ריצ'רד ניקסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ניקסון)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: תרגמת, עודף פרטים, חוסר דיוק, אי בדיקת מקורות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Disambig RTL.svg המונח "ניקסון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ניקסון (פירושונים).
ריצ'רד ניקסון
Richard Nixon
Richard M. Nixon, ca. 1935 - 1982 - NARA - 530679.jpg
לידה 9 בינואר 1913
יורבה לינדה, קליפורניה
פטירה 22 באפריל 1994 (בגיל 81)
מנהטן, ניו יורק סיטי, מדינת ניו יורק
שם מלא ריצ'רד מילהאוז ניקסון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון, יורבה לינדה
השכלה מכללת וויטייר, אוניברסיטת דיוק
עיסוק עורך דין, פוליטיקאי
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת קוויקרים
בת-זוג פט ניקסון (1940-1993)
נשיא ארצות הברית ה-37
תקופת כהונה 20 בינואר 19699 באוגוסט 1974 (5 שנים ו-28 שבועות)
סגן ספירו אגניו (1969-1973)
ללא (אוקטובר-דצמבר 1969)
ג'רלד פורד (1973-1974)
הקודם לינדון ג'ונסון
הבא ג'רלד פורד
סגן נשיא ארצות הברית ה-36
תקופת כהונה 20 בינואר 195320 בינואר 1961 (8 שנים)
הקודם אלבן ברקלי
הבא לינדון ג'ונסון
תחת הנשיא דוויט אייזנהאואר

ריצ'רד מילהאוז ניקסוןאנגלית: Richard Milhous Nixon‏; 9 בינואר 191322 באפריל 1994) היה נשיאה ה-37 של ארצות הברית בין השנים 1974-1969. ב-1974 התפטר מתפקידו עקב פרשת ווטרגייט, והיה לנשיא האמריקאי הראשון והיחיד שעשה כן. לפני כן היה סגן הנשיא בין 1953 ו-1961, וגם היה חבר בית הנבחרים וסנאטור מטעם מדינת קליפורניה.

ניקסון נולד ביורבה לינדה, קליפורניה. לאחר שסיים את לימודיו במכללת וויטייר, סיים את לימודי המשפטים שלו באוניברסיטת דיוק ב-1937 וחזר לקליפורניה לעסוק בעריכת דין. הוא ואשתו פט עברו לוושינגטון ב-1942 כדי לעבוד עבור הממשלה. במלחמת העולם השנייה שירת ביחידות המילואים של הצי האמריקני. ניקסון נבחר לבית הנבחרים ב-1946 ולסנאט של ארצות הברית ב-1950. באותה תקופה עיסוקו בטענות כי אלג'ר היס היה מרגל סובייטי פרסם אותו כאנטי-קומוניסט מוביל. הוא כיהן כסגן נשיא ארצות הברית ה-36 מ-1953 עד 1961 בימי הנשיא דווייט אייזנהאואר וזכה לסמכויות רבות מאלה שנהנו מהם קודמיו. בגיל ארבעים, הוא היה סגן הנשיא הצעיר ביותר לאחר ג'ון ברקינרידג'. הוא התמודד לנשיאות ב-1960 והפסיד בהפרש קטן לג'ון פיצג'רלד קנדי. לאחר מכן הפסיד בבחירות למושל קליפורניה לפאט בראון ב-1962. ב-1968 הוא שוב התמודד לנשיאות ונבחר, והביס את סגן הנשיא המכהן יוברט האמפרי.

ניקסון הרחיב תחילה את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם אך לאחר מכן סיים אותה ב-1973, וסיים את גיוס החובה. ביקורו של ניקסון ברפובליקה העממית של סין ב-1972 הוביל בסופו של דבר לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, והוא יזם את תהליך הדטאנט ואת הסכם הטילים האנטי-בליסטיים עם ברית המועצות באותה השנה. הוא הוביל להעברת סמכויות מוושינגטון למדינות. בימיו הוקפאו השכר והמחירים לתשעים ימים, האינטגרציה הגזעית נאכפה בבתי הספר הדרומיים וכן הוקמה הסוכנות להגנת הסביבה. הוא ביטל את תקן הזהב שהיה הבסיס להסכם ברטון וודס אודות שערי החליפין של המטבעות השונים במערב. ניקסון גם זכה להיות הנשיא בעת הנחיתה על הירח של אפולו 11, שסימנה את סופו של המרוץ לחלל. הוא נבחר מחדש וניצח, בפער מהגדולים בהיסטוריה, את המועמד הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן ב-1972.

בתקופת כהונתו השנייה הורה על שליחת רכבת אווירית של ציוד צבאי ותחמושת לשם סיוע לישראל במלחמת יום הכיפורים, דחף לתחילת תהליך השלום במזרח התיכון, הוציא את מצרים מחוג ההשפעה הסובייטי והתמודד עם משבר האנרגיה העולמי. ממשלו תמך בהפיכה בצ'ילה שהובילה להדחת ממשלתו של סלבדור איינדה ולעלייתו של אוגוסטו פינושה.

בסוף 1973, התפתחה פרשת ווטרגייט, והתמיכה הפוליטית בניקסון פחתה. ב-9 באוגוסט 1974 הוא התפטר לנוכח הליך הדחה נגדו. לאחר התפטרותו, הוא קיבל חנינה נשיאותית בידי יורשו, ג'רלד פורד. בעשרים השנה שחי לאחר פרישתו מהתפקיד כתב ניקסון תשעה ספרים וערך מסעות רבים מחוץ לארצות הברית, וניסה לשקם את תדמיתו לזו של מדינאי בכיר. הוא סבל משבץ מוחי ב-18 באפריל 1994, ומת כעבור ארבעה ימים, ב-22 באפריל 1994 בגיל 81.

כהונתו של ניקסון היא מהמתועדות שבכהונות עקב ההקלטות שביצע בבית הלבן, חשיפתן בפרשת ווטרגייט ובשנים אחר כך.

תוכן עניינים

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון (שלישי משמאל) בינקותו, 1916

ריצ'רד מילהאוס ניקסון נולד ב-9 בינואר 1913 ביורבה לינדה שבמחוז אורנג', קליפורניה, בבית מגורים שבנה אביו.[1] הוריו היו האנה (מילהאוס) ניקסון ופרנסיס אנתוני ניקסון. אמו הייתה קווייקרית, ואביו המיר את דתו ממתודיזם לאמונת הקווייקרים. ניקסון היה צאצא של תומאס קורנל, מראשוני המתיישבים האנגלים באמריקה שהוא גם מאבות אבותיו של עזרא קורנל, ממייסדי אוניברסיטת קורנל, וכן של ג'ימי קרטר וביל גייטס.[2]

ניקסון חונך על ברכי הדת האוונגלית הקווייקרית, ואמו קיוותה כי יהפך למיסיונר. חינוכו היה דתי והדגיש את ההתנזרות משתייה חריפה, ריקודים ולשון לא נקייה. אביו היה פחות דתי והתרכז בעסקיו, שילוב של חנות מכולת ותחנת דלק. לניקסון היו ארבעה אחים: הרולד (1909–1933), דונלד (1914–1987), ארתור (1918–1925) ואדוארד (נולד ב-1930).[3] ארבעה מחמשת בני משפחת ניקסון נקראו על שמות מלכים אנגלים או בריטים. ריצ'רד, לדוגמה, נקרא על שמו של ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה.[4]

בראשית חייו של ניקסון נקלעה משפחתו לקשיים, החווה של משפחת ניקסון פשטה רגל ב-1922, והמשפחה עברה לעיר וויטייר שבקליפורניה. באזור עם קווייקרים רבים, פתח אביו של ניקסון פח חנות מכולת ותחנת דלק. ארתור, אחיו הצעיר של ריצ'רד, נפטר בשנת 1925, בגיל שבע, כתוצאה ממחלה קצרה.

ניקסון בעת לימודיו בתיכון, 1930

ריצ'רד הצעיר למד בבית הספר היסודי "איסט וויטייר", שם בכיתה ח' היה נשיא המחזור. הוריו האמינו כי הלימודים בתיכון וויטייר גרמו לאחיו הבכור של ריצ'רד לחיות אורח חיים מופקר לפני שחלה במחלת השחפת (ושממנה נפטר ב-1933), ולכן שלחו את ריצ'רד לבית הספר התיכון של העיר פולרטון שאליו היה צריך לנסוע באוטובוס במשך שעה. מאוחר יותר, הוא חי עם דודתו בפולרטון במהלך השבוע. ניקסון השתתף בקבוצת הדיבייט של בית הספר ומאוחר יותר ייחס חלק מסגנונו לעצות שקיבל מהמאמן. הוא הצטיין בלימודיו.

הוריו התירו לריצ'רד לעבור לבית הספר התיכון בוויטייר בכיתה י"א. בתיכון וויטיר, ניקסון חווה את הפסדו הראשון בבחירות כלשהן, לנשיאות מועצת התלמידים. לעתים קרובות הוא קם בארבע לפנות בוקר כדי לסייע בחנות המשפחתית, לפני שהלך לבית הספר. אחיו הרולד אובחן בשחפת שנה קודם לכן; כאשר אמם לקחה אותו לאריזונה בתקווה כי הדבר יעזור לבריאותו, הציפייה כי ניקסון יסייע בבית גברה. עם זאת, ניקסון סיים שלישי את לימודיו התיכוניים בשכבה של 207 תלמידים.

השכלה גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לניקסון הוצעה מלגה ללימודים באוניברסיטת הרווארד, אבל מחלתו המתמשכת של הרולד והצורך של אמם לטפל בו הציבו את ריצ'רד בחנות המשפחתית. הוא נשאר בעיר הולדתו ולמד ב"מכללת וויטייר" (המשויכת לתנועה הקוויקרית) והוצאותיו שם כוסו על ידי עיזבון של סבו מצד אמו. ב-1933 התארס עם אולה פירנצה וולץ', בתו של מפקד משטרה בוויטייר. השניים נפרדו ב-1935.

לאחר סיום לימודיו בוויטייר בשנת 1934, זכה ניקסון במלגה לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת דיוק בדרהאם שבקרוליינה הצפונית.[5] ניקסון סיים שלישי מתוך 270 בכיתתו ביוני 1937 ונבחר לאגודת הכבוד של הסטודנטים למשפטים.

קריירה מוקדמת ונישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת דיוק, קיווה ניקסון תחילה להצטרף ללשכת החקירות הפדרלית. הוא לא קיבל תשובה למכתב בקשתו ושנים רבות לאחר מכן הבין כי למרות רצון ה-FBI לשכור אותו מינויו בוטל ברגע האחרון מסיבות תקציביות. במקום זאת, הוא שב לקליפורניה ועבר את בחינות לשכת עורכי הדין של קליפורניה ב-1937. הוא התחיל לעבוד במשרד עורכי הדין "וינגרט ובוולי" בוויטייר, שעסק בדיני תאגידים לחברות נפט מקומיות ועניינים תאגידיים אחרים, וכן בצוואות. שנים אחר כך, ניקסון יצהיר בגאווה כי הוא היה הנשיא המודרני היחיד שעבד בעבר כעורך דין בפועל.[6] ב-1938 הוא פתח סניף של משרד "וינגרט ובוולי" בעיר לה הברה שבקליפורניה, והיה לשותף מלא בחברה בשנה שלאחר מכן.

בינואר 1938 השתתף ניקסון בהפקת המחזה "המגדל האפל". במחזה זה השתתפה גם מורה בתיכון בשם תלמה "פט" ראיין. ניקסון תיאר זאת בזיכרונותיו כ"מקרה של אהבה ממבט ראשון".[7] הם יצאו במשך שנתיים לפני שהסכימה להצעת הנישואין שלו. הם נישאו בטקס צנוע ב-21 ביוני 1940 והתיישבו בוויטייר. נולדו להם שתי בנות - טרישה (נולדה ב-1946) וג'ולי (נולדה ב-1948).[8]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויטננט קומנדור ריצ'רד ניקסון עת מלחמת העולם השנייה, 1945

בינואר 1942, זמן קצר לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, עברו בני הזוג לוושינגטון הבירה, שם עבד ניקסון במשרד מִנְהָל המחירים. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביקש להצטרף לצי ארצות הברית. כקווייקר, הוא היה יכול לטעון לפטור מגיוס. ייתכן שגם הוא היה נדחה מאחר שעבד בשירות הממשלה. אבל במקום לנצל זאת, חיפש ניקסון תפקיד בצי. בקשתו נענתה והוא התמנה לדרגת לוטננט משנה (Lieutenant junior grade) ב-15 ביוני 1942.[9]

באוקטובר 1942 הוא סיים את הכשרתו ומונה כעוזר למפקד בסיס הטיסה הימי באוטומווה במדינת איווה, עד מאי 1943. ב-1 באוקטובר 1943 הועלה ניקסון לדרגת לוטננט. ניקסון ביקש שירות ימי והוצב מחדש כקצין ב"פיקוד התחבורה האווירית בלחימה בדרום האוקיינוס השקט", שתמך לוגיסטית בפעולות במערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט.[10] עבור שירות זה, הוא קיבל מדליית שבח מן המפקד שלו על "ביצועים יעילים וראויים לשבח של קצין אחראי פיקוד התחבורה האווירית בלחימה בדרום האוקיינוס השקט". ב-3 באוקטובר 1945 הוא הועלה לדרגת לוטננט קומנדר.[11] ב-10 במרץ 1946 הוא שוחרר משירות פעיל ומתפקידו.ב-1 ביוני 1953 הועלה לדרגת קומנדר במסגרת יחידות המילואים של הצי. ב-6 ביוני 1966, פרש משירות המילואים.

פוליטיקאי עולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקונגרס האמריקני (1947–1953)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלון בחירות של ניקסון בעת התמודדותו לקונגרס האמריקני, 1946

לקראת הבחירות של שנת 1946 הקימו הרפובליקנים במחוז הקונגרס ה-12 של קליפורניה ועדה במטרה להחליט על מועמד שיוכל להביס את נציג המחוז המכהן בבית הנבחרים ג'רי וורהיס, וחיפשו מועמד מוסכם. לאחר שהוועדה לא הצליחה למשוך מועמדים בכירים, הציע הרמן פרי, מנהל סניף בנק אוף אמריקה של וויטייר, את ניקסון, חבר משפחה שעמו כיהן בחבר הנאמנים של מכללת וויטייר לפני המלחמה. פרי כתב לניקסון בבולטימור והוא נענה לבקשה. ניקסון טס לקליפורניה ונבחר על ידי הוועדה. הוא חזר לוויטייר והתחיל שנה של מסע בחירות אינטנסיבי. הוא טען כי תמיכתו של וורהיס בקבוצות הקשורות לקומוניסטים מצביעה על היותו שמאלני קיצוני. מושל קליפורניה הרפובליקני ארל וורן, לימים נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, תמך בוורהיס וראה בשירותו בקונגרס כמועיל לקליפורניה[12]. למרות זאת ניקסון ניצח בבחירות, וקיבל 65,586 קולות לעומת וורהיס, שזכה ב-49,994 קולות.

בכהונתו בקונגרס, תמך ניקסון בחוק טאפט-הארטלי משנת 1947, חוק פדרלי המפקח על פעילותם וכוחם של איגודים מקצועיים והמטיל הגבלות על שביתות הנחשבות כמסכנות את ביטחון או בריאות הציבור, והיה חבר בוועדת החינוך והעבודה. הוא היה חלק מוועדת הרטר, שהגיעה לאירופה כדי לדווח על הצורך בסיוע החוץ של ארצות הברית. תמיכתם של חברי ועדת הרטר, כולל ניקסון, הובילה להעברת תוכנית מרשל בקונגרס.

ניקסון הצטרף לועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית ובנאום הבכורה שלו בקונגרס התייחס לעדותו של גרהרד אייזלר, קומוניסט אוסטרי שפעל בארצות הברית ומה שהוא ראה כזלזולו בוועדה. בתחילת פברואר 1947 קיבל מג'ון פרנסיס קרונין את המאמר שכתב "הבעיה של הקומוניזם האמריקני ב-1945"[13] וחשף אותו לחומר של לשכת החקירות הפדרלית בנוגע לאלג'ר היס, איש מחלקת המדינה של ארצות הברית שנטען כי ריגל. ניקסון זכה לתשומת לב לאומית לראשונה באוגוסט 1948 לאחר שהתעקשותו בעניין אלג'ר היס גרמה לפרשת הריגול להתפרסם. בעוד רבים הטילו ספק בטענותיו של עורך הטיים מגזין ויטאקר צ'יימברס, כי היס ריגל לטובת ברית המועצות, האמין ניקסון שההאשמות נכונות ולחץ על הוועדה להמשיך בחקירה. במסגרת תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי היס, הציג צ'יימברס מסמכים המאששים את טענותיו. אלה כללו העתק של מסמכים ממשלתיים שקיבל לכאורה מהיס בשנות השלושים. היס הורשע בעדות שקר ב-1950. לימים, כששוחררו מסמכי וינונה הנטייה לראות בהיס כמרגל התגברה.

ניקסון ניסה להעביר את "חוק מונדט-ניקסון" במאי 1948 כדי ליישם "גישה חדשה לבעיה המורכבת של חתרנות קומוניסטית פנימית". בעיקרה, ההצעה נועדה לחייב רישום של כל חברי המפלגה הקומוניסטית אצל התובע הכללי של ארצות הברית. ב-19 במאי 1948, הצעת החוק עברה בבית הנבחרים ברוב של 319 מול 58, אך לא עברה בסנאט.[14] הספרייה הנשיאותית על שם ריצ'רד ניקסון מציינת את הצעת חוק זו כניצחון הראשון של ניקסון בקונגרס.[15]

ב-1948 נבחר ניקסון בקלות לכהונה נוספת בבית הנבחרים.

בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון בעת מסע הבחירות לסנאט של ארצות הברית, 1950

בנובמבר 1949 החל ניקסון בהתמודדות לסנאט של ארצות הברית מטעם קליפורניה. על המושב שעמד להתפנות על ידי שרידן דאוני, הסנאטור הדמוקרטי המכהן, התמודדה חברת בית הנבחרים הלן גאהגן דאגלס הדמוקרטית. ניקסון ודאגלס עסקו במסע הכפשות הדדי שבו מלחמת קוריאה שזה עתה פרצה הייתה נושא מרכזי[דרוש מקור]. ניקסון ניסה למקד את תשומת הלב בדפוס ההצבעות הליברלי של דאגלס. כחלק ממאמץ זה, הופץ "הגיליון הורוד" על ידי מטה הבחירות של ניקסון, שטען כי, מאחר שדפוס ההצבעה של דאגלס דומה לזה של חבר הקונגרס מניו יורק ויטו מרקנטוניו (שלגביו נטען כי תמך בקומוניזם), השקפותיהם הפוליטיות צריכות להיות כמעט זהות.[16] ארל וורן המושל הרפובליקני מהאגף הפרוגרסיבי סירב לתמוך בניקסון. ניקסון זכה בבחירות בפער של עשרים אחוז.[17] במהלך מסע בחירות זה, כונה ניקסון לראשונה "טריקי דיק" בידי מתנגדיו על טקטיקות הקמפיין שלו[18]).[19]

בסנאט נקט ניקסון בעמדה בולטת בהתנגדותו לקומוניזם העולמי.[20] הוא שמר על יחסי ידידות עם הסנאטור השנוי במחלוקת של ויסקונסין, ג'וזף מקארתי, אך הקפיד לשמור על מרחק מסוים בינו ובין האשמותיו של מקארתי.[21] ניקסון גם מתח ביקורת על הטיפול של הנשיא הארי טרומן במלחמת קוריאה. הוא תמך במתן מעמד מדינה לאלסקה והוואי, הצביע בעד זכויות האזרח של המיעוטים, ותמך במתן סיוע להודו ויוגוסלביה שהיו מראשי גוש המדינות הבלתי מזדהות המתגבש. הוא הצביע נגד פיקוח מחירים ומגבלות כספיות אחרות והטבות למהגרים בלתי חוקיים.[22]

סגן נשיא ארצות הברית (1953–1961)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל דווייט אייזנהאואר היה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית ב-1952. לא הייתה לו העדפה ברורה לגבי מועמד לסגן הנשיא, ואנשי המפלגה המליצו לו על הסנאטור ניקסון והוא הסכים להצעה. גילו הצעיר של ניקסון (שהיה אז בן 39), עמדתו הברורה נגד הקומוניזם ובסיסו הפוליטי בקליפורניה, אחת המדינות הגדולות בארצות הברית, נראו כולם כסיבות לבחירתו של ניקסון לסגן הנשיא. בין המועמדים שנשקלו יחד עם ניקסון היו הסנאטור מאוהיו רוברט טאפט, מושל ניו ג'רזי אלפרד דריסקול והסנאטור מאילינוי אוורט דירקסן.[23][24] במסע הבחירות הדגיש אייזנהאואר את תוכניותיו למען ארצות הברית, והותיר את הקמפיין השלילי לעמיתו למרוץ.[25]

הבחירות לנשיאות 1952[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאטור ריצ'רד ניקסון נואם לצד אשתו, פט באן ארבור, מישיגן, 15 באוקטובר 1952
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952

באמצע ספטמבר הצמד הרפובליקני לנשיאות ניצב בפני משבר: הניו יורק פוסט חשף כי ניקסון נהנה מקרן שהקימו תומכיו וטען שהשתמש בכספים לצרכיו הפרטיים.[26] כלי התקשורת דיווחו כי לניקסון הייתה קרן פוליטית, שהוחזקה בידי תומכיו, ושהחזירה לו הוצאות פוליטיות. קרן כזו לא הייתה בלתי חוקית, אך היא חשפה את ניקסון לטענות בדבר ניגוד עניינים. עם גבור הלחץ עלתה האפשרות כי אייזנהאואר ידרוש מניקסון להסיר את מועמדותו, ובתגובה ניקסון נאם נאום בן חצי שעה שכונה "נאום צ'קרס" ב-23 בספטמבר 1952. הנאום הושמע וברדיו והאזינו לו כ-60 מיליון אמריקאים ובנוסף שודר בטלוויזיה וזכה לקהל הטלוויזיוני הגדול ביותר עד אותה העת.[27] ניקסון הגן על עצמו, טען שהקרן אינה סודית, וגם כי התורמים לא קיבלו טובות מיוחדות. הוא צייר את עצמו כאדם צנוע ופטריוט. הנאום ייזכר במתנה שקיבל ניקסון, שאותה לא יחזיר: "כלב קטן מסוג קוקר ספניאל ... שנשלח כל הדרך מטקסס, והילדה הקטנה שלנו - טרישה, בת השש קראה לו צ'קרס". הנאום עורר פרץ תמיכה בניקסון. אייזנהאואר החליט לא לבקש מניקסון להסיר את מועמדותו, וניצח עמו בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר.

כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום של המועמד לנשיאות דוויט אייזנהאואר ועמיתו למרוץ, הסנאטור ניקסון (הנראה מחזיק את ילדתו), בנמל התעופה וושינגטון נשיונל, 10 בספטמבר 1952
סגן הנשיא ניקסון עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב בויכוח המטבח, 1959

אייזנהאואר נתן לניקסון תפקידים ותחומי אחריות רבים כסגן נשיא ארצות הברית - יותר מכל סגן נשיא קודם.[28] ניקסון השתתף בישיבות הקבינט והמועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית וניהל אותן כאשר אייזנהאואר נעדר.

הביוגרף ארווין גלמן אמר על תקופת כהונתו כסגן הנשיא:

אייזנהאואר שינה באופן קיצוני את תפקיד עמיתו למרוץ על ידי הנכחתו בעניינים מרכזים במישורי החוץ והפנים כאחד, לאחר שנכנס לתפקידו. סגן הנשיא בירך על יוזמות הנשיא ועבד במרץ כדי להשיג את מטרות הבית הלבן. לאור שיתוף הפעולה בין שני מנהיגים אלה, ניקסון ראוי לתואר 'סגן הנשיא המודרני הראשון'.

Gellman, Irwin. "The Richard Nixon vice presidency: Research without the Nixon manuscripts" in "A Companion to Richard M. Nixon", pp. 102-120

סיורו של ניקסון במזרח הרחוק ב-1953 הצליח להגביר את האהדה לארצות הברית שם וגרם לו להעריך את הפוטנציאל של האזור כמרכז תעשייתי. הוא ביקר בסייגון ובהאנוי שהיו אז חלק מהודו-סין הצרפתית. עם חזרתו למדינה, החל להשקיע יותר זמן במדיניות חוץ.

למרות מסע הבחירות האינטנסיבי של ניקסון, שהגביר את התקפותיו העזות על הדמוקרטים, איבדו הרפובליקנים את השליטה בשני בתי הקונגרס בבחירות 1954. ההפסד גרם לניקסון לשקול לעזוב את הפוליטיקה.[29] ב-24 בספטמבר 1955 סבל הנשיא אייזנהאואר מהתקף לב ומצבו נחשב תחילה למסכן חיים. אייזנהאואר לא היה מסוגל למלא את תפקידיו במשך שישה שבועות. התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית טרם הוצע, ולסגן הנשיא לא הייתה סמכות פורמלית לפעול. על אף זאת, ניקסון מילא את מקומו של אייזנהאואר בתקופה זו, עמד בראש ישיבות הקבינט של ארצות הברית והבטיח כי עוזרים שונים ואנשי הקבינט לא ינצלו את היעדרות הנשיא ויטלו לעצמם סמכויות וכוח. לדברי הביוגרף של ניקסון, סטיבן אמברוז, ניקסון "זכה לשבחים הגבוהים שקיבל על התנהלותו במהלך המשבר ... הוא לא עשה שום ניסיון לתפוס את השלטון".[30]

ניקסון חשק בתקופת כהונה שנייה, אך כמה מעוזריו של אייזנהאואר ייעצו לו להעביר אותו מתפקידו. בפגישה שנערכה בדצמבר 1955 הציע אייזנהאואר שניקסון לא יתמודד לבחירה מחדש כדי לתת לו ניסיון בתור שר לפני שיתמודד לנשיאות ב-1960, ובמקום זאת יהפוך למזכיר ההגנה של ארצות הברית בקבינט השני של אייזנהאואר. ניקסון לא רצה בכך כי האמין כי פעולה כזו תהרוס את הקריירה הפוליטית שלו. כאשר אייזנהאואר הודיע על התמודדותו מחדש בפברואר 1956, הוא גונן על ניקסון ולא התייחס לשאלות הקשורות לסילוק ניקסון מתפקידו. בסוף אפריל הודיע הנשיא אייזנהאואר כי ניקסון יהיה שוב עמיתו למרוץ.[31] אייזנהאואר וניקסון נבחרו מחדש ברוב נוח בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956.[32]

בתחילת 1957, נסע ניקסון לעוד מסע ארוך, הפעם לאפריקה. עם שובו, הוא עזר להוביל את חוק זכויות האזרח של 1957 בקונגרס ששאף להעמיק זכויות אזרח בסיסיות כמו זכות הצבעה לאוכלוסייה השחורה בארצות הברית. הצעת החוק נהייתה עמומה יותר בסנאט ומנהיגי ארגוני זכויות האזרח התווכחו האם על אייזנהאואר לחתום על החוק או לדרוש הצעה מפורשת יותר. ניקסון ייעץ לנשיא לחתום על הצעת החוק, וזה שמע בעצתו.[33] אייזנהאואר סבל משבץ מוחי קל בנובמבר 1957, וניקסון כינס מסיבת עיתונאים, והבטיח לאומה כי הממשל מתפקד היטב כצוות במהלך מחלתו הקצרה של אייזנהאואר.

ב-27 באפריל 1958 יצאו ריצ'רד ופט ניקסון לסיור של רצון טוב באמריקה הדרומית. המסע היה שגרתי עד שניקסון ומלוויו הגיעו ללימה, בירת פרו, שם הוא נפגש עם סטודנטים מפגינים. ניקסון ניגש לקמפוס, יצא ממכוניתו כדי להתעמת עם הסטודנטים, ונשאר שם עד שנאלץ לחזור למכונית לאחר מטח של חפצים שהושלכו לעברו. בבית המלון בו השתכן, ניצב ניקסון בפני אספסוף נוסף, ואחד מהמפגינים אף ירק עליו. בקראקס, בירת ונצואלה, נקלעו ניקסון ואשתו למהומה עם מפגינים אנטי-אמריקאים והלימוזינה שלהם הותקפה על ידי אספסוף זועם. לדברי הביוגרף אמברוז, התנהגותו האמיצה של ניקסון "גרמה אפילו לאויביו המרים ביותר לרחוש לו כבוד".

ביולי 1959 שלח הנשיא אייזנהאואר את ניקסון לברית המועצות לפתיחת התערוכה הלאומית האמריקנית במוסקבה. ב-24 ביולי, בעת סיור בתערוכות עם מזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, עצרו השניים בדגם של מטבח אמריקאי והחלו בחילופי דברים מאולתרים על יתרונות השיטה הקפיטליסטית וחסרונותיה מול השיטה הקומוניסטית, מה שנודע מאוחר יותר כ"ויכוח המטבח".

בחירות 1960 ו-1962 ושקיעתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן הנשיא היוצא ניקסון עוזב את הבית הלבן בחברת סגן הנשיא הנבחר לינדון ג'ונסון בבוקר ה-20 בינואר 1961 להשבעת ג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיאות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

בשנת 1960, השיק ניקסון את הקמפיין הראשון שלו לנשיאות ארצות הברית. הוא נתקל בהתנגדות מועטה בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית[34] ובחר בסנאטור לשעבר ממסצ'וסטס, הנרי קבוט לודג' הבן להיות עמיתו למרוץ.[35] יריבו הדמוקרטי היה ג'ון פיצג'רלד קנדי, והמירוץ נשאר צמוד רוב הזמן.[36] ניקסון הדגיש את ניסיונו, אולם קנדי ​​קרא לרוח חדשה בבית הלבן וטען כי ממשל אייזנהאואר-ניקסון אפשר לברית המועצות להתעלות על ארצות הברית בתחום הטילים הבליסטיים (מה שכונה "פער הטילים"). \ רפובליקנים רבים האמינו שקנדי זכה בבחירות רק בזכות הונאת קולות, במיוחד בטקסס של ג'ונסון ובאילינוי.[37] ניקסון סירב לערער על תוצאות הבחירות, וחש שהמחלוקת הממושכת תפחית את ערכה של ארצות הברית בעיני העולם, וחוסר הוודאות יפגע באינטרסים של ארצות הברית.[38] בתום כהונתו בינואר 1961, חזר ניקסון עם משפחתו לקליפורניה, שם עסק במשפטים וכתב ספר רב-מכר, בשם "שישה משברים", שסיקר את פרשת היס, התקף לבו של אייזנהאואר והאשמתו בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, עליה הגיב בנאום צ'קרס.[39]

מנהיגים רפובליקנים מקומיים וארציים עודדו את ניקסון לקרוא תיגר על מושל קליפורניה, פט בראון בבחירות למושל המדינה ב-1962. למרות חוסר רצון ראשוני, נכנס ניקסון למירוץ. רבים מתושבי קליפורניה חשוו שניקסון מתכוון להשתמש בתפקיד כמקפצה לקראת התמודדות נוספת על הנשיאות, ובנוסף הוא זכה להתנגדות מצד האגף הימני במפלגתו שלו. ניקסון קיווה שהתמודדות מוצלחת תקבע את מעמדו כפוליטיקאי רפובליקני פעיל במדינה, ותבטיח שהוא יישאר שחקן מרכזי בפוליטיקה של ארצות הברית. במקום זאת, הוא הפסיד לבראון בהפרש של חמישה אחוזים, ונראה היה כי סוף הקריירה הפוליטית שלו קרב ובא. בבוקר שלמחרת, ערך ניקסון מסיבת עיתונאים כשהוא עייף ומתוסכל. הוא האשים את התקשורת בהפסד וטען שתמכה באופן מובהק ביריבו, והבטיח: "יותר לא יהיה לכם את ניקסון כשק חבטות, מאחר שזו מסיבת העיתונאים האחרונה שלי" תוך שהוא מכריז על פרישה מהחיים הפוליטיים. תדמית המפסיד שלא בכבוד דבקה בו לאחר "מסיבת העיתונאים האחרונה", ונוצלה בשנים הבאות על ידי יריבים רפובליקנים כנלסון רוקפלר, שביקשו למנוע ממנו מועמדות נוספת לנשיאות. התבוסה בקליפורניה סוקרה בתוכנית הטלוויזיה "הווארד ק. סמית': חדשות ותגובות" ששודרה ברשת ABC. אלג'ר היס הופיע בתוכנית, ורבים בציבור התלוננו כי לא ראוי לאפשר זמן מסך להיס, פושע מורשע, לתקוף סגן נשיא לשעבר. הסערה הובילה בסופו של דבר להורדת התוכנית של סמית' מהמסך, ואהדת הציבור כלפי ניקסון גדלה.

משפחת ניקסון נסעה לאירופה ב-1963, וניקסון נפגש עם מנהיגי המדינות בהן ביקר. לאחר מכן עברו ניקסון ומשפחתו לניו יורק, שם הפך ניקסון לשותף בכיר במשרד עורכי הדין "ניקסון, מאדג', רוז, גתרי ואלכסנדר". ניקסון הכריז עוד במהלך התמודדותו לתפקיד מושל קליפורניה כי לא יתמודד בבחירות לנשיאות ב-1964 - גם אם לא היה מבטיח זאת, הוא האמין שיהיה קשה להביס את הנשיא קנדי, או (אחרי ההתנקשות בחייו) את יורשו של קנדי, לינדון ג'ונסון. בשנת 1964 הוא תמך בסנאטור מאריזונה בארי גולדווטר בבחירות למועמד הרפובליקני לנשיאות; כאשר הצליח גולדווטר לזכות במועמדות, נבחר ניקסון להציג את המועמד לוועדה הרפובליקנית. על אף שחשב שגולדווטר לא ינצח, ניהל ניקסון את מסע הבחירות שלו בנאמנות. הבחירות היו נוראיות עבור הרפובליקנים: ההפסד המוחץ של גולדווטר לג'ונסון הביא לאובדן כבד של המפלגה בקונגרס ובין מושלי המדינות.

ניקסון היה בין הרפובליקנים הבולטים שלא נתפסו כאשמים בהפסד, והוא ביקש לנצל זאת בבחירות לקונגרס ב-1966. הוא תמך במועמדים רפובליקנים רבים ועזר להם לחזור לקונגרס לאחר שהפסידו בבחירות הקודמות. הרפובליקנים זכו לניצחונות רבים בבחירות הללו וניקסון זכה לקרדיט על כך.

הבחירות לנשיאות 1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון וג'ונסון בבית הלבן לפני מועמדותו של ניקסון, 26 ביולי 1968
כרזת בחירות של ניקסון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968

בשלהי 1967, סיפר ניקסון למשפחתו שהוא מתכנן להתמודד לנשיאות בפעם השנייה. אף על פי שפט ניקסון לא תמיד נהנתה מהחיים הציבוריים (למשל, היא הייתה נבוכה מהצורך לגלות כמה ענייה משפחתה בנאום צ'קרס),[40] היא תמכה בשאיפותיו של בעלה. ניקסון האמין כי מאחר שהדמוקרטים חלוקים בקשר למלחמת וייטנאם, לרפובליקני יהיה סיכוי טוב לנצח, אם כי הוא ציפה שהבחירות יהיו צמודות כמו בבחירות 1960.[41]

התפתחויות במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלבים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בינואר 1967, נפגש ניקסון עם יועציו הקרובים כדי לדון בכניסה למירוץ של 1968. הוא ביקש מהנוכחים לשמור על הפגישה בסוד אולם לרמוז שהוא שוקל להתמודד. כעבור חודש, הכחיש בריאיון שבכוונתו להתמודד.[42] הסקרים חשפו שהוא מוביל בקרב הרפובליקנים, ובפברואר 1967 נחשף בסקר שהוא מוביל על ג'ורג' רומני בהפרש של שנים עשר אחוזים.[43] ניקסון החל להתארגן באינדיאנה, נברסקה, ניו המפשייר, אורגון ובוויסקונסין כדי לנצח בהן בבחירות המקדימות.[42] במרץ זכה לתמיכתו של בארי גולדווטר.[44][45] ועדה לבחרת ניקסון הוקמה באותו החודש,[46] ובסוף מאי נפתחו משרדים בוושינגטון.[47]

באביב ובקיץ, נסע ניקסון אל מזרח אירופה[48] ואל אמריקה הלטינית[49] כדי לחזק את מעמדו בנושאי חוץ.[42] באוגוסט חזר כדי להיפגש עם האסטרטגים שלו. כעבור יומיים נאלץ מנהל מסע הבחירות שלו להתפטר עקב מקרה חירום משפחתי.[50] כעבור שבוע, פוטרו חמישה חברי צוות לאחר שנטען שהדליפו מידע לרוקפלר ולרייגן.[51] החדשות לא פגעו בניקסון שהמשיך להכין את אסטרטגית הבחירות שלו.[52]

סתיו 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע ספטמבר 1967, היה ניקסון מאורגן כהלכה במדינות. הוא קיווה שיוכל להדגים את יכולתו לנצח בבחירות המקדימות, והודיע שיכריז על כניסתו למירוץ בין דצמבר ופברואר.[53] בינתיים, דן ניקסון עם הצוות שלו בנושא מלחמת וייטנאם. הצוות ייעץ לניקסון לרכך את עמדתו, ולהתמקד בעיקר בנושאי פנים. אחרים טענו שהדבר פגע בניקסון ובמעמדו כמומחה בנושאי חוץ.[54]

באוקטובר, חזו המומחים הפוליטיים שניקסון ינצח בניו המפשייר, ויסקונסין ונברסקה בבחירות שיתחילו במרץ 1968. הם טענו שרייגן מוביל באורגון בגלל שהיא קרובה למדינתו, קליפורניה. ג'ורג' רומני החל להתארגן גם הוא.[55] רומני הכריז על מועמדותו בנובמבר וניקסון הגביר את צעדיו. הוא השקיע מאמץ בניו המפשייר. רבים טענו שהיה קליל יותר במסע הבחירות, ולא היה כועס או עייף כמו שהתנהג במהלך הפסדיו בשנות השישים.[56] סניו יורק, גייס ניקסון 300,000 דולרים לניסיונו של הסנאטור ג'ייקוב יעבץ להיבחר מחדש. בסוף דצמבר, היה ברור שהוא המועמד המוביל.[57]

תחילת 1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

כש-1968 החלה, היה ניקסון המועמד המוביל. עם זאת, חשפו הסקרים שמול הנשיא לינדון ג'ונסון הוא זכה ל-41% בלבד מהקולות לעומת 50% לג'ונסון.[58] בינואר, נסע ניקסון לטקסס ולעג לנאום מצב האומה של הנשיא. בנוסף שאל האם המדינה יכולה להרשות לעצמה עוד ארבע שנים עם נשיא כושל כמו ג'ונסון.[59] באותה התקופה, נפוצו שמועות שניקסון יכריז על התמודדותו בפברואר.[59]

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בפברואר, הכריז ניקסון על כניסתו למירוץ ועל הצורך במנהיגות חדשה.[60] מיד לאחר מכן החל במסע הבחירות שלו. ניקסון נסע לפגוש את מנהיגי המפלגה בניו המפשייר והחל להפיק תשדירים.[61] הוא ערך מסע בחירות, על אף שנטען שהוא ינצח בניו המפשייר בקלות. לכן החליט לעבור לערוך מסע בחירות בוויסקונסין. הוא טען שעל ארצות הברית להימנע מעימותים כמו בווייטנאם, [62] אולם שעל המדינה מוטלת חובה לסייע לעולם החופשי להילחם נגד תוקפנות.[62] הוא טען שהמשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית הם דוגמה לכך. הוא טען שעל המדינה לספק סיוע אולם לא חיילים.[62] באמצע פברואר גברה המעורבות בווייטנאם ומעמדו של ניקסון השתפר. סקר חשף שהוא זכה ל-43% מהקולות לעומת 48% לג'ונסון.[63] בסוף החודש, פרש רומני מהמירוץ, בעיקר בגלל שטען ש"שטפו את מוחו" כדי שיתמוך במלחמה. ניקסון נותר כמעט ללא תחרות בבחירות המקדימות, והתמודד מול נלסון רוקפלר ורונלד רייגן שלא הכריזו על מועמדותם.[64]

הייתה זו אחת מעונות הבחירות המקדימות הסוערות ביותר אי פעם: היא נפתחה במתקפת טט, לאחר מכן, נסיגתו מהתמודדות נוספת של הנשיא ג'ונסון לנוכח חוסר הצלחתו בבחירות המקדימות בניו המפשייר, ובמהלכה התנקשו בחייו של אחד המועמדים הדמוקרטיים, הסנאטור רוברט קנדי, דקות ספורות לאחר ניצחונו בקליפורניה. בצד הרפובליקני, היריב העיקרי של ניקסון היה מושל מישיגן, ג'ורג' רומני, אם כי מושל ניו יורק נלסון רוקפלר ומושל קליפורניה רונלד רייגן היוו גם הם תחרות לניקסון. ניקסון ניצח בתשע מ-13 מערכות הבחירות המקדימות, אם כי רייגן, שניצח בקליפורניה, היה זה שהשיג את מרב הקולות.

ניקסון הכריז במרץ שיגדיל את מאמציו במדינות ללא הבחירות,"[65] ובנוסף הוא יכול היה לבקר יותר את ג'ונסון. מצד שני, העובדה שמערכת הבחירות המקדימות הייתה חד צדדית לא הלהיבה את הבוחרים.[65] ניקסון טען שרומני פרש בעיקר בגלל ה"נוקאאוט" שחטף מולו.[65] רוקפלר טען שיהיה מוכן להתמודד אם ידרשו זאת ממנו.[65] אגפים שונים במפלגה בחנו מועמדים שונים, וניקסון המשיך במסע הבחירות שלו. הוא הבטיח לסיים את המלחמה, אולם לא פירט כיצד.[66] ניקסון ניצח בקלות בבחירות בניו המפשייר עם 80% מהקולות לעומת 11% בלבד מהפתקים עליהם נכתב שמו של רוקפלר.[67] בסוף מרץ, הכריז רוקפלר שלא יתמודד אולם יהיה מוכן להתמנות לתפקיד. ניקסון פקפק בכך וידע שהאפשרות שידרשו מרוקפלר להתמודד אינה ריאלית.[68] ניקסון החל לצבור תאוצה.[68] סקר חדש חשף שהוא מוביל על ג'ונסון עם 41% מהקולות לעומת 39% לג'ונסון, במירוץ בו ישתתף גם ג'ורג' וולאס.[69]

לקראת הבחירות בוויסקונסין בתחילת אפריל, המכשול היחיד של ניקסון היה התמיכה שלה זכה הסנאטור הדמוקרטי יוג'ין מקארתי מול ג'ונסון. אולם ג'ונסון פרש לפני מערכת הבחירות, ורייגן, גם אם לא התמודד באופן רשמי, עדיין התמודד בוויסקונסין.[70] ניקסון השיג 80% מהקולות.[71] ללא ג'ונסון, פיגר ניקסון בסקרים אחרי יוג'ין מקארתי, יוברט האמפרי ורוברט קנדי.[72] בסוף אפריל, הפסיק ניקסון את ביקורתו על מדיניות ג'ונסון בווייטנאם וטען שהנשיא הוא היחיד שיכול להביא לשלום.[73] אולם המועמדים הדמוקרטים המשיכו לחטוף ממנו ביקורת. הוא טען שהמפלגה הדמוקרטית המפולגת לא תוכל לאחד את המדינה כמו הרפובליקנים.[73] בנוסף לכך החל לדון בנושאי הכלכלה, ותמך בקיצוץ ההוצאות בניגוד להעלאת המסים שהדמוקרטים הציעו.[74] במפגש עם איגוד העורכים, זכה ניקסון לתשואות, בעיקר כשדן בנושא הפשיעה.[75] [76] מיד לאחר מכן ניצח את ניקסון במסצ'וסטס עם 30% מהקולות לעומת 26%.[77] סקרים חדשים חשפו שרוקפלר זוכה ליותר קולות מניקסון מול מועמדים דמוקרטים,[78] אולם לאחר שניקסון ניצח אותו באינדיאנה מעמדו השתפר.[79] ניקסון ערך מסע בחירות בנברסקה וביקר את המועמדים הדמוקרטים."[80] הוא הציע להיאבק בפשע בעזרת חקיקה שתאשר ציתות, בניגוד לדעת בית המשפט העליון של ארצות הברית, והקמת ועדה בקונגרס שתבצע רפורמות בדין הפלילי. הוא לא קישר בין הפשע לבין מהומות השחורים במדינה, וכך זכה לשבחים מצד מנהיגי התנועה לזכויות האזרח.[80] ניקסון ניצח את רייגן, שעדיין לא התמודד באופן רשמי, בנברסקה, עם 71% מהקולות.[81] באורגון, נראה היה שרייגן מוכן להתמודד מול ניקסון ורוקפלר לא התמודד.[82] עם זאת, השיג ניקסון 72% מהקולות בבחירות באורגון.[83]

בתחילת יוני, המשיך ניקסון להיות המועמד המוביל, אולם עדיין לא השיג מספיק צירים. הוא עדיין זכה לאתגר מצד רוקפלר ורייגן, ולא התמודד בקליפורניה, בה זכה רייגן בצירים. ניקסון קיבל צירים ממועמדים מקומיים שהתמודדו,[84] כך שהוא הצליח להשיג 86 צירים מקומיים.[85] לאחר ההתנקשות ברוברט קנדי, ערכו המועמדים הפסקה במערכת הבחירות.[86] ההתנקשות הובילה להגברת התמיכה בניקסון.[87] לאחר חזרתו למסע הבחירות, גילה ניקסון שרוקפלר החל לתקוף אותו. רוקפלר תיאר את ניקסון כאיש מהפוליטיקה הישנה, שלא עושה את הדבר הנכון תחת לחץ.[86] ניקסון סירב להגיב להתקפות וטען שלא ישתתף בהן.[85] לקראת הוועידה הלאומית, רבים תהו לגבי עמיתו למרוץ. הרפובליקנים במערב התיכון ביקשו שיבחר בג'ון לינדזי, ראש עיריית ניו יורק.[88] התמיכה שזכה לה מצד הסנאטור מארק הטפילד מאורגן הובילה לשמועות שהוא יהיה זה שייבחר.[86] גם חבר הקונגרס ג'ורג' הרברט ווקר בוש מטקסס נחשב למועמד.[89] בסוף החודש, השיג ניקסון שני שלישים מ-667 הצירים היה זקוק להם כדי להיבחר.[90]

ב-1 ביולי זכה לתמיכת הסנאטור ג'ון טאוור מטקסס, שהעניק לו עוד ארבעים צירים.[91] ניקסון החל להתכונן לבחירות הכלליות. הוא צילם כמה תשדירי בחירות ושלח אותן למדינות המתנדנדות עוד לפני שהדמוקרטים בחרו במועמד שלהם.[92] לאחר מכן החליט ניקסון שנושא הפשיעה יהיה הנושא המרכזי בבחירות.[93] בנוסף הכריז ניקסון על התנגדותו לגיוס החובה, והציע לעבור לצבא של מתנדבים עם תשלום גבוה יותר לחיילים.[94] באמצע יולי זכה ניקסון לתמיכתו של אייזנהאואר, עוד לפני שנבחר להיות המועמד הרפובליקני, בטענה שמערכת הבחירות חשובה.[95] בסוף יולי, הודיעה התקשורת שניקסון השיג 691 צירים, יותר מה-667 שהיה צריך. רוקפלר ערער על כך.[96] מטה ניקסון דאג יותר מרייגן. הם חששו שהצירים הדרומיים של ניקסון יעברו לתמוך ברייגן השמרן. עם זאת, הם סברו שרוקפלר הליברל יתמוך בניקסון במקרה כזה כדי לעצור את רייגן.[97]

הוועידה הרפובליקנית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Nominees Agnew (left) and Nixon (right)
ניקסון (מימין) עם סגן הנשיא ספירו אגניו

הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1968 התרחשה בין ה-5 ל-9 באוגוסט במיאמי ביץ'. הניצחונות, לצד תמיכתם של צירים שנבחרו בידי מנהיגי המפלגה, אפשרו לניקסון להבטיח את בחירתו כמועמד בסיבוב הראשון בוועידת המפלגה הרפובליקנית.[98] הוא נבחר למועמד המפלגה לנשיאות עם 692 צירים בסיבוב הראשון. רוקפלר הגיע למקום השני עם 277 צירים, ורייגן לשלישי עם 182.[99] ניקסון הצליח להשיג את תמיכת הצירים הדרומיים שנשמעו לסנאטור סטרום ת'ורמונד מקרוליינה הדרומית.[100]

לאחר היבחרו, הרים ניקסון את ידיו באוויר בסימן V, סימן שהפך לסימן ההיכר שלו, ונאם את הנאום שכתב בשבועות הקודמים. הוא טען שאינו מבטיח שיחסל את העוני או יסיים את האפליה, גם לא בתוך שמונה שנים, אולם שהוא מבטיח לפעול, ולהביא מדיניות חדשה להשגת שלום מחוץ וצדק מבית.[101] הוא קרא לעידן חדש בדיונים עם המדינות הקומוניסטיות ולחיזוק הדין הפלילי כדי להחזיר את החוק והסדר. ניקסון הבטיח שיחזיר את החלום האמריקני, יביא לאחדות גדולה יותר וייצג את הרוב הדומם.[101] ניקסון גם דיבר בנושאי כלכלה, והודיע על התנגדותו למדיניות הרווחה, ועל תמיכתו בתוכניות שיסייעו לאפרו-אמריקאים להקים עסקים קטנים. בסיום נאומו, הבטיח לסיים את הלילה הארוך והאפל שירד על אמריקה.[102]

לאחר מכן בחר ניקסון את מושל מרילנד, ספירו אגניו, כעמיתו למרוץ, בחירה שניקסון האמין שתאחד את המפלגה, ותפנה הן למתונים בצפון והן לדרומיים שהתנכרו מהדמוקרטים.[103] אגניו השיג 1,119 קולות תומכים, ואילו המושל רומני השיג 186 בלבד. אגניו לא היה ידוע ברמה הלאומית, ונבחר כדי למשוך שחורים לתמוך בניקסון,[104] וכדי לתקן את הרושם לאחר שניסה לפעול למען רוקפלר.[105] הוועידה הציגה את ניקסון כמועמד המרכז במפלגה, כשרוקפלר משמאלו ורייגן מימינו. גם בבחירות הכלליות, הוא מיצב את עצמו מימין לדמוקרטים אולם משמאל לג'ורג' וולאס.[106]

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יריבו הדמוקרטי של ניקסון בבחירות הכלליות היה סגן הנשיא המכהן יוברט האמפרי, שנבחר למועמדות בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו, שהייתה סוערת ולוותה במחאות אלימות.[107] במהלך מסע הבחירות, הציג ניקסון את עצמו כדמות המבטאת יציבות בתקופה של תסיסה לאומית ותהפוכות.[107] הוא השתמש במושג "הרוב הדומם" כלפי אמריקאים שמרנים-חברתיים, שלא אהבו את התרבות ההיפית (תרבות הנגד) ואת המפגינים נגד מלחמת וייטנאם. אגניו הפך למבקר קולני יותר ויותר של קבוצות אלו, ובכך חיזק את מעמדו של ניקסון בימין.[108]

עם תחילת עונת הבחירות, התמקד ניקסון בשבע המדינות הגדולות: קליפורניה, אילינוי, מישיגן, ניו יורק, אוהיו, פנסילבניה וטקסס.[109] הוא שכר את רוג'ר איילס להפיק תשדירים בני שעה וכדי לפרסם אותו.[52][110] בנוסף, הציגו התשדירים את ניקסון באספות תושבים עם בוחרים אמיתיים ששאלו אותו שאלות קשות.[111] בנסיעתו הראשונה לספרינגפילד, טען שאמריקה זקוקה לאחדות כפי שלא הייתה זקוקה לה מאז תקופתו של אברהם לינקולן.[112] לאחר מכן נסע למישיגן, אוהיו ופנסילבניה לפני שחזר לניו יורק ונפגש עם המושל רוקפלר.[104] הסקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי ברוב של 45% מהקולות לעומת 29%, ועל מקארתי ברוב של 42% לעומת 37%.[113] בסוף החודש, הצליח האמפרי לנצח בקושי את מקארתי ולהיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לאחר ועידה מתוחה ומלאה במהומות. הפילוג הדמוקרטי, והתחושה שהחוק והסדר במדינה מידרדרים, סייעו לניקסון.[114] מעט לפני הוועידה ולקראת הבחירות, קיבל ניקסון תדרוכים מהנשיא ג'ונסון על ההתפתחויות בווייטנאם.[115] הנשיא הבהיר שהוא לא רוצה שהמלחמה תהפוך לעניין פוליטי, דבר אליו ניקסון הסכים, אולם פקפק ביכולתו של האמפרי לא להשתמש במלחמה לרווח פוליטי.[116]

במהלך מסע הבחירות הדגיש ניקסון את שיעור הפשיעה הגבוה, ותקף את מה שהציג ככניעה על ידי הדמוקרטים בנכונותם לוותר על העליונות הגרעינית של ארצות הברית.[117] ניקסון הבטיח "שלום עם כבוד" במלחמת וייטנאם והכריז כי "מנהיגות חדשה תסיים את המלחמה ותביא שלום לאוקיינוס השקט"[118] אך לא פירט באיזה אופן התכוון לשים קץ למלחמה,[119] ולכן טענה התקשורת שיש לו "תוכנית סודית" לסיום המלחמה. סיסמת הבחירות שלו, "ניקסון הוא האחד", הייתה אפקטיבית.

Nixon stands atop a motorcade vehicle, smiling, holding up his "v-sign" to a massive crowd on a Chicago street
ניקסון מסמן את סימן ה-V שלו במהלך ביקורו באילינוי.

לאחר הוועידה הדמוקרטית, נחשב ניקסון למועמד המוביל, והיה רגוע ובטוח בעצמו, בניגוד ל-1960. רבים שאלו האם הנשיא מעדיף את ניקסון על פני האמפרי.[120] בביקורו בשיקגו מעט לאחר הוועידה הדמוקרטית, זכה ניקסון למצעד תמיכה שבו נכחו מאות אלפי אזרחים.[121]

המועמדים ניקסון ואגניו נפגשים עם הנשיא ג'ונסון בחווה שלו בטקסס בתחילת אוגוסט

לפני ביקורו, ביקש ניקסון מהסנאטור אדוארד ברוק ממסצ'וסטס לעזור לו במסע הבחירות באילינוי ובקליפורניה, תוך ניסיון להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה.[122]

ספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע ספטמבר, החל ספירו אגניו לתקוף את האמפרי. הוא טען שהוא רך מול הקומוניזם, רך מול האינפלציה ורך מוך הפשע, והשווה אותו לראש ממשלת בריטניה לשעבר, נוויל צ'מברליין.[123] באותו זמן שלח ניקסון את יועצו לשעבר, ויליאם סקרנטון, לנסיעה לאירופה כדי לאסוף מודיעין בנושאי נאט"ו וברית המועצות. בתגובה לקריאותיו של האמפרי להתעמת מולו פנים מול פנים, טען ניקסון שהאמפרי חייב קודם להתעמת מול עצמו.[124] במהלך מסע בחירות בסן פרנסיסקו, מול 10,000 תומכים, ספג מחאות. ניקסון התעמת מול המוחים ונאם את נאום ה"אמריקני הנשכח",[125] בו טען שיום הבחירות יהיה יום המחאה עבור האמריקני הנשכח,[125] שהוא האמריקני ששומר את החוק, משלם את המסים, הולך לכנסייה, שולח את ילדיו לבית הספר, אוהב את מדינתו ודורש מנהיגות חדשה.[125] עד לסוף החודש, רבים במטה ניקסון החלו להאמין שהוא עומד לנצח, אולם ניקסון הזהיר אותם מביטחון יתר.[126] סקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי עם 43% מהקולות לעומת 28% בסוף ספטמבר.[127]

אוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אוקטובר, החל ניקסון להימנע מביקורת על ממשל ג'ונסון בנושא וייטנאם בטענה שלא רצה לפגוע בשיחות השלום בפריז.[128] אולם המפגינים נגד המלחמה מחו נגד ניקסון במהלך מסע הבחירות.[129] ניקסון נאם בפני איגוד השמרנים האמריקני ב-9 באוקטובר וטען שג'ורג' וולאס יסייע לדמוקרטים בכך שיפלג את קולות מתנגדי הממסד. האיגוד תמך בניקסון ולא בוולאס, וקרא לוואס פופוליסט.[130] לאחר שעמיתו של האמפרי למירוץ, אדמונד מאסקי, ביקר את ניקסון על קשריו עם סטרום ת'ורמונד, וניקסון המשיך להתנגד לעימות טלוויזיוני, בטענה שלא רצה לתת לוולאס חשיפה תקשורתית.[131] באותו הזמן עלו טענות שניקסון נמנע מעימותים בגלל סדרת העימותים מול קנדי ב-1960, שהובילה להפסדו בבחירות.[132] עוד לקח שניקסון למד מהבחירות ב-1960 היה העסקת מאה אלף עובדים שיבדקו את הקלפיות, כדי למנוע זיופי קולות כפי שהיו בבחירות של 1960.[133] בסוף אוקטובר יצא ניקסון לסיור בחירות באוהיו. הוא תקף את האמפרי ואת ממשל ג'ונסון בטענה שהעלו את חובות החקלאים וגרמו לעלייה בפשיעה.[134] באותו הזמן פורסמו שני תשדירים שנויים במחלוקת, שבהם הוצג האמפרי מחייך לצד תמונות של מלחמת וייטנאם והמהומות בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968. התשדירים הובילו למחאה מצד הדמוקרטים.[135] בסוף אוקטובר, הצטמצם הפער בין המועמדים: סקר חשף שניקסון השיג 44% מהקולות לעומת 36% להאמפרי, ירידה של חמישה אחוזים מהשבועות הקודמים, שיוחסה לסירובו להתעמת עם האמפרי.[136][137]

נובמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים ניהל הנשיא ג'ונסון משא ומתן עם וייטנאם הצפונית וקיווה להגיע להפסקת אש לפני הבחירות (מה שכונה "הפתעת אוקטובר"). ניקסון קיבל תדרוך על השיחות מהנרי קיסינג'ר, שהיה אז יועץ לאיש המשא ומתן אברל הרימן. אחת הסוגיות שהיסטוריונים דנים בה היא האם ניקסון חיבל באופן מודע במשא ומתן, בין השאר על ידי שכנוע ממשלת דרום וייטנאם לא להגיע לשיחות כי יקבלו הצעות טובות יותר כשהרפובליקנים יהיו בשלטון.[138] ג'ונסון ראה במעשיו של ניקסון ניסיון לערער על מדיניות החוץ של ארצות הברית. ב-31 באוקטובר, ללא הסכמת הצדדים האחרים, הודיע ​​ג'ונסון על הפסקה חד-צדדית של ההפצצות, ועל משא ומתן לשלום שיתחיל בפריז ב-6 בנובמבר, למחרת יום הבחירות. למרות תמיכתו של ניקסון בשיחות השלום, הן עזרו בעיקר להאמפרי.[139] באותו הזמן, שוחחה אנה צ'נאולט, עובדת במטה ניקסון, עם ממשלת דרום וייטנאם, והודיעה שהממשלה תקבל עסקה טובה יותר אם ניקסון יהיה הנשיא. הנשיא ג'ונסון כעס על ההאשמות כאילו הטעה את ניקסון במהלך התדרוכים בנושא המלחמה. הוא דיבר עם מנהיג המיעוט בסנאט, אוורט דירקסן, ובפני הסנאטור ג'ורג' סמאת'רס מפלורידה, והם יידעו את ניקסון על כעסו של הנשיא. ב-2 בנובמבר החליט נשיא דרום וייטנאם לא להגיע לשיחות. ניקסון הכחיש בפני ג'ונסון שהיה מעורב בכך. נוסף לכך, דרום וייטנאם לא הייתה זקוקה לתמריצים רבים כדי לא להיכנס לתהליך השלום שהיה מסוכן מבחינתה.

יומיים לפני הבחירות, הופיע ניקסון בפגוש את העיתונות והסביר שישתף פעולה עם ג'ונסון.[116] סקר אחרון לפני הבחירות חשף שהאמפרי מוביל על ניקסון עם 43% מהקולות לעומת 40%, אולם סקר אחרון של מכון גאלופ חשף שניקסון מוביל עם 42% לעומת 40% להאמפרי.[140] ביום הבחירות, קנו ניקסון והאמפרי זמן שידור ברשתות טלוויזיה יריבות, ניקסון ב-NBC והאמפרי ב-ABC, וכל אחד מהם הבטיח את הבטחותיו האחרונות.[141] ניקסון השתמש בהופעתו כדי לבלום את עלייתו של האמפרי בסקרים לאחר הפסקת ההפצצות, בטענה שקיבל "דיווח מטריד מאוד",[140] בו התבשר שטונות של אספקה עוברות לדרום וייטנאם בידי הצפון. האמפרי טען שההאשמה אינה אחראית, וניקסון טען שהוא לא יודע מה קורה.[140][142] ניקסון השקיע 6,270,000 דולרים על פרסומות במהלך הבחירות, שרובן רק חיזקו את תומכיו.[143]

יום הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

A map illustrating the results of the 1968 election:Of the 50 states, 32 are red for Nixon, 13 are blue for Humphrey, and five are orange for Wallace
תוצאות הבחירות ב-5 בנובמבר 1968.

בבחירות המשולשות ב-5 בנובמבר התמודדו ניקסון, האמפרי ומועמד המפלגה העצמאית האמריקאית שהתנגדה למתן זכויות לאפרו-אמריקאים, מושל אלבמה, ג'ורג' וולאס. התוצאות היו צמודות, ורק למחרת בבוקר הן היו ודאיות. ניקסון זכה ב-301 קולות בחבר האלקטורים לעומת 191 אלקטורים להאמפרי ו-46 אלקטורים לוואלאס. מבחינת קולות הבוחרים, ניצח ניקסון את האמפרי בהפרש של כמעט 500,000 קולות, כשהוא משיג 43.42% מהקולות לעומת 42.72% להאמפרי, כשוולאס משיג 13.53%. בקליפורניה, אילינוי ואוהיו ניצח ניקסון בהפרש של פחות משלושה אחוזים. אם האמפרי היה זוכה בהן, ניקסון היה מפסיד. ניקסון ניצח ברוב מדינות המערב והמערב התיכון אולם הפסיד בצפון מזרח המדינה ובטקסס להאמפרי, ובדרום לוולאס.[144][145] לאחר ניצחונו בירך אותו האמפרי, וניקסון אמר: "קיבלתי את ההודעה הנעימה של סגן הנשיא, שבירך אותי על זכייתי בבחירות, ואני בירכתי אותו על מאבקו האמיץ, ואמרתי לו שאני יודע בדיוק איך הוא מרגיש."[146][147] ניקסון הוא סגן הנשיא הראשון מאז מרטין ואן ביורן שנבחר לכהונה כנשיא, והיחיד שעשה זאת כשאינו סגן נשיא מכהן.

נשיא ארצות הברית (1969–1974)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון כיהן כנשיא מה-9 בינואר 1969, עד להתפטרותו ב-9 באוגוסט 1974. בניגוד לקודמו, ג'ונסון, שמימן תוכניות רווחה, דגל ניקסון במדיניות ה"פדרליזם החדש". תוכניתו כללה ביזור העוצמה והחזרת הסמכויות בחזרה למדינות.

ניקסון התמקד בעיקר במדיניות חוץ. מדיניותו, שכונתה דוקטרינת ניקסון, דרשה סיוע בלתי ישיר לבעלות הברית האמריקניות במלחמה הקרה, כשהדוגמה המרכזית היא ה"וייטנאמיזציה"[148] במלחמת וייטנאם. ניקסון הוביל לדטאנט עם סין, וניצל את הפיצול הסיני-סובייטי כדי לחדש את היחסים עם סין ולשנות את המלחמה הקרה. בנוסף חתם על הסכמי סאל"ט ועל הסכמים נגד טילים בליסטיים עם ברית המועצות לצורך בקרה על נשק.

הישגיו של ניקסון כנשיא נשכחו עקב השערוריות בממשלו, והוא נאלץ להתפטר לאחר פרשת ווטרגייט.

השבעה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא בית המשפט העליון, ארל וורן, משביע את ריצ'רד ניקסון לנשיא ארצות הברית ה-37 בגבעת הקפיטול, 20 בינואר 1969

ניקסון הושבע לנשיא ארצות הברית ב-20 בינואר 1969, על ידי יריבו הפוליטי, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן. פט ניקסון החזיקה את הביבליה המשפחתי שלהם פתוח על ספר ישעיהו פרק ב', פסוק ד': "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת". בנאום השבעתו, שקיבל ביקורות חיוביות כמעט אחידות, אמר ניקסון: "הכבוד הגדול ביותר שההיסטוריה יכולה להעניק הוא התואר 'משכין שלום'.[149]" - ביטוי שייכתב מאוחר יותר על מצבתו.[150] הוא דיבר על כניסת הפוליטיקה המפלגתית לעידן חדש של אחדות:

"בשנים הקשות הללו סבלה אמריקה מקדחת של מילים; מרטוריקה מנופחת שמבטיחה יותר ממה שיכולה לספק; מרטוריקה זועמת, שמשיבה אי שביעות רצון לתוך שנאה; מרטוריקה בומבסטית שעושה הצגות במקום לשכנע. אנחנו לא יכולים ללמוד אחד מהשני עד שנפסיק לצעוק, עד שנדבר בשקט מספיק כדי לשמוע את המילים שלנו - כמו שאנו שומעים את הקולות שלנו.[151]"

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון
הקבינט, 1971

עבור ההחלטות המרכזיות במהלך כהונתו, הסתמך ניקסון בעיקר על משרד הרשות המבצעת של נשיא ארצות הברית ולא על הקבינט. יועציו הקרובים בתקופת נשיאותו היו בוב הולדמן וג'ון ארליכמן, שאף כונו "חומת ברלין" בשל נטייתם לשמור על דיסקרטיות ולהגן על הנשיא מאישים אחרים, אפילו כאלה מתוך הבית הלבן. הם היו אלו שקישרו בין הנשיא לבין אחרים.[152] בניגוד לחברי קבינט רבים, היה התובע הכללי ג'ון מיצ'ל משפיע בבית הלבן, והוא היה זה שבחר במועמדים לבית המשפט העליון.[153] מדיניות החוץ הושפעה בידי המועצה לביטחון לאומי, שבראשה עמד הנרי קיסינג'ר, אז יועץ לביטחון לאומי.[152] מזכיר המדינה הראשון של ניקסון, ויליאם רוג'רס, מודר מקבלת ההחלטות. ב-1973 מונה קיסינג'ר לתפקיד מזכיר המדינה במקביל להיותו היועץ לביטחון לאומי. בכהונת ניקסון שולב אגף התקציבים לתוך משרד הניהול והתקציב, מה שריכז את הכוח בבית הלבן.[152] במקום להתמקד בוועדה הרפובליקנית הלאומית, הסתמך ניקסון בעיקר על הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא (מתנגדי הנשיא קראו לוועדה CREEP, "שרץ"), שבה כיהנו כמה אנשים מהבית הלבן, כולל מיצ'ל.[154] למרות ריכוז הכוח בבית הלבן, נתן ניקסון לקבינט שלו חופש במדיניות פנים ובנושאים שלא היו חשובים לו, כמדיניות בנושא איכות הסביבה.[155] ב-1973, עם חשיפת פרשת ווטרגייט, קיבל ניקסון את פיטוריהם של הולדמן, ארליכמן ושל יורשו של מיצ'ל כתובע כללי, ריצ'רד קליינדינסט.[156] הולדמן הוחלף באלכסנדר הייג, שהפך לדמות הדומיננטית בסוף כהונת ניקסון בבית הלבן.[157]

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חשיפת פרשת ווטרגייט באמצע 1973, הפך סגן הנשיא ספירו אגניו למטרה לחקירה אחרת בנושא שחיתות בקרב נבחר ציבור ויזמי ארכיטקטורה, הנדסה וסלילת כבישים במחוז בולטימור, מרילנד. הוא הואשם בקבלת שוחד הכולל תשלומים של יותר מ-100,000 דולר בתמורה לחוזים בעת שכיהן כראש הממשל של מחוז בולטימור, כמושל מרילנד וכסגן נשיא ארצות הברית.[158] ב-10 באוקטובר 1973, התפטר אגניו, סגן הנשיא השני לאחר ג'ון קלהון שהתפטר מתפקידו. באותו היום, סירב אגניו להעיד בנושא העלמת מס בסכום של 13,551.47 דולרים ב-1967. הוא נקנס ב-10,000 דולרים. ניקסון השתמש בסמכות שניתנה לו מכוח ניקסון השתמש בסמכותו לפי התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית ומינה את ג'רלד פורד לסגן הנשיא חדש. מינויו של פורד אושר על ידי הקונגרס האמריקני ונכנס לתפקידו ב-6 בדצמבר 1973.[159] הייתה זאת הפעם הראשונה מאז 1789 שבה מונה סגן נשיא חדש. במהלך חמישים ושבעת הימים ללא סגן נשיא, היה קרל אלברט, יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, הבא בתור לרשת את הנשיא.

מינויים לבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון הצליח למנות בהצלחה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו, ונכשל במינויים של שניים. הוא מינה שופטים שמרנים יותר ששינו את בית המשפט מהליברליזם שאפיין אותו בתקופת ארל וורן.[160] הוא מינה את:

  • וורן ברגר, מונה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (כדי להחליף את ארל וורן),
    נבחר ב-23 במאי 1969 ואושר בידי הסנאט ב-9 ביוני 1969.[161] נחשב לשופט שמרן יחסית.[160]
    • קלמנט היינוורט (כדי להחליף את אייב פורטס),
      נבחר ב-21 באוגוסט 1969, אולם נדחה בידי הסנאט ב-21 בנובמבר 1969.[161]
    • הרולד קרסוול (כדי להחליף את אייב פורטס),
      נבחר ב-19 בינואר 1970, אבל נדחה בידי הסנאט ב-8 באפריל 1970.[161]
  • הארי בלקמן (כדי להחליף את אייב פורטס),
    נבחר ב-15 באפריל 1970 ואושר בידי הסנאט ב-12 במאי 1970.[161] בתחילת דרכו נחשב לשמרן, אולם הפך לליברל יותר במהלך כהונתו.[160]
  • לואיס פאוול (כדי להחליף את הוגו בלאק)
    נבחר ב-22 באוקטובר 1971 ואושר בידי הסנאט ב-6 בדצמבר 1971.[161] נחשב לשופט שמרן.[160]
  • ויליאם רנקוויסט (כדי להחליף את ג'ון מרשל הארלן),
    נבחר ב-22 באוקטובר 1971 ואושר בידי הסנאט ב-10 בדצמבר 1971.[161] היה שמרן וירש את ברגר כנשיא בית המשפט העליון ב-1986, ונשאר בתפקיד עד ל-2005.[160]

ניקסון גם מינה 231 שופטים ממשלתיים, יותר מפרנקלין דלאנו רוזוולט. בנוסף לארבעת השופטים שמינה לבית המשפט העליון, מינה ניקסון גם ארבעים ושישה שופטים לבית המשפט לערעורים ועוד 181 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמות המשפיעה ביותר בתחום מדיניות החוץ הייתה הנרי קיסינג'ר, שתחילה כיהן כיועץ לביטחון לאומי, ולאחר התפטרות ויליאם רוג'רס מתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית בספטמבר 1973, כיהן במקביל גם בתפקיד זה.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה שבועות לאחר כניסתו לתפקיד, נסע ניקסון לשמונה ימים לאירופה, ונחת בבריסל ב-23 בפברואר 1969. הוא נפגש עם ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון בלונדון ועם נשיא צרפת שארל דה גול בפריז. בנוסף עצר בבון, ברלין וברומא, ונפגש עם האפיפיור פאולוס השישי בקריית הוותיקן. בנוסף לכך נסע למדינות קומוניסטיות במזרח אירופה, כולל רומניה (1969), יוגוסלביה (1970) וברית המועצות עצמה (1972 ו-1974).

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סין העממית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניקסון עם ראש הממשלה הסיני ג'ואו אנלאי בעת ביקורו בסין, 25 בפברואר 1972
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביקור ניקסון בסין

גם מתנגדי ניקסון זוקפים את ביקורו בסין לזכותו. ניקסון הכין את היסודות לביקורו בסין העממית לפני שהפך לנשיא, וכתב במגזין "Foreign Affairs" שנה לפני בחירתו: "אין מקום על הפלנטה הקטנה הזו למיליארד אנשים החיים בבידוד זועם".[162] מי שסייע לניקסון במיזם זה היה יועצו לביטחון לאומי ומזכיר המדינה של ארצות הברית לעתיד, הנרי קיסינג'ר, שעמו עבד הנשיא באופן הדוק, ושעקף את פקידי הממשלה. היחסים בין ברית המועצות לסין העממית הגיעו לשפל המדרגה עם סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי ב-1969. במהלך שנתו הראשונה בתפקידו שלח ניקסון שליחים עם המסר כי הוא מעוניין ביחסים קרובים יותר בעזרת תיווך פקיסטני, מדינה שהייתה מיודדת עם שתי המדינות.[163] פריצת הדרך הפומבית הגיעה בתחילת 1971, כאשר מאו דזה-דונג הזמין קבוצה של שחקני טניס שולחן אמריקאים לבקר בסין ולשחק נגד שחקנים סינים מובילים. ביולי 1971 ביקר הנרי קיסינג'ר בחשאי בבייג'ינג, והכשיר את הקרקע לביקורו של הנשיא ניקסון בסין.[164] ב-15 ביולי 1971 הוכרז בו-בזמן על ידי בייג'ינג וניקסון (בטלוויזיה וברדיו) כי הנשיא יבקר בסין בחודש פברואר הבא. הכרזות אלו הדהימו את העולם.[165] החשאיות אפשרה לשתי קבוצות המנהיגים להכין את האקלים הפוליטי בארצם למגע.

בפברואר 1972 נסעו ניקסון ורעייתו לסין. קיסינג'ר תדרך את ניקסון במשך יותר מ-40 שעות הכנה.[166] עם נחיתתם בסין על האייר פורס 1, הם התקבלו על ידי ראש הממשלה ג'ואו אנלאי. ניקסון לחץ את ידו של ג'ואו, מעשה שמזכיר המדינה לשעבר ג'ון פוסטר דאלס סירב לעשות ב-1954 כשהשניים נפגשו בז'נבה.[167] למעלה ממאה עיתונאים מהטלוויזיה נלוו לנשיא. על פי הוראותיו של ניקסון, הייתה לטלוויזיה עדיפות על פני פרסומים מודפסים, מאחר שניקסון חש כי המדיה תסקר את הביקור הרבה יותר טוב מאשר העיתונות המודפסת. הוא גם ניצל את ההזדמנות להעליב את עיתונאי הדפוס שלהם בז.[167]

ניקסון וקיסינג'ר נפגשו במשך שעה עם מאו וג'ואו במעון הפרטי והרשמי של מאו, שם דנו במגוון נושאים.[168]. מאו ראה את ניקסון כאדם כנה מאוד.[169] בנוסף, חשד מאו בקיסינג'ר,[169] אם כי היועץ עצמו טען שפגישתם הייתה היסטורית.[167] סעודה רשמית נערכה באותו ערב באולם הגדול של העם. למחרת נפגש ניקסון עם ג'ואו; ההודעה המשותפת שלאחר פגישה זו הכירה בטייוואן כחלק מסין, וציפתה לפתרון של שלום לבעיית האיחוד מחדש.[170][171] כאשר לא היה בפגישות, סייר ניקסון באתרים ייחודיים, שכללו את העיר האסורה, קברי שושלת מינג והחומה הגדולה של סין.[167] האמריקאים קיבלו הצצה ראשונה לחיי הסינים דרך המצלמות אשר ליוו את פט ניקסון, שסיירה בעיר בייג'ינג ובקהילות, בתי ספר, מפעלים ובתי חולים.[167]

הביקור פתח עידן חדש ביחסי ארצות הברית-סין.[172] מתוך חשש מברית סינית-אמריקנית, הסכימה ברית המועצות לדטאנט.[173]

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת וייטנאם

כשניקסון נכנס לתפקידו, כ-300 חיילים אמריקנים נהרגו כל שבוע בוייטנאם,[174] והמלחמה הייתה לא פופולרית בארצות הברית, וכן נערכו הפגנות אלימות נגד המלחמה (גם במהלך טקס ההשבעה של ניקסון). ממשל ג'ונסון הסכים להשעות את ההפצצות תמורת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, אך הסכם זה מעולם לא נכנס לתוקף במלואו. לדברי וולטר אייזקסון, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, הגיע ניקסון למסקנה כי לא ניתן לנצח במלחמת וייטנאם, והוא היה נחוש בדעתו לסיים את המלחמה במהירות.[175] אחרים טענו שניקסון קיווה לשחזר את הצלחתו של אייזנהאואר בסיום מלחמת קוריאה.[176] הוא חיפש הסדר שיאפשר לכוחות המזוינים של ארצות הברית לסגת, תוך השארת דרום וייטנאם מוגנת מפני התקפה.[177]

באמצע 1969 החל ניקסון לנהל משא ומתן לשלום עם הצפון-וייטנאמים, ושלח מכתב אישי למנהיגי צפון וייטנאם, ושיחות השלום החלו בפריז. אולם השיחות הראשוניות לא הביאו להסכם.[178] במאי 1969 הוא הציע בפומבי להוציא את כל הכוחות האמריקאים מדרום וייטנאם, בתנאי שצפון וייטנאם תעשה זאת גם, ובדרום וייטנאם יתקיימו בחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי ובהשתתפות הוייטקונג.[179] ביולי 1969, ביקר ניקסון בדרום וייטנאם, ונפגש עם המפקדים הצבאיים ועם ראש ממשלת דרום וייטנאם. בשל המחאות שדרשו נסיגה מידית, החל ניקסון באסטרטגיה בה החליף חיילים אמריקנים בחיילים וייטנאמיים, תהליך שנקרא "וייטנאמיזציה".[172] ניקסון החל לתכנן נסיגה מדורגת[180] אולם גם המשיך בהפצצות בלאוס והורה על פלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין ששימש לאספקת הווייטקונג בשנת 1970. הוא הודיע על הפלישה לציבור ב-30 באפריל 1970.[181] תגובת ניקסון למוחים כללה פגישה מאולתרת איתם ליד אנדרטת לינקולן ב-9 במאי 1970.[182][183] מסמכים מהארכיון הסובייטי שפורסמו ב-1991 חשפו שממשלת צפון וייטנאם ניסתה לפלוש לקמבודיה ב-1970 לבקשת הקמר רוז' ולבקשת סגנו של פול פוט. הבטחתו של ניקסון לעצור את המלחמה והגברת ההפצצות הובילו לפגיעה באמינותו.[180]


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת מסמכי הפנטגון

ב-1971, קטעים מתוך "מסמכי הפנטגון", שהודלפו על ידי דניאל אלסברג, פורסמו בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. כאשר הופיעו לראשונה הידיעות על הדליפה, ניקסון לא עשה דבר. המסמכים, שכללו את היסטוריית המעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, עסקו בעיקר בשקרים של ממשלים קודמים ולא חשפו הרבה. הוא השתכנע על ידי קיסינג'ר שהמסמכים היו מזיקים יותר מכפי שנראו וניסה למנוע את פרסומם. בסופו של דבר פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית לטובת העיתונים. בניסיון לערער את תדמיתו ואמינותו של אלסברג פרצו אנשיו של ניקסון שנודעו בשם "השרברבים", למשרדו של הפסיכיאטר של אלסברג בחיפוש אחר דרכים להביך אותו. מאוחר יותר נטלו אותם אנשים חלק בפרשת ווטרגייט.[184]

עם נסיגת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מווייטנאם, צומצם הגיוס ולבסוף גיוס החובה בוטל ב-1973. הצבא הפך לצבא מתנדבים.[185] לאחר שנים של לחימה, הושג הסכם שביתת הנשק בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע הפסקת אש וכי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם מבלי לדרוש מהכוח הצבאי הצפון-וייטנאמי שנמצא בדרום לסגת.[186] מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי.לאחר שהסתיימה תמיכתה הצבאית של ארצות הברית, הייתה הפסקת אש קצרה, לפני שפרצה שוב הלחימה. צפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם ב-1975.[187] גם לאוס וקמבודיה נפלו לידי הקומוניסטים.

קמבודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניקסון מספק הסבר לאומה על הפלישה לקמבודיה, 30 באפריל 1970

ניקסון אישר מבצע סודי של הפצצות מסיביות בצפון וייטנאם בקמבודיה במרץ 1969, ללא הסכמתו של נורודום סיהאנוק, מלך קמבודיה.[188] ההפצצות המשיכו בשנות השבעים וניסו לתמוך בממשלתו של לון נול שלחמה מול הקמר רוז' במלחמת האזרחים בקמבודיה. בין 50,000 ל-150,000 אנשים נהרגו בהפצצות בין 1970 ל-1973.[189] ההיסטוריונים בחנו את הקשר בין הפצצת קמבודיה לבין צמיחת הקאמר רוז' והעלייה בתמיכה בו. רבים טענו שהאיכרים החלו לתמוך בקאמר רוז' לאחר ההפצצה. אחרים טענו שההפצצות הרחיקו את הקומוניסטים מפנום פן.[190] ההפצצה הייתה הגיונית מבחינה צבאית כיוון שהרחיקה את הקאמר רוז' מפנום פן ומנעה השתלטות קומוניסטית בתקופה בה דרום וייטנאם הייתה חלשה.[191] נטען שההתערבות בקמבודיה מנעה ממנה לקרוס בין 1970 ל-1973.[192][193] לא ניתן לדעת האם מעורבותה של ארצות הברית סייעה לקאמר רוז'.[194] אולם ברור שהיו כאלו שהצטרפו לקאמר רוז' עקב שנאתם להפצצות האמריקניות.[195]

אמריקה הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא מקסיקו גוסטבו דיאס אורדס וניקסון בשיירה הנשיאותית בסן דייגו, קליפורניה, 4 בספטמבר 1970
קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון תמך בפעולותיו של ג'ון פיצג'רלד קנדי ​​במהלך הפלישה למפרץ החזירים ומשבר הטילים בקובה ב-1962; עם כניסתו לתפקיד הוא הגביר את פעילותו החשאית נגד קובה ונשיאה, פידל קסטרו. הוא שמר על קשרים הדוקים עם קהילת הגולה הקובנית-אמריקנית באמצעות חברו, איש העסקים ביבה רבוזו, שלעתים קרובות הציע דרכים להרגיז ולהתגרות בקסטרו. בברית המועצות וקובה עלה החשש שניקסון יתקוף את קובה ויפר את ההבנה בין קנדי ​​לניקיטה חרושצ'וב, שסיימה את משבר הטילים. באוגוסט 1970 ביקשו הסובייטים מניקסון לאשר מחדש את ההבנה. למרות מדיניותו הנוקשה כלפי קסטרו, הסכים ניקסון. התהליך טרם הושלם כאשר החלו הסובייטים להרחיב את בסיסם בנמל העיר סיינפואגוס באוקטובר 1970. אז התפתח עימות קל, שהסתיים בהבנה כי הסובייטים לא ישתמשו בסיינפואגוס לצוללות נושאות טילים בליסטיים. בנובמבר אושררו ההבנות מ-1962.[196]

צ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973)

בחירתו של המועמד המרקסיסטי סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה בספטמבר 1970 דחפה את ניקסון וקיסינג'ר לתמוך במסע נמרץ של התנגדות חשאית לאיינדה. השגריר בצ'ילה טען שאין חלופה לאיינדה, אולם ניקסון סירב להכיר בכך.[197] בפרט עודדו קיסינג'ר וניקסון שביתות מאורגנות נגד איינדה ומימון מתנגדי איינדה.[198] אנשי ה-CIA עודדו הפיכה צבאית בצ'ילה ותמכו במתנגדי איינדה.[199][197] בתמיכת ארצות הברית, רצחו המהפכנים את הגנרל של איינדה.[197]

עם כניסתו של איינדה לתפקידו, החלה ארצות הברית לממן תעמולה נגדו. בספטמבר 1971 אישר ניקסון באופן אישי להקצות 700,000 דולר להפלת איינדה.[197] אנשי ה-CIA הונחו לתמוך בהפיכה צבאית,[198] אולם הם ידעו שההפיכה תהיה אלימה.[198]

ניקסון תמך בפגיעה בכלכלה הצ'יליאנית והקצה עשרה מיליון דולר לפעולות חבלניות.[200] בעקבות תקופה ממושכת של תסיסה חברתית, פוליטית וכלכלית, נטל הגנרל אוגוסטו פינושה את השלטון בהפיכה אלימה ב-11 בספטמבר 1973;[201] בין המתים נמנה איינדה. לאחר עליית החונטה לשלטון תמכה בה ארצות הברית וממשלת ארצות הברית הואשמה בהתערבות בנושא.[202] ההאשמות הוכחו בשנת אלפיים, כשמסמכים שוחררו לציבור.[197] המסמכים תיעדו את פעילות ניקסון וקיסינג'ר כנגד איינדה. הממשל תמך בפינושה למרות האלימות שהפעיל ולמרות מבצע קונדור.

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאוניד ברז'נייב, המבקר בארצות הברית, בחברת ניקסון בחדר המזרחי בבית הלבן, 19 ביוני 1973

בימיו של ניקסון התחולל במלחמה הקרה עם ברית המועצות תהליך הדטאנט. ניקסון השתמש בסביבה הבינלאומית המשתפרת כדי לעסוק בנושא השלום הגרעיני. לאחר ההודעה על ביקורו בסין, ניהל ניקסון משא ומתן לקראת ביקורו בברית המועצות. הנשיא והגברת הראשונה הגיעו למוסקבה ב-22 במאי 1972 ונפגשו עם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב, ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין ועם ראש המדינה ניקולאי פודגורני. בין השאר נועד ניקסון עם מנהיגים סובייטים אחרים.[203]

ניקסון עסק במשא ומתן אינטנסיבי עם ברז'נייב.[204] הם הגיעו להסכמים להגדלת הסחר ולשני הסכמי בקרת נשק משמעותיים: הסכם סאל"ט-1 שנחתם בין שתי המעצמות[172] והסכם הטילים האנטי-בליסטיים, אשר אסר על פיתוח מערכות ליירוט טילים נכנסים. ניקסון וברז'נייב הכריזו על עידן חדש של "דו-קיום בשלום". באותו הערב התקיימה סעודת ערב בקרמלין.[203]

ניקסון בקייב ב-1972

למען יחסים טובים יותר עם ארצות הברית, הפסיקו ברית המועצות וסין את תמיכתן בצפון וייטנאם ותמכו בהגעה להסכם.[205][206][207] ניקסון טען שכל שלום בצפון וייטנאם יזדקק לתמיכת הסינים והסובייטים, ולכן הדטאנט וההתקרבות לסין סייעו לסיום המלחמה ולהפעלת לחץ על צפון וייטנאם.{{הערה|Nixon, Richard (1985). No More Vietnams. Westminster,: Arbor House Publishing Company. עמ' 105–106. 

בעקבות התקדמות ניכרת בשנתיים הקודמות ביחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית וברית המועצות, ניקסון יצא למסע שני בברית המועצות ביוני 1974.[208] במוסקבה התקבל לטקס קבלת פנים, להמון מריע ולארוחת ערב חגיגית בארמון הקרמלין הגדול באותו ערב ב-27 ביוני.[208] ניקסון וברז'נייב נפגשו ביאלטה, שם דנו בהצעה של הסכם הגנה הדדי, בנושאי הדטאנט וטילים מרובי ראשי נפץ. בעודו שוקל להציע אמנה למניעת ניסויים מקיפים, חש ניקסון שלא יהיה לו זמן כנשיא להשלמת תהליך זה.[208] לא היו פריצות דרך משמעותיות במשא ומתן זה.[208]

ניקסון רצה להעניק לברית המועצות מעמד של מדינה מועדפת במסחר עם ארצות הברית, אך הסנאטור הנרי ג'קסון וחבר בית הנבחרים צ'ארלס ואניק תבעו לעשות זאת רק אם ברית המועצות תאפשר הגירה חופשית מתחומה ובפרט הדבר נגע ליהודים שרצו לעלות לישראל. סביב תיקון בחוק הסחר שלא אפשר לנשיא להעניק מעמד כזה למדינה שאינה מאפשרת הגירה מתחומה התחולל מאבק בין ניקסון לחברי הקונגרס שסופו בהעברת התיקון. המאבק גרם לברית המועצות לבטל את מס ההשכלה שרצתה להטיל על המהגרים היהודים.

המזרח התיכון וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מלחמת ההתשה, תוכנית רוג'רס
ניקסון ואנואר סאדאת במצרים, יוני 1974

בתחילת כהונתו של ניקסון התחוללה מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים. מצרים הייתה אז בחוג ההשפעה הסובייטי עם יועצים רבים ואף חיילים מברית המועצות. כחלק מדוקטרינת ניקסון, שלפיה ארצות הברית תימנע מסיוע קרבי ישיר לבעלות בריתה במידת האפשר, ובמקום זאת תיתן להן סיוע להגנה עצמית, הגדילה ארצות הברית מאד את מכירות הנשק למזרח התיכון - בעיקר לישראל, איראן וערב הסעודית. בפרט ניקסון הסכים לספק לישראל מטוסי פנטום. מטוסים אלה אפשרו תקיפות למרחקים גדולים במצרים עד גבול סודאן. ניקסון תמך בישראל אולם הציב גם כמה תנאים. הוא סבר שעל ישראל לחתום על שלום עם מדינות ערב ושעל ארצות הברית לסייע לכך. הוא האמין שפרט למלחמת סיני, לא הצליחה ארצות הברית ללחוץ על ישראל ועליה להשתמש בסיוע הצבאי כדי ללחוץ על המדינות לדון בנושאי השלום. בכהונתו הראשונה של ניקסון, הוא לא התמקד בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, והרגיש שבלי קשר למה שיעשה, יהודי ארצות הברית יתנגדו לבחירתו מחדש.

ניקסון מינה את מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס להיות מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי מטעמו והוא הציע מספר תוכניות שידועות כתוכנית רוג'רס. במסגרת תוכנית רוג'רס השנייה ביוני 1970 היה אמור להתנהל משא ומתן בין ישראל ומצרים בחסות שליח האו"ם השוודי גונאר יארינג. תוכנית זו התבססה על נסיגת ישראל משטחים (לא הוגדר בדיוק אם מכולם או חלקם) שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, הכרה הדדית של כל הצדדים בריבונותן של המדינות, שלמותן הטריטוריאלית, עצמאותן המדינית והסכמי שלום.

רוג'רס הציע שהשלב הראשון בתוכנית יהיה סיום מלחמת ההתשה וחידוש הפסקת האש בין ישראל למצרים. ממשלת ישראל דחתה תחילה את ההצעה ב-21 ביוני, אולם הממשלה המצרית הודיעה שהיא מסכימה לדון ביוזמה. לאור ההסכמה המצרית החל ניקסון ללחוץ על ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר להסכים להצעה. הוא הבטיח שארצות הברית תערוב לריבונותה, שלמותה וביטחונה של מדינת ישראל ותשמור על מאזן החימוש באזור והבהיר למאיר כי הדרישה היא לנסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים ולא לגבולות הקו הירוק ושלא תיכפה על ישראל נסיגה לפני שייחתם הסכם שלום חוזי מחייב. כמו כן סוגיית הפליטים תטופל באופן שלא יפגע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בעקבות ההבטחות וההבהרות האמריקאיות הסכימה גם ממשלת ישראל לכך. הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים שסיים את מלחמת ההתשה נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט. בו ביום הפרו המצרים את סעיף 3 בהסכם המחייב שימור הסטטוס קוו הצבאי כאשר קידמו טילי נ"מ לתוך תחום 50 הקילומטרים ממערב לתעלה וישראל, בתגובה, השעתה את השיחות בתיווכו של יארינג. השיחות חודשו חצי שנה מאוחר יותר בפברואר 1971). בסופו של דבר, מגעים אלה נכשלו גם בשל תמיכה מועטה מצד ניקסון לתוכניתו של מזכיר המדינה שלו, והעדפתו במקום זאת את עמדת היועץ לביטחון לאומי שלו, הנרי קיסינג'ר, שלא להמשיך ביוזמה. קיסינג'ר סבר שכל נסיגה ישראלית תשרת את הסובייטים, ולכן לא כדאי בשלב זה לתמוך בנסיגה ישראלית.

נשיא מצרים אנואר סאדאת גירש במפתיע את אלפי היועצים הסובייטיים ממצרים ביולי 1972, ואותת בכך לוושינגטון את נכונותו לשאת ולתת, אך הדבר לא הוביל לפריצת דרך.

ב-28 בפברואר 1973, בעת ביקורה בוושינגטון, הסכימה ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר להצעת השלום של הנרי קיסינג'ר, המבוססת על "ביטחון מול ריבונות": ישראל תקבל את הריבונות המצרית על כל חצי האי סיני, ומצרים תקבל את נוכחותה של ישראל בכמה עמדות אסטרטגיות בסיני.


עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מלחמת יום הכיפורים, מבצע ניקל גראס

ב-6 באוקטובר 1973, תקפה קואליציה ערבית בראשות מצרים וסוריה, בתמיכה צבאית ואפסנאית מצד ברית המועצות, את ישראל ומלחמת יום הכיפורים פרצה. ישראל ספגה אבדות כבדות וניקסון ציווה על רכבת אווירית כדי לחדש את מלאי צה"ל. אף שהיה ברור כי ארצות הברית תחמש את ישראל בסופו של דבר, ניקסון הורה לקטוע את המריבות והביורוקרטיה הבין-משרדית ונטל אחריות אישית לכל תגובה של מדינות ערב. יותר משבוע לאחר מכן, כאשר ארצות הברית וברית המועצות החלו לנהל משא ומתן על הפסקת אש, כבר חדרה ישראל עמוק לתוך שטח האויב. המשא ומתן על ההפוגה הפך במהירות למשבר של מעצמות-העל; כאשר ידה של ישראל הייתה על העליונה, ביקש נשיא מצרים אנואר סאדאת הפסקת אש. כאשר המנהיג הסובייטי ברז'נייב איים באופן חד-צדדי להעביר כלי שיט סובייטים לים התיכון, ניקסון ציווה על הצבא האמריקאי להעלות את הכוננות לרמת DEFCON ‏ 3[209] ולהכין את כל אנשי הצבא ואת בסיסיה בכוננות למלחמה גרעינית. הייתה זו התקופה הקרובה ביותר שהגיע העולם למלחמה גרעינית מאז משבר הטילים בקובה. ברז'נייב נסוג כתוצאה מפעולותיו של ניקסון. מדינות אופ"ק הערביות הגיבו בסירוב למכור נפט למדינות שראו כתומכות בישראל ובפרט לארצות הברית, וכתוצאה מכך החל משבר האנרגיה העולמי. אמברגו זה גרם למחסור בבנזין וקיצוב בארצות הברית בשלהי 1973, ובסופו של דבר הסתיים על ידי המדינות המייצרות נפט, עם תהליך השלום במזרח התיכון.[210] לאחר ביטול תקן הזהב בידי ניקסון, אגרו מדינות העולם יתרות מטבע חוץ בציפייה להצפת השוק, מה שהוביל לדפלציה. מדינות אופ"ק הרוויחו פחות כסף מהדולר ונאלצו להעלות מחירים.[211]

הנשיא ניקסון עובר ברחובות העיר לוד בדרך מנמל התעופה בן-גוריון לירושלים

בעקבות המלחמה עברה מצרים לחוג ההשפעה האמריקני. אחד הצעדים שהובילו לכך היו הלחץ האמריקני על ישראל לאחר שצה"ל כיתר את הארמייה השלישית של מצרים לאפשר לאספקה מצרית להגיע לחיילים הנצורים. לאחר המלחמה נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בינואר 1974 וביוני אותה שנה הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה שהובילו לסיום משבר הנפט. ההסכם האחרון נחתם לאחר מסע דילוגים של קיסינג'ר.

ניקסון ערך את אחד מביקוריו הבינלאומיים האחרונים כנשיא במזרח התיכון ביוני 1974, והיה לנשיא ארצות הברית הראשון שביקר בישראל.[212] בנוסף לכך ביקר במצרים, וחידש את היחסים איתה לראשונה מאז 1967.[213]

ביקורים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון נסע מחוץ לארצות הברית חמש עשרה פעמים לארבעים ושתיים מדינות שונות במהלך כהונתו.[214]

מדינות בהן ביקר ניקסון במהלך נשיאותו.
תאריכים מדינה מיקום פרטים
1 23-24 בפברואר 1969 בלגיהבלגיה בריסל נכח בפגישה ה-23 של המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם בודואן, מלך הבלגים.
24-26 בפברואר 1969 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לונדון ביקור בלתי רשמי. נאם כמה נאומים ציבוריים.
26-27 בפברואר 1969 גרמניהגרמניה מערב ברלין,
בון
נאם כמה נאומים ציבוריים. נאם מול הבונדסטאג.
27-28 בפברואר 1969 איטליהאיטליה רומא נפגש עם הנשיא ג'וזפה סארגאט ועם ראש הממשלה מריאנו רומור ועם עוד אנשי ממשל.
28 בפברואר-
2 במרץ 1969
צרפתצרפת פריז נפגש עם הנשיא שארל דה גול.
2 במרץ 1969 ותיקןותיקן ארמון האפיפיור ביקר את האפיפיור פאולוס השישי.
2 26-27 ביולי 1969 הפיליפיניםהפיליפינים מנילה ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פרדיננד מרקוס.
27-28 ביולי 1969 אינדונזיהאינדונזיה ג'קרטה ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא סוהארטו.
28-30 ביולי 1969 תאילנדתאילנד בנגקוק ביקור ממלכתי. נפגש עם המלך.
30 ביולי 1969 וייטנאםוייטנאם סייגון,
די אן
נפגש עם הנשיא וביקר אנשי צבא אמריקנים.
31 ביולי-
1 באוגוסט 1969
הודוהודו ניו דלהי ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא בפועל.
1-2 באוגוסט 1969 פקיסטןפקיסטן לאהור ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יחיא חאן.
2-3 באוגוסט 1969 רומניהרומניה בוקרשט ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא ניקולא צ'אושסקו.
3 באוגוסט 1969 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת בסיס חיל האוויר. פגישה בלתי רשמית עם ראש הממשלה הרולד וילסון.
3 8 בספטמבר 1969 מקסיקומקסיקו אקוניה חנך את סכר אמיסטד עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.
4 20-21 באוגוסט 1970 מקסיקומקסיקו פוארטו ואיארטה ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.
5 27-30 בספטמבר 1970 איטליהאיטליה רומא,
נאפולי
ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא ג'וזפה סארגאט. נכח במפקדה הדרומית של נאט"ו.
28 בספטמבר 1970 ותיקןותיקן ארמון האפיפיור ביקר את האפיפיור פאולוס השישי.
30 בספטמבר-
2 באוקטובר 1970
יוגוסלביהיוגוסלביה בלגרד,
זאגרב
ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יוסיף ברוז טיטו.
2-3 באוקטובר 1970 ספרדספרד מדריד ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פרנסיסקו פרנקו.
3 באוקטובר 1970 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת צ'קרס נפגש באופן בלתי רשמי עם המלכה אליזבת' השנייה ועם ראש הממשלה אדוארד הית'.
3-5 באוקטובר 1970 אירלנדאירלנד לימריק,
טימהו
דבלין
ביקור ממלכתי. נפגש עם הטישך ג'ק לינץ'.
6 12 בנובמבר 1970 צרפתצרפת פריז נכח בהלווייתו של שארל דה גול.
7 13-14 בדצמבר 1971 פורטוגלפורטוגל טרסיירה שוחח על נושאים כלכליים עם נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו ועם ראש ממשלת פורטוגל מרסלו קייטאנו.
8 20-21 בדצמבר 1971 ברמודהברמודה המילטון נפגש עם ראש הממשלה אדוארד הית'.
9 21-28 בפברואר 1972 סיןסין שנגחאי,
בייג'ינג
האנגג'ואו
ביקור ממלכתי. נפגש עם מזכ"ל המפלגה מאו דזה-דונג ועם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי.
10 13-15 באפריל 1972 קנדהקנדה אוטווה ביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי רולנד מיצנר ועם ראש הממשלה פייר טרודו. נאם בפני הפרלמנט. חתם על הסכם המים הטהורים של הימות הגדולות.
11 20-22 במאי 1972 אוסטריהאוסטריה זלצבורג ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הקנצלר ברונו קרייסקי.
22-30 במאי 1972 ברית המועצותברית המועצות מוסקבה,
לנינגרד
קייב
ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין ועם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב. חתם על הסכמי סאל"ט.
30-31 במאי 1972 איראןאיראן טהרן ביקור רשמי. נפגש עם מוחמד רזא שאה פהלווי.
31 במאי-
1 ביוני 1972
פוליןפולין ורשה ביקור רשמי. נפגש עם ראש המפלגה אדוורד גרק.
12 31 במאי-
1 ביוני 1973
איסלנדאיסלנד רייקיאוויק. נפגש עם הנשיא כריסטיאן אלדיארן ועם ראש הממשלה אולאפור יוהאנסון ועם הנשיא הצרפתי ז'ורז' פומפידו.
13 5-7 באפריל 1974 צרפתצרפת פריז נכח בלווייתו של הנשיא ז'ורז' פומפידו. נפגש לאחר מכן עם הנשיא הזמני, עם נשיא איטליה ג'ובאני לאון, ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, קנצלר גרמניה וילי ברנדט, ראש ממשלת דנמרק, הנשיא הסובייטי ניקולאי פודגורני וראש ממשלת יפן קקואיי טנאקה.
14 10-12 ביוני 1974 אוסטריהאוסטריה זלצבורג נפגש עם הקנצלר ברונו קרייסקי.
12-14 ביוני 1974 מצריםמצרים קהיר,
אלכסנדריה
נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת
14-15 ביוני 1974 ערב הסעודיתערב הסעודית ג'דה נפגש עם פייסל, מלך ערב הסעודית.
15-16 ביוני 1974 סוריהסוריה דמשק נפגש עם הנשיא חאפז אל-אסד.
16-17 ביוני 1974 ישראלישראל תל אביב,
ירושלים
נפגש עם הנשיא אפרים קציר ועם ראש הממשלה יצחק רבין.
17-18 ביוני 1974 ירדןירדן עמאן ביקור ממלכתי. נפגש עם חוסיין, מלך ירדן.
18-19 ביוני 1974 פורטוגלפורטוגל שדה התעופה. נפגש עם הנשיא אנטוניו דה שפינולה.
15 25-26 ביוני 1974 בלגיהבלגיה בריסל נכח בפגישת המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם המלך בודואן ועם פביולה, מלכת הבלגים, עם ראש הממשלה ליאו טינדמנס, ועם קנצלר גרמניה הלמוט שמידט, ראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון וראש ממשלת איטליה מריאנו רומור.
27 ביוני-
3 ביולי 1974
ברית המועצותברית המועצות מוסקבה,
מינסק
אורנדה
ביקור רשמי. נפגש עם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב, הנשיא ניקולאי פודגורני וראש הממשלה אלכסיי קוסיגין. חתם על אמנת האיסור על ניסויים גרעיניים.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן נשיאותי רשמי של הנשיא ניקסון, 8 ביולי 1971

מבחינת יחסי הפנים של ארצות הברית התיימר ניקסון לייצג את מה שהגדיר כ"רוב הדומם" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את תרבות הנגד של ה"היפים", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם ובעד זכויות האדם. כמה מפעולותיו של ניקסון בענייני פנים:

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה בה ניקסון נכנס לתפקידו ב-1969, עמדה האינפלציה על 4.7% - השיעור הגבוה ביותר מאז מלחמת קוריאה. תוכניות "החברה הגדולה" נחקקו תחת ממשל הנשיא לינדון ג'ונסון, אשר יחד עם עלויות המלחמה בווייטנאם, גרמו לגירעונות תקציביים גדולים. שיעור האבטלה היה נמוך (3.3%[215])), אך שיעורי הריבית היו הגבוהים ביותר מזה מאה שנים.[216] היעד הכלכלי העיקרי של ניקסון היה לצמצם את האינפלציה; האמצעי הברור ביותר לעשות זאת היה לשים קץ למלחמה.[216] דבר כזה יכול לא היה להיעשות בן לילה, וכלכלת ארצות הברית המשיכה במסלולה הקודם לאורך שנת 1970. ניקסון הגביל את הגדלת היצע הכסף לשם בלימת האינפלציה. בפברואר 1970, כחלק מניסיון להוריד את ההוצאה הממשלתית, מנע ניקסון את העלאת משכורתם לעובדים ממשלתיים במשך חצי שנה. כששירות הדואר שבת, השתמש ניקסון בצבא לצורך שבירת השביתה. לבסוף נאלצה הממשלה לוותר לעובדי הדואר ולפגוע באיזון התקציבי.[217] האינפלציה, האבטלה ודרישת המפלגה הדמוקרטית להקפאת מחירים תרמו להפסדים המתונים של הרפובליקנים בבחירות האמצע לקונגרס (הדמוקרטים שלטו על שני בתי הקונגרס במהלך כל נשיאותו של ניקסון).[218] לדברי הכלכלן הפוליטי נייג'ל בולס ב-2011, הנשיא החדש עשה מעט כדי לשנות את מדיניות ג'ונסון בשנה הראשונה לנשיאותו.[219]

ניקסון גילה עניין רב יותר במדיניות חוץ מאשר במדיניות הפנים, אך סבר שהבוחרים נוטים להתמקד במצבם הכלכלי, וכי התנאים הכלכליים מהווים איום על בחירתו מחדש. במסגרת השקפותיו של "הפדרליזם החדש", הוא הציע מענקים למדינות ארצות הברית, אך הצעות אלו אבדו ברובן במסגרת העברת התקציב בקונגרס. עם זאת, ניקסון קיבל קרדיט פוליטי על תמיכה בהן. ב-1970 העניק הקונגרס לנשיא את הסמכות להקפיא משכורות ומחירים, אם כי הרוב הדמוקרטי בקונגרס לא סבר שניקסון ישתמש בפועל בסמכות זו. כשמשבר האינפלציה לא נפתר עד אוגוסט 1971, בשנת בחירות, החליט ניקסון (לאחר פגישה עם יועציו הכלכליים בקמפ דייוויד) על הקפאה זמנית של משכורות ומחירים, ביטול תקן הזהב וניוד הדולר לעומת מטבעות אחרים.[220] באמצעות מאבקו באינפלציה הקשה ניקסון על הדמוקרטים לבקר אותו. הם לא הצליחו להציג מדיניות חלופית לזאת שלו.תבנית:R מדיניותו של ניקסון מתנה את האינפלציה עד 1972, אולם האינפלציה חזרה במהלך כהונתו השנייה ובמהלך ממשל פורד, עקב השפעות הצעדים שנקט בהם.[220]

לאחר שזכה בבחירות 1972, ראה ניקסון כי האינפלציה חוזרת לאחר נפילת הבורסה במהלך כל שנת 1973 ו-1974, והסנאטורים הדמוקרטים המליצו להקפיא את המחירים ושיעורי הריבית למשך תשעים ימים.[221] ניקסון הטיל פיקוח על מחירים ביוני 1973, פיקוח שהוגבל לשישים ימים.[221] הפיקוח על המחירים הפך לבלתי אהוד בעיני הציבור ואנשי העסקים.[221] בעלי העסקים חשו כי הקפאת המחירים היא קבועה, ולכן לא שיתפו פעולה עם המדיניות.[221] הקפאת המחירים - שהובילה למחסור בבשר ולכך שהאיכרים הטביעו עופות במקום למכור אותם במחיר הפסד - רק הגדילה את האינפלציה.[221] ההקפאה בוטלה בהדרגה, ופגה ב-30 באפריל 1974.[221] עד לסוף השנה עלתה האינפלציה ל-12.1%.[215] בין היתר קיצץ ניקסון בהוצאות הממשלה הפדרלית של ארצות הברית לתוכניות רווחה וקרא לערים ולמדינות כאחד להקים קרנות לחלוקת רווחים לצורך פיתוח עירוני, חינוך, תעסוקה ואכיפת החוק.[222]

ארגון מחדש של הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון דגל ב"פדרליזם חדש", שיגביר את סמכויותיהם של נבחרי ציבור מקומיים וארציים, אף על פי שהקונגרס היה עוין לרעיונות אלה וחוקק מעט מהם.[223] הוא קיווה להקטין את מספר המחלקות הממשלתיות לשמונה: המדינה, המשפטים, האוצר וההגנה, לצד הקמת מחלקות לנושאים כלכליים, למשאבי טבע, לכוח אדם ולפיתוח קהילתי. הוא אמנם לא הצליח בכך,[224] אולם הצליח לשכנע את הקונגרס לחסל מחלקה אחת - הוא הפך את מחלקת הדואר של ארצות הברית לשירות הדואר של ארצות הברית ביולי 1971. השירות היה רשות עצמאית בתוך האגף הביצועי של הממשלה.[225]

רגולציה ממשלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון הצטרף מאוחר יותר לתנועת השימור, תנועה פוליטית, סביבתית וחברתית שמטרתה להגן על המשאבים הטבעיים, כולל מינים של בעלי חיים וצמחים וכן על בתי הגידול שלהם. מדיניות הסביבה לא הייתה נושא משמעותי בבחירות 1968; לעתים נדירות התבקשו המועמדים להביע את דעותיהם בנושא. הוא ראה כי יום כדור הארץ הראשון באפריל 1970 העלה בבוחרים גל של עניין בנושא, וביקש להשתמש בכך לטובתו - בחודש יוני הוא הודיע ​​על הקמת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA). ניקסון עשה מעשה חלוצי כשדן במדיניות הסביבה בנאום מצב האומה שלו; יוזמות אחרות שנתמכו על ידי ניקסון כללו את חוק האוויר הנקי של 1970 והקמת "המנהל לבטיחות וגיהות בעבודה" (OSHA). בנוסף תמך בחוק שדרש מכל פרויקט ממשלתי להצהיר על השפעתו על איכות הסביבה.[226] בנוסף הועברו חוקים לבטיחות הצרכנים, להגנה על יונקים ימיים ולהגנה על זנים בסכנת הכחדה.[215]

למרות תמיכתם בהתקדמות הסביבתית במהלך תקופת ניקסון, ביקרו אותו רבים מפעילי איכות הסביבה.[215] הממשל תמך בכמה פרויקטים מזהמים. בנוסף לכך, הטיל ניקסון וטו על חוק המים הנקיים של 1972 - לא כי התנגד למדיניות החקיקה, אלא כי התקציב הנדרש לכך נראה לו מופרז. לאחר שהקונגרס עקף את זכות הוטו שלו, החרים ניקסון את הכספים שהוא ראה כבלתי מוצדקים.[227] הקונגרס הדמוקרטי היה ליברלי מאוד, ותמך בהגדלת ההוצאות,[228]) ולכן ניקסון החרים כספים כמה פעמים בכהונתו.[229] הקונגרס חוקק ב-1974 חוק שקבע הליך תקציבי חדש וסיפק בקרה של הקונגרס על החרמת התקציב. ניקסון, שהיה שקוע בפרשת ווטרגייט, נאלץ לחתום על החוק ב-12 ביולי.[230]

בהתייחסו לשכיחות השימוש בסמים הן מבית והן בקרב החיילים האמריקאים בווייטנאם, קרא ניקסון למלחמה בסמים, והתחייב לנתק מקורות אספקה ​​מחוץ לארצות הברית ולהגדיל את הכספים לחינוך ולמתקני שיקום.[231]

ביטוח בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1970, הגיש הסנאטור הדמוקרטי טד קנדי חקיקה לביסוס ביטוח בריאות ממלכתי, שימומן ממסים וללא השתתפות עצמית.[232] בפברואר 1971, הציע ניקסון רפורמה מוגבלת, שבה המעסיק היה מחויב להציע ביטוח בריאות פרטי אם העובדים התנדבו לשלם כרבע מהפרמיות, כולל הלאמת תוכנית מדיקאייד למשפחות עניות עם ילדים מוגבלים, ותמיכה בקופות החולים.[233] ניקסון טען שכל מערכת שמבוססת על השוק תזכה ליתרונות המערכת הפרטית.[234] הסנאט ובית הנבחרים בדקו את הנושא ב-1971, אולם לא נקטו בצעדים.[235][233] באוקטובר 1972, חתם ניקסון על חוק לתיקון הביטוח הלאומי, שהרחיב את תוכנית מדיקר לאלו מתחת לגיל שישים וחמש שהיו נכים קשים במשך מעל שנתיים או שחלו במחלות כליות סופניות. בנוסף, הוא העלה את מס הבריאות מ-1.1 ל-1.45% באופן הדרגתי, העלאה שהסתיימה ב-1986.[236] בדצמבר 1973, חתם ניקסון על חוק קופות החולים, שהקים מערכת ממשלתית ניסיונית לתמיכה בקופות החולים.[237]

הרצון בביטוח רפואי גדל ב-1974. בינואר, הציג בית הנבחרים חוק לביטוח בריאות ממלכתי שיספק שירותי בריאות ללא השתתפות עצמית.[235] כעבור חודש שוב הציע ניקסון חוק פשרה - חיוב המעסיק להציע ביטוח פרטי בתנאי שהעובדים התנדבו לשלם רבע מהפרמיות, החלפת מדיקאייד בתוכנית ממשלתית, והחלפת מדיקר בתוכנית ממשלתית שתסיר את ההגבלה על ימי אשפוז, תוסיף מגבלת תשלום מבוססת הכנסות, ותכסה את עלויות התרופות.[235][238] באפריל, הציע קנדי חוק שנועד למסד ביטוח בריאות אוניברסלי, עם הטבות כמו בתוכנית ניקסון, אולם עם חיוב המעסיקים והעובדים להשתתפות באמצעות מס מהמשכורת והשתתפות עצמית נמוכה.[235] התוכניות זכו לביקורות מצד איגודי העובדים, הצרכנים והגמלאים, ולא צברו תאוצה.[239] באותו הקיץ, לאחר התפטרות ניקסון וקריאתו של פורד לרפורמה בביטוח הבריאות, שוב עלתה תוכנית ניקסון, אולם היא נזנחה לאחר שסירבו לתמוך בה.[235][240]

יוזמות למחקר רפואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון ביצע שתי יוזמות בנושא מחקר רפואי שהוגשו לקונגרס בפברואר 1971.[241] הראשונה כללה את העברת חוק הסרטן הלאומי, שהזריק כמעט 1.6 מיליארד דולרים (שווה ערך לתשעה מיליארד בערכי 2016) מתקציב הממשלה למחקר בנושא הסרטן למשך שלוש שנים. החוק גם הקים מרכזים רפואיים, בתחילה חמישה עשר, שפעלו לחקר הסרטן.[242][243] היוזמה השנייה התמקדה בהגדלת התקציב למחקר, טיפול וחינוך בנושא אנמיה חרמשית, מחלה הנפוצה אצל אנשים ממוצא מערב אפריקני. לאחר מכן חתם על החוק הלאומי לפיקוח על האנמיה החרמשית ב-16 במאי 1972.[244]. רבים התעלמו מהמחלה לפני העברת החוק, שכן היא נתפסה כמחלה "שחורה".[245][246]

מדיניות חלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון מבקר את האסטרונאוטים של אפולו 11, 24 ביולי 1969

לאחר מאבק לאומי של כמעט עשור, ניצחה ארצות הברית במירוץ להנחתת אסטרונאוטים על הירח ב-20 ביולי 1969, עם שיגור אפולו 11. ניקסון שוחח עם ניל ארמסטרונג ועם באז אולדרין במהלך נחיתתם על הירח. הוא כינה את השיחה "שיחת הטלפון ההיסטורית ביותר שנעשתה אי פעם מהבית הלבן".[247]

ניקסון לא היה מוכן המשיך לתקצב את מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א) בסכומים הגבוהים להם זכה בשנות השישים, כאשר נאס"א התכוננה לשלוח אנשים לירח. מנהל נאס"א, תומאס פיין, הגה תוכניות שאפתניות להקמת בסיס קבוע על הירח עד סוף שנות השבעים והשקת משלחת מאוישת למאדים כבר ב-1981. ניקסון דחה שתי הצעות אלו בשל ההוצאות.[248] ניקסון גם ביטל את תוכנית MOL (Manned Orbital Laboratory - מעבדה מסלולית מאוישת) של חיל האוויר ב-1969, משום שלווייני ריגול לא מאוישים היו דרך יעילה יותר להשגת אותה מטרת איסוף מודיעיני.

ב-7 במרץ 1970, הודיע ניקסון ​​על סיום המאמצים המסיביים של תקופות קנדי-ג'ונסון במסגרת המרוץ לחלל. לאחר מכן הוא ביטל את שלוש משימות הירח המתוכננות של תוכנית אפולו שנועדו למקם את מסלול סקיילאב בצורה יעילה יותר וללא כלות עד לתכנון ובנייה של מעבורת החלל.

ב-24 במאי 1972 אישר ניקסון תוכנית שיתוף פעולה בת חמש שנים בין נאס"א לתוכנית החלל הסובייטית, שהגיעה לשיאה במשימתם המשותפת של אפולו אמריקאי וסויוז סובייטי בשנת 1975.[249]

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – התיקון לשוויון זכויות

בתקופת נשיאותו של ניקסון בוצעה בפועל האינטגרציה הגזעית המשמעותית של בתי הספר הציבוריים בדרום.[250] ניקסון חיפש דרך אמצעית בין ג'ורג' וולאס הבדלני לבין הדמוקרטים הליברלים, שתמיכתם באינטגרציה גרמה לניכור של לבנים דרומיים רבים.[251] בתקווה לנצח בדרום ארצות הברית בשנת 1972, הוא ביקש להיפטר מההפרדה הגזעית כבעיה פוליטית לפני כן. זמן קצר לאחר השבעתו הוא מינה את סגן הנשיא ספירו אגניו להנהיג כוח משימה, שעבד עם מנהיגים מקומיים - לבנים ושחורים כאחד - כדי לקבוע כיצד לשלב את הגזעים בבתי ספר מקומיים. אגניו לא התעניין כלל בעבודות, ורובן נעשה על ידי מזכיר העבודה ג'ורג' שולץ. עד לספטמבר 1970, פחות מ-10% של ילדים שחורים למדו בבתי ספר נפרדים. אולם ב-1971 התעוררו מתחים על ההפרדה הגזעית בערים בצפון ארצות הברית, עם מחאות זועמות על הסעת ילדים לבתי ספר מחוץ לשכונה שלהם כדי להשיג איזון גזעני. ניקסון התנגד לאוטובוסים באופן אישי, אך אכף צווי בית משפט המחייבים שימוש בהם.[252]

נוסף על המלחמה בהפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים,יישם ניקסון את תוכנית פילדלפיה ב-1970 - תוכנית העדפה מתקנת פדרלית ראשונה, שדרשה מחברות ממשלתיות בפילדלפיה לשכור עובדים בני מיעוטים.[253]

תיקונים חוקתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הרחבת חוק זכויות ההצבעה של 1965 ב-1970, ירד גיל הבחירה לשמונה עשרה. בית המשפט העליון פסק שלקונגרס הייתה הסמכות לבצע זאת בבחירות ממשלתיות אולם לא בבחירות מקומיות.[254] ניקסון שלח מכתב לקונגרס בו תמך בתיקון חוקתי לצורך הורדת גיל ההצבעה, והקונגרס מיהר לבצע זאת.[255] התיקון הגיע לאשרור במדינות ב-23 במרץ 1971, וב-1 ביולי 1973, לאחר אשרורו בשלושים ושמונה מדינות, הפך לתיקון ה-26 לחוקת ארצות הברית.[256]

ניקסון גם תמך בתיקון לשוויון זכויות לאחר שעבר בשני בתי הקונגרס ב-1972 והגיע לאשרור במדינות ארצות הברית.[257] התיקון לא עבר לאחר שלא אשררו אותו מספיק מדינות בתקופת הזמן שנקבעה. ניקסון הצטייר כתומך בתיקון ב-1968, אם כי הפמיניסטיות מתחו עליו ביקורת על כך שעשה מעט כדי לעזור לתיקון או לענייניו לאחר בחירתו. עם זאת, הוא מינה יותר נשים לעמדות מנהל מאשר לינדון ג'ונסון.[258]

התנגדות למלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת וייטנאם התנגד חלק גדול מהציבור למעורבות האמריקנית בדרום וייטנאם. דעת הציבור פנתה נגד המלחמה לאחר 1967, וב-1970 רק שליש מהאמריקנים האמינו שארצות הברית לא טעתה כששלחה חיילים לווייטנאם.[259] במהלך סוף שנות השישים, החלו מתנגדי המלחמה למחות ברחובות, כמו בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968 ובמחאה של 1969.

המלחמה זכתה להתנגדות חריפה עוד יותר כשמערכת השירות הסלקטיבי החלה בגיוס בדצמבר 1969. כ-30,000[260] נערים ברחו לקנדה כדי להשתמט בין 1970 ל-1973. המתח עלה, בעיקר לאחר שסטודנטים שמחו נגד המלחמה נהרגו ביריות, מה שהוביל למחאות, ולאחר פרסום מסמכי הפנטגון.[261] המחאות שככו לאחר החתימה על הסכמי השלום ב-1973.

בחירה מחדש, פרשת ווטרגייט והתפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לנשיאות 1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון פוגש ציבור במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972

ניקסון האמין שעלייתו לשלטון הגיעה לשיאה ברגע של התכנסות פוליטית. "גוש הדרום" (אנ') הדמוקרטי היה מזה זמן רב מקור לתסכול לשאיפות הרפובליקניות. בארי גולדווטר זכה בכמה מדינות דרומיות על ידי התנגדות לחוק זכויות האזרח מ-1964, אך ניכר ממנו את הדרום המתון יותר. מאמציו של ניקסון להשגת תמיכה דרומית ב-1968 נחלשו בגלל מועמדותו של ג'ורג' ואלאס. בתקופת כהונתו הראשונה הוא ניהל אסטרטגיה דרומית במדיניותיו, כדוגמת תוכניותיו להפסקת האש, שתהיה מקובלת בקרב הלבנים הדרומיים, ותעודד אותם להתפייס עם הרפובליקנים תומכי התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הוא מינה שני שופטים דרומיים, קלמנט הינסוורת' וג'ורג' הרולד קארסוול לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך אף אחד מהם לא אושר על ידי הסנאט.

ניקסון היה נשיא אהוד ב-1972, הוא זכה לנקודות זכות בעקבות הדטאנט עם ברית המועצות ועם סין. הסקרים חשפו שיצליח לנצח בקלות במפלגה הרפובליקנית.[262] ניקסון זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית ללא קושי. הוא נאלץ להתמודד מול פיט מקלוסקי מקליפורניה, שהיה מועמד אנטי-מלחמתי, וג'ון אשברוק מאוהיו, שמרן שהתנגד לדטאנט. בבחירות בניו המפשייר, השיג אשברוק 9.7% מהקולות ואילו מקלוסקי השיג 19.8% מהקולות. ניקסון השיג 67.6% מהקולות, והיה ברור שינצח בקלות. בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1972 באוגוסט, נבחר ניקסון בקלות כשהשיג 1,347 צירים בסיבוב הראשון, כשרק ציר אחד מצביע למקלוסקי. הקהל בוועידה צעק "עוד ארבע שנים".[263]

תוצאות הבחירות ב-1972

הנשיא ציפה שיריבו הדמוקרטי יהיה הסנאטור טד קנדי ממסצ'וסטס, אולם קנדי בחר שלא להתמודד לאחר פרשת צ'פקווידיק..[264] בבחירות המוקדמות במפלגה הדמוקרטית המועמד המוביל תחילה היה הסנאטור אדמונד מאסקי ממיין, כשהסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית אחריו במקום השני.[265] ניקסון העדיף להתמודד מול מקגוורן שבו ראה מועמד חלש ולכן הפעיל שורה של תרגילים על מנת להכפיש את מאסקי. תרגילים אלה נחשפו בעקבות פרשת ווטרגייט. נושא מרכזי בבחירות היה התמשכות המלחמה בווייטנאם.

לאור הצלחתו בבחירות המוקדמות זכה מקגוורן במועמדות הדמוקרטית לנשיאות ביולי 1972.[266] ניקסון דחה את המצע הדמוקרטי כפחדני ומפלג.[267] מקגוורן התכוון לצמצם בצורה חדה את הוצאות הביטחון ותמך בחנינה למשתמטים מגיוס, וכן בזכויות הפלה. כמה מתומכיו תמכו בלגליזציה לסמים, ומקגוורן נתפס כמצדד ב"חנינות, הפלות ו-LSD".[268] מקגוורן נפגע גם הוא מכך שהתגלה כי המועמד שבחר כעמיתו למרוץ, הסנאטור תומאס איגלטון ממיזורי, קיבל טיפול בדיכאון קליני בנזעי חשמל. התפטרות איגלטון והחלפתו בסרג'נט שרייבר ממרילנד, גיסם של האחים קנדי, לא סייעה לדמוקרטים.[268]

ניקסון הוביל בסקרים במשך רוב תקופת הבחירות, והתמקד בעיקר בתהליך השלום בווייטנאם ובשיפור הכלכלי. והוא נבחר מחדש ב-7 בנובמבר 1972 באחד הניצחונות הגדולים בבחירות בהיסטוריה האמריקאית. הוא ניצח את מקגוורן כשלו יותר מ-60% מהקולות הכשרים, כשהוא משיג 47,169,911 קולות לעומת 29,170,383 למקגוורן, ואף ניצח בהפרש גדול יותר בחבר האלקטורים: הוא השיג 520 אלקטורים (49 מדינות) והפסיד רק במסצ'וסטס ובמחוז קולומביה, שהעניקו למקגוורן שבעה עשר אלקטורים.[269][270]

פרשת ווטרגייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון מכריז על שחרור התמלילים הערוכים של קלטות הבית הלבן, 29 באפריל 1974
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת ווטרגייט

המונח פרשת ווטרגייט מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. האירועים כללו פעולות חשאיות ולעתים בלתי חוקיות שבצעו חברי ממשל ניקסון. ניקסון שלח אישים לשים מכשירי ציתות במשרדיהם של אויבים פוליטיים ושל אנשים שחשד בהם. הוא ואנשיו השתמשו ב-FBI, ב-CIA ובשירות הכנסות הפנים כדי להטריד אקטיביסטים ודמויות פוליטיות. הביטוי הפומבי הראשון של פעילויות אלו היה כשחמישה גברים נתפסו פורצים למטה המפלגה הדמוקרטית שבמתחם ווטרגייט בוושינגטון הבירה ב-17 ביוני 1972. באותה עת החלו שני כתבים צעירים של העיתון "וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקרל ברנסטין, לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על מארק פלט, ששימש כמשנה לראש ה-FBI וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "גרון עמוק", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד.[271] פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון בן ברדלי, מנעה את ירידתה של הפרשה מעל סדר היום הציבורי. ניקסון הפחית בערכה של הפרשה והציג אותה כפוליטיקה גרידא, תוך שהוא קורא למאמרים חדשותיים מוטים ומטעים.[272] באוגוסט 1972, הכחיש ניקסון כל קשר לנושא והפרשה לא השפיעה עליו בבחירות.[273] סדרה של גילויים הראו כי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון, ולאחר מכן הבית הלבן, היו מעורבים בניסיונות לחבל במסע הבחירות של הדמוקרטים. כמה מעוזריו הבכירים של ניקסון, בהם ג'ון דין, עמדו בפני תביעה ובסך הכול 48 פקידים הורשעו בעבירות פליליות בתחילת 1973.[172][274][275]

במאי 1973, החל הסנאט לחקור את פרשת ווטרגייט. השימועים שודרו בטלוויזיה. העדים נתנו עדויות לא רק על הפריצה לווטרגייט אלא על פעילות בלתי חוקית אחרת של אנשים בממשל, וניקסון החל לאבד מתמיכתו.[215] ב-25 ביוני, הודה ג'ון דין שניקסון סייע בתכנון הסתרת הפריצה.[273] ביולי 1973 העיד אלכסנדר בטרפילד, עוזרו של הנשיא, בפני ועדת הקונגרס של ארצות הברית כי לניקסון הייתה מערכת הקלטה סודית שהקליטה את שיחותיו ואת כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. קלטות אלה הוזמנו לבית הדין על ידי התובע המיוחד בעניין ווטרגייט, ארצ'יבלד קוקס. ניקסון סיפק תמלילים של הקלטות, אך לא את כל הקלטות בפועל, תוך ניצול חסינותו.[229]

באוקטובר פתח הנשיא ב"טבח מוצאי שבת" והורה לפטר את קוקס. הפיטורין עוררו את זעם הציבור והקונגרס. ב-30 באוקטובר, החלה לשקול הוועדה המשפטית של בית הנבחרים להתחיל בהליך הדחה. כעבור יום, הוחלף קוקס בליאון ג'ורסקי, והנשיא הסכים למסור את הקלטות.[276] בנובמבר, עם מסירת הקלטות לתובע, גילו עורכי הדין של ניקסון כי ישנה קלטת שמע מה-20 ביוני 1972, ובה חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים.[275] מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן.[277] הדקות החסרות, שאמנם לא היוו הוכחה חותכת לעבירה שנעשתה בידי הנשיא, הטילו ספק בהצהרתו של ניקסון שלפיה הוא לא היה מודע לטיוח דקות אלו.[278]

אף על פי שניקסון איבד תמיכה רבה, אפילו ממפלגתו, הוא דחה האשמות בדבר עבירות שנעשו לכאורה על ידו והקדיש את מאמציו להישאר בתפקידו. הוא עמד על כך שעשה טעויות, אבל לא ידע מראש על הפריצה, לא הפר חוקים, ולא ידע על טיוח הדקות מהקלטת שיחותיו מהחדר הסגלגל עד תחילת 1973. ב-10 באוקטובר 1973 התפטר סגן הנשיא ספירו אגניו - שלא היה קשור לפרשת ווטרגייט - והורשע בעבירות שוחד, העלמת מס והלבנת כספים עת כיהן כמושל מרילנד. ניקסון בחר בג'רלד פורד, מנהיג המיעוט בבית הנבחרים של ארצות הברית, להחליפו. ב-17 בנובמבר 1973, במהלך מסיבת עיתונאים, אמר ניקסון, "זכותם של האזרחים לדעת האם הנשיא שלהם נוכל. ובכן, אינני נוכל! הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי.[279]"

מפגינים דורשים להדיח את ניקסון, 22 אוקטובר 1973

המאבק המשפטי על שחרור הקלטות נמשך עד תחילת 1974. ניקסון המשיך לדחות את כל ההאשמות וטען שיזוכה.[275] בינתיים, בבתי המשפט ובקונגרס, המשיכו ההתפתחויות. ב-1 במרץ, הרשיע חבר מושבעים גדול שבעה פקידים לשעבר בטענה שעסקו בטיוח הפרשה. בנוסף, נטען שניקסון היה שותף סמוי שלהם.[276] באפריל דרשה הוועדה המשפטית של בית הנבחרים לשחרר הקלטות של ארבעים ושתיים שיחות, והתובע המיוחד דרך עוד הקלטות ומסמכים. הבית הלבן שוב סירב, על בסיס חסינותו, לשחרר את התמלילים.[229]

בסוף אפריל באותה השנה, במהלך בלתי צפוי, הודיע ניקסון על שחרורם של 1,200 עמודים של תמלילי שיחות מהבית הלבן שנוהלו בינו לבין עוזריו. הוועדה המשפטית של בית הנבחרים פתחה בדיונים להליך הדחה נגד הנשיא ב-9 במאי 1974,[276] אשר שודרו בטלוויזיה ברשתות הטלוויזיה הגדולות. דיונים אלה הגיעו לשיאם בהצבעה על פתיחת הליך ההדחה. ב-27 ביולי, פסקו עשרים ושבעה חברי ועדה לעומת אחד עשר, ביניהם כל עשרים ואחד הדמוקרטים ועוד שישה רפובליקנים, על פתיחה בהליך הדחה.[280] ב-24 ביולי פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית פה אחד כי יש לשחרר את ההקלטות המלאות, לא רק את התמלילים הערוכים.[281]

פגישתו של ניקסון עם בוב הולדמן ב-23 ביוני 1972

למרות שהתמיכה הציבורית בו פחתה בשל סדרה מתמשכת של גילויים בפרשה, קיווה ניקסון להילחם בהאשמות. עם זאת, אחת הקלטות החדשות, שהקולטה זמן קצר אחרי הפריצה, הוכיחה כי ניקסון היה מודע לקשר של הבית הלבן לפריצות למתחם ווטרגייט זמן קצר לאחר שהתרחשו, ואישר תוכניות לסיכול החקירה. בהצהרה שהתלוותה לשחרור של מה שכונה "האקדח המעשן" ב-5 באוגוסט 1974, קיבל ניקסון על עצמו את ההאשמה בדבר הטעיית האומה, אולם טען שהנושא פרח מזיכרונו.[282] התמיכה בניקסון נעלמה לחלוטין,[283] וכל התמיכה הפוליטית בו נעלמה. מנהיג המיעוט בסנאט, יו סקוט, הסנאטור בארי גולדווטר, ומנהיג המיעוט בבית הנבחרים ג'ון רודס נועדו עם ניקסון יומיים לאחר מכן. רודס אמר לניקסון כי הוא עומד בפני הליך הדחה בטוח בבית הנבחרים. סקוט וגולדווטר אמרו לנשיא, כי לכל היותר עומדים לרשותו רק חמישה עשר קולות בסנאט - הרבה פחות מ-34 הקולות שנדרשו למניעת הדחתו.[215][284] ניקסון הבין שכהונתו נגמרה, והחליט להתפטר באופן סופי.[285]

התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזינו לנאום ההתפטרות של ניקסון (באנגלית)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון

לנוכח אובדן התמיכה הפוליטית בו והוודאות הקרובה כי הוא יודח מתפקידו, התפטר ניקסון מנשיאות ארצות הברית ב-9 באוגוסט 1974, יום לפני כן הודיע על החלטתו לפורד ושוחח איתו על העברת השלטון.[285] לאחר מכן פנה לאומה בטלוויזיה. ניקסון בחר להתפטר לאחר שגילה שדעת הקהל הייתה נגד הישארותו כנשיא..[286] נאום ההתפטרות נמסר מהחדר הסגלגל בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. ניקסון הצהיר כי הוא התפטר לטובת ארצות הברית וביקש מהעם לתמוך בנשיא החדש, ג'רלד פורד. ניקסון המשיך לסקור את הישגי נשיאותו, בעיקר במישור מדיניות החוץ. בנאום הגן על הרושם וההיסטוריה שהשאיר כנשיא.[287][288]

ניקסון מסמן סימן V עם עזיבתו את הבית הלבן לאחר התפטרותו ב-9 באוגוסט 1974

הנאום של ניקסון קיבל תגובות ראשוניות חיוביות במיוחד מפרשני רשתות הטלווזיה, כאשר רק רוג'ר מוד מרשת CBS אמר כי ניקסון לא הודה בעבירה.[289] הנאום כונה "יצירת מופת" בידי קונרד בלאק, אחד מהביוגרפים של ניקסון. בלאק סבר כי "מה שהיה אמור להיות השפלה חסרת תקדים עבור כל נשיא אמריקני, הפך ניקסון להכרזה פרלמנטרית וירטואלית ללא תמיכה כמעט מוחלטת בו והוא עזב בעודו מקדיש חצי מנאומו לדקלום הישגיו".[290]

ניקסון התפטר ב-9 באוגוסט 1974. מוקדם יותר באותו הבוקר, הביא אלכסנדר הייג לניקסון מכתב התפטרות מוכן אותו שלח להנרי קיסינג'ר. קיסינג'ר חתם עליו, וקבע את השעה 11:35 בבוקר כשעת סיום כהונתו של ניקסון. לאחר מכן, עם משפחתו לצידו, נפרד ניקסון מצוות הבית הלבן באגף המזרחי. לאחר מכן עזבו הוא ואשתו את הבית הלבן לתמיד.[285]

הייתה זאת הפעם התשיעית בתולדות ארצות הברית בה נשיא מכהן לא השלים כהונה שנבחר אליה. הייתה זאת הראשונה שהסתיימה לא בגלל מותו של הנשיא. ניקסון הוא הנשיא היחידי שהתפטר. כעבור חודש, העניק לניקסון הנשיא פורד חנינה על כל פשע ש"ביצע או אולי ביצע או לקח בו חלק" בהיותו הנשיא.[291][292]

ניקסון, יהודים ואנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו של ניקסון ליהודים היה מורכב ולעתים שלילי. בהקלטות הרבות של דבריו בחדר הסגלגל ניקסון נשמע מתייחס לעתים קרובות בשלילה ליהודים כקבוצה[293] ורוצה לדעת על אנשים ספציפיים אם הם יהודים[294]. הוא דרש לקבל רשימה של היהודים בעלי המשרה במשרד העבודה מתוך מחשבה שהם מתנכלים לו וגורמים לפרסום סטטיסטיקות לא טובות מבחינתו. חלק מהאנשים ברשימה שקיבל הורדו בדרגה[295]. מאידך ניכר שהעריך את היהודים בישראל. היו לו מספר יועצים יהודים שהידוע שבהם הוא קיסינג'ר.

בערוב ימיו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנינה ומחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ג'רלד פורד מודיע על החלטתו לחון את ניקסון, 8 בספטמבר 1974 בחדר הסגלגל
הנשיא רונלד רייגן נפגש עם שלושת קודמיו, פורד, קרטר וניקסון בבית הלבן, אוקטובר 1981; שלושת הנשיאים לשעבר ייצגו את ארצות הברית בהלוויתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת

לאחר התפטרותו, טסו ניקסון ורעייתו פט לביתם שבסן קלמנטה, קליפורניה.[296] על פי הביוגרף שלו, ג'ונתן אייטקן, לאחר התפטרותו "ניקסון היה נפש מיוסרת".[297] הקונגרס מימן את עלויות המעבר של ניקסון, כולל כמה הוצאות שכר, אם כי הפחית את קצבתו מ-850,000 דולר ל-200,000 דולר. הוא נותר ללא תעסוקה ממשית.[298]

ההתפטרות המבישה של ניקסון לא שמה קץ לרצונם של רבים לראות אותו נענש. הבית הלבן של פורד שקל לחון את ניקסון, אם כי מהלך כזה לא יהיה פופולרי בארצות הברית. ניקסון, שפנו אליו שליחי פורד, נרתע בתחילה לקבל את החנינה הנשיאותית, אך הסכים לה בסופו של דבר. פורד התעקש על הצהרת חרטה, אולם ניקסון הרגיש שהוא לא ביצע שום פשעים ולכן אינו צריך להוציא מסמך כזה. בסופו של דבר פורד נעתר, וב-8 בספטמבר 1974 הוא העניק לניקסון "חנינה מלאה, חופשית ומוחלטת" בטרם החל משפט נגדו, ובכך הסתיימו ההליכים המשפטיים כנגד ניקסון. ניקסון פרסם אז הצהרה:

טעיתי בכך שלא נהגתי יותר ויותר בנחישות בהתמודדות עם פרשת ווטרגייט, בייחוד כשהפרשה הגיעה לשלב ההליכים המשפטיים וגדלה משערורייה פוליטית לטרגדיה לאומית. שום מילה לא יכולה לתאר את עומק החרטה והכאב שלי על טעויותיי ועל מה שהפרשה גרמה לאומה ולנשיאות, לאומה שאני כל כך אוהב, ולמוסד שאני מאוד מכבד.

Jonathan Aitken, Nixon: A Life, Washington, D.C.: Regnery Publishing, 1996, עמ' 532, ISBN 978-0-89526-720-7

באוקטובר 1974, חלה ניקסון בפלביטיס, דלקת של הוריד ונותח. הנשיא פורד ביקר אותו בבית החולים. ניקסון זומן לדיונים בבית המשפט שנערכו נגד שלושה מעוזריו לשעבר - דין, הלדמן וג'ון ארליכמן - וה"וושינגטון פוסט", שלא האמין למחלתו, פרסם קריקטורה שהציגה את ניקסון עם גבס על "הרגל הלא נכונה". השופט ג'ון סיריקה פטר את ניקסון מנוכחות בדיונים למרות התנגדות הנאשמים.[299] הקונגרס הורה לפורד לשמר את המסמכים הנשיאותיים של ניקסון ובכך החל מאבק משפטי בן שלושה עשורים על מסמכים אלו והסתיים לטובת הנשיא.[300] ניקסון היה בבית החולים כאשר נערכו בחירות אמצע השנה ב-1974, והחנינה ופרשת ווטרגייט תרמו לאובדן של 43 מושבים רפובליקנים בבית הנבחרים ושלושה בסנאט.[301]

שיבה לחיים הציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון (מימין) עם ג'רלד פורד (במרכז) והנשיא ג'ימי קרטר (משמאל) בבית הלבן לרגל לווייתו של סגן הנשיא לשעבר יוברט האמפרי.

בדצמבר 1974 החל ניקסון לתכנן את שובו לחייו הציבוריים, למרות הפגיעה הלאומית הרבה בתדמיתו. בתחילת 1975, השתפרה בריאותו של ניקסון . הוא שמר על משרדו בתחנת משמר החופים של ארצות הברית במרחק של 300 מטר מביתו. בתחילה לקח עגלת גולף ואחר כך הלך בדרך מדי יום. הוא עבד בעיקר על זיכרונותיו.[302] ניקסון קיווה לחכות עם הוצאת זיכרונותיו אבל ההוצאות הגבוהות שלו אילצו אותו לעבוד במהירות.[303] בפברואר נאלץ לפטר את רוב אנשי המטה שלו כיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו אותם.[304] באוגוסט אותה שנה הוא נפגש עם העיתונאי הבריטי דייוויד פרוסט, ששילם לו 600 אלף דולר (שווה ערך ל-2,670,000 דולר ב-2016) על השתתפותו בסדרת ראיונות ישיבה, שצולמו ושודרו ב-1977.[305] הראיונות החלו בנושא של מדיניות החוץ, וסיפרו על המנהיגים שהכיר ניקסון, אבל החלק הזכור ביותר בראיונות היה על ווטרגייט. ניקסון הודה שהוא "אכזב את המדינה" ו"הפלתי את עצמי, נתתי להם חרב והם תקעו אותה פנימה וסובבו אותה בהנאה. ואני מניח, אם הייתי במקומם, שהייתי עושה את אותו הדבר".[306] על ווטרגייט הוסיף ואמר: "ובכן, אם הנשיא עושה את זה, זה לא בלתי חוקי".[307] הראיונות נצפו על ידי 45–50 מיליון צופים - והפכו לתוכנית הנצפית ביותר מסוג זה בהיסטוריה של הטלוויזיה.[308]

ניקסון משוחח עם סגן ראש ממשלת סין דנג שיאופינג ועם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר בבית הלבן, 29 בינואר 1979

הראיונות סייעו לשפר את מצבו הפיננסי של ניקסון - בנקודה אחת בתחילת 1975 היה לו רק חמש-מאות דולר בבנק - וכך גם מכירת ביתו בקי ביסקיין לידידיו העשירים.[309] בפברואר 1976 ביקר ניקסון בסין העממית בהזמנה אישית של מאו דזה-דונג. ניקסון רצה לחזור לסין, אך בחר להמתין עד לאחר ביקורו של פורד ב-1975.[310] ניקסון נשאר נייטרלי במאבק העיקש בין פורד לרונלד רייגן בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976. פורד ניצח בקרב על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות, אך בבחירות עצמן הובס על ידי מושל ג'ורג'יה, ג'ימי קרטר. ממשל קרטר לא היה ידידותי לניקסון וחסם את נסיעתו המתוכננת לאוסטרליה וגרם לכך שממשלת מלקולם פרייזר עיכבה את הזמנתו הרשמית.[311]

רישיון עורך הדין של ניקסון נשלל על ידי לשכת עורכי הדין של מדינת ניו יורק בשנת 1976 עקב מניעת הצדק שהיה מעורב בה בפרשת ווטרגייט. ניקסון בחר שלא להגן על עצמו בפני הלשכה.[312] בתחילת 1978, ניקסון נסע לממלכה המאוחדת. הוא נדחה על ידי דיפלומטים אמריקאים ועל ידי רוב השרים של ממשלת ג'יימס קלהאן. הוא התקבל בברכה, עם זאת, על ידי מנהיגת האופוזיציה, מרגרט תאצ'ר, וכן על ידי ראשי ממשלת בריטניה לשעבר אלק דאגלס-יום והרולד וילסון. שני ראשי ממשלה לשעבר, הרולד מקמילן ואדוארד הית' סירבו להיפגש איתו. בנוסף נאם באוקספורד, הודה באשמתו בפרשת ווטרגייט אולם טען שההיסטוריה תשפוט אותו לחיוב.[313]

סופר ומדינאי בוגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון, 3 בספטמבר 1992

ב-1978 פרסם ניקסון את זיכרונותיו בספר "ר"נ: זיכרונותיו של ריצ'רד ניקסון", הראשון מבין עשרה ספרים שכתב במהלך פרישתו.[314] הספר היה רב מכר וזכה לביקורות חיוביות.[315] ניקסון ביקר בבית הלבן ב-1979, בהזמנתו של הנשיא ג'ימי קרטר לארוחת ערב חגיגית עם סגן ראש ממשלת סין, דנג שיאופינג. תחילה קרטר לא רצה להזמין את ניקסון, אך דנג הצהיר שהוא יבקר את ניקסון בקליפורניה אם הנשיא לשעבר לא יוזמן. לניקסון הייתה פגישה פרטית עם דנג והוא ביקר שוב בבייג'ינג באמצע שנת 1979.[316]

ב-1979 רכשה משפחת ניקסון בית מגורים פרטי בשדרה החמישית במנהטן,[317] לאחר שנדחו על ידי שתי אגודות דיור משותף ("קואופ") בעיר.[318] כאשר מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האיראני לשעבר, נפטר במצרים ביולי 1980, התנגד ניקסון להחלטת מחלקת המדינה של ארצות הברית, שבעקבותיה לא נשלח נציג אמריקאי להלוויה. ניקסון כנשיא לשעבר נחשב לנוכחות האמריקאית בהלווייתו של מי שהיה בן בריתה של ארצות הברית, אף שלא היה נציג רשמי.[319] ניקסון תמך ברונלד רייגן לנשיאות ב-1980 והופיע רבות בטלוויזיה, כדי לבסס עצמו - כפי שנאמר בביוגרפיה של סטיבן אמברוז - כ"מדינאי הבכיר למעל המערכה".[320] אחרי שמונה-עשר חודשים בעיר ניו יורק, עברו ניקסון ואשתו ב-1981 לסאדל ריבר שבניו ג'רזי.[314]

במהלך שנות השמונים המשיך ניקסון להופיע בציבור, וכן נסע ונפגש עם מנהיגים זרים רבים, במיוחד אלה של מדינות העולם השלישי.[314] הוא הצטרף לנשיאים לשעבר פורד וקרטר כנציגי ארצות הברית בהלווינתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לאחר הירצחו.[314] ניקסון ביקר בברית המועצות ב-1986, ועם שובו שלח לנשיא רייגן תזכיר ארוך ובו הצעות למדיניות חוץ והתרשמויותיו האישיות ממיכאיל גורבצ'וב.[314] לאחר מסע זה, דורג ניקסון בסקר חברת "גאלופ" כאחד מעשרה הגברים הנערצים ביותר בעולם.[321]

ניקסון מבקר את הנשיא ביל קלינטון בבית הלבן, מרץ 1993.

ב-19 ביולי 1990, נפתחו הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון ובית הולדתו שביורבה לינדה, קליפורניה כמוסד פרטי בנוכחות ניקסון ורעייתו פט. אליהם הצטרפו אישים רבים, בהם הנשיאים לשעבר ג'רלד פורד, רונלד רייגן וג'ורג' הרברט ווקר בוש, נוסף לנשותיהם, בטי, ננסי וברברה.[322] בינואר 1991 ייסד הנשיא לשעבר את מרכז ניקסון (כיום "המרכז לאינטרס הלאומי"), מרכז כנסים וצוות חשיבה למדיניות בוושינגטון.[323]

פט ניקסון נפטרה ב-22 ביוני 1993,כתוצאה ממחלת ריאות חסימתית כרונית וסרטן ריאות. טקסי הלוויתה נערכו בשטח הספרייה הנשיאותית ומקום הולדתו. הנשיא לשעבר ניקסון היה נסער בעת קבורתה ונשא דברים להוקרתה בתוך בניין הספרייה.[324]

מותו והלוויתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מותו והלוויתו של ריצ'רד ניקסון

ניקסון סבל משבץ מוחי ב-18 באפריל 1994 בביתו שבפארק רידג', ניו ג'רזי.[325] קריש דם, שנוצר כתוצאה מפרפור עליות ממנו סבל במשך שנים רבות התגבש בלבו העליון הגיע אל מוחו.[326] הוא הועבר לבית החולים הפרסביטריאני בניו יורק,[327] ותחילה היה ערני, אך לא היה מסוגל לדבר או להזיז את זרועו או רגלו הימנית.[328] נזק שנגרם למוח גרם לנפיחות (בצקת מוחית), וניקסון נכנס לתרדמת עמוקה. הוא מת בשעה 9:08 ב-22 באפריל 1994, כשבנותיו ליד מיטתו. במותו היה בן 81..[329]

ההלוויה של ניקסון התקיימה ב-27 באפריל, בספרייה הנשיאותית על שמו ביורבה לינדה, קליפורניה. הסופדים בטקס כללו את הנשיא ביל קלינטון, מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, מנהיג המיעוט בסנאט בוב דול, מושל קליפורניה פיט וילסון, והכומר בילי גרהאם. כמו כן בטקס השתתפו הנשיאים לשעבר פורד, קרטר, רייגן, בוש האב, ונשותיהם. סגן הנשיא לשעבר ספירו אגניו, שכיהן תחת ניקסון, גם השתתף בטקס. משלחת הקונגרס האמריקני מנתה למעלה ממאה חברים, והסגל הדיפלומטי הזר כלל משלחת של יותר ממאתיים איש.[330]

ריצ'רד ניקסון נקבר ליד אשתו פט, בשטח הספרייה הנשיאותית על שמו. הוא הותיר אחריו את שתי בנותיו, טרישיה וג'ולי, וארבעה נכדים. בהתאם לרצונו, הלווייתו לא הייתה הלוויה ממלכתית מלאה, אם כי גופתו הונחה לראווה בלובי של ספרייה הנשיאותית מה-26 באפריל ועד למועד ההלוויה.[331] האבלים חיכו בתור עד שמונה שעות במזג אוויר קריר ורטוב כדי לחלוק כבוד אחרון לנשיא לשעבר. בשיאו, התור שעבר ליד ארון הקבורה של ניקסון היה באורך שלושה קילומטרים, עם 42 אלף איש ממתינים.[332]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון והמדען הפוליטי ג'יימס מקגרגור ברנס אמר על ניקסון: "כיצד ניתן להעריך נשיא כה אִידְיוֹסִינְקְרָטִיי, כה מבריק וחסר מוסר?" הביוגרפים של ניקסון חולקים על האופן שבו ייתפס על ידי ההיסטוריה. לדברי סטיבן אמברוז, "ניקסון רצה להישפט על פי מה שהוא עשה. מה שייזכר ממנו הוא הסיוט שהוא העביר את המדינה בתקופת כהונתו השנייה והתפטרותו". ארווין גלמן, שתיעד את הקריירה של ניקסון בקונגרס של ארצות הברית, טוען כי "הוא היה יוצא דופן בקרב חברי הקונגרס שלו, סיפור הצלחה בעידן עכור, שהוביל קורס אנטי-קומוניסטי הגיוני נגד ההגזמות של ג'וזף מקארתי". אייטקן סבור ש"ניקסון, הן כאדם והן כמדינאי, הושמץ יתר על המידה על מגרעותיו ולא זכה להכרה מספקת בסגולותיו, אך גם ברוח ההיסטורית הרוויזיוניסטית, לא ניתן לקבוע גזר דין פשוט".

האסטרטגיה הדרומית של ניקסון נזקפה לזכותו בידי כמה היסטוריונים הסוברים כי בזכותו דרום ארצות הברית הפך ממעוז דמוקרטי למעוז רפובליקני, אם כי אחרים רואים בגורמים כלכליים חשובים יותר כשינוי. במשך כל הקריירה שלו הוא מילא תפקיד במעבר מפלגתו משליטתם של הבדלנים, וכחבר קונגרס היה תומך משכנע בהגבלת הקומוניזם וברית המועצות. לדברי ביוגרף נוסף שלו, הרברט פארמט, "תפקידו של ניקסון היה להסיע את המפלגה הרפובליקנית לאורך מסלול ביניים, אי שם בין הדחפים התחרותיים של תומכי רוקפלר, גולדווטר ורייגן".

ניקסון זוכה לאשראי על עמדתו בענייני הפנים, אשר הביאה למעבר ואכיפה של חקיקה סביבתית. ההיסטוריון פול צ'ארלס מילאצו (Paul Charles Milazzo), הצביע בעיתונו ב-2011 על מעורבותו של ניקסון בייסוד הסוכנות להגנת הסביבה ובאכיפת חוקים סביבתיים, כדוגמת חוק המינים בסכנת הכחדה מ-1973, שהצהיר כי "למרות שלא זכה להכרה, המורשת הסביבתית של ריצ'רד ניקסון בטוחה".

ניקסון ראה במדיניותו כלפי וייטנאם, סין העממית וברית המועצות כמפתח למקומו בהיסטוריה. ג'ורג' מקגוורן, מתנגדו של ניקסון, אמר ב-1983: "לנשיא ניקסון יש כנראה גישה מעשית יותר לשתי המעצמות הגדולות, סין וברית המועצות, מכל נשיא אחר מאז מלחמת העולם השנייה ... מלבד המשך הבלתי נסלח של המלחמה בוייטנאם, ניקסון באמת ישאיר חותם גדול בהיסטוריה". המדען הפוליטי ג'וסי חנימקי חולק על כך, ואמר כי הדיפלומטיה של ניקסון היא רק המשך למדיניות ההכללה של המלחמה הקרה, תוך שימוש באמצעים דיפלומטיים ולא צבאיים. ההיסטוריון כריסטופר אנדרו מסכם כי "ניקסון היה מדינאי גדול על הבמה העולמית, ומטפל עלוב בפוליטיקה האלקטורלית בזירה הפנימית, בעוד שהפארסה הפלילית של ווטרגייט הייתה בעיצומה, מדינאות ההשראה של ניקסון הקימה יחסי עבודה חדשים עם שתי המעצמות הקומוניסטיות סין העממית וברית המועצות".

ההיסטוריון קית' אולסון כתב כי ניקסון הותיר מורשת שלילית: חוסר אמון בסיסי בממשל ששורשיו בוייטנאם ובווטרגייט. במהלך הליך הדחתו של ביל קלינטון ב-1998 ניסו הן הדמוקרטים והן הרפובליקנים לנצל את ווטרגייט וניקסון לטובתם: הרפובליקנים רמזו כי התנהגותו של קלינטון הייתה דומה לזו של ניקסון, ואילו הדמוקרטים טענו כי מעשיו של ניקסון היו חמורים בהרבה מאלו של המכהן. מורשת נוספת, במשך זמן מה, הייתה צמצום בכוח הנשיא כשהקונגרס העביר חקיקה מגבילה בעקבות פרשת ווטרגייט. אולסון טען כי הכוח שהוענק לג'ורג' ווקר בוש בעקבות פיגועי 11 בספטמבר שיקם את כוחו של הנשיא.

אישיות ותדמית ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ניקסון עם אלביס פרסלי, 21 בדצמבר 1970

הקריירה של ניקסון נרדפה לעתים קרובות על ידי אישיותו ותפיסתו הציבור. קריקטוריסטים וקומיקאים הפריזו לעתים קרובות בבקרם את הופעותיו ובאמצעות מנייריזם, עד לנקודה שבה הקו בין האדם לקריקטורה נעשה מטושטש יותר ויותר. הוא הוצג לעתים קרובות עם סנטר לא מגולח, כתפיים שמוטות, ועם מצח חרוץ ומיוזע.

ניקסון נטה להתרחק מאנשים והיה רשמי בכל ההיבטים, לבוש במעיל ועניבה גם כשהיה לבדו. הביוגרף של ניקסון, קונרד בלאק, תיאר אותו כ"בעל מוטיבציה", אך גם "לא נוח עם עצמו בדרכים מסוימות". לדברי בלאק, ניקסון "סבר שגורלו נחרץ בידי הוצאת דיבה, נבגד פעמיים, הוטרד שלא בצדק, לא הובן והוערך ואף הועמד לדין כאיוב, אבל על ידי יישום רצונו, דבקותו במטרה וחריצותו האדירה, הוא ינצח בסופו של דבר.[333]"

ניקסון האמין ששמירת המרחק בינו לבין אנשים אחרים הייתה הכרחית עבורו ככל שהתקדם בקריירה הפוליטית שלו והפך לנשיא ארצות הברית. אפילו ביבה רבוזו, שהיה מידידיו הקרובים ביותר, לפי דיווחים אחדים, לא קרא לו בשמו הפרטי. ניקסון אמר על כך:

אפילו עם חברים קרובים, אני לא מאמין שצריך להתנהג בשחרור, לבטוח זה בזה. ... יש אנשים שחושבים שזאת תרפיה טובה לשבת עם חבר קרוב, אתם יודעים, פשוט לשפוך את מה שיושב עליכם. לא אני.

בוב גרין, What Nixon's best friend couldn't buy, באתר ג'ואיש וורלד רוויו, 8 באפריל 2002

כאשר סיפרו לו כי רוב האמריקאים, אפילו בסוף הקריירה שלו, לא הרגישו שהם מכירים אותו, ענה ניקסון: "כן, זה נכון, וזה לא הכרחי שהם יידעו".

במרוצת השנים פורסמו מאות הקלטות מארכיונים שונים, בין היתר של הבית הלבן[334] ושל הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון,[335] וכן מהארכיון הלאומי של ארצות הברית,[336] שחשפו התבטאויות אנטישמיות של ניקסון ואיש סודו, הנרי קיסינג'ר.[337]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד ניקסון בוויקישיתוף
ויקימילון ציטוטים בנושא ריצ'רד ניקסון בוויקיציטוט
חתימתו של ריצ'רד ניקסון

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Richard M. Nixon Birthplace, באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
  2. ^ Reitwiesner, William Addams The Ancestors of Senator John Forbes Kerry (b. 1943) http://www.wargs.com/political/kerry.html Accessed August 31, 2016
  3. ^ ילדות, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון (באנגלית)
  4. ^ גנאלוגיה של ריצ'רד ניקסון, באתר archives.com (באנגלית)
  5. ^ A Student & Sailor, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  6. ^ Roger Morris, Richard Milhous Nixon: The Rise of an American Politician, New York: Henry Holt & Co, 1990, ISBN 978-0-8050-1834-9
  7. ^ Richard Nixon, RN: The Memoirs of Richard Nixon, New York: Grosset & Dunlap, 1978, ISBN 978-0-448-14374-3
  8. ^ The Nixon Family, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  9. ^ Naval Profiles: Richard Milhous Nixon, באתר Naval History and Heritage Command
  10. ^ Commander Richard M. Nixon, USNR
  11. ^ Black, p. 62
  12. ^ The Inside Story of Richard Nixon’s Ugly, 30-Year Feud with Earl Warren Read more: http://www.smithsonianmag.com/history/inside-story-richard-nixons-ugly-30-year-feud-earl-warren
  13. ^ A Confidential Study for Private Circulation
  14. ^ House Passes Mundt-Nixon Bill 319—58, שיקגו טריביון, 20 במאי 1948
  15. ^ Timeline, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  16. ^ Morris, p. 581
  17. ^ Gellman, p. 335
  18. ^ באנגלית "Tricky Dick". הכינוי נטבע על ידי הלן גאהגן דאגלס, יריבתו בבחירות לסנאט ב-1950. גאהגן כינתה את ניקסון בשם זה בתגובה להצהרתו הפרובוקטיבית בדבר אהדתה לקומוניזם (מקור- [1])
  19. ^ Gellman, p. 303
  20. ^ The Senator, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  21. ^ Ambrose 1987, pp. 211, 311–312
  22. ^ Black, p. 178
  23. ^ Gellman, pp. 440–441
  24. ^ Aitken, pp. 205–206
  25. ^ Aitken, pp. 222–223
  26. ^ John W. Malsberger, "Dwight Eisenhower, Richard Nixon, and the Fund Crisis of 1952," Historian, 73 (Fall 2011), pp 526–47
  27. ^ John Thompson, Political Scandal: Power and Visibility in the Media Age, Cambridge: Polity Press, 2000, ISBN 978-0-7456-2550-8
  28. ^ (John W. Malsberger, The General and the Politician: Dwight Eisenhower, Richard Nixon, and American Politics (2014
  29. ^ Ambrose 1987, pp. 357–358
  30. ^ Ambrose 1987, pp. 375–376
  31. ^ Aitken, pp. 237–241
  32. ^ Parmet, p. 294
  33. ^ Black, pp. 349–352
  34. ^ Kennedy Wins 1960 Presidential Election, באתר UPI‏, פורסם ב-1960
  35. ^ The Vice President, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  36. ^ THE KENNEDY-NIXON PRESIDENTIAL DEBATES, 1960
  37. ^ The fallacy of Nixon’s graceful exit, באתר SALON‏, 14 בנובמבר 2000
  38. ^ Another Race To the Finish, באתר וושינגטון פוסט, 17 בנובמבר 2000
  39. ^ Black, p. 431
  40. ^ Morris, pp. 410–411
  41. ^ Parmet, p. 502
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 Perlstein, p. 176
  43. ^ "In Business", Time Magazine, 20 בפברואר 2011 
  44. ^ גולדווטר טען שמפלגתו המשיכה להאמין שניקסון הוא "בלתי בחיר".
  45. ^ "Goldwater says he favors Nixon as candidate in '68", The Bulletin (Bend, Oregon), 29 במרץ 1967: 1 
  46. ^ Hess, Steven; Broder, David (1 בדצמבר 1967), "The Political Durability Of Nixon", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 18 
  47. ^ "Dick's Lucky Palm", Time Magazine, 2 ביוני 1967 
  48. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (2 באפריל 1967), "Eastern Europeans Lobby Richard Nixon For Trade Measure", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 7 
  49. ^ "Nation: Around the World, A Block Away", Time Magazine, 19 במאי 1967 
  50. ^ Novak, Robert; Evans, Rowland (22 באוגוסט 1967), "Lack of Permanent Campaign Manager To Handicap Nixon", The Milwaukee Sentinel (Milwaukee, Wisconsin): 7 
  51. ^ Allen, Robert; Scott, Paul (1 בספטמבר 1967), "Leaks Plague Nixon Backers", Rome News-Tribune (Rome, Georgia): 3 
  52. ^ 52.0 52.1 Jamieson, p. 230
  53. ^ "Nixon's Target: Early Primaries", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 17 בספטמבר 1967: 178 
  54. ^ Novak, Robert; Evans, Rowland, "Nixon Firm in Vietnam Stand", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia, 1967): 3 
  55. ^ "Pros Favor Nixon", The Daily Collegian (University Park, Pennsylvania) 68 (9), 3 באוקטובר 1967: 5 
  56. ^ "A New Nixon?", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon), 2 בדצמבר 1967: 4 
  57. ^ "Revving Up", Time Magazine, 22 בדצמבר 1967 
  58. ^ Harris, Louis (8 בינואר 1968), "Poll Shows LBJ Favorite in 1968 Presidential Race", The Spokesman-Review (Spokane, Washington): 4 
  59. ^ 59.0 59.1 "Political Notes: Off & On", Time Magazine, 26 בינואר 1968 
  60. ^ "Nixon will run", The Age (Melbourne, Australia), 2 בפברואר 1968: 2 
  61. ^ Jamieson, p. 258
  62. ^ 62.0 62.1 62.2 "Republicans: The Crucial Test", Time Magazine, 16 בפברואר 1968 
  63. ^ Harris, Louis (19 בפברואר 1968), "Viet War Boost Ups Nixon Appeal", The Spokesman-Review (Spokane, Washington): 17 
  64. ^ "Romney's Exit Unanticipated Move", The Prescott Courier (Prescott, Arizona), 27 בפברואר 1968: 11 
  65. ^ 65.0 65.1 65.2 65.3 "The New Rules of Play", Time Magazine, 8 במרץ 1968 
  66. ^ Buckley, William (30 במרץ 1968), "Why So Many Americans Dislike Richard Nixon", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania): 4 
  67. ^ Wicker, Tom (13 במרץ 1968), "Nixon's Strong Showing May Force Rocky Move", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 21 
  68. ^ 68.0 68.1 Morin, Relman (22 במרץ 1968), "Republicans Speculate On Draft of Rockefeller", The Free Lance-Star (Fredericksburg, Virginia): 1 
  69. ^ Gallup, George (27 במרץ 1968), "Nixon Leading LBJ In Survey", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 13 
  70. ^ "Wisconsin Voters To Log Reaction To LBJ Move", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 2 באפריל 1968: 11 
  71. ^ "McCarthy, Nixon win handily in Wisconsin", Rome News-Tribune (Rome, Georgia), 3 באפריל 1968: 1 
  72. ^ Harris, Louis (12 באפריל 1968), "LBJ Drops Nixon To Foot of Class", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania): 4 
  73. ^ 73.0 73.1 "Republicans: Out of Hibernation", Time Magazine, 26 באפריל 1968 
  74. ^ Seeger, Murray (26 באפריל 1968), "Avoiding The Issue of Economy", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 12 
  75. ^ Lawrence, David (23 באפריל 1968), "Editor's Quizzing of Nixon Could Set Useful Pattern", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington): 32 
  76. ^ Jamieson, p. 228
  77. ^ "Strong Vote for Rocky", The Age (Melbourne, Australia), 2 במאי 1968: 1 
  78. ^ Harris, Louis (7 במאי 1968), "Rockefeller Shown Topping Nixon", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 14 
  79. ^ Wicker, Tom (9 במאי 1968), "McCarthy Still A Contender; Big Nixon Vote Impressive", The Spokesman-Review (Spokane, Washington): 3 
  80. ^ 80.0 80.1 "Republicans: In Search of Enthusiasm", Time Magazine, 17 במאי 1968 
  81. ^ Lawrence, David (20 במאי 1968), "Nebraska primary settles nothing", Rome News-Tribune (Rome, Georgia): 3 
  82. ^ Pearson, Drew (22 במאי 1968), "Reagan Challenge To Nixon Looms In Oregon Primary", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 15 
  83. ^ "Gene To California From Oregon Win", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 29 במאי 1968: 2 
  84. ^ "Nixon's Defeat Implied in Talk by Rockefeller", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington), 4 ביוני 1968: 24 
  85. ^ 85.0 85.1 "Nixon Refuses Collision Demanded By Rocky", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 21 ביוני 1968: 7 
  86. ^ 86.0 86.1 86.2 "Republicans: Tough Talk", Time Magazine, 28 ביוני 1968 
  87. ^ Macartney, Roy (11 ביוני 1968), "Survey shows swing to Humphrey", The Age (Melbourne, Australia): 2 
  88. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (26 ביוני 1968), "Scheme Weighed For Nixon-Lindsay Ticket", Toledo Blade (Toledo, Ohio): 5 
  89. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (5 ביוני 1968), "Unknown Could Be Nixon's Running Mate", Toledo Blade (Toledo, Ohio): 7 
  90. ^ "Nixon Getting More Votes", Ellensburg Daily Record (Ellensburg, Washington), 26 ביוני 1968: 1 
  91. ^ "Sen. Tower Backs Nixon", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon), 1 ביולי 1968: 1 
  92. ^ Jamieson, p. 259
  93. ^ "Crime No. 1 Issue, Say Nixon Advisers", Chicago Tribune (Chicago, Illinois), 9 ביולי 1968: 1 
  94. ^ Morin, Relman (2 באוגוסט 1968), "What Nixon, Rockefeller Have Said on the Issues", The Free Lance-Star (Fredericksburg, Virginia): 3 
  95. ^ "Nixon Backed by Eisenhower", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington), 18 ביולי 1968: 22 
  96. ^ "Nixon apparently has enough strength to get nomination", The Bulletin (Bend, Oregon), 26 ביולי 1968: 1 
  97. ^ Biossat, Bruce (31 ביולי 1968), "Nixon and Reagan", The Victoria Advocate (Victoria, Texas): 3 
  98. ^ Parmet, pp. 503–508
  99. ^ "US President – R Convention", Ourcampaigns.com, 30 ביולי 2009 
  100. ^ Chamberlain, John (12 באוגוסט 1968), "Two Stubborn, Honest Men Held The Pass For Nixon", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida): 7 
  101. ^ 101.0 101.1 "Nation: NOW THE REPUBLIC", Time Magazine, 16 באוגוסט 1968 
  102. ^ Rowan, Carl (13 באוגוסט 1968), "Nixon Looks Formidable in Attack on Democrats", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington): 16 
  103. ^ Parmet, p. 509
  104. ^ 104.0 104.1 "'Tough' Agnew Stand Stressed", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 16 באוגוסט 1968: 18 
  105. ^ Jamieson, p. 229
  106. ^ "Nixon Assumes Center Position", The Spokesman-Review (Spokane, Washington), 10 באוגוסט 1968: 51 
  107. ^ 107.0 107.1 The President, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  108. ^ לאנס מורו, NAYSAYER TO THE NATTERING NABOBS, באתר טיים מגזין, 30 בספטמבר 1996
  109. ^ Morin, Relman; Mears, Walter (6 בנובמבר 1968), "The Loser Who Won: Richard Milhous Nixon", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon): 18 
  110. ^ McGinniss, Joe (1969). The Selling of the President 1968. New York: Simon & Schuster. ISBN 0-671-27043-5. 
  111. ^ Jamieson, p. 60
  112. ^ "Demos At Odds Over Viet Plank", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 19 באוגוסט 1968: 8 
  113. ^ "Iowa's Hughes Boosts McCarthy's Hopes", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 21 באוגוסט 1968: 61 
  114. ^ Reston, James (30 באוגוסט 1968), "Party Deeply Hurt By Clashes", The Age (Melbourne, Australia): 2 
  115. ^ "Nixon briefed by LBJ", The Age (Melbourne, Australia), 12 באוגוסט 1968: 2 
  116. ^ 116.0 116.1 Johnson, Robert "K.C." (26 בינואר 2009), "Did Nixon Commit Treason in 1968? What The New LBJ Tapes Reveal", History News Network (George Mason University) 
  117. ^ Black, p. 550
  118. ^ Nixonland: The Rise of a President and the Fracturing of America, עמ' 236, באתר גוגל ספרים
  119. ^ Schulzinger, p. 413
  120. ^ Macartney, Roy (14 בספטמבר 1968), "Nixon smells success", The Age (Melbourne, Australia): 5 
  121. ^ "St. Petersburg Times - Google News Archive Search". news.google.com. בדיקה אחרונה ב-30 ביולי 2015. 
  122. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (10 בספטמבר 1968), "Nixon Out to Soothe Negroes", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia): 3 
  123. ^ "Nation: THE COUNTERPUNCHER", Time Magazine, 20 בספטמבר 1968 
  124. ^ "President Asks Texans To Support Humphrey; Nixon Revising Budget", Toledo Blade (Toledo, Ohio), 17 בספטמבר 1968: 20 
  125. ^ 125.0 125.1 125.2 Yogman, Ron (28 בספטמבר 1968), "Nixon's 'The One' At Bay Area Rally", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida): 1 
  126. ^ Boyd, Robert (27 בספטמבר 1968), "Nixon Perfume: Victory Scent", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 20 
  127. ^ Macartney, Roy (30 בספטמבר 1968), "Nixon lifts lead over Humphrey", The Age (Melbourne, Australia): 1 
  128. ^ Reston, James (2 באוקטובר 1968), "Nixon On Vietnam: Effective, Evasive,", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 63 
  129. ^ "Campaign Heckling Grows", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 5 באוקטובר 1968: 5 
  130. ^ "Nixon Warns Wallace Vote Helps Demos", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 10 באוקטובר 1968: 11 
  131. ^ "Blocking Debates Called Disservice", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington), 11 באוקטובר 1968: 6 
  132. ^ "A 3-way debate would have been in people's interest", The Bulletin (Bend, Oregon), 14 באוקטובר 1968: 3 
  133. ^ Lawrence, David (28 באוקטובר 1968), "On Guard Against 'Ghosts'", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida): 9 
  134. ^ "Nearly 2,000 Hear Nixon At Deshler", The Bryan Times (Bryan, Ohio), 23 באוקטובר 1968: 1 
  135. ^ Jamieson, p. 245-246
  136. ^ "Remember Nixon's Past, LBJ Admonishes Voters", The Milwaukee Sentinel (Milwaukee, Wisconsin), 28 באוקטובר 1968: 2 
  137. ^ "Nixon's 2", Time Magazine, 18 באוקטובר 1968 
  138. ^ דייוויד טיילור, The Lyndon Johnson tapes: Richard Nixon's 'treason', באתר BBC‏, 22 במרץ 2013
  139. ^ Macartney, Roy (2 בנובמבר 1968), "Nixon is the man to beat", The Age (Melbourne, Australia): 5 
  140. ^ 140.0 140.1 140.2 Bell, Jack (5 בנובמבר 1968), "Vietnam Issue Raised Again as Campaign Winds Up", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon): 2 
  141. ^ Loory, Stuart (4 בנובמבר 1968), "Humphrey, Nixon Will Stage Telethons", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 48 
  142. ^ "Nixon, Humphrey give their views in four-hour telethons from California", The Bulletin (Bend, Oregon), 5 בנובמבר 1968: 4 
  143. ^ Jamieson, p. 234
  144. ^ Black, Conrad (2007). Richard M. Nixon: A Life in Full. New York: PublicAffairs Books. ISBN 978-1-58648-519-1. 
  145. ^ Leip, David (2005), "1968 Presidential General Election", USAElectionAtlas.org 
  146. ^ בהתייחס להפסדו בבחירות 1960, שבהן גם הוא היה סגן נשיא שהפסיד את הנשיאות בהפרש קטן במיוחד
  147. ^ 1968 Presidential Election, באתר UPI
  148. ^ וייטאנמיזציה - מדיניות לפיה תעביר ארצות הברית באופן הדרגתי את סמכויותיה לצבא דרום וייטנאם, אשר תאפשר לה את יכולת השליטה והלחימה העצמאית כנגד צבא צפון וייטנאם והוייטקונג, אשר פעלו יחדיו במטרה לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי.
  149. ^ Black, pp. 567–68
  150. ^ ריצ'רד ניקסון באתר Find a Grave (באנגלית)
  151. ^ 1969 YEAR IN REVIEW, באתר UPI
  152. ^ 152.0 152.1 152.2 Leuchtenberg, pp. 478-481.
  153. ^ Leuchtenberg, pp. 474, 483.
  154. ^ Leuchtenberg, pp. 514-515.
  155. ^ Leuchtenberg, pp. 490-491.
  156. ^ Leuchtenberg, pp. 523-524.
  157. ^ Weiner, Tim (20 בפברואר 2010). "Alexander M. Haig Jr., 85, Forceful Aide to 2 Presidents, Dies". The New York Times. ארכיון ארכיון מהמקור מ-February 21, 2010. בדיקה אחרונה ב-20 בפברואר 2010.  Unknown parameter |df= ignored (עזרה)
  158. ^ ריצ'רד סנדומיר, George Beall, Prosecutor Who Brought Down Agnew, Dies at 79, באתר ניו יורק טיימס, 18 בינואר 2017
  159. ^ ג'רלד פורד, באתר ערוץ ההיסטוריה (באנגלית)
  160. ^ 160.0 160.1 160.2 160.3 160.4 Galloway, Russell (1 בינואר 1987). "The Burger Court (1969-1986)". Santa Clara Law Review 27 (1). בדיקה אחרונה ב-28 בפברואר 2016. 
  161. ^ 161.0 161.1 161.2 161.3 161.4 161.5 "U.S. Senate: Supreme Court Nominations: 1789-Present". www.senate.gov. בדיקה אחרונה ב-15 ביוני 2017. 
  162. ^ "Richard Nixon:Foreign Affairs". Charlottesville, Virginia: Miller Center of Public Affairs, University of Virginia. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2017. 
  163. ^ "Nixon Travels – China". ushistory.com. Florence, Oregon: Online Highways. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2016. 
  164. ^ קיסינג'ר יצא לפקין, דבר, 17 באוקטובר 1971
  165. ^ Ambrose 1989, p. 453.
  166. ^ Black, p. 778.
  167. ^ 167.0 167.1 167.2 167.3 167.4 תבנית:Cite serial
  168. ^ בפגישה מפתיעה עם מאו נפתח ביקור ניקסון בסין, דבר, 22 בפברואר 1972
  169. ^ 169.0 169.1 Black, pp. 780–782.
  170. ^ Ambrose 1989, p. 516
  171. ^ Tucker, Nancy Bernkopf (2005). "Taiwan Expendable? Nixon and Kissinger Go to China". Journal of American History 92 (1): 109–135. JSTOR 3660527. doi:10.2307/3660527. 
  172. ^ 172.0 172.1 172.2 172.3 "The President". The Life of Richard Nixon. Yorba Linda, California: Richard Nixon Presidential Museum and Library NARA. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2017. 
  173. ^ Dallek, p. 300.
  174. ^ Vietnam War Deaths and Casualties By Month
  175. ^ Drew, p. 65.
  176. ^ Black, p. 572.
  177. ^ Black, p. 569.
  178. ^ Ambrose 1989, pp. 281–283.
  179. ^ Address to the Nation on Vietnam
  180. ^ 180.0 180.1 תבנית:Cite magazine
  181. ^ "8,000 Move Into Cambodia". St. Peterburg Independent. AP (Saigon). 1 במאי 1970. 
  182. ^ "Nixon Up Early, See Protesters". Beaver County Times (Beaver, Pennsylvania). UPI. 9 במאי 1970. 
  183. ^ Black, pp. 675–676.
  184. ^ Ambrose 1989, pp. 446–448.
  185. ^ Evans, Thomas W. (Summer 1993). "The All-Volunteer Army After Twenty Years: Recruiting in the Modern Era". Army History (Washington, D.C.: Center of Mililary History): 40–46. PB-20-93-4 (No. 27). בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2017. 
  186. ^ Ambrose 1991, pp. 53–55.
  187. ^ Ambrose 1991, p. 473.
  188. ^ Making More Enemies than We Kill? Calculating U.S. Bomb Tonnages Dropped on Laos and Cambodia, and Weighing Their Implications
  189. ^ Owen, Taylor; Kiernan, Ben (אוקטובר 2006). "Bombs Over Cambodia". The Walrus: 32–36. 
  190. ^ Chandler, David (2000). Brother Number One: A Political Biography of Pol Pot (מהדורה Revised). Chiang Mai, Thailand: Silkworm Books. עמ' 96–97. 
  191. ^ Ponniah, Kevin (9 בספטמבר 2014). "US bombing defended". The Phnom Penh Post. בדיקה אחרונה ב-14 ביולי 2017. 
  192. ^ Rodman, Peter W. (23 באוגוסט 2007). "Returning to Cambodia". Washington, D.C.: Brookings Institution. בדיקה אחרונה ב-14 ביולי 2017. 
  193. ^ Lind, Michael (1999). Vietnam: The Necessary War: A Reinterpretation of America's Most Disastrous Military Conflict. New York: Free Press. ISBN 0684842548. 
  194. ^ Etcheson, Craig (1984). The Rise and Demise of Democratic Kampuchea. Westview Special Studies on South and Southeast Asia. Westview Press. עמ' 97. ISBN 0865316503. 
  195. ^ Shawcross, William (1979). Sideshow. Simon & Schuster. עמ' 396. ISBN 0671230700. 
  196. ^ Ambrose 1989, pp. 379–383
  197. ^ 197.0 197.1 197.2 197.3 197.4 Kornbluh, Peter (2003). The Pinochet File: A Declassified Dossier on Atrocity and Accountability. New York: The New Press. ISBN 1-56584-936-1. 
  198. ^ 198.0 198.1 198.2 Kinzer, Stephen (2006). Overthrow: America's Century of Regime Change from Hawaii to Iraq. New York: Times Books. ISBN 978-0-8050-8240-1. 
  199. ^ Weiner, Tim (2007). Legacy of Ashes: The History of the CIA. New York: Anchor Books. עמ' 361. ISBN 978-0-307-38900-8. 
  200. ^ Richard Helms, released during the Chilean Declassification Project. "MEETING WITH PRESIDENT ON CHILE". The National Security Archive. בדיקה אחרונה ב-21 באוקטובר 2012. 
  201. ^ Black, p. 921.
  202. ^ Black, pp. 920–921.
  203. ^ 203.0 203.1 1972: President Nixon arrives in Moscow, באתר BBC‏, 11 ביוני 2004
  204. ^ "1972: President Nixon arrives in Moscow". BBC. 11 ביוני 2004. בדיקה אחרונה ב-17 ביולי 2011. 
  205. ^ Gaddis, pp. 294, 299.
  206. ^ Guan, pp. 61, 69, 77–79.
  207. ^ Zhai, p. 136.
  208. ^ 208.0 208.1 208.2 208.3 Black, p. 963.
  209. ^ DEFCON DEFense CONdition
  210. ^ Original URL, archived on July 12, 2008, "Second Arab Oil Embargo, 1973–1974". U.S. Department of State. Retrieved on July 17, 2011.
  211. ^ Black, pp. 923–928.
  212. ^ דניאלה רגב, מהסיפתח של ניקסון ועד הפרידה של אובמה מפרס. נשיאי ארה"ב בישראל, באתר ynet, 21 במאי 2017
  213. ^ Black, pp. 951–52, 959.
  214. ^ "Travels of President Richard M. Nixon". U.S. Department of State Office of the Historian. 
  215. ^ 215.0 215.1 215.2 215.3 215.4 215.5 "Richard Nixon: Domestic Affairs". Charlottesville, Virginia: Miller Center of Public Affairs, University of Virginia. בדיקה אחרונה ב-24 בפברואר 2016. 
  216. ^ 216.0 216.1 Ambrose 1989, pp. 225–226.
  217. ^ Shinkoskey, Robert Kimball (2014). The American Kings: Growth in Presidential Power from George Washington to Barack Obama. Eugene, Oregon: Wipf and Stock. עמ' 290. ISBN 978-1-62564-194-6. 
  218. ^ Ambrose 1989, pp. 431–432.
  219. ^ Bowles, Nigel. "Economic Policy" in "A Companion to Richard M. Nixon", pp. 235–251
  220. ^ 220.0 220.1 Aitken, pp. 399–400.
  221. ^ 221.0 221.1 221.2 221.3 221.4 221.5 Hetzel, Robert L. (2008). The Monetary Policy of the Federal Reserve. New York: Cambridge University Press. עמ' 92. ISBN 978-0-521-88132-6. 
  222. ^ nrg מעריב, סיפור נשיאותי - ריצ'רד מילהאוס ניקסון, באתר nrg
  223. ^ Aitken, p. 395.
  224. ^ Black, p. 846.
  225. ^ "Postal Reorganization Act Law and Legal Definition". USLegal. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2017. 
  226. ^ Aitken, pp. 397–398.
  227. ^ Aitken, p. 396.
  228. ^ Fisher, Louis (2000). Congressional Abdication on War and Spending. Joseph V. Hughes Jr. and Holly O. Hughes Series on the Presidency and Leadership (Book 7). College Station, Texas: Texas A&M University Press. עמ' 117. ISBN 0-89096-951-5. 
  229. ^ 229.0 229.1 229.2 Campbell, Ballard C. (2008). Disasters, Accidents, and Crises in American History: A Reference Guide to the Nation's Most Catastrophic Events. New York: Infobase Publishing. עמ' 348–351. ISBN 0-8160-6603-5. 
  230. ^ Kosar, Kevin (21 באוקטובר 2015). "So... this is Nixon’s fault?". Politico. בדיקה אחרונה ב-29 ביוני 2017. 
  231. ^ Ambrose 1989, p. 418
  232. ^ "National health insurance". Congressional Quarterly Almanac 91st Congress 2nd Sessionתבנית:Snd1970 26. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1971. עמ' 603–605. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784. 
  233. ^ 233.0 233.1 "Health insurance: hearings on new proposals". Congressional Quarterly Almanac 92nd Congress 1st Sessionתבנית:Snd1971 27. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1972. עמ' 541–544. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784. 
  234. ^ Stockman, Farah (23 ביוני 2012). "Recalling the Nixon-Kennedy health plan". Boston Globe (Boston, Massachusetts). בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2017. 
  235. ^ 235.0 235.1 235.2 235.3 235.4 Mayes, Rick (2004). Universal Coverage: The Elusive Quest for National Health Insurance. Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press. עמ' 88–97. ISBN 0-472-11457-3. 
  236. ^ "Welfare reform deleted from Social Security bill". Congressional Quarterly Almanac 92nd Congress 2nd Sessionתבנית:Snd1972 28. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1973. עמ' 899–914. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784. 
  237. ^ "Limited experimental health bill enacted". Congressional Quarterly Almanac 93rd Congress 1st Sessionתבנית:Snd1973 29. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1974. עמ' 499–508. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784. 
  238. ^ "National health insurance: no action in 1974". Congressional Quarterly Almanac. 93rd Congress 2nd Sessionתבנית:Snd1974 30. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1975. עמ' 386–394. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784. 
  239. ^ Hall, Kevin G. "Democrats' health plans echo Nixon's failed GOP proposal". Washington, D.C.: McClatchy Washington Bureau. בדיקה אחרונה ב-28 ביוני 2017. 
  240. ^ Wainess, Flint J. (אפריל 1999). "The Ways and Means of national health care reform, 1974 and beyond". Journal of Health Politics, Policy and Law 24 (2): 305–333. ISSN 0361-6878. OCLC 2115780. PMID 10321359. doi:10.1215/03616878-24-2-305. 
  241. ^ Nixon, Richard (18 בפברואר 1971). "Special Message to the Congress Proposing a National Health Strategy". Online by Gerhard Peters and John T. Woolley, The American Presidency Project, University of California, Santa Barbara. בדיקה אחרונה ב-29 ביוני 2017. 
  242. ^ Russell, Sabin (21 בספטמבר 2016). "Nixon's War on Cancer: Why it mattered". Seattle, Washington: Fred Hutchinson Cancer Research Center. בדיקה אחרונה ב-29 ביוני 2017. 
  243. ^ "History of the National Cancer Institute". Bethesda, Maryland: National Cancer Instituteתבנית:SndNational Institutes of Health. בדיקה אחרונה ב-29 ביוני 2017. 
  244. ^ National Heart, Lung, and Blood Institute, עמ' 2
  245. ^ Wailoo, Keith (2001). Dying in the City of the Blues: Sickle Cell Anemia and the Politics of Race and Health. University of North Carolina Press. עמ' 165–166. ISBN 978-0-8078-4896-8. 
  246. ^ Wailoo, Keith (2 במרץ 2017). "Sickle Cell Disease — A History of Progress and Peril". New England Journal of Medicine 376 (9): 805–807. doi:10.1056/NEJMp1700101. בדיקה אחרונה ב-29 ביוני 2017. 
  247. ^ Parmet, p. 563
  248. ^ Just another Apollo? Part two, באתר The Space Review
  249. ^ "The Partnership – ch. 6–11". National Aeronautics and Space Administration. בדיקה אחרונה ב-16 ביולי 2011. 
  250. ^ Boger, p. 6.
  251. ^ Why Richard Nixon Deserves to Be Remembered Along with Brown, באתר History News Network
  252. ^ Parmet, pp. 595–597, 603.
  253. ^ Nixon Plan for Negro Jobs In Construction Is Lagging, באתר ניו יורק טיימס, 20 ביולי 1970
  254. ^ Tokaji, Daniel P. (2006). "Intent and Its Alternatives: Defending the New Voting Rights Act". Alabama Law Review 58 (2): 349–375. בדיקה אחרונה ב-1 ביולי 2017. 
  255. ^ "'Old Enough To Fight, Old Enough To Vote'". Yorba Linda, California: Richard Nixon Foundation. 30 ביוני 2014. בדיקה אחרונה ב-1 ביולי 2017. 
  256. ^ Annenberg Classroom. "Right To Vote At Age 18". Philadelphia, Pennsylvania: National Constitution Center. בדיקה אחרונה ב-1 ביולי 2017. 
  257. ^ Frum, p. 246.
  258. ^ "Richard M. Nixon, Domestic Politics". American Experience. Public Broadcasting Service. בדיקה אחרונה ב-11 במאי 2012. 
  259. ^ Lunch, William L.; Sperlich, Peter W. (1 במרץ 1979). "American Public Opinion and the War in Vietnam". Western Political Quarterly 32 (1): 21–44. 
  260. ^ Baskir, Lawrence M.; Strauss, William A. (1987). Chance and Circumstance: The Draft, the War, and the Vietnam Generation. New York: Alfred A. Knopf. עמ' 174–175. ISBN 978-0-394-41275-7. .
  261. ^ "Vietnam War Protests". history.com. New York: A&E Networks. בדיקה אחרונה ב-28 ביוני 2017. 
  262. ^ Black, p. 795.
  263. ^ תבנית:Cite magazine
  264. ^ Black, p. 617.
  265. ^ Black, p. 766.
  266. ^ Black, p. 816.
  267. ^ Black, p. 834.
  268. ^ 268.0 268.1 תבנית:Cite magazine
  269. ^ "Presidential Elections". history.com. New York: A&E Networks. בדיקה אחרונה ב-25 ביוני 2017. 
  270. ^ Parmet, p. 629.
  271. ^ כתבה באתר הוושינגטון פוסט
  272. ^ תבנית:Cite magazine
  273. ^ 273.0 273.1 Flannagan, Richard M.; Konig, Louis W. (1970). "Watergate". in Kutler, Stanley I. Dictionary of American History. vol. 8 (מהדורה 3rd). Charles Scribners & Sons. עמ' 425–428. ISBN 0684805332. בדיקה אחרונה ב-26 בנובמבר 2016. 
  274. ^ "The Post Investigates". The Washington Post. The Watergate Story. בדיקה אחרונה ב-17 ביולי 2011. 
  275. ^ 275.0 275.1 275.2 "The Government Acts". The Washington Post. The Watergate Story. בדיקה אחרונה ב-16 ביולי 2011. 
  276. ^ 276.0 276.1 276.2 תבנית:Cite magazine
  277. ^ ראו כאן. המזכירה טענה לאחריות על חמש דקות בלבד מתוך המחיקה, וטענה שאינה יודעת מה אירע בשאר הזמן. הקלטת הדקות האבודות לא נמצאה מעולם.
  278. ^ Aitken, pp. 511–512.
  279. ^ סרטונים ניקסון מכריז במסיבת העיתונאים: "אינני נוכל!", סרטון, באתר YouTube
  280. ^ Angley, Natalie (17 באוגוסט 2015). "TIME magazine's take on Watergate in the '70s". CNN.  Missing or empty |url= (עזרה); |accessdate= requires |url= (עזרה)
  281. ^ Ambrose 1991, pp. 394–395.
  282. ^ Ambrose 1991, pp. 414–416.
  283. ^ Schmidt, Steffen W. (2013), American Government and Politics Today, 2013-2014 Edition, Wadsworth Publishing, עמ' 181, ISBN 978-1133602132, In 1974, President Richard Nixon resigned in the wake of a scandal when it was obvious that public opinion no longer supported him. 
  284. ^ Black, p. 978.
  285. ^ 285.0 285.1 285.2 Klein, Christopher (8 באוגוסט 2014). "The Last Hours of the Nixon Presidency, 40 Years Ago". History in the Headlines. New York: A&E Networks. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2017. 
  286. ^ Cannon, James (2013). Gerald R. Ford: An Honorable Life. Ann Arbor: The University of Michigan Press. עמ' 7. ISBN 978-0-472-11604-1. 
  287. ^ Ambrose 1991, pp. 435–436.
  288. ^ Herbers, John (9 באוגוסט 1974). "The 37th President Is First to Quit Post". The Learning Network: On This Day. The New York Times. בדיקה אחרונה ב-23 ביוני 2017. 
  289. ^ Ambrose 1991, p. 437
  290. ^ Black, p. 983
  291. ^ Herbers, John (9 בספטמבר 1974). "Ford Grants Nixon Pardon for Any Crimes in Office". The Learning Network: On This Day. The New York Times. בדיקה אחרונה ב-23 ביוני 2017. 
  292. ^ "Ford Pardons Nixon". 1974 Year in Review. United Press International. בדיקה אחרונה ב-22 בדצמבר 2016. 
  293. ^ In Tapes, Nixon Rails About Jews and Blacks
  294. ^ Some Newly Uncovered Nixon Comments on the Subjects of Jews and Black People
  295. ^ Trump to Appoint Republican Who Counted Jews for Richard Nixon as Think Tank Head read more: https://www.haaretz.com/us-news/1.809921
  296. ^ Post Presidency, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  297. ^ Aitken, p. 529
  298. ^ Aitken, pp. 529–530.
  299. ^ Aitken, pp. 533–534.
  300. ^ Black, pp. 994, 999.
  301. ^ Black, p. 998.
  302. ^ Ambrose 1991, p. 481.
  303. ^ Aitken, pp. 537, 539.
  304. ^ Black, p. 1000.
  305. ^ Black, p. 1004.
  306. ^ Drew, p. 138.
  307. ^ רועי סמיוני ושירי הדר, ניקסון: "אני לא נוכל". 40 שנה לפרשת "ווטרגייט", באתר ynet, 16 ביוני 2012
  308. ^ Ambrose 1991, p. 512.
  309. ^ Aitken, pp. 539–540.
  310. ^ Black, p. 1005.
  311. ^ Aitken, p. 543.
  312. ^ "Nixon disbarred in New York in 1st ruling of Watergate guilt", Toledo Blade, July 9, 1976 p.1
  313. ^ Aitken, pp. 546–547.
  314. ^ 314.0 314.1 314.2 314.3 314.4 Nixon Library, Post Presidency.
  315. ^ Ambrose 1991, p. 525.
  316. ^ Ambrose 1991, pp. 524–525.
  317. ^ "Nixons Buy Fifth Avenue Condo in N.Y.". Pittsburgh Post-Gazette. 11 באוגוסט 1979. 
  318. ^ Ambrose 1991, p. 528.
  319. ^ Ambrose 1991, p. 533.
  320. ^ סטיבן אמברוז, ניקסון: החורבן וההבראה, סימון & שוסטר, 1991, עמ' 534, ISBN 978-0-671-69188-2. (באנגלית)
  321. ^ Drew, p. 142.
  322. ^ Aitken, pp. 565–568.
  323. ^ Black, pp. 1045–1046.
  324. ^ Black, pp. 1049–1050.
  325. ^ Richard M. Nixon, 37th President, Dies Funeral Scheduled for Wednesday in California for Only Chief Executive Forced From Office
  326. ^ לורנס ק. אלטמן, THE 37TH PRESIDENT: THE LAST DAYS; Disabled, Yet Retaining Control Over His Care, באתר ניו יורק טיימס, 24 באפריל 1994
  327. ^ ריצ'רד פרז-פנה, Nixon 'Stable' After Stroke At His Home, באתר ניו יורק טיימס, 19 באפריל 1994
  328. ^ Richard M. Nixon, 37th President, dies, באתר וושינגטון פוסט, 23 באפריל 1994
  329. ^ Weil & Randolph 1994-04-23.
  330. ^ Funeral Services of President Nixon
  331. ^ Reagan funeral: Schedule of events, באתר BBC‏, 11 ביוני 2004
  332. ^ Frick, p. 206.
  333. ^ קונרד בלאק, ניקסון: חייו במלואם, 2007, עמ' 700
  334. ^ יצחק בן-חורין, הקלטות ארכיון: ניקסון כינה יהודים "מגעילים", באתר ynet, 12 בדצמבר 2010
  335. ^ Latest Nixon tapes yield more anti-Semitism, באתר The Times of Israel‏, 23 באוגוסט 2013
  336. ^ New Tapes Reveal Depth of Nixon's Anti-Semitism New Tapes Reveal Depth of Nixon's Anti-Semitism, באתר וושינגטון פוסט, 6 באוקטובר 1999
  337. ^ היהודים על פי ניקסון: מגעילים וחסרי ביטחון, באתר nrg‏, 12 בדצמבר 2010