אל גור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אל גור
Al Gore
דיוקנו הרשמי של סגן הנשיא גור, 1994
דיוקנו הרשמי של סגן הנשיא גור, 1994
לידה 31 במרץ 1948 (בן 74)
וושינגטון די. סי.
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת זוג טיפר גור (1970–2010)
www.algore.com
סגן נשיא ארצות הברית ה־45
20 בינואר 199320 בינואר 2001
(8 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית ביל קלינטון
סנאטור מטעם מדינת טנסי
3 בינואר 19852 בינואר 1993
(8 שנים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת טנסי
3 בינואר 19773 בינואר 1985
(8 שנים)
מחוז בחירה המחוז ה-4 בשנים 1977–1983
המחוז ה-6 בשנים 1983–1985
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לשלום (2007)
  • פרס דן דוד (2008)
  • פרס ג'יימס מדיסון (1993)
  • פרס רוג'ר רוול (2009)
  • פרס ג'ון מיור מטעם מועדון הסיירה (2007)
  • אלופי כדור הארץ (2007)
  • היכל התהילה של האינטרנט (2012)
  • Umweltmedienpreis (2006)
  • פרס ובי למפעל חיים (2005)
  • פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בינלאומי (2007)
  • מדליית ג'וזפה מוטה (2009)
  • מדליה לשירות הביטחון הלאומי
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים
  • פרס ג'יימס פארקס מורטון לבין-דתיות
  • פרס NAACP Image - פרס יושב הראש עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Al Gore Signature 3.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלברט ארנולד "אל" גור הבןאנגלית: .Albert Arnold "Al" Gore, Jr; נולד ב-31 במרץ 1948) הוא פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כסגן נשיא ארצות הברית תחת הנשיא ביל קלינטון, מ-20 בינואר 1993 עד 20 בינואר 2001. כחבר המפלגה הדמוקרטית, שירת גור קודם לכן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית וכסנאטור מטעם מדינת טנסי.

גור היה נבחר ציבור במשך 24 שנים בסך הכל. הוא נבחר למועמד למשרת כסגן הנשיא לצד המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ביל קלינטון, בבחירות 1992 והתמודד לקדנציה נוספת בבחירות 1996. בשנת 2000 התמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית מול ג'ורג' ווקר בוש מטעם המפלגה הרפובליקנית וזכה ברוב קולות הבוחרים בכלל ארצות הברית, אך הפסיד בקולות האלקטורים – בשל ניצחונו של בוש בפלורידה על חודם של מאות קולות בודדים שנקבע עקב החלטת בית המשפט העליון (שפסק בהפרש של ארבעה שופטים לעומת חמישה לטובת בוש) על הפסקת ספירת הקולות החוזרת במדינה. בחירות אלה נותרו אחת ממערכות הבחירות השנויות במחלוקת שידעה ארצות הברית והצמודות ביותר בתולדותיה.

עוד בתקופת היותו פוליטיקאי פעיל, וביתר שאת לאחר פרישתו, פעיל גור במאבק בהתחממות הגלובלית ובשינוי האקלים – ועל כך זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2007, יחד עם הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים. גור הוא המייסד והיו"ר הנוכחי של הפרויקט להסבת מקורות האנרגיה של ארצות הברית, חבר במועצת המנהלים של אפל ויועץ בכיר לגוגל[1]. גור הוא גם שותף בחברת ההון-סיכון קליינר פרקינס, העומדת בראש קבוצת פתרונות שינוי האקלים[2]. הוא שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת מרכז-טנסי, בית הספר ללימודי עיתונאות של אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת פיסק ואוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס[1]. בעבר כיהן גם במועצת המנהלים של מכון המשאבים העולמי[3].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע, ילדות וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל גור בבית הספר סנט אלבני ב-1965.

גור נולד ב-31 במרץ 1948 בוושינגטון הבירה[4], השני מבין שני ילדיהם של אלברט גור האב, איש המפלגה הדמוקרטית, שנבחר לבית הנבחרים מטעם טנסי בשנים 19391953 וכיהן כסנאטור מטעם טנסי בשנים 19531971, ושל פאולין (לבית לאפון) גור, אשר הייתה עורכת דין[5]. גור הוא צאצא של מהגרים סקוטים מאלסטר שהתיישבו לראשונה בווירג'יניה באמצע המאה ה-17 ונעו מערבה לטנסי בעקבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית[6]. אחותו הגדולה ננסי לאפון גור נפטרה מסרטן ריאות ב-1984[7]. בסרט "אמת מטרידה" מתייחס גור למותה של ננסי שלאחריה חיסל אביו את גידול הטבק כגורם שהביא אותו להכרה, שיש להבין את גורמי הסיכון ולנסות למנוע אותם, הכרה שחלה אצלו מאוחר יותר גם באשר לנושא התחממות כדור הארץ.

במהלך שנת הלימודים הוא התגורר עם משפחתו במלון פיירפקס בוושינגטון הבירה ובמהלך חודשי הקיץ הוא עבד בחווה המשפחתית בקרטגו, אשר בטנסי, בה גידלו בני הזוג גור טבק, חציר ובקר[8]. גור למד בבית הספר סנט אלבני. הוא היה הקפטן של נבחרת הכדורגל, זרק דיסקוס עבור קבוצת האתלטיקה והשתתף בכדורסל, אמנות ומדעי הממשל[5][8]. הוא סיים את לימודיו במקום ה-25 בכיתה של 51, פנה ללימודים גבוהים במכללה של אוניברסיטת הרווארד, והתקבל לאחר שעבר את מבחני הקבלה הנדרשים[9]. גור נרשם למכללת הרווארד ב-1965; הוא בתחילה תכנן ללמוד תואר בספרות אנגלית ולטינית אך מאוחר יותר החליט ללמוד מדעי ממשל[9]. כבר ביומו השני בקמפוס, הוא החל בקמפיין למועצת הסטודנטים הראשונה ונבחר לנשיאה[10]. גור היה קורא נלהב שהתאהב בתיאוריות מדעיות ומתמטיות[10], אך הוא לא הצליח בשיעורי מדעים ונמנע מלקחת שיעורים במתמטיקה[9]. במהלך השנתיים הראשונות שלו, הציונים שלו הציבו אותו בחמישית התחתונה של כיתתו.

במהלך שנתו השנייה, הוא בילה הרבה מזמנו בצפייה בטלוויזיה, במשחקי ביליארד ומדי פעם בעישון קנאביס. בהמשך הוא הפך להיות מעורב יותר בלימודיו, וציוניו השתפרו בהתאם. בשנתו האחרונה, הוא למד בשיעור עם אוקיינוגרף ותאורטיקן ההתחממות הגלובלית רוג'ר רוול, שעורר את התעניינותו של גור בהתחממות כדור הארץ ובנושאים סביבתיים אחרים[11]. לגור ניתן ציון A בתזה - עבודת הגמר שלו, "השפעת הטלוויזיה על התנהלות הנשיאים, 1947–1969". גור סיים לימודי תואר ראשון בממשל באוניברסיטת הרווארד ביוני 1969[12].

גור למד בקולג' בעידן ההפגנות הנרחבות של סטודנטים ברחבי ארצות הברית נגד התמשכות מלחמת וייטנאם. הוא עצמו התנגד למלחמה, אבל הוא לא הסכים עם השיטות שבהן השתמשה תנועת מחאת הסטודנטים. הוא חשב שזה צעד ילדותי להשתמש באוניברסיטה פרטית כמקום לפרוק כעס על המלחמה[10]. הוא וחבריו לא השתתפו בהפגנות בהרווארד. ג'ון טייסון, שותף לדירה שלו בקמפוס, נזכר מאוחר יותר כי: "לא בטחנו הרבה בתנועות הללו... היינו חבורה די מסורתית של בחורים, חיוביים לזכויות אזרח וזכויות נשים אבל רשמיים, שעברו טרנספורמציה על ידי המהפכה החברתית במידה מסוימת אבל לא נשאו לחיקם תמיכה בתנועה שנדמה לנו שהיא מזיק למדינה[13]." גור עזר לאביו לכתוב כתובת נגד מלחמה לוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1968, אך נשאר עם הוריו בחדר המלון שלהם במהלך ההפגנות האלימות.

שירות במלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גור בביין הואה ככתב במלחמת וייטנאם, מצוות לבריגדת ההנדסה העשרים.

באותה תקופה ארצות הברית השתתפה במלחמת וייטנאם והנהיגה גיוס חובה חלקי שאיפשר לבעלי קשרים להתחמק משירות[14]. כשגור סיים את לימודיו ב-1969, הוא הפך מיד לנתון לגיוס חובה. אביו, שהיה מבקר קולני נגד מלחמת וייטנאם, עמד בפני מערכת בחירות מחודשות לסנאט ב-1970. גור החליט בסופו של דבר שגיוס לצבא יהיה המסלול הטוב ביותר בין שירות ארצו, ערכיו ואינטרסים אישיים. למרות שכמעט כל חבריו לכיתה בהרווארד נמנעו מהגיוס והשירות בווייטנאם[15], גור האמין שאם ימצא דרך לעקוף את השירות הצבאי, הוא יעניק תירוץ להשמצה פוליטית בידי היריב הרפובליקני של אביו[16]. לפי הביוגרפיה של הסנאט על גור, "הוא הופיע במדים בפרסומות של אביו בקמפיין, שאחת מהן הסתיימה בייעוץ של אביו: 'בן, תמיד תאהב את ארצך'[17]". למרות זאת, גור האב הפסיד בבחירות ליריבו ביל ברוק.

גור אמר שסיבה נוספת שלו להתגייס הייתה שהוא לא רצה שמישהו עם פחות אפשרויות ממנו יגויס במקומו[18]. השחקן טומי לי ג'ונס, בן בית לשעבר של גור במכללת הרווארד, נזכר שגור אמר ש"אם הוא מצא דרך מפוארת להימנע מגיוס, מישהו אחר יגויס במקומו[19][10]." גם יועצו בהרווארד, ריצ'רד נוישטדט, הצהיר כי גור החליט, "שהוא יצטרך ללכת כמתגייס משום שלדבריו, 'בטנסי, זה מה שרוב האנשים צריכים לעשות'[16]". באוגוסט 1969 התגייס לצבא ארצות הברית. לאחר גיוסו גור חזר לקמפוס האנטי-מלחמתי של הרווארד במדים בכדי להיפרד מחבריו, וסטודנטים רבים "לעגו" לו[10]. מאוחר יותר אמר שהוא נדהם מ"השדה הרגשי של שליליות וחוסר הסכמה ומבטים נוקבים שבהחלט הרגישו כמו שנאה אמיתית" מצידם של הסטודנטים.

גור עבר הכשרה בסיסית בפורט דיקס מאוגוסט עד אוקטובר, ולאחר מכן הוקצה להיות עיתונאי בפורט ראקר, אלבמה[16]. באפריל 1970 הוא זכה בתואר "חייל החודש" של פורט ראקר. פקודת שליחתו של גור לווייטנאם "נעצרה" למשך זמן מה ובמשפחת גור חשדו כי הדבר נובע מחשש של ממשל ניקסון שאם יקרה לו משהו בעת שירות, אביו יזכה בקולות אוהדים רבים[16]. לבסוף הוא נשלח לדרום וייטנאם ב-2 בינואר 1971, לאחר שאביו איבד את מושבו בסנאט במהלך הבחירות לסנאט ב-1970, והפך לאחד "מבין כתריסר בלבד מתוך 1,115 בוגרי הרווארד במחזור 69' ש"הלכו לווייטנאם[20][21]". גור הוצב בחטיבת המהנדסים ה-20 בביין הואה והיה עיתונאי מטעם ה-The Castle Courier[22]. הוא שוחרר משירות קבע במאי 1971[7]. נכון לשנת 2021, הוא הפוליטיקאי היחיד שזכה ברוב קולות הבוחרים בבחירות לנשיאות ששירת בווייטנאם[23]. על תקופת שירותו הצבאית, גור הצהיר מאוחר יותר, "לא עשיתי את המיטב, או הסתכנתי בסכנה החמורה ביותר. אבל הייתי גאה ללבוש את מדי המדינה שלי[19]."

קריירה עיתונאית, נישואים ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואי אל גור עם מרי "טיפר" אייצ'סון-גור ב-19 במאי 1970, בקתדרלה הלאומית של וושינגטון הבירה.

גור היה "מיואש" לאחר שובו מווייטנאם. בעקבות ההפסד הפוליטי של אביו בבחירות לסנאט, פגש גור בהתנגדות נחרצת יותר מבית שלא להמשיך בשירותו[20]. למרות שהוריו רצו שהוא ילך לבית ספר למשפטים, גור למד לראשונה בבית הספר התאולוגי של אוניברסיטת ואנדרבילט (1971–1972) במלגה של קרן רוקפלר לאנשים שמתכננים קריירה חילונית. מאוחר יותר אמר שהוא נסע לשם לשם חקר "נושאים רוחניים[24]", וכי "קיווה להבין את העוולות החברתיות שאתגרו את אמונותיו הדתיות[25]." הוא למד שנה בבית ספר, ואז החל לעבוד כעיתונאי. ב-1971, גור גם החל לעבוד במשמרת לילה בעיתון "טנסיאן" ככתב חוקר[26]. חקירות השחיתות שלו בקרב חברי המועצה העירונית של נאשוויל הביאו למעצר והעמדה לדין של שני חברי מועצה בגין עבירות נפרדות[20].

גור מתגורר בנאשוויל שבמדינת טנסי, ומנהל חווה חקלאית באזור קרתגו. במשך 40 שנה היה נשוי למרי אליזבת אייצ'סון, הידועה בכינוי "טיפר"–פסיכולוגית, צלמת ומייסדת הארגון PMRC, אשר פעל בשנות השמונים למען הגברת השליטה של הורים על מוזיקה אליה נחשפים ילדים המכילה תכנים אלימים, וגם הייתה פעילה למען זכויותיהם של ילדים, חולים ונשים במצוקה. הזוג הם בפטיסטים אדוקים. ב-1 ביוני 2010 הודיעו בני הזוג על כך שהחליטו להיפרד. לזוג גור ארבעה ילדים ושלושה נכדים – קרינה (ילידת 1973, נשואה לדרו שיף ואם לוואייט, אנה ואוסקר), קריסטין (ילידת 1977), שרה (ילידת 1979) ואל (יליד 1982).

אל גור מנהל אורח חיים טבעוני[27]. ב-1974 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ואנדרבילט בנאשוויל שבטנסי לאחר שעצר את פעילותו בשירות העיתון "טנסיאן". החלטתו להיות עורך דין הייתה תוצאה חלקית של תקופת פעילותו כעיתונאי, שכן הוא הבין שאמנם הוא יכול לחשוף שחיתות, אבל לא יכול לשנות את המערכים המדיניים והחוקיים שהיא עומדת מעליהם[24]. גור לא סיים את לימודי המשפטים, והחליט בפתאומיות, ב-1976, להתמודד על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית, כאשר גילה שהמושב הקודם שבו כיהן אביו בעבר עומד להתפנות[28].

שירותו בקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הנבחרים (1976–1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיון עם חבר בית הנבחרים אל גור מ-1977, זמן קצר לאחר שנבחר לראשונה לבית הנבחרים.
נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בביקור באוק רידג' בשנת 1978. הוא מלווה על ידי נציג בית הנבחרים אל גור (מימין).

גור עזב את לימודי המשפטים במרץ 1976, במטרה להתמודד על מושב בבית הנבחרים מטעם טנסי. גור החל לכהן בקונגרס האמריקני בגיל 28 ונשאר שם במשך 16 השנים הבאות, וכיהן הן בבית הנבחרים (19771985) והן בסנאט (1985–1993)[26]. גור בילה סופי שבוע רבים בטנסי, התדיין והתייעץ עם בוחריו[5]. בסוף פברואר 1976, נציג בית הנבחרים מטעם טנסי, ג'ו ל. אבינס, הודיע על פרישתו במפתיע מהקונגרס, מהלך שהפך את מושב מחוז הקונגרס ה-4 של טנסי, שאליו נבחר אלברט גור האב בשנת 1953, לפתוח בפני בחירות. בתוך שעות לאחר שהמוציא לאור של "טנסיאן", ג'ון סייגנטלר האב, התקשר אליו כדי לומר לו שהודעת הפרישה מתקרבת[28], החליט גור לעזוב את בית הספר למשפטים ולהתמודד לבית הנבחרים.

גור זכה בפריימריז הדמוקרטים למחוז בבחירות המתקרבות עוד ב-1976 עם "32 אחוז מהקולות, שלושה אחוזים יותר מיריבו השני לו, ועמד מולו רק מועמד עצמאי אחד בבחירות, כך שבסופן זכה ב-94 אחוזים מסך קולות הבוחרים[29]. הוא נבחר לתפקיד ארבע פעמים–בשנים 1976, 1978, 1980 ו-1982[29]. בתקופת כהונתו בקונגרס, גור נחשב ל"מתון" שאחת התייחס לעצמו כ"מתון רעשני"[30] המתנגד למימון פדרלי של הפלות ואשר הצביע נגד איסור על מכירת נשק בין מדינות. ב-1981 צוטט גור כאומר לגבי הומוסקסואליות, "אני חושב שזה לא בסדר", ו"אני לא מתיימר להבין את זה, אבל זה לא סתם עוד סגנון חיים אופציונלי נורמלי". הוא הוסיף גם לומר שהוא לא ייקח כספים לקמפיין מטעמם של ארגונים חברתיים הפועלים בעבור זכויות להט"ב. למרות שהוא שמר על עמדה נגד הומוסקסואליות ונישואים של זוגות מאותו המין בשנות ה-80, גור אמר ב-2008 כי הוא חושב ש"גברים ונשים להט"בים צריכים להיות בעלי אותן זכויות כמו גברים ונשים הטרוסקסואלים[31]." מעמדו כמתון השתנה עם השנים כאשר פנה לאגף היותר ליברלי וההנהגתי של המפלגה הדמוקרטית.

בתקופתו בבית הנבחרים, גור ישב בוועדות האנרגיה והמסחר ובוועדות המדע והטכנולוגיה, וכיו"ר ועדת המשנה לפיקוח וחקירות של ועדת המדע במשך ארבע שנים[29]. הוא גם ישב בוועדת המודיעין של בית הנבחרים ובשנת 1982, הציג את תוכנית גור לבקרת נשק, כדי "להפחית את הסיכויים לתקיפה גרעינית ראשונה על ידי כריתת משגרים הנושאים ראשי נפץ מרובים והצבת משגרים ניידים עם ראש נפץ אחד[17]". בזמן שהותו בסנאט, הוא ישב במשרדי ביטחון המולדת ועניינים ממשלתיים, הכללים והמינהל ובוועדות השירותים המזוינים. לאחר הצטרפותו לבית הנבחרים, ערך גור את הדיונים הראשונים בקונגרס על שינויי האקלים, והיה שותף לשימועים בנושא פסולת רעילה והתחממות של כדור הארץ[32][33]. הוא המשיך לדבר על הנושא לאורך כל שנות ה-80[34]. בשנת 1990, הסנאטור גור ניהל ועידה בת שלושה ימים עם מחוקקים מלמעלה מ-42 מדינות שביקשו ליצור תוכנית מרשל עולמית, "שבמסגרתה מדינות מתועשות יסייעו למדינות מתפתחות ולמדינות עולם שלישי לצמוח בבחינה כלכלית תוך כדי הגנה על הסביבה[35]."

בסנאט (1984–1993)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984, גור התמודד בהצלחה על מושב בסנאט האמריקאי, שהתפנה בעקבות פרישתו של מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט הווארד בייקר. הוא לא עמד מול יריבים מטעם מפלגתו בפריימריז וזכה ברוב סוחף בבחירות לסנאט מול יריבו הרפובליקני, למרות העובדה שהנשיא הרפובליקני רונלד רייגן סחף את טנסי במסע הבחירות מחדש שלו באותה שנה. גור הביס את המועמד הרפובליקני לסנאט ויקטור אש, ואת הרפובליקני-עצמאי, אד מקאטיר, מייסד ארגן שמרני-נוצרי שנועד במקור לתמוך בבחירתו של רייגן לנשיאות ב-1980. ב-1990 זכה בניצחון סוחף בבחירות לכהונה שנייה בסנאט כאשר התמודד מולו ראש עיריית נוקסוויל לשעבר, ויליאם הוקינס[36]. בסוף שנות ה-80 יזם חוק לשדרוג תשתיות המחשוב והתקשורת, שהתקבל בדצמבר 1991 ותרם להתפתחות האינטרנט. גור הציג את חוק מחקר רשת מחשבי העל משנת 1986. הוא גם נתן חסות לשימועים על האופן שבו ניתן להשתמש בטכנולוגיות מתקדמות בתחומים כמו תיאום התגובה של סוכנויות ממשלתיות לאסונות טבע ומשברים אחרים[37]. כסנאטור, גור החל לגבש את "חוק המיחשוב בביצועים גבוהים מ-1991" (המכונה בדרך כלל "חוק גור") לאחר ששמע את הדו"ח לקראת רשת מחקר לאומית מ-1988 שהוגש לקונגרס על ידי קבוצת מתכנתים בראשות פרופסור למדעי המחשב מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, לאונרד קליינרוק, אחד היוצרים המרכזיים של ה-ARPANET[38][39]. הצעת החוק התקבלה ב-9 בדצמבר 1991, והובילה לתשתית המידע הלאומית (NII) אותה כינה גור כ"אוטוסטרדת המידע[40]."

בשנת 1988 התמודד גור על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, אך הפסיד למייקל דוקאקיס, מושל מסצ'וסטס. בזמן כהונתו בסנאט, הוא ישב בוועדות הביטחון המולדת והעניינים הממשלתיים, הכללים והמנהל והשירותים המזוינים. גור היה אחד מחברי הקונגרס הדמוקרטיים שהצביעו בעד היציאה למלחמת המפרץ, בניגוד לעמדת המפלגה. גור היה אחד מעשרה סנאטורים דמוקרטים שהצביעו בעד היציאה למלחמת המפרץ[17]. במהלך כהונתו בבית הנבחרים, גור הצביע בעד הצעת החוק הקובעת את יום מרטין לותר קינג כיום חג פדרלי[41]. גור הצביע נגד מועמדותו של ויליאם רנקוויסט לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, וכן נגד המועמדויות של רוברט בורק וקלרנס תומאס הרפובליקנים גם כן לבית המשפט העליון של ארצות הברית.

ב-3 באפריל 1989, אל, טיפר ובנם אלברט בן השש עזבו משחק בייסבול. אלברט רץ מעבר לכביש שחצה את הרחוב כדי לראות את חברו ונפגע ממכונית. הוא נזרק 9 מטרים ולאחר מכן התגלגל לאורך המדרכה עוד 6 מטרים[5]. מאוחר יותר נזכר גור: "רצתי לצדו והחזקתי אותו וקראתי בשמו, אבל הוא נותר ללא תנועה, רפוי ודומם, ללא נשימה או דופק... עיניו היו פקוחות במבט אשר מבשר מוות, והתפללנו, שנינו, בעוד רק קולי שלי נשמע[5]." אלברט טופל על ידי שתי אחיות שנכחו באזור בעת שאירעה התאונה. בני הזוג גור בילו את החודש הבא בבית החולים ביחד עם בנם אלברט במסגרת תהליך השיקום שלו. גור הגיב על כך מאוחר יותר: "חיינו היו מלאים במאבק להשבת גופו ורוחו[5]." אירוע זה היה טראומה נפשית אישית בעבור גור ובעבור משפחתו[5]. באוגוסט 1991, גור הודיע כי התאונה הובילה לכך שלא התמודד בבחירות לנשיאות ב-1992. גור הצהיר: "הייתי רוצה להיות נשיא... אבל אני גם אבא, ואני מרגיש את האחריות העמוקה שלי כלפי ילדי... לא הרגשתי נכון לקרוע את עצמי מהמשפחה שלי במידה הדרושה בקמפיין לנשיאות[42]." במהלך תקופה זו, גור כתב את 'כדור הארץ באיזון' (Earth in the Balance), רישום שפורסם והפך לספר הראשון שנכתב על ידי סנאטור אמריקאי מכהן שנכנס לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס מאז 'דיוקנאות באומץ' של ג'ון פיצג'רלד קנדי.

מועמדות מוקדמת לנשיאות ולסגנות (1988–1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לנשיאות 1988[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות המקדימות הדמוקרטיות
ינואר עד יוני 2000
  אל גור
צירים
374
1,023
1,792
קולות
3,190,992
6,941,816
10,024,101
1988DemocraticPresidentialPrimaries.svg

גור היה מועמד במהלך הבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית נגד מועמדים כגון ג'ו ביידן, גארי הארט, דיק גפהארדט, פול סיימון, ג'סי ג'קסון ומייקל דוקאקיס (אשר זכה בסופו של דבר במועמדות המפלגה). גור נשא ניצחונות בשבע מדינות במהלך הפריימריז, וסיים במקום השלישי הכללי. למרות שגור הכחיש בתחילה כי בכוונתו להתמודד, מועמדותו הייתה נושא להשערות מצידם של גופי תקשורת שונים. באותה תקופה הוא היה בן 39, מה שהפך אותו ל"מועמד הנשיאותי בעל סיכוי רציני לנצח הצעיר ביותר מאז ג'ון קנדי[8]." ברשת CNN צוין כי "בשנת 1988, לראשונה, 12 מדינות דרום יערכו את הפריימריז שלהן באותו יום, שכונה "סופר שלישי". גור חשב שהוא יהיה המתמודד הרציני היחיד בדרום; הוא לא סמך על ג'סי ג'קסון[43]."

ג'קסון ניצח את גור בפריימריז בקרוליינה הדרומית, וזכה ב"יותר ממחצית הקולות בהצבעה הכוללת, פי שלושה מזה של יריבו השני לו, הסנאטור גור[44]. לאחר מכן, גור נשא תקווה גדולה לקראת יום שלישי הגדול, שבו חילקו את ההצבעה הדרומית: ג'קסון ניצח במדינות אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי ווירג'יניה; גור ניצח בארקנסו, קרוליינה הצפונית, קנטקי, נבדה, טנסי ואוקלהומה[45]. גור זכה מאוחר יותר לתמיכתו של ראש עיריית ניו יורק אד קוץ' שנשא תמיכה בגור בעקבות עמדותיו בתחום מדיניות חוץ בעד מדינת ישראל. לצד זאת, קוץ' יצא בהתקפות פוליטיות נגד ג'קסון. הצהרות אלו הציבו את גור באור שלילי, והובילו מצביעים להתרחק מגור כך שקיבל רק 10% מהקולות בפריימריז במדינת ניו יורק. לאחר מכן פרש גור מהמירוץ. עיתון ה"ניו יורק טיימס" אמר כי גור איבד תמיכה בין לבין בשל התקפותיו הפוליטיות נגד ג'קסון, דוקאקיס ומועמדים אחרים[46].

גור הצליח בסופו של דבר לשבור את הקרח עם ג'קסון, שתמך במועמדותו שלו ושל ביל קלינטון בבחירות ב-1992 ו-1996, ותמך בגור ובג'ו ליברמן במהלך הבחירות לנשיאות ב-2000[47][48]. המדיניות של גור השתנתה באופן מהותי בשנת 2000, באופן ששיקף את שמונה השנים שלו כסגן הנשיא[49].

הבחירות לנשיאות 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

גור היסס בתחילה להיות חברו למועמדותו של ביל קלינטון בבחירות לנשיאות ב-1992, אך לאחר התנגשות עם ממשל ג'ורג' הרברט ווקר בוש בנושא שינוי האקלים, הוא החליט לקבל את ההצעה[50]. קלינטון הצהיר כי בחר בגור בשל ניסיונו במדיניות החוץ, עבודתו בתחום שימור הסביבה ומחויבותו האישית למשפחתו[51][52]. הבחירה של קלינטון בגור כמועמדו לסגנות הנשיא זכתה לביקורת כלא שגרתית מכיוון שבמקום לבחור בשותף למירוץ שיגוון את ההצבעה, קלינטון בחר באדם תושב דרום ארצות הברית שחלק את האידאולוגיות הפוליטיות שלו והיה כמעט בן גילו של קלינטון[51]. ראש הלשכה בוושינגטון בעיתון בולטימור סאן, פול ווסט, הציע מאוחר יותר כי "אל גור חולל מהפכה בדרך שבה ממנים סגני נשיא. כשהצטרף לכרטיס ההצבעה של ביל קלינטון, הו הפר את הכללים הישנים. מגוון אזורי? לא עם שני דרומיים ממדינות שכנות. איזון אידאולוגי? כמה מתונים שמאלה מהמרכז... ועדיין, גור נחשב על ידי האסטרטגים הפוליטיים בשתי המפלגות כסגן הנשיא הטוב ביותר מזה 20 שנה לפחות[53]."

קלינטון וגור קיבלו את המועמדות בוועידה הלאומית הדמוקרטית ב-17 ביולי 1992[54][55]. הניו יורק טיימס כינה את המועמדות ככרטיס דור הבייבי בום, וציין כי אם ייבחרו, קלינטון וגור, בגילאי 45 ו-44 בהתאמה, יהיו "הצוות הצעיר ביותר שהגיע לבית הלבן בתולדות המדינה[51]." גור עצמו כינה את מועמדותם מועמדות "דור חדש של מנהיגות[56]." המועמדות של קלינטון וגור גדלה בפופולריות לאחר שהמועמדים נסעו עם נשותיהם, הילרי וטיפר, בנסיעה של שישה ימים, 1,600 קילומטרים באוטובוס, מניו יורק לסנט לואיס, לנאום ולפגוש בתומכים לחיזוק קמפיין הבחירות[57]. גור היה מעורב בעימותים גם עם המועמדים האחרים לסגנות הנשיא, דן קוויל (סגנו של הנשיא בוש) וג'יימס סטוקדייל (המועמד לסגנות לצד רוס פרו). בסופו של דבר, פיצול ההצבעה הרפובליקנית לנוכח מועמדותו של רוס פרו אפשרה את ניצחונם של קלינטון וגור הדמוקרטים.

סגן נשיא ארצות הברית (1993–2001)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל גור כסגן הנשיא, 1994
סגן הנשיא גור עם הנשיא ביל קלינטון

בעקבות ניצחונם בבחירות גור הושבע לתפקיד סגן הנשיא ה-45 ב-20 בינואר 1993, והם נבחרו לתקופת כהונה שנייה בבחירות 1996. אל גור שימש כסגן נשיא לאורך כל תקופת ממשל קלינטון. בתחילת הקדנציה הראשונה הם פיתחו "הסכם בן שני עמודים המתאר את מערכת היחסים בין הנשיא וסגנו." קלינטון התחייב לפגישות צהריים קבועות; הוא הכיר בגור כיועץ ראשי בנושא מועמדויות ומינה כמה מהיועצים הראשיים של גור לתפקידי מפתח בבית הלבן. קלינטון עירב את גור בקבלת החלטות במידה חסרת תקדים עבור סגן נשיא. באמצעות התדיינות בארוחות צהריים שבועיות ושיחות יומיות שלהם, הפך גור ל"יועץ הראשי הבלתי מעורער של הנשיא[17]." עם זאת, גור נאלץ להתחרות עם הגברת הראשונה הילרי בתחום ההשפעה על הנשיא קלינטון, החל כשהיא מונתה לכוח המשימה של שירותי הבריאות ללא התייעצות של גור. בעיתון "ואניטי פייר" נרשם כי "כישלונו של הנשיא קלינטון להסתמך על סגן הנשיא שלו מהווה סימן מובהק למסדר הניקור האמיתי[58][59].

לגור היה עניין מיוחד בצמצום "בזבוז" והונאות בממשל הפדרלי ודגל בצמצום גודל הבירוקרטיה והרכבים של תקנות. נשיאותו של קלינטון עמדה בסימן התערבות ממשלתית מעטה בהתנהלות הכלכלית ובצמיחה של אותה כלכלה אמריקאית. לדברי הכלכלן לסלי באד, הצלחה כלכלית זו נבעה, בין השאר, מתפקידו המתמשך של גור כ"דמוקרט אטרי", המקדם את הפיתוח של טכנולוגיית המידע, שהובילה לבועת הדוט-קום (בועה כלכלית שהתקיימה בין 19952001)[60]. קלינטון וגור עירבו את הממשל הפדרלי בתכנון משרדים כדי לממן מחקר ש"יציף את הכלכלה בסחורות ושירותים חדשניים, העלאת רמת השגשוג הכללית וחיזוק התעשייה האמריקאית[61]." המטרה הכוללת שלהם הייתה לממן את הפיתוח של "רובוטיקה, כבישים ותשתיות, ביוטכנולוגיה, כלי מכונות, רכבות ריחוף מגנטיות, תקשורת אל-חוטית, סיבים אופטיים ורשתות מחשבים לאומיות. כמו כן, הוגדרה שורה של טכנולוגיות בסיסיות כמו הדמיה דיגיטלית ואחסון נתונים." המבקרים טענו כי היוזמות "יפגעו וינפחו את הקונגרס כך שייצרו קטגוריות חדשות לגמרי של בירוקרטיה פדרלית המקשה על קיום וקידום עסקים."

במהלך כהונתו כסגן הנשיא קידם גור את המונח, שהפך בעקבותו לפופולרי, "אוטוסטרדת המידע" - אשר הפך לשם נרדף בעבור האינטרנט[61]. ב-29 במרץ 1994, בנאום באוניברסיטת ג'ורג'טאון, נאם גור על רפורמה ממשלתית ונשא הרצאה שכותרתה "העבודה החדשה של המנהל הפדרלי". גור דיבר על האופן שבו הטכנולוגיה משנה את אופי הממשל, המנהל הציבורי וההנהלה בכלל, וציין כי בעוד שבעבר היו נחוצים מבנים היררכיים עמוקים לניהול ארגונים גדולים, הטכנולוגיה הציעה גישה מדויקת ויעילה יותר למידע, ובכך הקלה על תפקודם של מבני ניהול[62][63]. ממשל קלינטון-גור השיק גם את האתר הרשמי הראשון של הבית הלבן בשנת 1994 ואת גרסאותיו הבאות עד שנת 2000. במהלך 1993 ותחילת 1994, גור נעזר בממשל כדי לתמוך באימוץ ה-Clipper Chip, טכנולוגיה שפותחה על ידי הסוכנות לביטחון לאומי שנועדה לספק גישה לאכיפת החוק לתקשורת מוצפנת. לאחר התנגדויות פוליטיות וטכניות, היוזמה בוטלה למעשה[64].

גור היה מעורב גם ביוזמות סביבתיות. הוא השיק את תוכנית GLOBE ביום כדור הארץ ב-1994, פעילות חינוך ומדע שלפי מגזין פורבס, "כללה שימוש נרחב באינטרנט כדי להגביר את המודעות של התלמידים לסביבתם[65]." בשנת 1998, החל גור לקדם תוכנית הוצאה לפועל של לוויין של נאס"א (Deep Space Climate Observatory) שיספק מבט קבוע על כדור הארץ, ומציין את הפעם הראשונה שתמונה כזו התבצעה מאז צילום השיש הכחול ממשימת אפולו 17 ב-1972[66]. גור ניהל משא ומתן ותמך מאוד בפרוטוקול אמנת קיוטו להפחתת גזי החממה, אך אמר עם שובו ממעמד החתימה על הפרוטוקול כי הממשל לא יגיש את אשרור האמנה לסנאט עד שהוא יתוקן כך שיכלול "השתתפות משמעותית של מדינות מפתח מתפתחות[67][68]", הסנאט העביר בעבר פה אחד (95 תומכים–0 מתנגדים) את החלטת בירד–הייגל, שהכריזה על התנגדות לכל אמנת גזי חממה שתגביל את הפליטות של ארצות הברית ללא הגבלות דומות על מדינות מתפתחות כגון הרפובליקה העממית של סין[69][70]. ממשל קלינטון סיים את תפקידו שלוש שנים לאחר מכן מבלי שהגיש את האמנה לאשרור.

כסגן הנשיא, גור עסק בעיקר בגיבוש המלצות לייעול כלכלי וארגוני של הממשל הפדרלי, בסיוע הרוב הרפובליקני בקונגרס, שהובילו לאיזון בתקציב הפדרלי, בקידום הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו שהתקבל בינואר 1994 ובקידום אמנת קיוטו. משנת 1998 גור תמך בפיתוח לוויין התצפית טריאנה של סוכנות החלל האמריקנית, שנועד לספק תמונות רצופות של כדור הארץ ולבצע מחקר בנושא הגנת הסביבה וההתחממות הגלובלית, אך שיגורו נדחה על ידי הרוב הרפובליקני בקונגרס. ממשל קלינטון רשם הישגים כלכליים רבים, בהם צמיחה רצופה של המשק האמריקני, גידול בהכנסות הפרטיות, צמצום בשיעורי המיסים, האבטלה, העוני, החוב הלאומי וההוצאות הממשלתיות והפיכת הגירעון הממשלתי לעודף. אך המיתון שהחל במרץ 2000 העיב על הישגיו.

במהלך שנות ה-90, גור התבטא בבחינה פוליטית בכמה נושאים. בנאום על מלחמת המפרץ ב-1992, גור הצהיר כי הוא ניסה פעמיים לגרום לממשלת ארצות הברית למשוך תמיכתה בממשל סדאם חוסיין, תוך שהוא ציין את השימוש של חוסיין בגזים רעילים נגד אזרחים עיראקים, תמיכתו בטרור ותוכנית הגרעין המתפתחת שלו, אך פגש בהתנגדות שהגיע לקיצה רק עם הפלישה העיראקית לכווית[71]. בעקבות מבצע אל-אנפאל, שבמהלכו חוסיין ביים התקפות גז חרדל וגז עצבים קטלניות על עיראקים-כורדים, גור היה שותף לחוק למניעת רצח עם משנת 1988, שנועד לקצץ בכל הסיוע שנשלח לעיראק. הצעת החוק הופלה בחלקה עקב שתדלנות אינטנסיבית של הקונגרס על ידי הבית הלבן בממשלי רייגן ובוש ואיום בווטו מצד הנשיא רייגן. בשנת 1998, בכנס של APEC בהנחיית מלזיה, גור תקף את ראש הממשלה מאהאטיר מוחמד[72].

זמן קצר לאחר מכן, גור נאלץ להתמודד גם עם שערוריית לוינסקי, שנסובה סביב רומן מחוץ לנישואים בין הנשיא קלינטון למתמחה בבית הלבן, מוניקה לוינסקי. גור הגן בתחילה על קלינטון, שלדעתו הוא חף מפשע, וקבע בעת ראיון כי "הוא נשיא המדינה! הוא חבר שלי... אני רוצה לבקש מכם עכשיו (הצופים), כל אחד מכם, להצטרף אליי לתמוך בו." לאחר הליך ההדחה של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, גור המשיך להגן עליו והצהיר, "הגדרתי את תפקידי בדיוק באותה צורה כבר שש שנים... לעשות כל מה שאני יכול כדי לעזור לו להיות הנשיא הטוב ביותר שאפשר[59]."

הבחירות לנשיאות ב-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000

מועמדות המפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות המקדימות הדמוקרטיות
ינואר עד יוני 2000
  אל גור
צירים
3,007
522
קולות
10,885,814
3,027,912
2000 Democratic presidential primaries.svg

דיבור על התמודדות פוטנציאלית במירוץ לנשיאות ב-2000 על ידי גור החל כבר בינואר 1998[73]. גור דן באפשרות לרוץ במהלך ראיון ב-9 במרץ 1999 עם המהדורה המאוחרת של CNN עם וולף בליצר. בתגובה לשאלתו של בליצר: "מדוע שהדמוקרטים, בהסתקלות על תהליך המינוי הדמוקרטי, יתמכו בך במקום בביל בראדלי", הגיב גור: ”אני אציע את החזון שלי כשהקמפיין שלי יתחיל. ויהיה זה מקיף וסוחף. ואני מקווה שהקמפיין יהיה משכנע מספיק כדי למשוך אליו אנשים. אני מרגיש שזה יהיה. אבל זה יופיע מהדיאלוג שלי עם העם האמריקאי. נסעתי לכל חלק במדינה הזו במהלך שש השנים האחרונות. במהלך השירות שלי בקונגרס של ארצות הברית, לקחתי יוזמה ביצירת האינטרנט. לקחתי יוזמה לקדם מגוון שלם של יוזמות שהוכחו כחשובות לצמיחה הכלכלית של ארצנו ולהגנה על הסביבה, כולל שיפורים במערכת החינוך שלנו.“

פרופסור ללימוד מדעי המידע ב-UCLA לשעבר, פיליפ א. אגר, והעיתונאי אריק בוהלר טענו ששלושה מאמרים ב-Wired News הובילו ליצירת האגדה האורבנית הנפוצה שגור טען כי "המציא את האינטרנט", שבאה בעקבות הראיון הזה[74][75]. בנוסף, טענו להגנתו אנשי מחשבים ועמיתים בקונגרס בעקבות הריאיון. חלוצי האינטרנט וינט סרף ובוב קאהן הצהירו כי "אנחנו לא חושבים, כפי שחלק מהאנשים טענו, שגור התכוון לטעון שהוא 'המציא' את האינטרנט. יתרה מכך, במוחנו אין ספק שבזמן שכיהן כסנאטור, היוזמות של גור השפיעו בצורה משמעותית ומיטיבה על האינטרנט שעודנו מתפתח[37]." מאוחר יותר ציין סרף: "אל גור ראה מה קרה עם חוק הכבישים הבין-מדיניים וחוק ההגנה הלאומיים משנת 1956, שאביו הציג כהצעת חוק צבאית. היו אלו הצעות חוק גדולות מאוד. הדיור עלה, צמיחה פרברית יוצאת דופן התקיימה, האזרחים יכלו להתנייד. גור היה מכוון לכוח של נטוורקינג הרבה יותר מכל אחד מעמיתיו בבית הנבחרים. יוזמותיו הובילו ישירות למסחור האינטרנט. ככה באמת מגיע לו קרדיט[76]."

בנאום בפני האגודה האמריקאית למדעי המדינה, יושב ראש בית הנבחרים הרפובליקני לשעבר, ניוט גינגריץ' הצהיר גם הוא: "למען ההגינות, זה משהו שגור עבד עליו זמן רב. גור הוא לא אבי האינטרנט, אבל גור הוא האדם שבמסגרת הקונגרס עבד בצורה הכי שיטתית כדי לוודא שנגיע לאינטרנט, והאמת היא - ועבדתי איתו החל מ-1978 כשהגעתי (לקונגרס), שנינו היינו חלק מ"קבוצת עתיד" - העובדה היא שבממשל קלינטון, העולם שדיברנו עליו בשנות ה-80 התחיל להתרחש בפועל[77]."

במהלך נאום שנשא ב-16 ביוני 1999, בקרתגו, טנסי, הכריז גור רשמית על מועמדותו לנשיאות. הנושא העיקרי שלטענתו עמד על הפרק בהליך המועמדות שלו היה לדבריו הצורך לחזק את מוסד המשפחה האמריקאית. בנאום, גור גם התרחק מביל קלינטון, שלדבריו שיקר לו[78]. גור "נעצר לזמן קצר" על ידי מפגינים שהיו פעילים בתחום מחלת האיידס בטענה שגור עובד עם תעשיית התרופות כדי למנוע גישה של מדינות עניות לתרופות והועלו שלטים שעליהם נכתב "תאוות הבצע של גור הורגת." נאומים נוספים נקטעו גם על ידי המפגינים. גור הגיב, "אני אוהב את המדינה הזו. אני אוהב את התיקון הראשון (חופש הביטוי)... הרשו לי לומר בתגובה לאלה שאולי בחרו בדרך לא הולמת להביע את עמדתם, שלמעשה משבר האיידס באפריקה הוא כזה שאמור לשבות את תשומת הלב של אנשים בארצות הברית וברחבי העולם." גור גם פרסם הצהרה שבה אמר כי הוא תומך במאמצים להוזיל את העלות של תרופות האיידס, בתנאי שהן "נעשות באופן העולה בקנה אחד עם הסכמים בינלאומיים[79][80]."

בעוד שדירוג התמיכה של ביל קלינטון עמד על כ-60%, מחקר שנערך באפריל 1999 של מרכז המחקר פיו מצא שהמשיבים סבלו מ"עייפות קלינטון" שבה "נמאס להם מכל הקשיים הקשורים בממשל קלינטון" כולל שערוריית לוינסקי ומשפט ההדחה. מושל טקסס והמועמד הרפובליקני לנשיאות, ג'ורג' ווקר בוש, הוביל על גור ב-54% לעומת 41% בסקרים באותה העת. יועציו של גור האמינו ש"שערוריית לוינסקי מנכרת מצביעים עצמאיים - במיוחד אמהות שעמדו על ערכים מסורתיים של שמרנות חברתית." כתוצאה מכך, הקמפיין הנשיאותי של גור הרחיק לכת להבדיל את עצמו מביל ומהמוניטין שלו והתקשה לנצל את ההצלחות הלגיטימיות של ממשל קלינטון. בנוסף, מועמדותה של הילרי קלינטון למושב הסנאט הפתוח בניו יורק החריפה את "המתחים המשולשים שניכרים בבית הלבן מאז 1993"[58].

גור התמודד עם אתגר מוקדם בבחירות המקדימות למועמדות הדמוקרטית מצד הסנאטור לשעבר מניו ג'רזי ביל בראדלי[78]. בראדלי היה המועמד היחיד שהתנגד לגור ונחשב ל"פנים חדשות" לבית הלבן[81]. גור אתגר את בראדלי לסדרה של עימותים[82]. גור יצא למתקפה במהלך הדיונים הללו והוביל לירידה בסקרים עבור בראדלי[83]. בוועידת איווה האיגודים המקצועיים הבטיחו את תמיכתם בגור, על אף השקעתו של בראדלי במדינה זו. גור המשיך וניצח בפריימריז בניו המפשייר 53%–47%. לאחר מכן גור סחף את כל הפריימריז ביום שלישי הגדול, בעוד שבראדלי סיים שני בהפרש רחב בכל מדינה. ב-9 במרץ 2000, פרש בראדלי מהמירוץ וצידד במועמדותו של גור לנשיאות. גור המשיך בסופו של דבר לזכות בכל מועמדויות הבחירות המקדימות, ובמרץ 2000 אף זכה בבחירות המקדימות הראשונות שנערכו אי פעם דרך האינטרנט, הפריימריז הנשיאותי למועמדות הדמוקרטית של אריזונה[84]. עד אז, הוא הבטיח לעצמו את המועמדות של מפלגתו.

מערכת הבחירות הכלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לנשיאות ארצות הברית
7 בנובמבר 2000
  אל גור
אלקטורים
271
266
קולות
47.9%
48.4%
ElectoralCollege2000.svg

באוגוסט 2000 בחר בג'ו ליברמן, סנאטור יהודי מטעם קונטיקט, כמועמדו לתפקיד סגן הנשיא. מבקרים רבים טענו שבחירתו של גור בליברמן נועדה להרחיק אותו עוד יותר מהשערוריות של הבית הלבן של קלינטון[85]. בתו של גור, קארנה, יחד עם שותפו לשעבר של אביה לדירה בהרווארד, טומי לי ג'ונס[86], הציעו רשמית את גור כמועמד הדמוקרטי לנשיאות במהלך הוועידה הלאומית הדמוקרטית ב-2000 בלוס אנג'לס, קליפורניה[87]. גור קיבל את מועמדות מפלגתו ודיבר על הנושאים העיקריים של מסע הבחירות שלו, והצהיר במיוחד על תוכניתו להרחיב את מדיקר לשלם עבור תרופות מרשם ולפעול למען מערכת בריאות אוניברסלית. זמן קצר לאחר הכינוס, גור עלה על שביל הקמפיין הלאומי לצידו של ליברמן. גור ובוש היו נתונים באותה העת במבוי סתום בסקרים[88]. הם השתתפו בשלושה עימותים בטלוויזיה. בעוד ששני הצדדים טענו לניצחון אחרי כל אחד מהם, גור ספג ביקורת קשה יותר לעומת בוש[89].

בליל הבחירות, רשתות חדשות קראו לראשונה כי גור ניצח בבחירות בפלורידה, מאוחר יותר חזרו בהן מהתחזית המוקדמת, ואחר כך נטען כי בוש ניצח בפלורידה, לפני שלבסוף חזרו בהן רשתות התקשורת גם מתחזית זו[90]. מזכירת המדינה הרפובליקנית של פלורידה, קתרין האריס, אישרה בסופו של דבר את ספירת הקולות של פלורידה עם רוב בעבור בוש[91]. גור תבע את הרשות המבצעת של פלורידה על כך והוביל לספירה מחדש של קולות הבחירות בפלורידה בתוך ארבע מחוזות צמודות במיוחד שקבעו את גורל הבחירה של כל המדינה. עקב התוצאות הצמודות בחבר האלקטורים במסגרת הבחירות, ספירה מחודשת זאת נועדה לקבוע מי הוא הנשיא הנבחר של ארצות הברית[92].

הספירה החוזרת בפלורידה נעצרה כמה שבועות לאחר מכן על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסק הדין, פסק דין בוש נגד גור, השופטים קבעו כי הספירה החוזרת של פלורידה נוגדת את חוקת ארצות הברית וכי לא ניתן היה להשלים ספירה חוזרת בעלת תוקף חוקתי מעבר למועד האחרון של 12 בדצמבר, אשר למעשה סיים את הספירה החוזרת. הצבעה 7–2 זו של שופטי העליון קבעה כי הסטנדרטים שבית המשפט העליון בפלורידה סיפק לספירה חוזרת נוגדים את החוקה עקב הפרות של סעיף ההגנה השוויונית של התיקון הארבעה עשר, ובנוסף קבע בפסיקה של 5–4 כי לא ניתן להשלים ספירה חוזרת בעלת תוקף חוקתי לאחר ה-12 בדצמבר. תיק משפטי זה למעשה העניק לג'ורג' ווקר בוש ניצחון של 537 קולות הפרש בפלורידה, וכתוצאה מכך את 25 הקולות האלקטורליים של פלורידה ואת הנשיאות[93]. תוצאות ההחלטה הביאו לכך שגור ניצח בהצבעה העממית בהפרש של כ-500,000 קולות ברחבי ארצות הברית, אך קיבל 266 קולות אלקטורליים לעומת 271 של בוש ( אלקטור אחד במחוז קולומביה נמנע[94]).

ב-13 בדצמבר 2000, הודה גור בהפסד הבחירות[95]. גור חלק מאוד על החלטת בית המשפט, אך בנאום הזיכיון שלו קבע כי "למען אחדותנו כעם וחוזקה של הדמוקרטיה שלנו, אני מביע את הוויתור שלי על המרוץ[96]." בעקבות הפסדו בבחירות גור פרש מהחיים הציבוריים.

פרישתו מהפוליטיקה והמאבק בשינוי האקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההפסד בבחירות פרש גור מן החיים הפוליטיים, והתפנה לעסוק בנושאי איכות הסביבה ושינוי אקלים, להם הקדיש תשומת לב רבה כבר בעת כהונתו בבית הנבחרים – היה ממקימי ה"סופרפונד" (Superfund) ב-1980 – קרן המקציבה כספים לניקוי קרקעות מזוהמות ברחבי ארצות הברית. בסוף שנות השמונים ערך גור ביקורים בקוטב הדרומי, ביערות האמזונס ובמקומות נוספים כחלק מלמידת השפעות שינויי האקלים על הסביבה. ב-1992 חיבר את הספר "כדור הארץ על כף המאזניים – אקולוגיה ורוח האדם" (Earth in the Balance: Ecology and the Human Spirit) שהיה לרב-מכר. החל משנת 2001 משמש גור מרצה אורח באוניברסיטאות קולומביה, מרכז טנסי, קליפורניה ופיסק, ובאותה שנה מונה לסגן יושב ראש חברת ההשקעות האמריקנית מטרופוליטן וסט. בשנת 2003 מונה לחבר מועצת המנהלים של חברת אפל, ובשנת 2004 ייסד את חברת ההשקעות GIM. ב-2005 ייסד גור את רשת הטלוויזיה קארנט (Current), אשר פנתה לקהל צעיר. בינואר 2013 נמכרה הרשת לאל-ג'זירה. גור משמש כיועץ להנהלת חברת גוגל.

בנוסף לחיבורים שפרסם בנושאי הגנת הסביבה, מרבה גור גם לפעול ולהרצות בנושא. בשנת 2006 יצר וכיכב בסרט התיעודי "אמת מטרידה", העוסק בהתחממות הגלובלית הנגרמת על ידי בני האדם[97]. הסרט, בהפקת חברת סרטי פרמאונט ובבימוי דייוויס גוגנהיים, זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר ובפרס נוסף לשיר הנושא הטוב ביותר. בדצמבר 2015 השתתף אל גור בוועידת פריז ולקח חלק בפעילות שקידמה את השגת הסכם פריז לבלימת שינויי האקלים. לאחר הבחירות לנשיאות בארצות הברית, וערב כניסתו של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ לתפקידו, נפגש אל גור עם ביתו איוונקה, וניסה לשכנעה להמשיך ולתמוך בהסכם פריז. לאחר שטראמפ הודיע על פרישת ארצות הברית מההסכם, שב גור לבקר אותו ובנושא זה[98]. בינואר 2017 עלה לאקרנים לראשונה סרט ההמשך ל"אמת מטרידה", בבימויים של בוני כהן וג'ון שנק, שהציג בעיקר פתרונות אפשריים לשינויי האקלים ולהתמודדות איתם.

מעורבות במערכות בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל גור בטקס קבלת פרס נובל

החל מ-2002 פנה גור בביקורת פומבית על פעולות שונות של ממשל בוש הבן. לאחר שהכריז שלא יתמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2004, גור תמך במושל ורמונט הווארד דין בדצמבר 2003, שבועות לפני הפריימריז הראשון של מחזור הבחירות[99]. נגד גור הופנתה על כך ביקורת, מכיוון שהייתה ציפייה שיתמוך בליברמן (גור הפנה עורף כלפי ליברמן בעקבות תמיכתו של האחרון במלחמת עיראק)[100]. הקמפיין של דין הפך במהרה למטרה להתקפות ולבסוף התמוטת, כאשר התמיכה המוקדמת של גור נרשמה כגורם לנפילה. מאוחר יותר, ממרץ 2004, גור תמך בג'ון קרי ונתן לקרי 6 דולר מיליון כספי מימון קמפיין שנותרו מקמפיין 2000 של גור שלא צלח[101]. גור גם פתח את הוועידה הלאומית הדמוקרטית של 2004[102].

במהלך הפריימריז של 2008, גור נשאר נייטרלי כלפי כל המועמדים מה שהוביל לספקולציות שהוא ייצא מוועידה לאומית דמוקרטית בתיווך כ"מועמד לפשרה" אם המפלגה תחליט שאינה יכולה למנות מועמד אחר[103]. הסנאטור טד קנדי דחק בגור לתמוך בסנאטור ברק אובמה למרות שגור סירב[59]. כאשר אובמה הפך למועמד הדמוקרטי לכאורה לנשיאות ב-3 ביוני 2008, החלו השערות כי גור עשוי להיבחר לתפקיד סגן הנשיא[104]. ב-16 ביוני 2008, שבוע לאחר שהילרי קלינטון השעתה את הקמפיין שלה, גור תמך באובמה בנאום שנשא בדטרויט, מישיגן אשר חידש את הספקולציות לגבי כרטיס בחירות של אובמה וגור[105][106]. עם זאת, גור הצהיר שהוא לא מעוניין לכהן שוב כסגן הנשיא[107]. בלילה האחרון של הוועידה הלאומית הדמוקרטית של 2008, זמן קצר לפני שאובמה נשא את נאום הקבלה שלו, גור נשא נאום שהציע את תמיכתו המלאה[108]. תמיכה זאת הובילה להערכות כי ייתכן וגור יבחר כחבר בקבינט בממשל אובמה. ב-19 בדצמבר 2008, גור תמך במועמדים של אובמה למשרות מפתח בנושא הטיפול במשברים סביבתנים ובשינויי האקלים[109].

גור חזר על הנייטרליות שלו שמונה שנים מאוחר יותר במהלך הפריימריז הדמוקרטים לנשיאות של 2016 עד שהביע תמיכה במועמדותה של הילרי קלינטון ב-25 ביולי 2016, היום הראשון של הוועידה הלאומית הדמוקרטית באותה שנה[110]. גור הופיע איתה בעצרת בקמפוס קנדל של מכללת מיאמי דייד ב-11 באוקטובר 2016[111].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 זכה גור על פעילותו בתחום זה בפרס נובל לשלום יחד עם הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC), על פעילותו למניעת תופעת התחממות כדור הארץ. ועדת הפרס ציינה כי גור, קרוב לוודאי, תרם יותר מכל אדם אחר להגברת ההבנה של בעיית התחממות כדור הארץ ושל האמצעים הנדרשים כדי להתמודד עמה. מיד לאחר זכייתו הודיע גור כי יתרום את מלוא הפרס שיקבל לארגון האמריקאי "הברית להגנת האקלים", הפועל לשינוי דעת הקהל ביחס לפתרון משבר האקלים העולמי[112]. עם זאת, הזכייה לוותה בביקורת על רקע מניעים פוליטיים, וכן שעבודת הזוכים לא הייתה קשורה ישירות לסיום סכסוך[113]. במאי 2008 הוענק לו בתל אביב פרס דן דוד על תרומתו בממד זמן הווה להעלאת המודעות הבינלאומית לשמירה על הסביבה ומניעת אסון אקולוגי גלובלי[114], והוא הקים את פרויקט GLOBE - למידה כלל עולמית תצפיתית למען הסביבה (Global Learning and Observation to Benefit the Environment), בו משתתפים תלמידים מורים ומדענים מכל העולם.

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אל גור, אמת מטרידה, הוצאת ציבלין והוצאת נוצה, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Gore, Al. "Al's Bio". AlGore.com. אורכב מ-המקור ב-23 ביוני 2010. נבדק ב-13 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Coile, Zachary (13 בנובמבר 2007). "Gore joins Valley's Kleiner Perkins to push green business". San Francisco Chronicle. נבדק ב-26 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ "Al Gore". World Resources Institute. נבדק ב-20 במאי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Al Gore". Encyclopædia Britannica.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Tumulty, Karen (21 באוגוסט 2000). "Democratic Convention: The Women Who Made Al Gore". Time. אורכב מ-המקור ב-27 באוגוסט 2013. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Turque, Inventing Al Gore, p. 5.
  7. ^ 1 2 "Gore Chronology". Frontline, Choice 2000. PBS. 2 באוקטובר 2000. נבדק ב-26 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 3 Maraniss, David; Nakashima, Ellen (10 באוקטובר 1999). "Al Gore, Growing Up in Two Worlds". The Washington Post. נבדק ב-28 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 Maraniss, David; Nakashima, Ellen (18 במרץ 2000). "Gore's Grades Belie Image of Studiousness". The Washington Post. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 3 4 5 Henneberger, Melinda (21 ביוני 2000). "On Campus Torn by 60's, Agonizing Over the Path". The New York Times. נבדק ב-22 ביוני 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ Turque, Inventing Al Gore, p. 59.
  12. ^ Turque, Inventing Al Gore, p. 388.
  13. ^ "The Life of Al Gore, The Path to Politics". The Washington Post. 31 בדצמבר 1999. נבדק ב-28 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ באופן זה, לדוגמה, נמנעו ג'ורג' ווקר בוש, ביל קלינטון ודן קווייל משירות באותה מלחמה
  15. ^ Maraniss, David; Nakashima, Ellen (29 בדצמבר 1999). "Gore: To Serve or Not to Serve (The Life of Al Gore, Sixth in a series)". The Washington Post. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ 1 2 3 4 Henneberger, Melinda (11 ביולי 2000). "For Gore, Army Years Mixed Vietnam and Family Politics". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ 1 2 3 4 "Albert A. Gore, Jr., 45th Vice President (1993–2001)" (PDF). Special Collections. U.S. Senate Historical Office. אורכב מ-המקור (PDF) ב-11 ביוני 2010. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Talbott, Strobe (19 באוקטובר 1987). "Campaign Portrait, Al Gore:Trying to Set Himself Apart". Time. אורכב מ-המקור ב-27 באוגוסט 2013. נבדק ב-7 ביולי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ 1 2 Sack, Kevin (23 באוגוסט 2000). "The 2000 Campaign: The Vice President; Gore Tells Fellow Veterans He Is Dedicated to Military". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ 1 2 3 Wood, E. Thomas (17 בספטמבר 1992). "Al Gore, boy reporter". Nashville Post. אורכב מ-המקור ב-22 בנובמבר 2008. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Henneberger, Melinda (22 במאי 2000). "A Political Father Who Chose the High Road and Unpopular Stands". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ H. Alan Leo (photo) (31 בדצמבר 1999). "The Life of Al Gore, The Path To Politics". The Washington Post. נבדק ב-28 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ "How America wasted its unipolar moment". The Economist. 11 בספטמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ 1 2 "Biography: Gore's road from Tennessee to the White House". CNN. 16 ביוני 1999. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Leiblich, Julie (10 ביולי 2000). "On the Question of Faith: Born Again Gore Takes Open Minded Tack". Eugene Register-Guard. Associated Press. pp. 3A. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ 1 2 "Gore, Albert Arnold, Jr., (1948– )". Biographic Directory of the U.S. Congress. U.S. Congress, Office of History and Preservation. אורכב מ-המקור ב-11 ביולי 2010. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Alman, Ashley (25 בנובמבר 2013). "Al Gore Goes Vegan". Huffington Post. נבדק ב-2017-10-01. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ 1 2 Wood, Thomas (29 בפברואר 2008). "Nashville now and then: Young Al's big decision". Nashville Post. אורכב מ-המקור ב-11 באוקטובר 2008. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ 1 2 3 Weaver, Warren Jr. (21 בינואר 1988). "Gore as Candidate: Traveler Between 2 Worlds". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ Stengel, Richard; Holmes, Steven; Talbott, Strobe (21 במרץ 1988). "Profiles In Caution". Time. אורכב מ-המקור ב-27 באוגוסט 2013. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ Alexovich, Ariel (23 בינואר 2008). "Gore Defends Same Sex Marriage". NY Times. נבדק ב-8 ביולי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Aldred, Jessica; Goodchild, Lauren (12 באוקטובר 2007). "Timeline: Al Gore: The life and career of Al Gore". The Guardian. London. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ Corn, David (25 במאי 2006). "Gore Warms Up". The Nation. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite journal}}: (עזרה)
  34. ^ Walsh, Bryan (12 באוקטובר 2007). "A Green Tipping Point". Time. אורכב מ-המקור ב-12 באוקטובר 2007. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Shabecoff, Philip (3 במאי 1990). "World's Legislators Urge 'Marshall Plan' For the Environment". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ Margalit Fox (10 באוקטובר 2004). "Edward E. McAteer, 78; Empowered Christian Right". The New York Times. נבדק ב-26 במאי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ 1 2 Kahn, Robert; Cerf, Vinton (2 באוקטובר 2000). "Al Gore and the Internet". The Register. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ "Computer History Museum Exhibits:1991". Computer History Museum. אורכב מ-המקור ב-10 ביולי 2007. נבדק ב-1 ביוני 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ Kleinrock, Leonard; Kahn, Bob; Clark, David (1988). Toward a National Research Network. Washington, D.C.: National Academy Press. doi:10.17226/10334. ISBN 978-0-309-58125-7. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite book}}: (עזרה)
  40. ^ Chapman, Gary; Rotenberg, Marc (1995). "The National Information Infrastructure:A Public Interest Opportunity". Computers, Ethics, & Social Values. Prentice Hall: 628–644.
  41. ^ "TO SUSPEND THE RULES AND PASS H.R. 3706, A BILL AMENDING TITLE 5, UNITED STATES CODE TO MAKE THE BIRTHDAY OF MARTIN LUTHER KING, JR., A LEGAL PUBLIC HOLIDAY. (MOTION PASSED;2/3 REQUIRED)".
  42. ^ Ifill, Gwen (22 באוגוסט 1991). "Gore Won't Run for President in 1992". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ "The first presidential run". CNN. 2000. אורכב מ-המקור ב-1 בינואר 2007. נבדק ב-1 ביולי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Berke, Richard (14 במרץ 1988). "Jackson's Triumph in South Carolina Illustrates Dramatic Change Since Vote in '84". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  45. ^ Berke, Richard (9 במרץ 1988). "The First Super Tuesday (Transcript)". Online News Hour. PBS. אורכב מ-המקור ב-8 ביוני 2010. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ NYT editors (22 באפריל 1988). "This Gore Campaign, and the Next". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ "Jesse Jackson endorses Gore for president". CNN. 1 במרץ 2000. אורכב מ-המקור ב-24 באפריל 2009. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  48. ^ Sweeney, Kevin (1 בדצמבר 2000). "God bless Jesse Jackson". Salon. אורכב מ-המקור ב-22 ביוני 2009. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ Spencer, Jane (20 בספטמבר 2000). "Who Cares Who Wins?". A NewsHour with Jim Lehrer Special for Students. PBS. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ שריאל שני, הניחושים הסתיימו: קלינטון מהמר על אל גור כסגן נשיא, חדשות, 10 ביולי 1992
  51. ^ 1 2 3 Ifill, Gwen (10 ביולי 1992). "The 1992 Campaign: Democrats; Clinton selects senator Gore of Tennessee as running mate". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ Ifill, Gwen (10 ביולי 1992). "The 1992 Campaign: their own words; excerpts from Clinton's and Gore's remarks on the ticket". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ DeParle, Jason (17 ביולי 1992). "The Democrats Ticket: Sons of the South; Presidential Ticket Sprouts From Soil of 2 Tiny Farm Towns 450 Miles Apart". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ Clinton, William (17 ביולי 1992). "In Their Own Words; Transcript of Speech by Clinton Accepting Democratic Nomination". The New York Times. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  55. ^ Gore, Al (17 ביולי 1992). "In Their Own Words; Excerpts From Speech By Gore at Convention". The New York Times. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ Suro, Roberto (30 באוקטובר 1992). "The 1992 campaign: The youth vote; Democrats court youngest voters". The New York Times. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ Ifill, Gwen (19 ביולי 1992). "The 1992 Campaign: The Democrats; Clinton-Gore Caravan Refuels With Spirit From Adoring Crowds". The New York Times. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  58. ^ 1 2 Smith, Sally Bedell (באוקטובר 2007). "White House Civil War". Vanity Fair (November). אורכב מ-המקור ב-7 באוקטובר 2016. נבדק ב-11 בנובמבר 2016. {{cite journal}}: (עזרה)
  59. ^ 1 2 3 Samuelsohn, Darren. "Why Al Gore won't endorse Hillary Clinton". אורכב מ-המקור ב-4 בדצמבר 2016. נבדק ב-11 בנובמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ Mitra, Subrata K. (13 בינואר 2006). The puzzle of India's governance: culture, context and comparative theory. Routledge. ISBN 978-0-415-34861-4. נבדק ב-10 ביולי 2010. {{cite book}}: (עזרה)
  61. ^ 1 2 Broad, William (10 בנובמבר 1992). "Clinton to Promote High Technology, With Gore in Charge". The New York Times. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  62. ^ Gore, Al. "The new job of the federal executive (full text)". Govinfo.library.unt.edu. נבדק ב-27 באוקטובר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ Gore, Al. The new job of the federal executive. worldcat.org. OCLC 62121842. נבדק ב-27 באוקטובר 2020. {{cite book}}: (עזרה)
  64. ^ Markoff, John (21 ביולי 1994). "Gore Shifts Stance on Chip Code". The New York Times. pp. 66, 72. נבדק ב-29 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  65. ^ Noon, Chris (21 בספטמבר 2006). "Gore Really Does Get The Web". Forbes. אורכב מ-המקור ב-5 ביוני 2010. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  66. ^ "Earth-Viewing Satellite Would Focus On Educational, Scientific Benefits". Science Daily. 17 במרץ 1998. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  67. ^ Gore, Al (8 בדצמבר 1997). "Remarks By Al Gore, Climate Change Conference, Kyoto, Japan". Gore/Lieberman. אורכב מ-המקור ב-7 בדצמבר 2000. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  68. ^ Gore, Al (1997). "Vice President Gore: strong environmental leadership for the new millennium". The Vice President's Environment Initiatives. The Clinton White House. אורכב מ-המקור ב-28 במאי 2010. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  69. ^ "U.S. Senate Roll Call Votes 105th Congress—1st Session:S.Res. 98". 25 ביולי 1997. אורכב מ-המקור ב-28 במאי 2010. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ "Text of the Byrd–Hagel Resolution". NationalCenter.org. 25 ביולי 1997. אורכב מ-המקור ב-26 ביוני 2010. נבדק ב-29 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ Gore, Al (29 בספטמבר 1992). "Clinton Campaign Event". CSPAN. נבדק ב-22 ביוני 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ^ "US State Department summons Malaysian envoy". Malaysia Today. 9 באוגוסט 2008. אורכב מ-המקור ב-12 באוגוסט 2008. נבדק ב-12 באוגוסט 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  73. ^ "Al Gore: Waiting in the wings". Clinton: Under Investigation. BBC. 27 בינואר 1998. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  74. ^ Agre, Philip (17 באוקטובר 2000). "Who Invented 'Invented'? Tracing the Real Story of the 'Al Gore Invented the Internet' Hoax". UCSD. אורכב מ-המקור ב-3 ביוני 2004. נבדק ב-22 באוגוסט 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  75. ^ Boehlert, Eric (28 באפריל 2006). "Wired Owes Al Gore an Apology". Huffington Post. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  76. ^ Fussman, Cal (24 באפריל 2008). "What I've Learned: Vint Cerf, Creator of the Internet, 64, McLean, Virginia". Esquire. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  77. ^ "CNN Late edition with Wolf Blitzer: 10th Anniversary Special" (Transcript). CNN. 6 ביולי 2008. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  78. ^ 1 2 "Gore launches presidential campaign". CNN. 16 ביוני 1999. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  79. ^ Babcock, Charles R.; Connolly, Cici (18 ביוני 1999). "AIDS Activists Badger Gore Again". The Washington Post. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  80. ^ Ayres, B. Drummond Jr. (2 ביולי 1999). "Political Briefing; Gore Is Followed By AIDS Protesters". The New York Times. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  81. ^ "Bradley returns to boyhood home to launch fall campaign". AllPolitics. CNN. 8 בספטמבר 1999. נבדק ב-5 ביולי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  82. ^ Dao, James (20 באוקטובר 1999). "Bradley Accepts Gore's Offer, And 7 Debates Will Be Held". The New York Times. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  83. ^ Balz, Dan; Connolly, Ceci (10 באוקטובר 1999). "Gore Takes Another Swing at Bradley". The Washington Post. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  84. ^ Thomsen, Scott (12 במרץ 2000). "Gore rolls up delegates in Michigan, Minnesota, Arizona". Boston Globe. Associated Press. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  85. ^ Sack, Kevin (9 באוגוסט 2000). "The 2000 campaign: The Vice President; Gore and Lieberman Make Tolerance the Centerpiece". The New York Times. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  86. ^ "Joe Lieberman, Karenna Gore Schiff Speak to the Democratic National Convention". Transcript. CNN. 16 באוגוסט 2000. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  87. ^ "Democrats nominate Gore for presidency". CNN. 17 באוגוסט 2000. אורכב מ-המקור ב-28 בפברואר 2007. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  88. ^ Ferullo, Mike (4 בספטמבר 2000). "Bush, Gore kick off fall campaign season with appeal to working families". CNN. אורכב מ-המקור ב-29 באוגוסט 2013. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  89. ^ Rothenberg, Stuart (16 באוקטובר 2000). "Stuart Rothenberg: Gore, Bush hope third debate is the charm". CNN. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  90. ^ "Election Night: A Media Watch Special Report". PBS. 7 בנובמבר 2000. אורכב מ-המקור ב-31 ביולי 2010. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  91. ^ "Bush begins transition, urges Gore not to contest". CNN. 26 בנובמבר 2000. אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2007. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  92. ^ "Transcript: Gore remarks on Florida vote certification". Transcript. CNN. 27 בנובמבר 2000. אורכב מ-המקור ב-29 באוגוסט 2013. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  93. ^ Supreme Court of the US (12 בדצמבר 2000). "George W. Bush, et al., Petitioners v. Albert Gore, Jr., et al., 531 U.S. 98 (2000)". Cornell Law School. נבדק ב-26 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  94. ^ Arthur Schlesinger Jr. (6 בספטמבר 2006). "It's a Mess, But We've Been Through It Before". Time. נבדק ב-15 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  95. ^ "Gore concedes presidential election". AllPolitics. CNN. 13 בדצמבר 2000. אורכב מ-המקור ב-6 ביולי 2010. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  96. ^ Gore, Al (13 בדצמבר 2000). "Vice President Al Gore delivers remarks". CNN. אורכב מ-המקור ב-15 במרץ 2007. נבדק ב-18 ביולי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  97. ^ שירי לב-ארי, הספר "אמת מטרידה" של אל גור בעברית, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2007
  98. ^ אלעד שמחיוף, ‏סגן הנשיא לשעבר נגד טראמפ, באתר ‏מאקו‏‏, ‏25 באוקטובר 2017‏
  99. ^ King, John; Wallace, Kelly (10 בדצמבר 2003). "Al Gore endorses Howard Dean". CNN. נבדק ב-5 ביולי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  100. ^ Kornacki, Steve (20 ביוני 2008). "Look Who's Back: It's Gore and Lieberman in '08". The New York Observer. אורכב מ-המקור ב-11 במאי 2011. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  101. ^ Justice, Glen; Seelye, Katharine Q. (29 באפריל 2004). "Gore Giving Leftover Cash of $6 Million to Back Kerry". The New York Times. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  102. ^ Gore, Al (26 ביולי 2004). "Vice President Al Gore at the 2004 Democratic National Convention". Online NewsHour. PBS. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  103. ^ Klein, Joe (26 במרץ 2008). "Is Al Gore the Answer?". Time. אורכב מ-המקור ב-8 ביולי 2010. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  104. ^ "Al Gore for Vice President?". Yahoo News. 5 ביוני 2008. אורכב מ-המקור ב-8 ביוני 2008. נבדק ב-16 ביוני 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  105. ^ "Former Vice President Al Gore Endorses Sen. Obama" (Transcript). The Washington Post. 17 ביוני 2008. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  106. ^ Kornblut, Anne (17 ביוני 2008). "Gore backing for Obama revives joint ticket talk". Melbourne: The Age (Australia). נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  107. ^ Franke-Ruta, Garance; Vargas, Jose Antonio (19 ביולי 2008). "Gore Speaks at Netroots Nation". The Trail. נבדק ב-30 ביולי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  108. ^ Gore, Al (28 באוגוסט 2008). "Remarks at the Democratic National Convention". AlGore.com. אורכב מ-המקור ב-23 ביוני 2010. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  109. ^ "Barack Obama's Team". AlGore.com. 21 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-5 בדצמבר 2010. נבדק ב-30 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  110. ^ Schleifer, Theodore (25 ביולי 2016). "Al Gore endorses Hillary Clinton". CNN. {{cite news}}: (עזרה)
  111. ^ "Al Gore Returns to Florida for Hillary Clinton". The Atlantic. 11 באוקטובר 2016. אורכב מ-המקור ב-12 בנובמבר 2016. נבדק ב-11 בנובמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  112. ^ הודעת אל גור ביום 12 באוקטובר 2007, מיד לאחר שנודע לו על זכייתו בפרס נובל.
  113. ^ "ANALYSIS-Nobel is sweet revenge for Gore, blow to Bush". Reuters. 12 באוקטובר 2007. נבדק ב-2017-08-31. {{cite news}}: (עזרה)
  114. ^ עידו סולומון, אל גור ועמוס עוז בין הזוכים בפרס דן דוד על תרומה לאנושות, באתר הארץ, 20.5.08