לדלג לתוכן

אינדיגו (צבע)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אינדיגו
תמצית טבעית מצמח האינדיגו ספוגה בנייר
תמצית טבעית מצמח האינדיגו ספוגה בנייר
שלשת הקסא #4B0082
ייצוג RGB R=75, G=0, B=130
ייצוג HSV H=275, S=100, V=51
ייצוג CMYK C=42, M=100, Y=0, K=49

אִינְדִּיגוֹ הוא צבע של אור בעל אורך גל בתחום שבין 420 ננומטר ל־440 ננומטר, גוון בין סגול לכחול. האינדיגו אינו צבע יסוד ואינו צבע יסוד הופכי.

באופן יחסי העין האנושית אינה רגישה לתדירות של האינדיגו, וישנם אנשים רבים בעלי ראייה חדה שאינם מבחינים בין האינדיגו לבין הכחול או הסגול.

הפקת צבע האינדיגו מצמח האינדיגו בסומטרה, אינדונזיה

הצובען אינדיגוטין (Indigotin) נמצא במספר סממני צביעה שמהם הפיקו צבע כחול בתקופה העתיקה: צמח האיסטיס (Isatis tinctoria), מיני אינדיגו (Indigofera) ומיני חלזונות הארגמן (Murex). הפיגמנט הטבעי ניחן ביציבות רבה, אינו נשחק ואינו דוהה בקלות ונצמד היטב לסיבי טקסטיל, למעשה היה זה הפיגמנט היציב ביותר בעולם העתיק ובימי הביניים. לפי מסורת הזיהוי מתקופת הגאונים ולפי מספר חוקרים, ניתן לזהות את הצבען אינדיגו שהופק מהצבעים המכילים צבען זה, עם 'קלא אילן' הנזכר בספרות חז"ל[1].

התהליך המסורתי להפקת הצבע מן הצמח היה ארוך ומסורבל והתקיים הרחק מאירופה, בעיקר בהודו ובצפון אפריקה. לפיכך היה הצבע יקר המציאות לפני העת החדשה. נוסף על כך, הפקת הצבע הייתה תהליך מצחין, הן בשל ריחו של צמח האינדיגו עצמו בעת מעיכתו והתססתו והן בשל שימוש בשתן על מנת להפוך את הפיגמנט ליציב. העבודה אף צבעה את חלקי גופם, שיערם וציפורניהם של העוסקים במלאה בכחול יציב, שלא נשטף בקלות. הדבר הפך את הפועלים שעסקו בהפקת הפיגמנט למנודים והעוסקים במלאכה נחשבו לקאסטה טמאה. במערב, יהודים רבים עסקו בצביעת הבדים מכיוון שמלאכה זאת נחשבה כנחותה.[2]

צבע האינדיגו הגיע למערב במאה ה-10. דרך ההבנה כי הפרח יכול לאחר עיבוד להפוך לקובייה וכך ניתן להפיץ אותו ברחבי העולם.

נפיצה של קרן אור לבנה לספקטרום האור הנראה דרך מנסרה.

גילוי ספקטרום האור הנראה וחלוקתו לצבעים לראשונה מיוחסת לאייזק ניוטון; בספקטרום שהוא תיאר ב–1671 וב–1704, ”הצבעים המקוריים או היסודיים הם אדום, צהוב, ירוק, כחול וסגול-ארגמן יחד עם כתום, אינדיגו ומגוון בלתי מוגדר של גוונים ביניהם.” (Newton, I. (1671). Febr. 6. 1671/72; Phil. Trans. Roy. Soc.(London), 6, 3075–3087.‎‏) גרסה מוקדמת יותר, שהופיעה 27 פעמים בהרצאות לפני כן, לא כללה את הצבעים כתום ואינדיגו. הבחירה לבדל את האינדיגו מכחול ולתת לו מעמד של צבע ראשי כשלעצמה העלתה תמיהה פעמים רבות. בהרצאה שהעביר, ציין ניוטון שבמקור הוא זיהה וחילק את האור הנראה לחמישה צבעים, אבל לאחר שסימן את מרכזי טווחי הצבעים, הוא שם לב שרק הצבע הירוק היה ממוקם במרכז הטווח, וכדי לחלק את האור באופן יותר אסתטי, הוא הוסיף שני צבעים בין אדום וצהוב ובין כחול וסגול; לדעת שפירו (1984) ומקלרן (1985), הבחירה אינה רק אסתטית, אלא גם ניסיון להקביל את צבעי היסוד של האור לתווים מוזיקליים ובפרט לדרגות המודוס הדורי, דבר שניוטון בעצמו זיהה בתיאורו ב–1704 את ניסוי פיצול האור.[3]

במאה ה-17, עם המהפכה התעשייתית. הועסקו עבדים שחורים רבים במטעי הכותנה בארצות הברית. כחלק מעבודתם, הם גם ייצרו את צבע האינדיגו.[2]

האינדיגו בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אינדיגו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ להרחבה: דוד אילוז וזהר עמר, "מתקן התעשייה בעין בוקק: מפעל להפקת אינדיגו מהצמח ניל?", 'מחקרי יהודה ושומרון יח, אריאל, תשס"ט, עמ' 223-230
  2. 1 2 ורד ליון ירושלמי, פרק כחול: ממלתחות האצולה וכורי הפחם ועד לבגדי העבודה של אתא, בהסכת "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אורחת: יערה קידר, ספוטיפיי, אפל
  3. ↑ McLaren, K., Newton's indigo, Color Research & Application volume 10 issue 4, Wiley, 1985, עמ' 225-229 doi: 10.1002/col.5080100411 (באנגלית)