איטנג
אִיטְנֶג הוא שמהּ העצמי של קבוצה אתנית אוסטרונזית ממחוז אבְּרָה שבצפון מערב האי לוזון, בפיליפינים. שמה בפי עמי הסביבה מאז הכיבוש הספרדי הוא טינגיאן או טינגוויאן.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בני האיטנג חיים באזור ההררי של אברה, בצפון־מערב לוזון, לשם היגרו מקלינגה, מאפאיאו, ומצפון קנקנה־אֵי. הם מבחינים בלתשע תת-קבוצות נפרדות בקרבם: אדאסן, מאבאקה, גובאנג, באנאו, בינונגון, דאנאק, מויודאן, דאוואנגאן, ואילאוד.
תרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
.jpg)
האיטְנֶגים עדיין דבקים במנהגיהם המסורתיים, כולל חקלאות אורז בהצפה וחקלאות על בסיס בירוא יערות בשריפה. שינויים חברתיים־תרבותיים החלו בקרבם כאשר הקונקיסטאדורים הספרדים ביקשו להרחיב את תחום שלטונם ליישובי מחוז אברה. הספרדים הביאו איתם את תרבותם, והאיטנגים אימצו חלקים ממנה. שינויים נוספים בתרבותם התרחשו עם בוא האמריקאים והכנסת חינוך פורמלי, ומיסיון קתולי ופרוטסטנטי.[1]
מבנה חברתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עושר ורכוש חומרי קובעים את מעמדו החברתי של אדם או של משפחה איטנגיים, כמו גם אירוח סעודות וטקסים. רכוש רב־ערך אופייני הוא צנצנות סיניות, גונגים מנחושת הנקראים גאנְגְסה, חרוזים, שדות אורז, ובעלי חיים). על אף הבדלי מעמד אלה, השכבות החברתיות אינן קשיחות או מהותניות, ויש אפשרות לניידות חברתית בהתאם לצבירת רכוש. השמאנים הם הקבוצה המובחנת היחידה בחברה האיטנגית, וגם אלו מובחנים רק בתקופות של חגים וטקסים.[1]
ההנהגה המסורתית בקהילה האיטנגית מסורה בידי פאנגלאקאיין (מועצת זקנים), שבה חברים מנהיגים המייצגים כל יישוב איטנגי. הזקנים נבחרים בשל חוכמתם ונכונותם להגן על האינטרס של הקהילה.[1] ענייני צדק מוכרעים על פי מנהג אבות, ועל ידי משפט דרך העמדה בניסיון. הסכמי שלום (kalon) הביאו לקץ מנהג ציד הראשים.[1]
נישואים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נישואים בקרב איטנגים מוסדרים על ידי הורי בני הזוג על פי רוב, ובדרך כלל מתקיימים בין קרובי משפחה רחוקים, על מנת לשמור על לכידות המשפחה, ולהחזיק בעושר המשפחתי בתוך קבוצת הקרבה. ההורים בוחרים כלה לבנם כשהוא בן שש עד שמונה, וההצעה נעשית להורי הילדה. אם ההצעה מתקבלת, האירוסין נחתמים על ידי קשירת חרוזים סביב מותני הילדה. כמו כן משולם מוהר (pakalon) למשפחת הכלה: מקדמה בעת האירוסין, והיתרה במהלך החתונה בפועל. אין נוהגים לחגוג את הנישואין במסיבה, והנאספים עוזבים מיד לאחר הטקס.[1]
ביגוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשות איטנג לובשות חצאית עוטפת (tapis) שמגיעה עד הברכיים ומהודקת בחגורה מעוטרת בקישוטים רבים. באירועים מיוחדים הן גם עוטות מקטורן קצר־שרוולים. גברים לובשים אזור חלציים (ba-al) עשוי בד ארוג. באירועים מיוחדים, הגברים עוטים מקטורן ארוך־שרוולים (bado). כמו כן חוגרים הגברים חגורה ועליה סכין, וחובשים כובע במבוק ובראשו צורת כיפה נמוכה. הקישוטים העיקריים של האיטנגים הם חרוזים, וענידתם היא סימן לעושר.[1]
מגורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאיטנגים שני סוגי דיור כלליים. הראשון הוא דירת 2–3 חדרים מוקפת מרפסת, והשני הוא בית בן חדר יחיד, עם מרפסת בחזית. בתיהם עשויים בדרך כלל מבמבוק ומעשב גבוה בשם קוגון. מאפיין נפוץ של בית איטנגי בעל רצפות עץ הוא פינה שבה כפיסי במבוק כריצוף לסירוגין, שבה יולדות בדרך כלל נשים איטנגיות. בסמוך לכניסה לכפרים איטנגיים נוהגים לבנות מבנים דתיים, ובהם צנצנות המכילות את המשקה באסי.[1]
קעקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתובות קעקע היו נפוצות במיוחד בקרב איטנגים, אצל נשים וגברים כאחד, והם היו אחת הקבוצות המקועקעות ביותר בפיליפינים. כיום כמעט שנכחדו מסורות הקעקוע האיטנגיות. [2]
מטבח
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיטנגים מגדלים הרבה אורז, הן בשדות הצפה והן על שטח מבורא ושרוף. כמו כן הם מגדלים תירס לצורכי מאכל. בנוסף הם אוכלים בטטות, קוקוס, מנגו, בננה וירקות. הם מגדלים קנה סוכר להכנת יין הנצרך בדרך כלל במהלך טקסים וטקסים מסורתיים. חזירים ותרנגולות נצרכים למאכל או לטקסים דתיים, ובחגיגות גדולות שוחטים קאראבאו (תאו מים פיליפיני). ציד חיות בר ודיג נפוצים אף הם בקרב האיטנגים: לעיתים קרובות אוכלים צלופח, מחושתן, ודגי מים מתוקים לצד אורז או תירס.[1]
כלי נשק
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיטנגים משתמשים בנשק לציד, ללוחמה ולציד ראשים, ולשם בנייה. כלי נשק בולטים הם הרומח או החנית (pika), המגן (kalasag), גרזן־דקר (aliwa), אבל ראש וראשון לכלי הנשק האיטנגיים הוא סכין הבּוֹלוֹ, דמוי המאצ'טה.[1]
שפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שפת האיטנֶג היא רצף ניבים של קורדיירית דרום־מרכזית.
דת איטנג הילידית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדת הילידית של האיטנגים גורסת את קיומם של יצורים על טבעיים רבים ועוצמתיים. היא כוללת רוחות ואלוהויות, ובראשם קאדאקלאן, שחי בשמים, ושיצר את האדמה, את הירח, את הכוכבים, ואת השמש. הדת האיטנגית מתארת חיים שאחרי המוות, שמתקיימים במקום שהיא מכנה maglawa. הם מקפידים במיוחד לנקות ולקשט את מתיהם כדי להכין אותם למסע אל maglawa. במהלך סעודת האשכבה מונחת הגווייה בכיסא מתים (sangadel).[1]
