איזבל איינדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איזבל איינדה

איזבל איינדהספרדית: Isabel Allende Llona; נולדה בלימה, פרו ב־2 באוגוסט 1942), סופרת צ'יליאנית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתו של הדיפלומט הצ'ילני תומאס איינדה, בן דודו של נשיא צ'ילה לשעבר סלבדור איינדה. נולדה בעת שהיה פקיד בשגרירות צ'ילה בלימה.

ב-1945 נעלם אביה והיא חזרה לצ'ילה עם אמה ושני אחיה, חייתה בצ'ילה עד לשנת 1953 ולאחר מכן המשיכה לנדוד עם משפחתה בתחילה לבוליביה ולאחר מכן לביירות (לבנון). במהלך שהותה בארצות אלו למדה איינדה בבתי ספר דוברי אנגלית ושם התוודעה לאהבתה לקריאה ולספרות.

ב-1958 חזרה לצ'ילה, שם התחתנה עם בעלה הראשון, מיגל פריאס.

בין 1959 ל-1965 עבדה איינדה בארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות, בתחילה בסנטיאגו דה צ'ילה ואחר כך בבריסל ובשווייץ. ב-1963 נולדה בתה פאולה, וב-1966 חזרה לצ'ילה, שם נולד בנה ניקולס.

ב-1973 עלה לשלטון בצ'ילה הרודן אוגוסטו פינושה. פינושה עלה באמצעות הפיכה צבאית, אשר נתמכה על ידי ממשל ניקסון ואשר בסיומה נמצא מת דודה של איינדה, הנשיא הסוציאליסט, סלבדור איינדה. פינושה שלט באמצעות חונטה צבאית שהטילה צנזורה חריפה, חיסלה את מתנגדיה בעינויים והשליטה שלטון של פחד שמנע מהאזרחים את זכויות האזרח הבסיסיות ביותר שלהם. איינדה נאלצה לברוח עם משפחתה לקראקס, בירת ונצואלה, שם היא חייתה במשך 13 שנה.

ב-1988 התחתנה איינדה בשנית, הפעם עם ווילי גורדון, עורך דין אמריקאי מסן פרנסיסקו, שם היא מתגוררת מאז.

קרן איזבל איינדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1992 נפטרה בתה פאולה ממחלת הפורפיריה. בעקבות זאת, יסדה איינדה את קרן איזבל איינדה במטרה להמשיך את דרכה של פאולה, אשר הייתה מתנדבת ופועלת לטובת אוכלוסיות מוחלשות בתור פסיכולוגית ומחנכת. הקרן מבוססת על ערכיה הפמיניסטיים של איינדה, אשר מעידה על עצמה שהיא הייתה "פמיניסטית לפנים כבר מגיל חמש" ושהיא נאלצה לשלם על אמונותיה מחירים קשים.[1] חזון הקרן הוא "יצירת עולם בו לנשים יש צדק חברתי וכלכלי", והקרן פועלת בעיקר בצ'ילה ובקליפורניה, ותומכת בעמותות שמטרתן לספק לנשים מוחלשות ולילדים גישה לזכויות רבייה, שירותי בריאות, חינוך והגנה מפני אלימות.[2]

קריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינדה החלה את הקריירה שלה ב-1967 כחברה בצוות עורכים של מגזין הנשים "פאולה". בין 1969 ל-1974 שימשה כעורכת במגזין ילדים ואף פרסמה שני סיפורי ילדים ואסופת מאמרים.

בין השנים 1970 ל-1974 עבדה בערוצים שונים של הטלוויזיה הצ'ילנית כמפיקה ואחר כך כמגישה בתוכנית הומור. בין השאר ראיינה איינדה את המשורר הצ'ילני, זוכה פרס נובל, פאבלו נרודה, שאמר לה כי היא בעלת דמיון רב מדי מכדי להיות עיתונאית טובה וכי עליה להפוך לסופרת. בעצתו היא פרסמה גם אסופה של טוריה הסאטירים כספר. זמן קצר לפני שנאלצה לברוח מהמדינה שיחקה איינדה בהצגה התיאטרון "השגריר" (מספרדית: el embajador).

בתחילת דרכה בקראקס, עבדה איינדה כעיתונאית עצמאית עבור היומון 'el nacional'. כאשר נודע לה שסבה בן ה-99 נמצא על ערש דווי היא החלה לכתוב לו מכתבים שהפכו ברבות הימים לנובלה הראשונה פרי עטה "הבית של שבעת המראות".

בית הרוחות, ספרה השני של איינדה (1982) זכה להצלחה מרובה. הספר עוסק גם במשטרו של פינושה והוא אף עובד לסרט קולנוע בכיכובם של מריל סטריפ וג'רמי איירונס. הספר, כמו ספריה הבאים, משתייך לז'אנר של ריאליזם מאגי ולכן רבים השוו את סגנונה לזה של גבריאל גארסיה מארקס.

מאז זכו ספריה להצלחה רבה, והיא אף זכתה בפרסים רבים. ב-2006 הייתה איינדה אחת מבין שמונת מדליקי המשואות בטקס הפתיחה של משחקי החורף האולימפיים בטורינו, איטליה.

ספריה עוסקים ברובם במולדתה צ'ילה: סאגות משפחתיות, משפחות אמידות, מאבקים פוליטיים והיסטוריים שמשפיעים על חייהן של הגיבורים, מאבקים על השם הטוב, אהבות בלתי אפשריות שבמרכזן גיבורות נשים. מבין ספריה שתורגמו לעברית: "בית הרוחות", "בת המזל", "סיפורי אוה לונה", "אוה לונה", "עיר המפלצות", "על אהבה וצללים", (שעובד גם הוא לקולנוע), "הסדר האינסופי" ו"זורו".

ספרה "ארצי שהמצאתי" (2003) הינו ספר אוטוביוגרפי שתורגם גם הוא לעברית.

ב-2005 פרסמה איינדה את ספרה "פאולה" (תורגם לעברית) המוקדש לבתה. בספר מספרת איינדה על ילדותה בצורה של מכתב לבתה שהייתה בתרדמת בבית חולים במדריד.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה חלקית של פרסים ואותות:

  • 1983 - רומן השנה (צ'ילה)
  • 1983 - פנורמה ליטרריו (צ'ילה)
  • 1984 - סופרת השנה (גרמניה)
  • 1984 - ספר השנה (גרמניה)
  • 1984 - גראן פרי ד'אבזיון (צרפת)
  • 1985 - גראן פרי דה לה רדיו טלוויזיון בלז' (בלגיה)
  • 1985 - רומן השנה (מקסיקו)
  • 1986 - פרס קולימה לספרות (מקסיקו)
  • 1986 - סופרת השנה (גרמניה)
  • 1987 - ספר השנה הבינלאומי (איטליה)
  • 1987 - ספר השנה הבינלאומי של סופרת (פורטוגל)
  • 1988 - הספר המצטיין, הזורנאל הספרותי (ארצות הברית)
  • 1989 - פרס קרן לפני קולומבוס (ארצות הברית)
  • 1990 - אות הצטיינות לחינוך ותרבות גבריאלה מיסטרל (צ'ילה)
  • 1993 - פרס ספרות בנקרלה (איטליה)
  • 1993 - פרס ספרות עצמאית (אנגליה)
  • 1993 - פרס אוסף ספרים מז'ורי אוניברסיטת ברנדייס (ארצות הברית)
  • 1993 - פמיניסטית השנה, קרן הרוב הפמיניסטי (ארצות הברית)
  • 1994 - אבירת האמנויות והכתבים (צרפת)
  • 1996 - בחירת המבקרים (ארצות הברית)
  • 1996 - ספרים לציון, האגודה האמריקאית לספרנות (ארצות הברית)
  • 1996 - פרס המורשת ההיספנית בספרות (ארצות הברית)
  • 1998 - פרס אשת השנה של עיריית רומא (איטליה)
  • 1998 - פרס דורותי וליליאן גיש (ארצות הברית)
  • 1998 - פרס קרן שרה לי (ארצות הברית)
  • 2003 - פרס לספרות ספרדית-אמריקאית ע"ש חוזה דונוסו, אוניברסיטת טלקה (צ'ילה)
  • 2007 - פרס לשפות וספרות אמריקאית ואירופאית מודרנית, אוניברסיטת טרנטו (איטליה)
  • 2010 - הפרס הלאומי לספרות (צ'ילה)
  • 2010 - פרס ספריית הקונגרס לסיפורת (ארצות הברית)
  • 2012 - פרס הנס כריסטיאן אנדרסן לספרות (דנמרק)
  • 2014 - מדליית החירות הנשיאותית (ארצות הברית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איזבל איינדה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Isabel Allende, Tales of Passion, TED.com, ‏March 2007
  2. ^ Mission Statement, Isabel Allende Foundation