ארתור שנאבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
ArturSchnabel.png

ארתור שנאבל (Artur Schnabel; ‏17 באפריל 1882 - 15 באוגוסט 1951), פסנתרן קלאסי פולני-יהודי, שגם הלחין ולימד. שנאבל נודע ביחסו הרציני למוזיקה ובהימנעותו מכל מה שהיה בו שמץ של ברק טכני צרוף. נאמר עליו, שנטה להתעלם ממגבלותיו הטכניות בחתירתו להגשמת האידיאלים המוזיקליים שלו. כך או כך, שנאבל נחשב לאחד הפסנתרנים הדגולים של המאה העשרים, שלחיוניות, העומק וההבנה הרוחנית שבנגינתו, בעיקר ביצירות בטהובן ושוברט, היו מעט מאוד מתחרים, אם בכלל.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנאבל נולד בליפניק, בשלזיה האוסטרית, אזור שהפך לחלק מפולין ב-1919.[1] ולמד נגינה בפסנתר מגיל שבע בווינה, אצל תאודור לשטיצקי (בשעתו תלמיד של קארל צ'רני, בטהובן וסליירי), שאמר לו: "לעולם לא תהיה פסנתרן. אתה מוזיקאי".[2] שנאבל התייחס לדברים אלה במלוא הרצינות, ובמקום לנגן את היצירות הווירטואוזיות לראווה של מלחינים כמו פראנץ ליסט, שהיו פופולריות בסוף המאה ה-19, בחר להתרכז בקלאסיקה הגרמנית של מוצרט, בטהובן ושוברט. בהמשך גם למד קומפוזיציה אצל אזוויוס מנדיצ'בסקי, שהיה ידיד של יוהנס ברהמס. כעבור שנים, נהנה שנאבל לצטט את נבואתו של לשטיצקי כפאראדוכס, שכן הוא עצמו לא יכול היה מעולם להבחין בין המוזיקאי לפסנתרן, גם לא לגבי תלמידיו. במקרה שלו, המוזיקאי והפסנתרן התמזגו כליל, אם כי הפסנתרן היה ונשאר משרתו של המוזיקאי.[3]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של קרל פלש, מאת הצייר אמיל אורליק

בשנת 1898 עבר שנאבל לברלין, שם החל בקריירה של פסנתרן מקצועי. בניגוד לאווירת הרפיון המנוון משהו של וינה, ברלין שקקה חיים ומרץ ושנאבל הצעיר השתלב ללא קושי בחיי הבוהמה הברלינאית. הוא חלק עם חברו הווינאי פראנץ הוטר שני חדרים בביתו של סנדלר, בבית דל ורועש, אך לא רחוק מבתי הקפה של הקורפינשטנדאם, מקום מושבם של אמנים, בוהמיאנים ומתקני עולם למיניהם. אל חדרו השכור הצליח להכניס פסנתר כנף שהעניקה לו ברוחב יד הפירמה בכשטיין.‏‏ ב-10 באוקטובר 1898, בן שש-עשרה וחצי, הופיע לראשונה בנגינה בפומבי, באולם של חברת בכשטיין, הקטן היותר בברלין אך מותאם יפה לנגינת מוזיקה אינטימית, בעיקר של אמנים מתחילים. הביקורות היו אוהדות ואף נלהבות, אם כי שניות מסוימת התגלתה בין המבקרים השונים - בלייפציג סברו שהוא שכלתני מדי, ואילו במינכן תיארו אותו כחושני מדי. הגדרות אלה דבקו בו במשך שנים.[4] הוא קנה פרסום מסוים הודות לקונצרטים תזמורתיים שנתן בניצוח ארתור ניקיש, שנתן גושפנקא אמנותית ליכולתו כפסנתרן כשהזמין אותו לנגן עם תזמורת הגוונדהאוז ועם הפילהרמונית של ברלין.[5] שנאבל הרבה להופיע עם אשתו לעתיד, הקונטראלטו תרז בהר, בלידר. סיור רסיטלים משותף שלהם ברוסיה לא יצא לפועל, משום שפקידי הצאר סירבו להעניק אשרת כניסה לאמן יהודי, אם כי עילה זו לא נאמרה מפורשות. בהר הופיעה בהצלחה עצומה עם פסנתרן לטבי בשם האנס שמידט, ומיד עם שובה לגרמניה חידשה בנובמבר 1901 את הופעותיה עם שנאבל. נראה שלבהר הייתה השפעה מסוימת על הרפרטואר של שנאבל: היא עודדה אותו להעמיק בסונאטות של שוברט וביצירות של ברהמס. במקביל לביצועיו עם תזמורות, ניגן שנאבל מוזיקה קאמרית בטריו שהוקם ביוזמת הצ'לן ההולנדי אנטון הקינג ועם הכנר] המוכשר אלפרד ויטנברג, תלמידו של יוזף סוק. סדרות הקונצרטים של הטריו זכו בהצלחה רבה במשך שנים, והוא התפרק רק משום שכל אחד מן הנגנים נחל הצלחה רבה כל כך בתחומו, שלא נותר להם פנאי לטריו.[6]

הזוג שנאבל רכש בית קיץ ברינבאך, כפר אוסטרי קטן על אגם טראונזה, אגם שובה-לב בזאלצקמרגוט, שם קמה מושבת מוזיקאים וחובבי מוזיקה. בין הנופשים בבתי הקיץ שם היו משפחת מנדלסון והכנר קרל פלש. ארתור שנאבל ותרז בהר, עם בנם הראשון, קרל אולריך, באו לקיץ הראשון שלהם במקום בשנת 1910 וציפו להמשיך בכך עוד שנים רבות.[7]

אין ספק, שהתוצאה החשובה ביותר של התיישבות הקיץ של הזוג שנאבל ברינבאך היה הקשר האמיץ שנוצר בין ארתור לקרל פלש, שמילא מאז ואילך תפקיד חשוב בקריירה של שנאבל. פלש, כנר וירטואוז עתיר ניסיון וכבוד, הציע לשנאבל לערוך יחד אתו את הסונאטות לכינור ופסנתר של מוצרט. העבודה המשותפת נתנה להם הזדמנות להתוודע זה לזה ויצרה ביניהם ידידות, שנמשכה רוב שנות חייהם.[8]

ברינבאך פגש שנאבל גם את אריך וולפגנג קורנגולד בן ה-13, וניגן בווינה את הסונאטה לפסנתר שלו. על אף גילו הצעיר של המלחין, סבר שנאבל, הן אז והן לאחר שנים, שהיצירה בלטה באיכותה והייתה ראויה לביצוע. על אף ביקורות חיוביות בעיתונות, נשמעו פה ושם גם הערות זדוניות על מניעיו של שנאבל בביצוע יצירת הנעורים של קורנגולד הבן, בהתחשב בכך שקורנגולד האב היה מבקר המוזיקה החשוב ביותר באוסטריה בשנים ההן. שנאבל התעלם מן ההערות ולא זו בלבד, שהמשיך לנגן את הסונאטה של קורנגולד, אלא שהוא ופלש ביצעו גם את הסונאטה שלו לכינור ופסנתר, שנכתבה בשנת 1912.[9]

בטריו שנאבל השני שנוצר בשנת 1910 השתתף, נוסף לשנאבל ופלש, הצ'לן הבלגי ז'אן ז'רארדי. טריו זה הופיע בהצלחה בברלין עד 1914, כשמלחמת העולם הראשונה שמה קץ לפעילותו. לפני שיכלו לחדש את פעילותם, כבשו הגרמנים את בלגיה ועמיתיו של ז'רארדי לא שבו לראותו.[10]

בינואר 1914 ביקר שנאבל ברוסיה, שם הופיע בהצלחה רבה בנגינת הקונצ'רטו ברה מינור של ברהמס, מלחין שלא היה מוכר עדיין לקהל המאזינים הרוסי. בביקורו זה התוודע אל גלזונוב והתרועע עם ברונו ולטר ואחרים. בשובו לברלין חידש את הרסיטלים עם תרז בהר, בתוכניות שאפתניות במיוחד - בטהובן בלבד, שומאן בלבד, ברהמס, ליסט ותוכנית שכולה מוזיקה מודרנית. האולמות היו מלאים והמבקרים עלו על גדותיהם בשבחים לזוג האמנים. גם שנאבל ופלש הופיעו בהצלחה רבה ברסיטלים משותפים. בין לבין, הספיק שנאבל להופיע כסולן עם התזמורות החשובות בגרמניה, ועם הטריו שלו בהרכבו החדש, עם הצ'לן הוגו בקר.[11]

פסנתרן במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית מלחמת העולם הראשונה חשש שנאבל, אמן ופאציפיסט, פן יידרש להצטרף לכוחות הלוחמים, אך בקדחת הכללית של המלחמה התברר, שהמוזיקה הינה גורם חשוב במוראל של הציבור. בעיקר היה זה בטהובן, שאנשים האזינו לו בדבקות דתית כמעט. בחורף של שנת 1915-1914 ניגנו שנאבל ופלש את כל הסונאטות לכינור ופסנתר של בטהובן לפני אולמות מלאים. קונצ'רטו "הקיסר" של בטהובן, כמו "ארואיקה" שלו היו לפולחן מוזיקלי עם נימות פטריוטיות. שנאבל ניגן את "הקיסר" בטקס חנוכת התיאטרון העממי החדש בברלין, בקלן ובמקומות אחרים בעלי חשיבות. בתקופה זו עדיין ציפו הכל לניצחון מהיר. הסדק הראשון באופטימיות של שנאבל הופיע באביב 1915, כשהגרמנים החליטו לשגר אחדים ממיטב אמניהם לארצות חוץ. הוא עצמו נשלח לאיטליה, שם התקבל בקרירות מופגנת והעיתונות תקפה אותו כ"נציג המיליטריזם הגרמני".[12]

אכזבה נוספת ציפתה לו בבריסל, שם הופיע כסולן עם הפילהרמונית של ברלין בניצוח פליקס ויינגרטנר. הוא ציפה לקהל בלגי, אך האולם היה מלא וגדוש בלובשי מדים גרמנים. בבלגיה הכבושה לא הורשה שום נתין להתקרב לאולם הקונצרטים. גם כשנשלח בסתיו הבא להופיע ברסיטלים במדינות נייטרליות כמו הולנד, שווייץ ושוודיה, הייתה קבלת הפנים צוננת וכמה מן המבקרים הטיחו בו עלבונות מפורשים. בהולנד הגדירו את נגינתו התגלמות הפרוסיות, כמוה ככתביהם של הגל או קאנט. בדיוק הקפדני של נגינתו הוגדר כ"אסיר המונה אפונים".[13]

תנאי החיים הקשים בגרמניה השפיעו על בריאותו של שנאבל, ובשנת 1916 לקה בשיגרון חמור ובדלקת עצבים בכתף, שהגבילו את תנועותיו למשך שלושה חודשים והביאוהו להטיל ספק ביכולתו לחזור ולנגן. המשפחה יצאה לאתר נופש ביער השחור, שם טופל שנאבל בפיזיותרפיה. כיון שנבצר ממנו לנגן, התמסר לאהבתו השנייה, ההלחנה, שאליה לא יכול היה להתפנות מאז פרוץ המלחמה. הוא חיבר חמישיייה לכלי מיתר בשלושה פרקים ארוכים. ביצירה זו התרחק מן המודרניות המתקדמת של יצירות קודמות. מורכבותה האולטרה-כרומטית ומצלוליה רבי העוצמה משקפים את הלך הנפש שהיה שרוי בו עקב תסכולי המלחמה, המחלה והחששות מן הצפוי לו בעתיד. על כל אלה נפל עליו כרעם משמיים זימון משלטונות הצבא, שלא ראו כל סיבה מדוע יימנע משירות מולדתו, כאמנים אחרים לפניו. לרווחתו, הוצע לו לכפר על אי-גיוסו בשווה כסף, ושנאבל אכן התחייב, בפזיזות וללא מחשבה יתרה, לסכום כסף שעלה בהרבה על סיכויי השתכרותו בתקופת המלחמה. בחודשים הבאים הופיע יותר מבכל זמן אחר בחייו והתרושש יותר ויותר. הקהל התלהב, אך ההכנסות סבלו, משום ששנאבל התבקש שוב ושוב לנגן במופעי צדקה, חלקם מפוקפקים למדי. בשנת המלחמה הרביעית רווח למשפחת שנאבל ממצוקתה הודות להזמנה לסיור קונצרטים בסקנדינביה מטעם יצרן פסנתרים דני נודע. מסע הקונצרטים נחל הצלחה מסחררת, ראשיתה של פופולריות מתמשכת של שנאבל בארצות סקנדינביה.[14]

בקיץ 1918 הלחין שנאבל את רביעיית המיתרים הראשונה שלו, היא נכתבה אומנם בסולם רה מינור הקונבנציונלי, אבל הייתה צעד ברור בכיוון אטונליות וקונטרפונקט קווי חופשי. היה זה הישגו הגדול ביותר עד אז, אקספרסיוניזם נועז ואולטרה-מודרני, שבו נקט לראשונה ב"נוטורנו" משנת 1914. יצירה זו, הארוכה ביותר שכתב עד אז, ציינה גם נקודת-מפנה בגישתו להלחנה, שלא הייתה עוד עיסוק צדדי אלא עניינו העיקרי לשנים הבאות.[15]

החורף הבא היה קשה לעם הגרמני, אך שנאבל הגיש בו כמה מהופעותיו המשובחות ביותר. הישגיו המוזיקליים ומשאביו הרוחניים התעשרו לאין ערוך בחמש השנים שעברו, אך חומרית היה מרושש, ואלמלא ד"ר ארתור רוזנהיים, שנחלץ לעזרתו והשיב לו את שטרות החוב שחתם, מבוטלים וקרועים, היה בצרה צרורה.[16]

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הימים הקשים שפקוד את גרמניה אחרי המלחמה עלו את מודעותו של שנאבל לפוליטיקה. חיסול הקיסרות ועליית הדמוקרטיה עוררו בו תקווה, אך המאבקים הברוטליים שהתחדשו תוך חודשיים בלבד בין ימין לשמאל והרציחות האלימות של רבים ממיטב מנהיגי העם הגרמני נצרבו בנפשו של שנאבל והשפיעו עליו לשנים רבות.[17] לאחר מלחמת העולם הראשונה, הרבה שנאבל במסעות קונצרטים ברחבי העולם. הוא ביקר בארצות הברית, רוסיה ואנגליה. על שנים אלה אמר לקהל סטודנטים, כי היו המאתגרות ומן הסתם המאושרות ביותר בחייו. אנשים אחרים, שבחרו כמוהו לחיות בברלין בשנים אלה התקשו לקבל דברים אלה, משום ששנים אלה נחרתו בזכרון רוב הברלינאים כקשות, הכאובות והסוערות ביותר בחייהם, פרט אולי לשנות השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה. אף על פי כן, למרות המצוקה, העוני, האינפלציה המטורפת וההשפלה שבתבוסה הקשה במלחמה, ראתה גרמניה בשנים אלה התחדשות אינטלקטואלית ואמנותית שלא הייתה כדוגמתה מאז התקופה הרומנטית.[18]

משנת 1925 לימד באקדמיה של ברלין וכיתות האמן שנתן שם הקנו לו תהילה רבה.

שנאבל נודע בקידום הסונאטות של שוברט, שהוזנחו עד אז, וכן, עוד למעלה מזה, הסונאטות של בטהובן. בתקופה ההיא מיעטו לנגן את המוזיקה של בטהובן והיא לא זכתה להערכת הציבור. שנאבל לא נכנע מעולם לרצון הקהל וראה עצמו, תמיד ובכל מקרה, כמשרתה של המוזיקה בלבד. בהיותו בסיור בספרד כתב שנאבל אל אשתו, כי בשעת ביצוע וריאציות דיאבלי של בטהובן, התחיל לרחם על הקהל. "אני האדם היחיד כאן שנהנה מן המוזיקה, ואני זה שמשלמים לו; הם משלמים ונאלצים לסבול", כתב. צפוי היה, שהקהל הספרדי, שראה בקונצרטים בילוי נעים ומבדר, לא יקבל בסובלנות יצירה תובענית בת 55 דקות, אך שנאבל התעקש להתמיד בנגינה על אף פטפוטים בקהל, רעשים מבחוץ וייללת חתולים מאחורי הבמה. הוא השמיט בהדרגה מן הרפרטואר שלו יצירות של שופן וסירב לנגן לקהל הרוסי את "הקמפאנלה" של ליסט, ועל אף אזהרות מקדימות, כפה על הקהל בליברפול את הסונאטה אופוס 111 של בטהובן. טענתו הייתה, שאיננו רואה סיבה לנגן יצירות שאחרים מיטיבים לבצען, בעוד שהוא מצטיין בביצוע יצירות נשכחות וזנוחות.[19] שנאבל עשה רבות לקירוב בטהובן למאזינים והיה הראשון לבצע את המחזור השלם של סונאטות בטהובן (כלומר, הוא ניגן את כל הסונאטות לפסנתר של בטהובן בסדרה של קונצרטים) וכן הראשון להקליט את כולן, מבצע שהושלם בשנת 1935. קובץ ההקלטות הזה עדיין מופץ עד היום ורבים רואים בו את אבן הבוחן לפרשנות הסונאטות של בטהובן, אם כי מגרעות מזדמנות בטכניקה של האצבוע פוגמות בביצועי הפרקים המהירים (השמועה אומרת, שרחמנינוב התייחס אליו, בזלזול, כ"פסנתרן אדג'יו"). שנאבל הקליט גם את כל הקונצ'רטי של בטהובן ואף ערך את קובץ הסונאטות השלם של בטהובן בהוצאת סיימון ושוסטר, ניו יורק, והוסיף הערות והסברים מאירי עיניים לביצוע הסונאטות.

אף כי רפרטואר הנגינה שלו לא סטה כמעט לעולם מיצירות בטהובן, שוברט, מוצרט וברהמס, כמעט כל חיבוריו המוזיקליים (שאף לא אחד מהם כלול ברפרטואר הפעיל) הם אטונאליים.

שנאבל ניגן עם מספר רב של מוזיקאים ידועי שם ביצירות קאמריות, ביניהם הכנרים קרל פלש ויוזף סיגטי, הויולן פאול הינדמית והצ'לנים פבלו קזאלס ופייר פורניה. בין תלמידי הפסנתר שלו היו ליאון פליישר, אלאן בוש, יוניס נורטון, פלורנס קירש דו ברול, נדיה אטינגון-רייכרט ואיש הרדיו קרל האס.

שנאבל, בהיותו יהודי, עזב את ברלין בשנת 1933 אחרי עליית הנאצים. הוא חי באנגליה שנים אחדות ונתן כיתות אמן בטרמצו שעל אגם קומו באיטליה, לפני שעבר לאמריקה בשנת 1939. בשנת 1944 נעשה לאזרח ארצות הברית. הוא קיבל משרת הוראה באוניברסיטת מישיגן וחזר לאירופה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. הוא המשיך להופיע בקונצרטים משני צדי האוקיינוס האטלנטי עד סוף חייו; רשימת יצירותיו כללה בסופו של דבר סימפוניות, קונצ'רטו לפסנתר וחמש רביעיות מיתרים, וכן יצירות שונות, קטנות יותר. הוא המשיך להקליט, אם כי לא נטה חיבה יתרה לכל התהליך באולפן ההקלטות.

שנאבל מת באקסנשטיין, שווייץ.

בנו, קרל אולריך שנאבל, היה גם הוא פסנתרן קלאסי.

ספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של שנאבל, My Life and Music הוא תערובת של אוטוביוגרפיה ופרשנות על נושאים שונים בתחום המוזיקה.(reprinted 1988; Mineola, NY: Dover Publications; ISBN 0486255719

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cezar Saerchinger, "Artur Schnabel", A Biography, Dodd, Mead & Co. 1957

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארתור שנאבל בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cesar Saerchinger, "Artur Schnabel", Biography, Dodd, Mead & co., 1957 p. 3
  2. ^ Cesar Saerchinger, "Artur Schnabel", Biography, Dodd, Mead & co., 1957, Tribute by Clifford Curson
  3. ^ Saerchinger, Tribute
  4. ^ -Saerchinger, p. 53-4
  5. ^ Saerchinger, p. 83-4
  6. ^ Saerchinger, pp. 73-7
  7. ^ Saerchinger, pp. 104-5
  8. ^ Saerchinger, pp. 104-5
  9. ^ Saerchinger, p. 106
  10. ^ Saerchinger, pp. 105-6
  11. ^ Saerchinger, p. 122
  12. ^ Saerchinger, pp. 123-4
  13. ^ Saerchinger, p. 124
  14. ^ Saerchinger, p. 124-6
  15. ^ Saerchinger, p. 127
  16. ^ Saerchinger, p. 128
  17. ^ Saerchinger, p. 129
  18. ^ Saerchinger, p. 130
  19. ^ Saerchinger, pp. 198-200