אמיל פיקאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אמיל פיקאר
Émile Picard
Emile Picard 1926 Meurisse det.jpg
לידה 24 ביולי 1856
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 בדצמבר 1941 (בגיל 85)
פריז, הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מונפרנאס עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אקול נורמל סופרייר עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מתמטיקאי, פרופסור עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • צלב גדול של לגיון הכבוד
  • פרס פונסלה (1886)
  • הפרס הגדול במדעים מתמטיים (1888)
  • עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
  • חבר זר של החברה המלכותית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שארל אמיל פיקארצרפתית:Charles Émile Picard, ‏ 24 ביולי 1856 - 11 בדצמבר 1941) היה מתמטיקאי צרפתי, חבר באקדמיה הצרפתית. תרם למתמטיקה בתחומים רבים, במיוחד באנליזה מתמטית, בתורת הפונקציות, במשוואות דיפרנצליאליות ובגאומטריה אלגברית. גילה שיטה איטרטיבית לפתרון משוואות אינטגרליות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקאר נולד בפריז בשנת 1856 כבן בכור בין שני בנים. האב, לואי-אמנואל פיקאר, ניהל בית חרושת למשי בווביאן (Vauxbuin) על יד סואסון וכן חנות ברחוב די פובור סן דני פריז. האם הייתה אליזה פיקאר, לבית פלוק (Plocq), בת של רופא.[1] בשנים 1864–1868 הוא למד לימודים קלאסיים בתיכון על שם ז'ול מישלה בוואנב, ואחר כך בשנים 1868–1874 בתיכון אנרי הרביעי", שנקרא אז "תיכון נפוליאון בפריז, שבו היה בין השאר, תלמידו של מורה לפיזיקה מפורסם, ז'וזף שארל ד'אלמיידה. גם בתיכון זה הצטיין פיקאר במיוחד, כולל בפילולוגיה הקלאסית ובהיסטוריה. דווקא באותה תקופה לא אהב מתמטיקה וסלד במיוחד מגאומרטיה,[2][3] אולם בגיל 15 אחרי שנפל לידיו ספר אלגברה שריתק אותו הפך את יחסו למתמטיקה ובחר לעסוק בה.[2] בגיל 14 שכל פיקאר את אביו שנפטר בסוף שנת 1870 בעת המצור הפרוסי שנמשך בין 19 בספטמבר 1870 ל-28 בינואר 1871. המשפחה התרוששה והאם נאלצה לעבוד כדי לפרנס את עצמה ואת שני בניה.[3]

בשנת 1872 הוא עבר את מבחן הבגרות בספרות וב-1873 הבגרות במדעים.

השתתף בקורסים במכינה למתמטיקה (Mathématiques spéciales) והתקבל במקום השני במבחני הכניסה לאקול פוליטקניק וב-1874 במקום הראשון בכניסה לאקול נורמל סופרייר. אחרי התלבטויות, ובין היתר, התיעצות עם לואי פסטר המפורסם שהילל בפניו את מעלות המדע הטהור (כעדותו של ז'אק אדמר), בחר פיקאר לא ללמוד הנדסה ולהירשם בבית הספר השני.[3] בימי לימודיו באקול נורמל סופרייר (1877-1874) היו לו מורים כמו בריו, בוקה וגסטון דרבו[4] שהדריך מאוחר יותר את עבודת הדוקטורט שלו . הוא למד בהמשך באוניברסיטת פריז בפקולטה למדעים, בה סיים תואר ראשון במדעי מתמטיקה ובמדעי פיזיקה ואחר כך ב-1877 גיל 21 בלבד את דוקטורט במתמטיקה עם עבודה בסוגיה גאומטרית על "יישום תורת הסיבוכיויות הליניאריות בחקר המשטחים והעקומים הבלתי ניתנים לפיתוח". באותה שנה זכה במקום הראשון במבחנים להסמכה להוראת מתמטיקה (agrégation).[3]

הקריירה האקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1878–1879 התקבל פיקאר לשנה נוספת באקול נורמל סופרייר כמדריך, אחר כך החל משנת 1878 עבד כמרצה בפקולטה למדעים של פריז. בשנים 1879–1881 הוא לימד חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי בפקולטה למדעים בטולוז.

בינואר 1881 הוא התחתן עם מארי, בתו של הפרופסור שארל הרמיט, ובסתיו אותה השנה חזר לפריז כדי לממלא את מקומו של ז'אן-קלוד בוקה בקתדרה למכניקה פיזית וניסויית בפקולטה למדעים. בוקה החליף באותה תקופה את ז'וזף-אלפרד סרה בקתדרה לחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. בוקה הפך בינתיים לראש הקתדרה לחשבון דיפלרנציאלי ואינטגרלי במקום סרה שנפטר במרץ 1885 אך הוא עצמו נפטר גם כן כעבור 7 חדשים. אז באוקטובר 1885 התמנה פיקאר במקומו. כשמלאו לו 30 ב-1886 הפך לראש הקתדרה מן המניין. ב-1897, כשחמיו הרמיט פרש לגמלאות, ירש פיקאר את הקתדרה שלו לאנליזה מתקדמת ולאלגברה מתקדמת. הוא עמד בראש הקתדרה הזאת למשך 34 שנה עד לפרישתו ב-1931.

בנוסף בין ינואר 1895 למרץ 1937 לימד פיקאר מכניקה בבית הספר המרכזי לאומנויות ומלאכות וכעשרת אלפים מהנדסים היו תלמידיו. בשנים 1883–1885 הוא לימד מכניקה ואסטרונומיה באקול נורמל סופרייר. אדמר שיבח במיוחד את כשרונו הרב, ה"מושלם" של פיקאר בתחום ההוראה.[3]

פעילותו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום המתמטיקה התעניין פיקאר במגוון רחב של נושאים והפגין שליטה מרשימה בידע המתמטי בתקופתו. בתחום של האנליזה המרוכבת, של המשתנים המרוכבים, הוא נודע בגין המשפטים הנושאים את שמו בקשר לסינגולריות של פונקציות הולומורפיות - משפטי פיקארד (1879): המשפט הקטן של פיקאר גורס שכל פונקציה שלמה בלתי קבועה מקבלת כל ערך במישור המרוכב, אולי עם יוצא מן הכלל אחד. משפט פיקארד הגדול גורס שפונקציה אנליטית עם סינגולריות עיקרית מקבלת תכופות כל ערך עד אינסוף, עם אולי יוצא מן הכלל אחד, בכל סביבה של הסינגולריות. בהוכחת משפט זה נעזר פיקאר בתאוריית הפונקציות המודלריות של חמיו, הרמיט.[3] עבודה זו, שהושלמה מאוחר יותר על ידי גסטון ז'וליה הביאה לו את הקבלה לאקדמיה הצרפתית למדעים. בחירתו נדחתה לשנת 1889 בגלל גילו הצעיר. פיקאר היה מזכיר קבוע של אקדמיה זו בין השנים 1917 ליום מותו בשנת 1941.

פיקאר תרם תרומה חשובה גם בתורת המשוואות הדיפרנציאליות, כמו למשל תורת פיקאר-וסיו, מחקריו בנוגע לטרנסדנטים של פנלווה והנהגת סוג של חבורת סימטריות עבור משוואה דיפרנציאלית ליניארית

פיקאר הנהיג גם את חבורת פיקאר בתורת המשטחים האלגבריים. בתחום תורת הפונקציות, היה פיקאר המתמטיקאי הראשון שהשתמש ברעיונות החדשניים של הטופולגיה האלגברית פיקאר תרם תרומות חשובות גם במתמטיקה היישומית, למשל בתואריית הטלגרפיה והאלסטיות.

בדומה לבן תקופתו, אנרי פואנקרה היה פיקאר מעורב רבות בהכשרת הסטודנטים למתמטיקה, לפיזיקה ולהנדסה. פיקאר חיבר ספר לימוד מקיף (טרקטט) קלאסי לאנליזה מתמטית ואחד מספרי הלימוד הראשונים לתורת היחסות. הוא כתב גם ביוגרפיות של מתמטיקאים צרפתים דגולים, כולל חמיו, שארל הרמיט. הוא השתתף בהוצאה לאור של כתבי ז'ורז' אלפן וכתבי הרמיט.[3]

במסגרת האקדמיה למדעים, בישיבה הפומבית השנתית ב-14 בדצמבר 1931 הקריא פיקאר את הביוגרפיה שחיבר לזכר גבריאל ליפמן המנוח, שהיה חבר במחלקה לפיזיקה כללית. בהרצאה זו הזכיר פיקאר גם את מורו לפיזיקה, אלמיידה, שהסתבר כי השפיע בזמנו על תלמידו האחר, ליפמן, להירשם לאקול נורמל סופרייר ופתח לו את טעם למדעי הפיזיקה.

בחירתו לאקדמיה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדותו לאקדמיה הצרפתית הוצגה לראשונה בשנת 1922 כשהתחרה על כסאו של אמיל בוטרו אך לא השיג יותר משלושה קולות. לבסוף התקבל בשנת 1924 בכיסא 1 הפנוי אחרי מותו של הפוליטיקאי והפיזיקאי שארל דה פרסינה. בחירתו התקבלה בסיבוב הצבעות שני ב-27 בנובמבר 1924 עם 17 קולות מול 10 שקיבל פייר מיל. מרסל פרבו נאם את נאום הקבלה לכבודו ב-11 בפברואר 1926 [5]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תלמידיו נמנו ז'אק אדמר, סרגיי ברנשטיין, טראיאן ללסקו, גסטון ז'וליה, לוסיין בלונדל, פול פנלווה, אנדרה וייל, סימיון סטוילוב, סטניסלב זרמבה, ואחרים.[6]

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל פיקאר היה נשוי החל משנת 1881 למארי, בתו של המתמטיקאי שארל הרמיט. נולדו להם שני בנים ובת. שני הבנים מתו במלחמת העולם הראשונה. אחרי סוף המלחמה ניהל פיקאר למשך עשור תנועת חרם נגד המדענים והמתמטיקאים הגרמנים.[7] בתו, לואיז פיקאר, התחתנה עם הפיזיקאי לואי דינואייה (Dunoyer). נכדיו של פיקאר נפצעו ונפלו בשבי בימי מלחמת העולם השנייה.[3]

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1943 - אלמנתו יזמה הקמת קרן המעניקה מדליה על שם בעלה המנוח:מדליית פיקאר למתמטיקה

הזוכה הראשון היה מוריס פרשה

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו נאספו ב-4 כרכים.

  • 1887 - Cours d'analyse (קורס לאנזליה - שהעביר אותו בשנים 1886–1887 בפקולטה למדעים בפריז, פורסם על ידי איגוד התלמידים לשעבר)
  • Picard, Émile (1891–1896). Traité d'Analyse. Paris: Gauthier-Villars et fils. OCLC 530823. [8] (ספר לימוד מקיף לאנליזה) ב-3 כרכים
  • עם ז'ורז' סימאר - Théorie des fonctions algébriques de deux variables independantes - George Simart (תאוריית הפונקציות האלגרניות בעלות שני משתנים עצמאיים -
ב-Cahiers scientifiques של גסטון ז'וליה:
  • Leçons sur quelques types simples d'équations aux derivées partielles avec des applications

á la Physique Mathématique. (שיעורים על כמס סוגים פשוטים של משוואות עם נגזרות חלקיות עם יישומים בפיזיקה מתמטית

  • Leçons sur quelques équations fonctionnelles, avec des applications á divers problemes

d’Analyse et de Physique Mathématique.(שיעורים על כמה משוואות יסוד, עם יישומים בשאלות שונות)

  • Leçons sur quelques problèmes aux limites sur la théorie des équations

(שיעורים על כמה תנאי שפה על תאוריית המשוואות)

  • Quelques applications analytiques de la théorie des courbes et surfaces algébriques.

(כמה יישומים אנליטיים של תורת העקומים והמשטחים האלגבריים)

  • Lectures on mathematics. University Press, Worcester, Mass., U.S.A., 1899.

(הרצאות במתמטיקה)

  • Picard, Émile (1905). La science Moderne et son état Actuel. Paris: E. Flammarion. OCLC 43307396.  (המדע המודרני ומצבו העכשווי)
  • Picard, Émile (1922). La Théorie de la Relativité et ses Applications à l'astronomie. Paris: Gauthier-Villars. OCLC 1025334. 

(תורת היחסות ויישומיה באסטרונומיה)

  • Picard, Émile (1922). Discours et Mélanges. Paris: Gauthier-Villars. OCLC 4855336.  (שיח ועוד דברים)
  • Picard, Émile (1931). Éloges et Discours Académiques. Paris: s.n.. OCLC 13473598.  (דברי הוקרה ונאומים באקדמיה)
  • Picard, Émile (1978–1981). Œuvres de Ch.-É. Picard. vol. I–IV. Paris: Centre National de la Recherche Scientifique. OCLC 4615520. 

(כתבי ש.א. פיקאר)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמיל פיקאר בוויקישיתוף

J.J.O'Connor and E.F.Robertson Charles Émile Picard march 2001

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]