אמיל האוזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמיל האוזר (משמאל), יחד עם פבלו קזאלס, 1960
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אמיל (עמנואל) הַאוּזֶר (Emil Hauser; י"ב בסיוון תרנ"ג, מאי 1893, בודפשטי"ט בשבט תשל"ח, 27 בינואר 1978, ירושלים) היה כנר ומורה למוזיקה הונגרי-ישראלי-אמריקאי, ממייסדיה ומנהיגה של רביעיית בודפשט, מייסד הקונסרבטוריון הארץ-ישראלי למוזיקה (1933) ומנהלו הראשון, מורה למוזיקה בבית הספר ג'וליארד ובמכללת בארד שבמדינת ניו יורק. בן-זוגה של רופאת הילדים הלנה כגן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל בן הנרייטה ויצחק איגנץ האוזר נולד בקיץ 1893 בעיר בודפשט, בירת החלק ההונגרי של האימפריה האוסטרו-הונגרית. למד אצל אוטקאר שבצ'יק (Otakar Ševčík) באקדמיה הקיסרית למוזיקה ואמנויות הבמה בבירה וינה. לאחר סיום לימודיו באקדמיה, התמנה בשנת 1913 למורה לכינור בקונסרבטוריון הוך בפרנקפורט.[1] הצטרף לרביעיית המיתרים של אדולף בוש.[1] ב-1917, כשהיה בן 24, ייסד את רביעיית בודפשט, שבה שימש כנר ראשון במשך 17 שנה, עד הגירתו לארץ ישראל ב-1932.

"החברה הירושלמית לנגינה", מיסודן של האחיות תלמה ילין ומרג'ורי בנטוויץ' – גוף יחיד במינו בחיי המוזיקה בארץ ישראל בשנות ה-20 וראשית שנות ה-30, שפעלה לטפח את חיי המוזיקה בעיר ובארץ[2] – נהגה לפנות למוזיקאים אירופאים ולהזמינם לבקר בארץ. ילין, קרובה-רחוקה של האוזר, טרחה להזמינו ארצה,[3] ובנובמבר 1932[4] עלה האוזר לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בארץ הכיר את רופאת הילדים ד"ר הלנה כגן, אישיות מרכזית בחוגי האינטליגנציה הירושלמית אז (לימים כלת פרס ישראל על תרומה למדינה, 1975), ונישא לה. מספר חודשים לאחר עלייתו, ב-1933, ייסד בתמיכתה של אשתו את הקונסרבטוריון הארץ-ישראלי למוזיקה (לימים האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים), תחת חסותו של הנציב העליון סר ארתור ווקופ, והיה מנהלו הראשון. המוסד היה הקונסרבטוריון המקצועי הראשון בארץ ישראל שהציע תוכנית לימודים מקיפה לכל כלי הנגינה ולימודי תאוריה, קומפוזיציה והיסטוריה של המוזיקה. באוקטובר 1933 ייסד את רביעיית ירושלים ("רביעיית האוזר"), לצד וולפגנג שוקן (כינור שני), חנוך יעקבי (ויולה) ותלמה ילין (צ'לו). הוא ארגן קונצרטים קאמריים בביתו.[5] על פועלו הוענק לו בשנת 1937 התואר קצין מסדר האימפריה הבריטית (OBE).[6]

בשנות ה-30, עם עליית הנאצים לשלטון, פעל האוזר, לצד ברוניסלב הוברמן, להציל מוזיקאים יהודים רבים מאוסטריה, צ'כוסלובקיה וגרמניה. מעמדה וקשריה של אשתו, ד"ר כגן, אפשר לה לפנות לנציב העליון ארתור ווקופ, והלה נענה לה והעניק להאוזר 70 סרטיפיקטים פתוחים, שהותר לו לחלק כראות עיניו,[7] והוא נהג לנסוע לאירופה המרכזית לערוך אודיציות ולאתר את התלמידים הצעירים המעולים, שהביא ארצה ללמוד בקונסרבטוריון.[8] בין המוזיקאים שהציל בהעלותו אותם ארצה: הפסנתרנים חיים אלכסנדר[9][10] ו-וולטר האוציג (אנ'),[11] הכנרים אריך גרינברג (אנ') ואחיו אלי (לימים אלי גורן, Eli Goren), נגן הקרן (ולימים מבקר, שתרם רבות לחינוך המוזיקלי בירושלים) יוחנן בהם (Yohanan Boehm),[9] המלחין ותאורטיקן המוזיקה הרברט ברין (אנ')[9] והמלחין והפסנתרן רוברט סטארר.

בסתיו 1939 נסע האוזר לארצות הברית במטרה לייסד את אגודת ידידי הקונסרבטוריון, לשם גיוס תרומות למוסד. עלה בידו להשיג את תמיכתם של אלברט איינשטיין ושל ראש עיריית ניו יורק פיורלו לה גוארדיה, כמו גם חברים מהאגודה האמריקאית-ישראלית למוזיקה "המכון הארץ-ישראלי למדעי המוזיקה" (מאילם, Mailamm) ושל הארגון שירש אותה, Jewish Music Forum, וכן מוזיקאים יהודים אירופאים שהיגרו לאמריקה קודם לכן, כמו עמנואל פוירמן, ארתור שנאבל, אדולף בוש, ויליאם שטיינברג ואליס אהלרס (Ehlers).[12] עקב המלחמה נותר בארצות הברית, ולאחריה שב ארצה לאשתו.[13] באביב 1946 יצא שוב לארצות הברית לגייס תרומות לקונסרבטוריון.[14]

משנת 1947 עד 1959 הורה מוזיקה קאמרית בבית הספר ג'וליארד בניו יורק,[15] היה פרופסור למוזיקה במכללת בארד (Bard College) (אנ') שבמדינת ניו יורק העליונה, ולאורך ארבעה קיצים[1] חבר סגל כיתות האמן של ידידו פבלו קזאלס שנערכו בצֶרמַט שבשווייץ. בנוסף, לימד בניו סקול ובאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.[16] בשנת 1952 פרסם את הספרון "Interpretation of Music for Ensemble".

הוא שב ארצה רק ב-1960, לאחר שחלה במחלת פרקינסון.[8] האוזר נפטר בירושלים בשנת 1978, בגיל 84. נקבר בבית הקברות הר הזיתים.

ארכיונו, הכולל התכתבויות, מסמכים, קטעי עיתונות ותמונות, שמור בספרייה הלאומית.

מפרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Interpretation of Music for Ensemble, Annandale-on-Hudson, NY, Bard College, 1952.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'Emil Hauser,' New School Bulletin vol. 17, no. 18 (1960), p. 145.
  • Barbara von der Lühe, Die Emigration deutschsprachiger Musikschaffender in das britische Mandatsgebiet Palästina. ihr Beitrag zur Entwicklung des israelischen Rundfunks, der Oper und der Musikpädagogik seit 1933, Frankfurt am Main: P. Lang, 1999. (בגרמנית)

על "עליית האוזר" מאוסטריה בשנים 1938-39:

  • Barbara von der Lühe, 'Die österreichische "Hauser Alija" 1938/39 und das Palestine Conservatoire in Jerusalem,' Exil (Forschung, Erkenntnisse, Ergebnisse) 24,1 (2004), 43-55. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Fred Skolnik (editor-in-chief), Michael Berenbaum (executive editor), Encyclopedia Judaica, 2nd ed., vol. 8, Detroit: Macmillan Reference USA in association with the Keter Pub. House,‎‪ 2007, p. 463.
  2. ^ יהואש הירשברג, 'מוזיקה מערבית בירושלים המנדטורית', בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, ירושלים: משכנות שאננים, תשס"ג 2003, עמ' 438.
  3. ^ Sylva M. Gelber, No Balm in Gilead: A Personal Retrospective of Mandate Days in Palestine, Ottawa: Carleton University Press,‎‪ 1989, p. 123; שושנה ישראלי, סיפור ישראלי: שושנה ישראלי תרפ"ב–תשס"ד, 1922–2004, רעננה: דוקוסטורי, 2005, עמ' 48 (ישראלי היא בתה של ילין).
  4. ^ טובה ברלין-פפיש, צלילים שלא נשכחו: ממוהילוב עד ירושלים, תל אביב: רשפים, תשמ"ח 1988, עמ' 269.
  5. ^ 'Haim Alexander [1986],' in: Robert Fleisher, Twenty Israeli Composers: Voices of a Culture, Detroit, MI:‎‪ Wayne State University Press,‎‪ 1997, p. 83.
  6. ^ Thousands Included in Coronation Honours List: Local Honours, פלסטיין פוסט, Col. 2, 11 במאי 1937.
  7. ^ מיכל זמורה-כהן, רפרטואר אישי, תל אביב: דביר, תשנ"ז 1997, עמ' 83; הנ"ל, 'המוזיקאים המבצעים: יוצאי מרכז אירופה וחיי המוזיקה בארץ ישראל', בתוך: משה צימרמן, יותם חותם (עורכים), בין המולדות: היקים במחוזותיהם, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל; מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית, תשס"ו 2006, עמ' 217.
  8. ^ 8.0 8.1 Nat Brandt, Con Brio: Four Russians Called the Budapest String Quartet, New York and Oxford: Oxford University Press, 1993, p. 63.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 'Haim Alexander,' in: Fleisher, Twenty Israeli Composers (Detroit 1997), p. 82.
  10. ^ חיים אלכסנדר סיפר לימים כי "זה היה מסלול של שנתיים, אבל עבור רבים מאיתנו זה היה לתקופת חיים – לא הייתה כל דרך חזרה" ('Haim Alexander,' in: Fleisher, Twenty Israeli Composers (Detroit 1997), p. 83).
  11. ^ Esther Hautzig, 'Introduction,' Remember Who You Are: Stories about Being Jewish, Philadelphia, PA: Jewish Publication Society, 1999 [1990], p. xvi;‏ Molly DeVries, Walter Hautzig: How Passion & Talent Saved His Life, YouTube, June 3, 2012, 4:33 ff.
  12. ^ Barbara von der Lühe, Die Emigration deutschsprachiger Musikschaffender in das britische Mandatsgebiet Palästina. ihr Beitrag zur Entwicklung des israelischen Rundfunks, der Oper und der Musikpädagogik seit 1933, Frankfurt am Main: P. Lang, 1999, p. 182.
  13. ^ Enquirer, Musical Life in America: Interview with Mr. Emil Hauser, The Palestine Post, 1 בינואר 1946.
  14. ^ ירושלים: הקונסרבטוריון לקראת בית משלו, דבר, טור 2, 24 במאי 1946.
  15. ^ על פי הערך ב"אנציקלופדיה יודאיקה", האוזר עמד בשנים אלה בראש כיתת המוזיקה הקאמרית בבית הספר. על פי New School Bulletin vol. 17, no. 18 (1960), p. 145: מנחה אנסמבל המיתרים למתקדמים.
  16. ^ Reamer Kline, Education for the common good: a history of Bard College--the first 100 years, 1860-1960, Annandale-on-Hudson, NY: Bard College, 1982, p. 131.