם אחת אף הוכרז בטעות כמת. את בדידותו ההולכת וגוברת הפיגו ביקורים מזדמנים של עמיתים וחברים, שלפי דיווחיהם קשה היה להם הביקור אף יותר מביקור בקברו של חבר. פרידריך אנגלס שביקרו בינואר 1848, חודש לפני נפילתו הסופית למשכב, כתב:

היינה מתקלקל ממש. לפני שבועיים הייתי אצלו, הוא שכב במיטתו וסבל מהתמוטטות עצבים. אתמול קם, אבל סבל מאוד. הוא אינו יכול לפסוע יותר משלושה צעדים, הוא מהדס לאורך הקירות מן הספה אל המיטה ולהפך. בנוסף משגע אותו הרעש בביתו.

בשנים שקדמו למותו נעשתה גישתו של היינה לדת מתונה יותר. בצוואתו משנת 1851 הצהיר על אמונה באל אישי, מבלי להצהיר אמונים לזרם כלשהו של הנצרות או ליהדות. בצוואתו נכתב:

על אף שנטבלתי לנצרות הלותרנית, הרי שאינני מעוניין שאיש דת של כנסייה זו יוזמן להלווייתי; כמו כן אני מוותר על שירותיה של כל כהונה דתית אחרת בטיפול בגופתי. משאלת לב זו אין מקורה בהלך רוח של מחשבה חופשית. לפני ארבע שנים התרחקתי מכל גאווה פילוסופית ושבתי לרעיונות ולרגשות דתיים; אני מת באמונה באל יחיד, בוראו הניצחי של העולם...

בספרו "וידויים" משנת 1854 קבע שוב:

עליי לסתור מפורשות את השמועה שלפיה צעדיי הנסיגה שלי הביאוני למפתנה של כנסייה כלשהי או אף לחיקה. (...) לא הפניתי עורף לדבר, אפילו לא לאלוהים הפגניים הישנים שלי, שאמנם נפרדתי מהם, אבל פרידה זו נעשתה באהבה ובחברות.

כוח היצירה של היינה לא פחת בשנים שבהן נפל למשכב. מכיוון שלא יכול עוד לכתוב בעצמו, הכתיב את שיריו וכתביו למזכיר. כך פרסם באוקטובר 1851 את אוסף השירים "רומנצרו" ובשנת 1854 את מורשתו הפוליטית "לוטציה".

הפסל על קברו בבית הקברות של מונמארטר

חרף סבלו הרב לא איבד היינה את ההומור והרגישות שלו. בחודשי חייו האחרונים הקלו עליו ביקוריה של מעריצתו אלזה קריניץ מפראג, שאותה כינה "Mouche" [בצרפתית: זבוב]. היא הפכה ל"פרח הלוטוס הנערץ" שלו. בשל מצבו יכלה הערצה זו להתקיים רק במישור הרוחני, כפי שתיאר היינה באירוניה עצמית בשירו:

"מילים! מילים! שום מעשים!

שום בשר אף פעם, בובה יקרה.

לעולם רק רוח ואף לא צלי

שום כופתאות אין במרק".

שירו "אפילוג" מדגים היטב כיצד אהב את החיים ובו בזמן הביט באומץ אל המוות:

"את קברנו מחממת התהילה

מילות שטות! סכלות!

חום טוב יותר מעניקה

רועת הפרות, שבאהבתה

נושקת לנו בשפתיים דשנות

ומריחה במופגן מדשן הפרות (...)"

היינה נשאר בפריז עד יום מותו, וביקר בגרמניה רק פעמיים, כדי לראות את אמו. ב-17 בפברואר 1856 הלך לבית עולמו. על ערש דווי אמר לרעייתו הבוכייה "אל תפחדי, יקירתי, אלוהים יסלח לי על הכול. הלוא זה מקצועו". שלושה ימים מאוחר יותר נקבר בבית הקברות של מונמארטר, שם נקברה לפי בקשתו המפורשת גם מתילדה אשתו 27 שנה מאוחר יותר. את המצבה שהוצבה על קברו בשנת 1901 מעטרים פסל מעשה ידי האמן הדני לואיס האסלריס ושירו של היינה "היכן?".

משפחתו של היינה הייתה בין המשפחות היהודיות שהצטרפו לאריסטוקרטיה האירופית הזוטרה: אחיו היה לרופא בסנט פטרבורג, קיבל תואר אצולה ונישא לאריסטוקרטית רוסיה; אחיו האחר היה עורך עיתון בווינה והתמנה לברון אוסטרי; בן אחותו של היינה קיבל תואר אבירות והפך לברון פון אמבדן.

השפעתו וחשיבותו

ייחודיות יצירתו של היינה, עושר הצורות הספרותיות שבהן השתמש והנושאים שבהם עסק, מקשים על שיוכו לזרם ספרותי כלשהו. היינה צמח מתוך הרומנטיקה, אך במהרה פרץ את גבולות התמטיקה שלה. הביוגרף שלו, יוזף קרוזה, מציין שמשולבים בעבודתו אלמנטים מספרות הנאורות, מהקלאסיציזם של ויימאר, מהריאליזם ומהסימבוליזם.

אנדרטת היינריך היינה, לזכרו של היינה, ברובע מיטה בברלין

קריקטורה של היינה בעל העט המושחז, על שער כתב העת יוגנד.

היינה היה בראש ובראשונה משורר פוליטי של העידן שקדם למהפכת 1848. בדומה לסופרי גרמניה הצעירה, שיש המשייכים אותו אליה, מייחדת אותו השאיפה לתמורה פוליטית ולדמוקרטיזציה באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. אך הוא הסתייג מ"הספרות המגויסת" של חברי הקבוצה, שאת סגנונה כינה בבוז "כתבות עיתון בחרוזים". ההסתייגות לא נבעה מסיבות פוליטיות כי אם מסיבות אסתטיות. מבחינה אישית היינה היה קרוב למרקס ולאנגלס, אף שלא קיבל את הפילוסופיה הפוליטית שלהם במלואה.

שיריו של היינה היוו השראה ליצירות רבות באמנות, בספרות ובמוזיקה. המלחינים שוברט, מנדלסון-ברתולדי, ליסט, שומאן ווגנר השתמשו בשיריו לא פעם כבסיס ליצירתם. ישנם יותר מ-4,000 לחנים לשיריו של היינה. השפעתו על התרבות המערבית עצומה ורבים רואים בכתיבתו מזיגה של שנינות, עליצות ורומנטיקה.

פרידריך ניטשה הצהיר על הערכתו הרבה להיינה בספרו האוטוביוגרפי "הנה האיש":

המושג העילאי של משורר לירי ניתן לי בהיינריך היינה. [...] ואיך שלט בלשון הגרמנית! יבוא יום וייאמר, שהיינה ואנוכי היינו ממש אמניה הראשונים של הלשון הגרמנית – הרחק־הרחק לאין־שיעור מכל מה שסתם גרמנים עשו בה.

— ניטשה, הנה האיש עמ' 168–169, (מגרמנית: ישראל אלדד)

היינה עורר עוינות בקרב בני זמנו, בין השאר משום שלא חשש לבקרם בחריפות. הוא תקף את יריביו האמיתיים והמשוערים באותה נחרצות שבה הותקף הוא ולא נמנע מפולמוס פוליטי. לאחר מותו אף גברה עוצמת העימותים סביבו, והם נמשכו מאה שנים ויותר.

ביטוי לעימותים אלה ניתן למצוא במאבק שהתחולל על דרך הנצחתו הראויה בגרמניה. חוקרי ספרות בעלי דעות לאומניות ואנטישמיות השפיעו בשלהי המאה ה-19 על הדיון הציבורי בעניין זה, והיוזמה משנת 1897 להציב אנדרטה לזכר היינה בעיר הולדתו דיסלדורף הוקעה בידי חוקר הספרות אדולף ברטלס, במאמר ידוע לשמצה משנת 1906, כ"השתחוויה בפני היהדות"; היינה עצמו הוקע במאמר כ"יהודי דקדנטי". רק בשנות העשרים של המאה ה-20 הוקמו אנדרטות לזכרו של היינה בהמבורג ובפרנקפורט, אולם אלה נהרסו או הוסרו בימי המשטר הנאצי. על פי ההיסטוריון פול ג'ונסון, אדולף היטלר הורה אף להרוס את קברו של היינה. ספריו של היינה היו בין הספרים שנשרפו בכיכר האופרה (כיכר בבל) בברלין, ובאופן כללי הוקעו ונודו על ידי המשטר הנאצי. סמוך לאנדרטה במקום, מעשה ידי האמן הישראלי מיכה אולמן, חקוק הציטוט המפורסם ממחזהו של היינה מ-1821, "אלמנסור", שנתפס בדיעבד ככמו-נבואי: ”זו הייתה רק הקדמה; במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם” (בגרמנית: "Das war ein Vorspiel nur, dort wo man Bücher Verbrennt, verbrennt man auch am Ende Menschen").

גם בתקופת גרמניה המערבית נמשך הוויכוח על מקומו של היינה. הכוונה לקרוא לאוניברסיטה של דיסלדורף על שם המשורר המפורסם ביותר שהצמיחה העיר הביאה למאבק שנמשך עשרים שנה והסתיים רק בתחילת שנות ה-80. כיום ניתן למצוא בדיסלדורף לא רק את אוניברסיטת היינריך היינה (אנ') אלא גם אנדרטה לזכרו.

בהמבורג הוקמה אנדרטה חדשה לזכרו, בכיכר בית העירייה, בשנת 1982. אחד מיוזמי הנצחה זאת היה אריה גורל-שטרנהיים.

הנצחתו של היינה בישראל

בחיפה, שהיא עיר תאומה של דיסלדורף, פועל מאז 1983 מרכז קהילתי בשם "בית היינריך היינה". בשנת 1956 נקרא בחיפה מבנן על שמו – כיכר היינריך היינה. בשל התנצרותו של היינה, במשך שנים רבות נמנעו ערים בארץ לקרוא רחובות על שמו. תחת זאת נקרא רחוב בתל אביב, בפאתי יפו, בשם "הרבי מבכרך", כשם הפרגמנט מתוך הרומן היהודי הגדול שתכנן היינה לכתוב. רק בשנות התשעים החליטה עיריית תל אביב לקרוא את אחד מרחובות העיר על שמו. בשנת 2001 נקרא בירושלים רחוב קטן בשכונת משכנות שאננים על שמו של המשורר היהודי-גרמני.

דואר ישראל הנפיק בול, בעיצובו של חביב חורי, עם דיוקנו של היינה לפי ציור של מוריץ דניאל אופנהיים. הבול הופיע לרגל הכנס "היינה בירושלים" בדצמבר 2001.

בארץ פועלת עמותת חובבי היינריך היינה, ובין ראשיה היו בעבר גאולה כהן ושלמה להט. בין מתרגמי היינה החשובים בארץ: שלמה טנאי וגילה אוריאל.

תרגומים לעברית

• כתבים נבחרים, תרגום: צבי יוסף פפרמן. ורשא: הוצאת תושיה, דפוס מ"י הלטר ושותפו, תרס"ב 1902.
• ים הצפון, תרגם דוד פרישמאן. מוסקבה: הוצאת שטיבל, תרע"ט, 1919.
• יהודה הלוי, היינריך הינע, תרגם מאשכנזית ש"ז לוריא, ורשה: הוצאת לפיד, תרפ"א 1921.
• ארץ אשכנז, הגדה של סתו, תרגם ש. בן ציון, הקדמה וביאורים מאת ד’ שטוק, ציורים מאת נחום גוטמן. תל אביב: דבר, 1938.
• מבחר שירי הינה, תרגם י’ בן זכאי. ירושלים: אחיאסף, 1944.
• נעימות עבריות, תרגם אביגדור המאירי. תל אביב: סיני, 1948.
• שירים, תרגם אריה מלצר, הקדמה - י. זמורה, תש"י 1950.
• ספר השירים, תרגם י"ל ברוך, תל אביב: הוצאת טברסקי, 1953.
• כנסת הרומנטיקה; דת ופילוסופיה באשכנז, תרגם מגרמנית שמואל פרלמן, תל אביב: מסדה תשי"ג 1953.
• לוטציה: ידיעות על פוליטיקה, על אמנות ועל אורח חייו של העם, תרגם מגרמנית שמואל פרלמן, ירושלים: מוסד ביאליק, 1953-1954.
• אידיאות, ספר ל-גראן, מזכרונות האדון פון-שנבלוופסקי, לילות פלורנטיניים, הרב מבכרך, תרגם מגרמנית שמואל פרלמן, מוסד ביאליק 1954.
• רעיונות ונצנוצים, תרגם שמואל פרלמן, הוצאת מוסד ביאליק ו'מסדה', 1956.
• מנגינות עבריות, תרגם יעקב כהן, מוסד ביאליק, 1957.
• הים הצפוני, פרקי שירה ופרוזה, תרגם מגרמנית שלמה טנאי, תל אביב: עם עובד, תשמ"ו 1986.
• הרב מבכרך; לילות פירנצי, שני סיפורים ועוד קטע-שיר, תרגם יעקב הורביץ, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ח 1988.
• מבחר שירים ומכתבים, תרגום: שלמה טנאי, פרקי ביוגרפיה מאת המתרגם. תל אביב: רשפים, תש"ן 1990.
• גרמניה: אגדת חורף, (נכתב בשנת 1844), תרגם מגרמנית והוסיף אחרית-דבר והסברים: שלמה טנאי, תל אביב: רשפים, תשנ"ג 1993.
• וקדיש הם לא יגידו, על יהודים, יהדות וחירות, בעריכת יהודה אילוני ושלמה טנאי, תרגום שירה - שלמה טנאי, פרוזה - יהודה אילוני. תל אביב: רשפים, תשנ"ד 1994.
• ייסורים וחיוכים, מבחר שירים, משלים והברקות, מגרמנית: שלמה טנאי, תל אביב: רשפים, 1995.
• טנהויזר ושירים אחרים, מבחר חדש, מגרמנית - שלמה טנאי, אחרית דבר - עמינדב דיקמן, זמורה ביתן תשנ"ח 1998.
• ספר השירים, בתרגום שלמה טנאי. תל אביב: גוונים, 1999.
• מבחר שירי היינה, תרגמה גילה אוריאל. תל אביב: הוצאת יבנה, 1999.
• אינטרמצו לירי ושירים אחרים, תרגום: משה גנן. תל אביב: עיתון 77, 2010.
• השיבה הביתה, מגרמנית: משה גנן. תל אביב: עיתון 77, 2011.
• הנסיעה בהרי הרץ . מגרמנית: ד. שמעונוביץ. ורשה .תר"ף .1920 . בהוצאת אברהם יוסף שטיבל.
• רונן סוניס, קו המשווה | על יתושים ויהודים, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2023

מאמרים על יצירתו

• יעקב הסינג, שתי תמונות מסע: גרמנים ויהודים ביצירתו של היינריך היינה, נדפס בתוך "עיתון 77", 307, 2006.
• זאב לוי, יחסו של היינריך היינה אל ברוך שפינוזה, נדפס בתוך "גשר", 146, תשס"ג 2003.
• יהודה אילוני, על היינה העיתונאי, נדפס בתוך "קשר", 22, 1997.
• שלמה טנאי, היינה, העולם ואנחנו, נדפס בתוך "הייריך היינה", תשס"א 2001.
• יגאל לוסין, היינריך היינה, יהודי מן הסוג השלישי, נדפס בתוך "היינריך היינה", 2001.
• רחל פרנקל-מדן, הסיפור הלא-פתור, נדפס בתוך "היינריך היינה", תשס"א 2001.
• יורגן מיכאל שולץ, היינה - בין הספר והעיתון, קשר 22 (1997) 42-47 1997.
• מוניקה צמקה, קווים יהודיים ביצירותיו של היינריך היינה, ברית עברית עולמית: כנס 10 (תשנ"ב) 63-66 1996.
• חמוטל בר יוסף, ההתקבלות של היינה בספרות העברית בשנות התשעים בהקשרה הרוסי, דפים למחקר בספרות 8 (תשנ"ב) 319-332 1992. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
• אפרים שמואלי, בין היינה למרקס: אבות ובנים במלחמה על האמנציפציה, מחברות למחשבה סוציאליסטית 11 (1988) 54-61 1988.
• אפרים שמואלי, מוזיקה יהודית בגרמניה: היינה והאחים בר ומייארבר, הדאר 66, ו (תשמ"ז) 14-16 1987.
• אפרים שמואלי, אלוהי היינה: פאנתיאיזם, שפינוזה ובעיית היהדות, מאזנים ס, 7 (תשמ"ז) 33-36 1987.
• ירמיהו יובל, היינה ושפינוזה - אחים באי-אמונה, הארץ (12 באוקטובר 1984) 14, 15; (19 באוקטובר 1984) 14,15 1984.
• גצל קרסל, אחיו הבכור של אבל, מעריב (7 בינואר 1983) 31 1983.
• טוביה פרשל, נ.ה. אימבר בעקבות היינה, הדאר נ (תשל"א) 7 1971.

לקריאה נוספת

• לודוויג מרכוזה, היינריך היינה: תקופת חיים בין תמול ומחר, תרגם מאיר מוהר, הוצאת "גזית", תש"ה.
• אנטונינה ואלנטיין, היינה: משורר סורר ומורה, תרגם נחמיה רבן, הוצאת "עיינות", תשי"ז.
• יגאל לוסין, היינה: החיים הכפולים, הוצאת שוקן, 2000.
• עמוס אילון, רקוויאם גרמני, תרגם דני אורבך, הוצאת דביר, 2004. פרק 4: היינה וברנה, עמ' 105–150.
• יעקב הסינג, החלום והמוות, תרגמה מגרמנית קטיה מנור, הוצאת ספרית פועלים, 2008.
• יוחנן טרילזה-פינקלשטיין, היינריך היינה - חיים בסתירה | ביוגרפיה, רסלינג, תרגום: קטיה מנור, 2010.
• מיכל דורון, לולבים ובלונים: היינריך היינה על ספת הגרפולוג (מאזנים: ירחון לספרות, כרך פ"ו, תשע"ב-תשע"ג, 2012, עמודים 42–43).
• היינריך היינה, אפוריזמים (מגרמנית: שירי שפירא), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יט, 2026.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של היינריך היינה
• אתר האינטרנט הרשמי של היינריך היינה

• פורטל מקיף על היינה, כולל בין השאר מהדורה מדעית של כתביו את כל מכתביו עם פקסימיליות של המקור (בגרמנית)
• מתיה קם, היינריך היינה (1797–1856), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• כתבי היינריך היינה, בפרויקט בן-יהודה
• מידע על היינריך היינה בקטלוג הספרייה הלאומית
• אריאנה מלמד, לא קלה דרכו, באתר ynet, 10 באוקטובר 2003
• הנסיכה שבת.
• יחזקאל נפשי ודן תורן ברדיו תל אביב על היינריך היינה וויליאם בלייק, 2008
• ארז שוייצר, צעירה לנצח, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2011
• גלילי שחר, החלומות הניבלונגיים של שרה, באתר הארץ, 27 ביוני 2008
• האזינו להרצאתו המוקלטת של ד"ר בן טולילה על היינריך היינה באתר סוניקבוקס
• היינריך הינה מאת דוד פרישמן, 1906, באתר פרויקט בן-יהודה.
• שלמה אבינרי, כשחסן אמר: במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם, באתר הארץ, 24 בפברואר 2014
• זיוה שמיר, פשוט לכאורה, מורכב כהלכה, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית, ידיעות אחרונות, 6 באפריל 1990 - על הספר "היינריך היינה - מבחר שירים ומכתבים" (תרגום וביוגרפיה: שלמה טנאי)
• רשימת תרגומים לשירים של היינריך היינה באינדקס "פואטרנס" לתרגומי שירה
• יהושבע סמט-שינברג, אַרְבָּעָה שׂוֹחֲחוּ עַל הָאֹרֶן, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 15 בינואר 2019
• חן מלול, "האין זה מוזר? רק התנצרתי וכבר כועסים עליי שאני יהודי": היינריך היינה במכתב לחבר, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 18 בפברואר 2018
• נעמה רוקם, שבוי שנפדה: אופני התקבלותו של היינריך היינה בעברית, זהויות 4, תשע"ד-2013
• היינריך היינה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• היינריך היינה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי היינריך היינה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

• היינריך היינה, ברשת החברתית Goodreads

על כתביו:

• זיוה שמיר, על שירו של היינה "לורליי" (האכזריות הגרמנית בעיני אלתרמן), אתר מב"ע, נובמבר 2021
• אבי גולדברג, היינריך היינה: האלים בגלות, בבלוג "יתוש באוזן"

מתרגומי שיריו:

• שיר של היינריך היינה בתרגומה של רחל המשוררת, באתר פרויקט בן-יהודה.
• ארץ אשכנז - הגדה של סתו (פרקים XXVI-XXVII), דבר, 19 במאי 1936, בתרגומו של ש. בן-ציון
• על ערש דוי, דבר, 2 במאי 1969, בתרגום ש. שלום
• הַאֲמִינִי לִי, יְצוּר עָנֹג, מֻשְׁלָם: אֲנִי חַי וְחָזָק מֵהַמֵּתִים כֻּלָּם!, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2014, בתרגומו של עמית קרביץ
• האם אידיוט הוא, או שהוא סתם מאוהב, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2015, בתרגומו של עידו פלד
• מִי שֶׁמַּרְבֶּה פֵּרוּט אֵינוֹ רוֹצֶה פְּרֵדָה, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2015, בתרגומו של עמית קרביץ
• שיר: חמורי הבחירות (1855), מגרמנית: ידידיה טרבלסי ואוהד פינצ'בסקי, באתר הארץ, 25 בפברואר 2019
• שלושה שירים, תרגמו: ש. בן-ציון, שלמה טנאי, עפרי אילני, באתר הארץ, 15 במרץ 2023
• זיוה שמיר, הסיום והפרקים הבאים אבדו, ולא באשמת המחבר (שיר בתרגומו של אלתרמן), באתר הארץ, 20 בספטמבר 2026