אילזה סטבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אילזה סטבה
Ilse Stöbe
Shtebe Ilza.jpg
לידה 17 במאי 1911
ברלין, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 בדצמבר 1942 (בגיל 31)
כלא פלצנזה, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרייך הגרמני עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ליכטנברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עיתונאית, לוחמת מחתרת, מרגלת עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Rudolf Herrnstadt
Carl Helfrich עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה עיטור הדגל האדום (1969) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אילזה סטֶבהגרמנית: Ilse Stöbe;‏ 17 במאי 1911, ברלין22 בדצמבר 1942, ברלין) הייתה עיתונאית גרמנייה מרגלת לטובת ברית המועצות ולוחמת התנגדות אנטי-נאצית.[1][2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילזה סטבה גדלה במשפחה ממעמד הפועלים בברלין. סטבה הייתה בתם היחידה של הנגר מקס סטבה ואשתו פרידה, לבית שומאן. היה לה אח למחצה בן שמונה מנישואיה הראשונים של אמה, קורט מולר. היא גדלה במיינצר שטראסה 1 בליכטנברג, ברלין[3] קיים מידע מועט על נעוריה. רבוב המידע הידוע הוא מחקירותיו של אחיה למחצה שהואשם על ידי הנאאצים כבוגד.[4]

סטבה למדה בבית ספר למסחר כדי ללמוד קצרנות. לאחר הלימודים היא הועסקה לראשונה בהוצאה לאור של רודולף מוסה, ולאחר מכן עבדה כמזכירה של העיתונאי והסופר תיאודור וולף בברלינר טאגבלאט. וולף פרסם את הרומן "השחיין" בארצות הברית בשנת 1937, ובו תיאר את אהבתו משכבר הימים לסטבה. סטבה פגשה את רודולף הרנשטאדט, אליו מאוחר יותר תתארס.[5]

בשנת 1929 הצטרפה סטבה למפלגה הקומוניסטית של גרמניה. משנת 1931 עבדה עם הרנשטאדט, שהקים קבוצת מודיעין של המדור הצבאי של האינטרנציונל הקומוניסטי, אשר בנוסף לו ולסטבה היו חברים בה, גרהרד קיגל ואשתו שרלוט ווגט, לעיתים גם המו"ל הלמוט קינדלר ועורך הדין לותר בולץ. יחד עם הרנשטאדט בשנת 1934 הם עברו לוורשה, שם עבדה ככתבת חוץ של ה-Neue Zürcher Zeitung עד ספטמבר 1939 וכן כתבה לעיתונים שווייצריים אחרים. סטבה הייתה אז חברה במפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית (המפלגה הנאצית) ובאמצע 1934 מונתה לנספח התרבות של משרד החוץ של המפלגה הנאצית בפולין.

לדברי הלמוט קינדלר, היא נותרה איתו בקשר חברי מאז ילדותה.[6] במהלך אולימפיאדת הקיץ של 1936 בברלין, פגש סטבה את המו"ל השווייצרי רודולף הובר, שהשאיר לה חלק מרכזי מהונו בצוואתו כאשר נפטר בשנת 1940.[7]

זמן קצר לפני פלישת גרמניה לפולין, חזרה לברלין מוורשה ועבדה במחלקת המידע במשרד החוץ.[8]

מרגלת בשירות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרהרד קיגל, שהיה עובד במשרד החוץ בברלין בין השנים 1935 ל-1943, עזר ותמך בפעילותה המודיעינית החשאית לאחר שחזרה מפולין.[9] לטענתו, היא המשיכה בפעילות זו עד למעצרה בשנת 1942.[10]

סטבה (שם הקוד "אלטה") שלחה שוב ושוב הודעות אזהרה לברית המועצות על פלישת גרמניה הממשמשת ובאה נגד ברית המועצות הרבה לפני ההתקפה.[11]

היא נעצרה ב-12 בספטמבר 1942 על ידי הגסטפו, בחשד בריגול לטובת ברית המועצות ובגין חברות התזמורת האדומה (שולצה-בויזן והארנק). דו"ח גסטפו מנובמבר 1942 מציין כי הודעת רדיו שיורתה, מברית המועצות מצוין כי לוחמת התנגדות מוצנחת תגיע לכתובת שלה. לאחר שבעה שבועות של עינויים נאלצה להודות בקשרים קונספירטיביים לשירות החשאי הסובייטי ולאנשים כמו רודולף פון שליכה.[12] לאחר מכן הוא נעצר גם ב-12 באוקטובר 1942. שניהם נידונו למוות בגין בגידה ב-14 בדצמבר 1942 על ידי הרייכסקריגסגריכט, והוצאו להורג ב-22 בדצמבר 1942 בכלא פלצנזה בברלין, היא בגיליוטינה והוא בתלייה על שור בשר. הסוכן הסובייטי, היינריך קואן, שנחת בגרמניה בצניחה, נעצר בביתה על ידי פקיד גסטפו שהמתין לו.

אמה נעצרה גם היא ונשלחה למחנה הריכוז רוונסברוק, שם נפטרה בשנת 1943.[13] אחיו של סטבה קורט מולר הצליח להימלט ממעצר ולהמשיך בפעילות ההתנגדות. הוא נרצח בכלא בידיו שוביו ביוני 1944.[14]

הכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטבה הייתה האישה היחידה שהוצגה על מטבע מיוחד שהונפק על ידי משרד המדינה במזרח גרמניה (שטאזי) כדי להנציח מרגלים חשובים בשירות הקומוניסטי במהלך המלחמה. בית הספר המקצועי אילזה סטבה במארקט שטראסה בברלין נקרא על שמה.[15]

ביולי 2014 כיבד משרד החוץ של גרמניה את אילזה סטבה על מעשיה נגד הנאצים.[16]

לוח זיכרון, פרנקפורטר אלי 233, בליכטנברג, ברלין

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אילזה סטבה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jefferson Adams (1 בספטמבר 2009). Historical Dictionary of German Intelligence. Scarecrow Press. עמ' 448. ISBN 978-0-8108-6320-0. בדיקה אחרונה ב-5 בינואר 2019. 
  2. ^ "Ilse Stöbe". Gedenkstätte Deutscher Widerstand (בגרמנית). German Resistance Memorial Center. בדיקה אחרונה ב-23 בפברואר 2018. 
  3. ^ Helmut Müller-Enbergs (1991). Der Fall Rudolf Herrnstadt: Tauwetterpolitik vor dem 17. Juni [The case of Rudolf Herrnstadt: Thaw policy before the 17th] (בגרמנית). Ch. Links Verlag. עמ' 32. ISBN 978-3-86153-003-9. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  4. ^ Hans Coppi; Jürgen Danyel; Johannes Tuchel (1994). Die Rote Kapelle im Widerstand gegen den Nationalsozialismus [The Red Orchestra in Resistance to National Socialism]. Gedenkstätte Deutscher Widerstand. עמ' 263. ISBN 978-3-89468-110-4. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  5. ^ Hans Coppi; Jürgen Danyel; Johannes Tuchel (1994). Die Rote Kapelle im Widerstand gegen den Nationalsozialismus. Gedenkstätte Deutscher Widerstand. עמ' 262, 264. ISBN 978-3-89468-110-4. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  6. ^ Helmut Kindler (20 באוקטובר 2017). Zum Abschied ein Fest: Die Autobiographie eines deutschen Verlegers (בגרמנית). Rowohlt Repertoire. ISBN 978-3-688-10642-4. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  7. ^ Coppi, Hans; Danyel, Jürgen; Tuchel, Johannes (1994). Die Rote Kapelle im Widerstand gegen Nationalsozialismus [The Red Chapel in the resistance against National Socialism] (בגרמנית) (מהדורה ראשונה). Berlin: Edition Hentrich. עמ' 262–276. ISBN 9783894681104. 
  8. ^ Hans Coppi; Jürgen Danyel; Johannes Tuchel (1994). Die Rote Kapelle im Widerstand gegen den Nationalsozialismus [The Red Orchestra in Resistance to National Socialism]. Gedenkstätte Deutscher Widerstand. עמ' 263–71. ISBN 978-3-89468-110-4. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  9. ^ Gerhard, Kegel (1984). In den Stürmen unseres Jahrhunderts : ein deutscher Kommunist über sein ungewöhnliches Leben [In the storms of the century: a German Communist about his unusual life] (מהדורה 3rd). Berlin: Dietz Verlag. ISBN 3-320-00609-6. 
  10. ^ Helmut Müller-Enbergs (1991). Der Fall Rudolf Herrnstadt: Tauwetterpolitik vor dem 17. Juni [The case of Rudolf Herrnstadt: Thaw policy before the 17th] (בגרמנית). Ch. Links Verlag. עמ' 264, 274, footnote 20. ISBN 978-3-86153-003-9. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  11. ^ Article in the Spiegel Online English edition by Klaus Wiegrefe, 2013-10-01
  12. ^ Kesaris, Paul. L, ed. (1979). The Rote Kapelle: the CIA's history of Soviet intelligence and espionage networks in Western Europe, 1936-1945.. Washington DC: University Publications of America. עמ' 151. ISBN 0-89093-203-4. 
  13. ^ Woermann, Heinrich-Wilhelm (1991). Widerstand in Charlottenburg (pdf) (בגרמנית) 5 (מהדורה 2nd updated). Berlin. עמ' 133. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  14. ^ Hans Coppi; Jürgen Danyel; Johannes Tuchel (1994). Die Rote Kapelle im Widerstand gegen den Nationalsozialismus [The Red Orchestra in Resistance to National Socialism]. Gedenkstätte Deutscher Widerstand. עמ' 265. ISBN 978-3-89468-110-4. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  15. ^ Helmut Müller-Enbergs (1991). Der Fall Rudolf Herrnstadt: Tauwetterpolitik vor dem 17. Juni [The case of Rudolf Herrnstadt: Thaw policy before the 17th] (בגרמנית). Ch. Links Verlag. עמ' 70. ISBN 978-3-86153-003-9. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  16. ^ Article in the Belfast Telegraph, 2014-7-20