אלבטרוס שטלר
 אלבטרוס שטלר
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | יסעוראים |
| משפחה: | אלבטרוסיים |
| סוג: | אלבטרוס צפון פסיפי |
| מין: | אלבטרוס שטלר |
| שם מדעי | |
 Phoebastria albatrusפאלאס, 1769 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
אלבטרוס שטלר (שם מדעי: Phoebastria albatrus) הוא עוף ימי גדול ונדיר החי בצפון האוקיינוס השקט. אלבטרוסים נוספים בני אותו סוג טקסונומי מצויים באותו אזור, ועם זאת, אלבטרוס שטלר מציג מאפיינים מורפולוגיים והתנהגותיים דומים לאלה שמציגים אלבטרוסים שחיים באוקיינוס הדרומי. הוא תואר על ידי חוקר הטבע הגרמני פטר סימון פאלאס, שהתבסס על עורות שנאספו על ידי גאורג שטלר (ומכאן שמו של המין). בעבר הייתה אוכלוסייה גדולה של אלבטרוסי שטלר, אולם בעת החדשה האוכלוסייה הגיעה לידי סף הכחדה בשל פעילותם של סוחרי נוצות. צעדים שננקטו באחרונה על-מנת להגן עליו משיגים הצלחה חלקית.
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלבטרוס שטלר הוא עוף גדול. מוטת כנפיו היא 2.37 מטרים, אורכו כ-90 ס"מ ומשקלו כ-4.3 ק"ג. הוא נבדל משני מיני האלבטרוס האחרים החיים בתחום מחייתו (האלבטרוס הנצחי והאלבטרוס שחור-הרגל) בגודלו הרב ובמקורו הוורוד (בעל קצה כחלחל). גם ניצויו שונה במעט מניצויים של שני המינים האחרים. זנבו אינו קצר יותר מזנבם של שני המינים האחרים, והוא אף ארוך יותר מזנבו של המין הרביעי בסוג, הלא הוא אלבטרוס גלאפגוס (בניגוד לנרמז משמו האנגלי, "Short-tailed Albatross"). נוצותיו בבגרות לבנות, כנפיו שחורות וראשו בצבע צהוב-דהוי. ניצוי הפרטים הצעירים - חום.
אלבטרוסי שטלר מקננים כיום באי אחד בלבד, הוא האי היפני טורישימה [1]. הם נוהגים לצוד את טרפם בים ברחבי צפון האוקיינוס השקט, ובמיוחד בים ברינג, שם מספריהם הם הרבים ביותר. עם זאת, ניתן יהיה לצפות בהם גם בקליפורניה, למשל. בעבר, האי טורישימה שימש כאתר ההזדווגות החשוב ביותר לאלבטרוסים, אולם הם הזדווגו גם באיים צפוניים לטאיוואן. באשר לעבר הרחוק יותר - מאובני אלבטרוסים שנמצאו בברמודה ובצפון קרוליינה ושתוארכו לתקופת אמצע הפליסטוקן קרובים יותר לאלבטרוסי שטלר מאשר לכל אלבטרוס אחר.
בעבר עמדו אלבטרוסי שטלר על סף סכנת הכחדה ממשית. במחצית השנייה של המאה ה-19 הם ניצודו בקנה מידה כמעט-תעשייתי בשל נוצותיהם. לפי הערכות ניצודו בתקופה זו למעלה מ-10 מיליון פרטים. עד לשנות ה-30 של המאה ה-20 נשארה רק אוכלוסייה יחידה, זו שחיה באי טורישימה. ב-1933 הכריזה הממשלה היפנית על איסור מוחלט על ציד אלבטרוסי שטלר על מנת להציל את המין. בשלב זה נראה היה כי האלבטרוסים הללו נכחדו כליל, והמחקר הפך לבלתי-אפשרי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן, בשנת 1949 הגיע לאי חוקר אמריקאי, שהכריז כי המין נכחד. עם זאת, אוכלוסייה שגודלה נאמד בכ-50 פרטים, רובם צעירים כפי הנראה, שרדה באותו זמן בים. ההשערה היא, שאלבטרוסים אלה - כמו כל מיני האלבטרוסים - זקוקים לזמן רב, יחסית, עד ההגעה לבגרות מינית, והם אינם חוזרים למושבת בקיעתם במשך כמה שנים. אחרי חזרת הקבוצה הזו לאי, ננקטה זהירות רבה יותר בהגנה עליהם, וכך הביצה הראשונה הוטלה על ידי העופות השבים ב-1954. לאחר שהתגלה כי שהייה בקבוצה מעודדת אלבטרוסים אחרים להתרבות, נוסה הדבר גם על מין זה בעזרת מיקום מושכל של פיתיונות ברחבי האי. מאז, ובעזרת מאמצי ההגנה והשימור על המין, אוכלוסייתו גדלה בהדרגה. ב-2003 נאמדה אוכלוסייתו בכ-1840 פרטים. מצב השימור שלו עדין מוגדר כפגיע.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלבטרוס שטלר, באתר ITIS (באנגלית)
- אלבטרוס שטלר, באתר NCBI (באנגלית)
- אלבטרוס שטלר, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- אלבטרוס שטלר, באתר GBIF (באנגלית)
- אלבטרוס שטלר באתר איגוד השימור העולמי (IUCN)
- גיליון עובדות באתר BirdLife
- גלריית תמונות וסרטונים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אלבטרוס שטלר באתר הרשימה האדומה של IUCN
