אמנת ההצבעה הבין-מדינתית הלאומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אמנת ההצבעה הבין-מדינתית הלאומית (NPVIC - National Popular Vote Interstate Compact) היא הסכם שעליו חתומות מספר מדינות בארצות הברית וכן מחוז קולומביה, הסכם שנועד לקבוע שקולות חבר האלקטורים של כל מדינה יוענקו לאותו מועמד לנשיאות שיזכה ברוב לאחר מניין כלל הקולות בבחירות לנשיאות. ההסכם נועד להבטיח שהמועמד לנשיאות שיזכה ברוב הקולות ייבחר לתפקיד הנשיא, אך הוא נועד להיכנס לתוקף רק כאשר הוא יבטיח שזו אכן תהיה התוצאה.[1][2]

עד 2016 אומצה האמנה על ידי עשר מדינות ומחוז קולומביה, אשר מייצגות 165 אלקטורים, שהם 30.7% מכלל האלקטורים. כדי להקנות תוקף משפטי לאמנה, היא צריכה להיות מאומצת על ידי רוב מבין האלקטורים, כלומר לכל הפחות 270 אלקטורים. כל המדינות שעד כה אימצו את האמנה הן בשליטת המפלגה הדמוקרטית, אם כי מספר סניפים של מפלגות רפובליקניות, בין היתר בניו יורק ואריזונה, אימצו גם הם את האמנה. מדינות מתנדנדות Swing states הראו פחות נכונות להצטרף לאמנה למרות שזו אומצה במספר סניפים של מפלגות במדינות כגון קולורדו, מיין, מישיגן, נבאדה וניו מקסיקו.

המניעים לייסוד האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיטת חבר האלקטורים מאפשרת למועמד לזכות בנשיאות גם אם זה לא זכה ברוב קולות הבוחרים, כפי שקרה בבחירות של 1824, 1876, 1888, 2000, ו-2016. בבחירות בשנת 2000 התוצאה הוכרעה לטובת ג'ורג' בוש בהפרש של 537 קולות בפלורידה, למרות שבספירת הקולות הארצית קיבל המועמד המפסיד 543,895 קולות יותר. בבחירות בשנת 2016 זכה דונלד טראמפ ברוב האלקטורים למרות שבספירת הקולות הארצית קיבלה המפסידה, הילרי קלינטון, למעלה מ-3 מיליון קולות יותר[3].
  • שיטת חבר האלקטורים מחייבת את המועמדים להתמקד באופן לא פרופורציונלי בשיעור קטן של מדינות מתנדנדות ולזנוח את שאר המדינות.[4] פירוש הדבר הוא שנושאים אזוריים מקבלים יותר תשומת לב, בעוד שנושאים חשובים אחרים במדינות אחרות לא זוכים לתשומת לב המועמדים.[5][6][7]
  • במדינות שבהן זהות הזוכה ברורה מראש, כגון מדינות הדרום העמוק שבהן מועמדים רפובליקניים בדרך כלל זוכים, או רוב מדינות הצפון מערב והחוף המערבי, בעיקר קליפורניה, שבהן מועמדים דמוקרטים בדרך כלל זוכים, שיעור ההצבעה הוא בדרך כלל נמוך בהרבה. הידיעה מראש בדבר תוצאות ההצבעה מקטינה מראש את התמריץ של בוחרים רבים לצאת להצביע.[5][7] דו"ח של ועדת המחקר של ציבור הבוחרים האמריקאי מצא כי בשנת 2004 שיעור ההצבעה במדינות המתנדנדות גדל ב-6.3% מאשר בבחירות הקודמות לנשיאות, לעומת עלייה של 3.8% במדינות שאינו מתנדנדות בין הדמוקרטים והרפובליקנים.[8] דו"ח של מרכז המידע והמחקר ללמידה ומעורבות אזרחית מצא כי בקרב קהל הבוחרים מתחת לגיל 30 הצביעו 64.4% ב-10 המדינות שבהן היה עימות צמוד יותר ורק 47.6% בשאר המדינה - פער של 17%.[9]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "National Popular Vote". National Conference of State Legislatures. NCSL. 11 במרץ 2015. בדיקה אחרונה ב-9 בנובמבר 2015. 
  2. ^ Brody, Michael (17 בפברואר 2013). "Circumventing the Electoral College: Why the National Popular Vote Interstate Compact Survives Constitutional Scrutiny Under the Compact Clause". Legislation and Policy Brief (Washington College of Law Journals & Law Reviews at Digital Commons @ American University Washington College of Law) 5 (1): 33, 35. בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2014. 
  3. ^ סוכנויות הידיעות, הנתון ההיסטורי והפרדוקסלי של הבחירות בארה"ב, באתר nrg
  4. ^ "Who Picks the President?". FairVote. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2008. 
  5. ^ 5.0 5.1 "Drop Out of the College". New York Times. 14 במרץ 2006. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2008. 
  6. ^ "Electoral College is outdated". Denver Post. 9 באפריל 2007. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2008. 
  7. ^ 7.0 7.1 Hill, David; McKee, Seth C. (2005). "The Electoral College, Mobilization, and Turnout in the 2000 Presidential Election". American Politics Research. עמ' 33:700–725. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2008. 
  8. ^ "Committee for the Study of the American Electorate" (PDF). 4 בנובמבר 2004. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2008. 
  9. ^ Lopez, Mark Hugo; Kirby, Emily; Sagoff, Jared (יולי 2005). "The Youth Vote 2004" (PDF). בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2008.