האינטרנציונל הסוציאליסטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האינטרנציונל הסוציאליסטי
Socialist International
סמל האינטרנאציונל הסוציאליסטי
מטה הארגון לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
יושב ראש יורגוס פפנדראו עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 3 ביוני 1951 – הווה (71 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

האינטרנציונל הסוציאליסטי הוא ארגון בינלאומי של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות ותנועות פועלים. משרדיו ממוקמים בלונדון. הארגון כולל (נכון ל-2022) 132 מפלגות חברות וארגונים מלמעלה מ-100 מדינות. מפלגות חברות בארגון הם (או היו בעבר) מפלגת שלטון במדינות רבות, כולל ברוב ארצות אירופה[1].

שורשיו של האינטרנציונל הסוציאליסטי באינטרנציונל השני, שנוסד ב-1889. לאחר שהתפרק במהלך מלחמת העולם הראשונה, הארגון נוסד מחדש ב-1923 (כ"אינטרנציונל הפועלים והסוציאליסטים"), ונוסד שוב (במתכונתו הנוכחית) לאחר מלחמת העולם השנייה (שבמהלכה מפלגות סוציאליסטיות רבות דוכאו תחת השלטון הנאצי באירופה)[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינטרנציונל הראשון והשני (1864–1916)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינטרנציונל הראשון היה הגוף הבינלאומי הראשון שהפגיש ארגונים המייצגים את מעמד הפועלים. היא הוקם בלונדון ב-28 בספטמבר 1864 על ידי קבוצות פוליטיות סוציאליסטיות, קומוניסטיות ואנרכיסטיות ואיגודים מקצועיים. מתחים בין מתונים למהפכנים הביאו לפירוקו ב-1876, במהלך ועידה שנערכה בפילדלפיה[3].

האינטרנציונל השני הוקם בפריז ב-14 ביולי 1889 כאיגוד של מפלגות סוציאליסטיות. חילוקי דעות במהלך מלחמת העולם הראשונה הביאו לפירוק האינטרנציונל השני ב-1916[3].

אינטרנציונל הפועלים והסוציאליסטים (1919–1940)[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הוועדה הסוציאליסטית הבינלאומית" הוקמה בפברואר 1919 בכנס בעיר ברן, על ידי מפלגות שרצו להחיות את האינטרנציונל השני. במרץ 1919, מפלגות קומוניסטיות הקימו את האינטרנציונל הקומוניסטי ("קומינטרן"), "האינטרנציונל השלישי", בפגישה במוסקבה[3].

חלק מהמפלגות, שלא רצו להיות חלק מ"הוועדה הסוציאליסטית הבינלאומית" או ה"קומינטרן", הקימו את "איגוד העבודה הבינלאומי של המפלגות הסוציאליסטיות" (הידוע גם בשם "איחוד וינה") ב-27 בפברואר 1921 בוועידה בווינה. איגוד זה יחד עם "הוועדה הסוציאליסטית הבינלאומית" התאחדו כדי להקים את "אינטרנציונל הפועלים והסוציאליסטים", במאי 1923, בכנס בהמבורג.

בארגון זה היו חברות המפלגות היהודיות "פועלי ציון" הציונית ומפלגת "הבונד" הלא-ציונית[4]. בינואר 1931, בסיום כנס של הארגון, הוחלט להביע מחאה נגד הספר הלבן השני שפרסמה בריטניה בנוגע לארץ ישראל תחת המנדט הבריטי[5]. ביוני 1938 קיבל הארגון החלטה לגנות בחריפות את חוקי נירנברג וגלוי האנטישמיות ברחבי אירופה, בה נאמר: ”האינטרנציונל מוחה בכל לשון של מחאה על הגילויים החדשים של רדיפת היהודים, ומכריז כי חובתן של מפלגות הפועלים היא, לעמוד לימינם של ההמונים היהודים העומדים בנסיונות קשים במלחמה לשויון-זכויות בארצות שבהן הם יושבים ולראות את המלחמה הזאת כחלק ממלחמתן הכללית בפאשיזם“[6].

עליית הנאציזם ותחילת מלחמת העולם השנייה הביאו לפירוק הארגון ב-1940[3].

הקמת האינטרנציונל הסוציאליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר סיום מלחמת העולם השנייה שוב קמו מפלגות סוציאליסטיות בארצות אירופה שהיו נתונות קודם לכן לשלטון הנאצי. לאחר המלחמה, באפריל 1946, נערכה ועידה ראשונה של מפלגות סוציאליסטיות בלונדון, במסגרתה הוקם משרד תיאום[7]. בנובמבר 1947 נערכה ועידה נוספת באנטוורפן, אליה הוזמנו גם נציגים מארץ ישראל. בוועידה זו הוחלט לפעול להקמת ארגון בינלאומי של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות[8].

האינטרנציונל הסוציאליסטי הוקם בכנס שנערך בפרנקפורט, ביולי 1951[9]. במסגרת הכנס התקבלה החוקה של הארגון, לפיה הוקמו ארבעה מוסדות עיקריים: הועידה, המועצה, הלשכה והמזכירות הקבועה. הועידה מתכנסת אחת לשנתיים ומיוצגות בה כל החברות,כל אחת על-ידי לא יותר מ־6 נציגים, והיא המוסד העליון של הארגון; היא מקבלת החלטות פוליטיות וכן מחליטה על קבלת חברים והוצאתם מהארגון. לכל משלחת קול אחד. המועצה מקיימת ישיבות פעמיים עד שלוש בשנה[2].

באפריל 1953 אימצה מועצת הארגון עמדה פרו-מערבית ואנטי-סובייטית[10].

ביולי 1953 נערך הקונגרס השלישי של הארגון בסטוקהולם[11]. הקונגרס ננעל בקבלת שורה של החלטות המוקיעות את שלטונם של הבריטים והצרפתים בארצות החסות שלהם, שנותרו מתקופת הקולוניאליזם, ואת משטרי העריצות בארגנטינה ובספרד. הקונגרס גם הצהיר, כי השלום העולמי יוכל להיכון רק על יסוד משא־ומתן משותף בין המעצמות. הקונגרס קרא לאחדות בין המפלגות הסוציאליסטיות האנטי־קומוניסטיות בעולם, לשם השגת המטרות של: שלום בקוריאה, באזור הודו-סין ובמזרח התיכון, וקרא להוצאת הכוחות הסובייטיים ממזרח־אירופה[12].

במחצית השנייה של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 סייע הארגון למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות לבסס את עצמן מחדש לאחר שדיקטטורות פינו את מקומן לדמוקרטיה בספרד ובפורטוגל. עד לקונגרס ז'נבה ב-1976, לארגון היו מעט חברים מחוץ לאירופה, ולא הייתה כל מעורבות רשמית באמריקה הלטינית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 תמכו מרבית המפלגות החברות במפלגת סנדיניסטה (FSLN) בבחירות בניקרגואה, אף על פי שהמדיניות השמאלנית של הממשלה בראשות מפלגה זו עוררה את זעמה של ארצות הברית. מאז, קיבל הארגון כמפלגות חברות לא רק את FSLN, אלא גם מפלגות קומוניסטיות לשעבר כמפלגת השמאל הדמוקרטי (איטליה) והחזית לשחרור מוזמביק.

מפלגת הסוציאליסטים האירופאים, מפלגה הפעילה בפרלמנט האירופי, ומשמשת כ"מפלגת גג" למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות האירופאיות, היא מפלגה חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי.

במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 הקימה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, שפרשה מהאינטרנציונל הסוציאליסטי, יחד עם מפלגות וגורמים אחרים שעזבו את האינטרנציונל הסוציאליסטי את הברית הפרוגרסיבית, שבסיסה בגרמניה. הברית הפרוגרסיבית מצהירה על עצמה כעוסקת בסוגיות המרכזיות של הפוליטיקה הפרוגרסיבית באופן רחב – שלום, דמוקרטיה, זכויות אדם, צדק חברתי, עבודה הוגנת, שוויון מגדרי וקיימות[13].

הנשיא הנוכחי של הארגון מאז 2006, הוא יורגוס פפנדראו, ראש ממשלת יוון לשעבר ומנהיג התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית.

נשיאי הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס' שם תמונה מדינה תחילת כהונה סיום כהונה
1 מורגן פיליפס הממלכה המאוחדת 1951 1957
2 אלסינג אנדרסן Alsing Andersen.jpg דנמרק 1957 1962
3 אריך אולנהאואר Bundesarchiv Bild 183-21272-0001, Erich Ollenhauer.jpg מערב גרמניה 1962 1962
4 ברונו פיטרמן Bruno Pittermann.jpg אוסטריה 1964 1976
5 וילי ברנדט Bundesarchiv B 145 Bild-F057884-0009, Willy Brandt.jpg מערב גרמניה 1976 1992
6 פייר מורואה Pierre Mauroy 1990.jpg צרפת 1992 1999
7 אנטוניו גוטרש António Guterres crop.jpg פורטוגל 1999 2005
8 יורגוס פפנדראו George Papandreou 2011-09-30.jpg יוון 2006 הווה

ישראל והאינטרנציונל הסוציאליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפא"י (ואחר כך מפלגת העבודה הישראלית שירשה אותה), הייתה חברה פעילה באינטרנציונל הסוציאליסטי. המפלגה נהגה לשלוח בקביעות נציגים לכינוסי האינטרנציונל[14]. ביולי 1957, ייצגה שרת החוץ גולדה מאיר את המפלגה בכנס הארגון בווינה[15]. בפברואר 1962, הוזמן מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, רענן ויץ, לעמוד בראש קבוצת לימוד לפיתוח חקלאי של הארגון[16].

באפריל 1960, נערך כנס של המועצה של האינטרנציונל בחיפה. זו הייתה הפעם הראשונה שהמועצה נפגשה מחוץ לאירופה[17]. צירי האינטרנציונל נפגשו עם נשיא המדינה יצחק בן צבי וראש הממשלה דוד בן-גוריון[18].

בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המובילות באירופה הונהגו על ידי תומכי ישראל, בהם: וילי ברנדט בגרמניה, פרנסואה מיטראן בצרפת וברונו קרייסקי באוסטריה, וגם האינטרנציונל הסוציאליסטי הוביל קו פרו ישראלי (ב-1985 אף פעל וילי ברנדט למנוע החלטה המגנה את ישראל בעקבות הפצצת מפקדות אש"ף בתוניסיה[19]). ביולי 1974 היה ראש הממשלה יצחק רבין האורח המרכזי בכנס האינטרנציונל שנערך בלונדון[20]. אחר כך, במשך שנים רבות, היה נציג מפלגת העבודה הישראלית חבר בהנהלת הארגון[21]. בשנת 1978 נבחר שמעון פרס לסגן נשיא הארגון ושימש בתפקיד כ-30 שנה[22]. בשנת 2005 אף יזם כנס של הארגון בישראל[23]. ביוני 1984 השתתף אבא אבן בכינוס של הארגון שנערך בעיר שפילד שבבריטניה. בכנס איחל מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית ניל קינוק, בעקבות נאומו של אבן, לניצחון של המערך בבחירות לכנסת האחת עשרה[24].

במשך השנים שימשו כינוסי הארגון למקום מפגש בין נציגים ישראלים לנציגי מדינות שלהם לא היו יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בין השאר: במאי 1990 השתתף שמעון פרס בוועידת מועצת האינטרנציונל בקהיר, אליה הוזמנו נציגי הארגון לשחרור פלסטין כמשקיפים וכן נציגי מפלגות סוציאליסטיות ממרוקו, לבנון ופקיסטן[25]. באפריל 2000 פגש מזכ"ל מפלגת העבודה, רענן כהן, נציגים של לוב, ואף קיבל הזמנה לבקר במדינה כאורח רשמי[26]. ביולי 2008, נועד שר הביטחון אהוד ברק עם נשיא עיראק ג'לאל טלבאני, במהלך קונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי ביוון[27]. ביולי 2010 נפגש ברק עם נציגי המחתרת הכורדית באיראן במהלך כנס בניו יורק[28].

במאי 1988 קיבל הארגון לראשונה החלטה אנטי-ישראלית, בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה. הארגון גינה בחריפות את מדיניות ישראל בשטחים. החלטת הסיכום כללה גינוי של "מעשי האלימות שבוצעו על־ידי הכוחות המזוינים הישראליים בשטחים הכבושים", אך כללה גם גינוי של "ההתקפות הטרוריסטיות של פלסטינים או של ארגונים אחרים על מטרות אזרחיות ישראליות". האינטרנציונל גם קרא לאש"ף "לשנות את האמנה הלאומית שלו ולהכיר במדינת ישראל". וגם קרא "לכל הצדדים הנוגעים כדבר להסכים לעריכת ועידה בינלאומית, המעניקה אולי סיכוי אחרון למציאת הסדר שלום שיושג בדרך של משא ומתן"[29].

ב-10 ביולי 2018 קיבלה מועצת האינטרנציונל הסוציאליסטי החלטה תקדימית נגד ישראל, הקוראת "לכל הממשלות וארגוני החברה האזרחית להפעיל חרם, משיכת השקעות וסנקציות ("BDS") נגד הכיבוש הישראלי, כל מוסדות הכיבוש וההתנחלויות הישראליות הלא-חוקיות, כולל אמברגו מוחלט על כל צורה של סחר ושיתוף פעולה צבאי עם ישראל כל עוד היא ממשיכה את מדיניות הכיבוש והאפרטהייד נגד העם הפלסטיני"[30]. בתגובה הודיעה מפלגת העבודה הישראלית על פרישה מהארגון והצטרפותה לארגון הפורש "הברית הפרוגרסיבית"[13].

ביולי 2019, סורבה כניסתו לישראל של נציג ממפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית, שביקש להיכנס לישראל כדי להשתתף בכינוס של האינטרנציונל הסוציאליסטי שהתקיים ברמאללה ובתל אביב[31].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "About Us". Socialist International.
  2. ^ 1 2 האינטרנציונל הסוציאליסטי, דבר, 20 ביולי 1951
  3. ^ 1 2 3 4 זאב כ"ץ, האינטרנציונל הסוציאליסטי בעולם של היום, הארץ, 27 באפריל 1960
  4. ^ ויכוחים על א"י האינטרנציונל הסוציאליסטי, הארץ, 26 במרץ 1931
  5. ^ האינטרנציונל הסוציאליסטי מוחה נגד "הספר הלבן", הארץ, 9 בינואר 1931
  6. ^ האינטרנציונל הסוציאליסטי ורדיפות היהודים, דבר, 30 ביוני 1938
  7. ^ לחידוש האינטרנציונל הסוציאליסטי, לחייל, 24 בינואר 1946
  8. ^ א"י בועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי, הארץ, 31 באוקטובר 1947
  9. ^ שומאכר - יו"ר ועירת היסוד של "האינטרנציונל הסוציאליסטי", קול העם, 1 ביולי 1951
  10. ^ האינטרנציונל הסוציאליסטי מזדהה עם עמדת המערב, הארץ, 14 באפריל 1953
  11. ^ נפתח הקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי, הארץ, 16 ביולי 1953
  12. ^ החלטת קונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי", קול העם, 20 ביולי 1953
  13. ^ 1 2 נמרוד גורן, שמאלני כל העולם – התאחדו, "תלם" - כתב עת לשמאל ישראלי, מיסודה של קרן ברל כצנלסון, פברואר 2021
  14. ^ נציגי מפא"י סוקרים קונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי, דבר, 28 בנובמבר 1961
    א. שאנן, האינטרנציונל מברך את מפא"י, דבר, 11 במאי 1955
  15. ^ ג. מאיר - לפאריס, קול העם, 9 ביולי 1957
  16. ^ וייץ הוזמן לפעילות באינטרנציונל, הארץ, 13 בפברואר 1962
  17. ^ לקראת ועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי בחיפה, קול העם, 4 באפריל 1960
  18. ^ צירי האינטרנציונל הסוציאליסטי - בבית הנשיא, על המשמר, 27 באפריל 1960
  19. ^ אילן כפיר, פאר לי שחר, פרס: חוסיין אמיץ, אמין, אחראי, חדשות, 16 באוקטובר 1985
  20. ^ ישראל והאינטרנציונל הסוציאליסטי, על המשמר, 2 ביולי 1974
  21. ^ זאב בארט, מעמד ישראל באינטרנציונל למבחן, דבר, 18 בנובמבר 1976
  22. ^ דיאנה בחור-ניר, כנס האינטרנציונל ייפתח בארץ; גם פקיסטן תיוצג, באתר ynet, 22 במאי 2005
  23. ^ אבשלום וילן וקולט אביטל, גשר בין ת"א לרמאללה, באתר הארץ, 29 במאי 2005
  24. ^ רענן ריין, האינטרנציונל הסוציאליסטי מקווה לניצחון המערך, חדשות, 24 ביוני 1984
  25. ^ יוסי ורטר, פרס יוצא לכנס בקהיר; גם אנשי אש"ף יהיו שם, חדשות, 14 במאי 1990
  26. ^ שירות גלובס, ‏ח"כ רענן כהן הוזמן לביקור רשמי בלוב, באתר גלובס, 4 באפריל 2000
  27. ^ ברק רביד וסוכנויות הידיעות, מפגש היסטורי: ברק ונשיא עיראק, באתר הארץ, 1 ביולי 2008
    סוכנויות הידיעות, חברי פרלמנט עיראקיים: על נשיא עיראק להתנצל על שלחץ את ידו של ברק, באתר הארץ, 3 ביולי 2008
  28. ^ אבשלום וילן, הדרך לדרום אפריקה, באתר הארץ, 4 ביולי 2010
  29. ^ סי"צ, גינוי חריף לישראל באינטרנציונל הסוציאליסטי, חדשות, 13 במאי 1988
  30. ^ מירון רפופורט, החלטת החרם של האינטרנציונל היא רעידת אדמה, לא פחות, באתר "שיחה מקומית", 11 ביולי 2018
  31. ^ נעה לנדאו, נציג ממפלגת השלטון בספרד סורב כניסה לישראל כי "שהותו תסכן את ביטחון המדינה", באתר הארץ, 30 ביולי 2019