הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1884 ארצות הבריתארצות הברית 1892 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888
6 בנובמבר 1888

בסה"כ היו 401 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 201 קולות אלקטורלים כדי לנצח
  Pach Brothers - Benjamin Harrison.jpg StephenGroverCleveland.png
מועמד בנג'מין הריסון גרובר קליבלנד
מפלגה המפלגה הרפובליקנית המפלגה הדמוקרטית
מדינת מוצא אינדיאנה ניו יורק
סגן לוי פ. מורטון אלן ת'רמן
אלקטורים 233 168
מדינות 20 13
מספר הקולות 5,443,892 5,534,488
אחוזים 47.8% 48.6%
ElectoralCollege1888.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה.
הזוכה: בנג'מין הריסון

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1888 התרחשו ב-6 בנובמבר 1888. במערכת הבחירות גרובר קליבלנד מניו יורק, הנשיא היוצא מטעם המפלגה הדמוקרטית, ניסה לזכות בתקופת כהונה שנייה מול המועמד הרפובליקני, בנג'מין הריסון, סנאטור לשעבר מאינדיאנה. הכלכלה שגשגה ולא היו מלחמות, אולם קליבלנד לא הצליח להיבחר מחדש, למרות שזכה למעט יותר קולות מהריסון.

מכסי המגן היה אחד הנושאים המרכזיים בבחירות. הריסון התנגד להפחתה במכסים, עמדה שזיכתה אותו בתמיכת התעשיינים ועובדי המפעלים, בעוד שקליבלנד התנגד למכסים הגבוהים וטען שהם פוגעים בצרכנים. התנגדותו לתשלום פנסיה לותיקי מלחמת האזרחים ולגרימת אינפלציה גרמו לאובדן קולות בקרב יוצאי צבא וחקלאים. מצד שני, קליבלנד היה חזק בדרום ובמדינות הגבול, ומשך קולות מצד רפובליקנים שלא היו שבעי רצון ממפלגתם.

הריסון ניצח ברוב מדינות הצפון והמערב התיכון (למעט קונטיקט וניו ג'רזי), וגם הצליח לנצח במדינות המתנדנדות: ניו יורק (מדינת מגוריו של קליבלנד) ואינדיאנה (מדינת מגוריו) בהפרש זעום של כפחות מאחוז, והשיג את רוב האלקטורים. בניגוד לבחירות 1884, כוח המנגנון המפלגתי בניו יורק סיטי, הטמאני הול, עלה לקליבלנד בניצחון בניו יורק.

זאת הייתה מערכת הבחירות השלישית מבין ארבע שבה הנשיא הנבחר התמודד ולא קיבל את רוב או את מירב הקולות. הפעם הראשונה שזה קרה היה ב-1824, כשג'ון קווינסי אדמס נבחר בידי בית הנבחרים. הפעם השנייה רק 12 שנים לפני כן ב-1876, והפעם הבאה תהיה 112 שנים לאחר מכן, ב-שנת 2000. הבחירות חשוובת גם כיוון שרק שתי מדינות (ניו יורק ואינדיאנה) עברו בין המפלגות פעמיים רצופות. רק ב2012 שתי מדינות (אינדיאנה וקרולינה הצפונית) החליפו מועמדים בשתי מערכות בחירות רצופות.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים דמוקרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות דמוקרטית

הועידה הדמוקרטית הלאומית שהתרחשה בסנט לואיס ביוני 1888 הייתה מאוחדת. הנשיא היוצא קליבלנד נבחר להיות המועמד הנשיאותי פה אחד בלי סיבוב הצבעה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשיא דמוקרטי יוצא נבחר להיות מועמד פעם נוספת מאז מרטין ואן ביורן ב1840.

אחרי שקליבלנד נבחר מחדש, הדמוקרטים היו צריכים למצוא מחליף לתומאס הנדריקס. הנדריקס היה מועמד לא מוצלח לתפקיד סגן הנשיא ב-1876 לפני שזכה בתפקיד יחד עם קליבלנד ב-1884. הנדריקס שירת בתפקיד רק שמונה חודשים לפני שמת ב-25 בנובמבר 1885. הסנאטור לשעבר אלן ת'רמן מאוהיו נבחר להיות המועמד כשהוא גובר על אייזיק גריי. גריי הפסיד בהצבעה בגלל שהיה רפובליקני לשעבר.

המצע הדמוקרטי הגן על ממשל קליבלנד, תמך בהפחתת המכסים הכלליים ובהפיכת הטריטוריות במערב למדינות מן המניין.

מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני
אלן ת'רמן 684 822
אייזיק גריי 101 0
ג'ון בלק 36 0
לא הצביעו 1 0

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנג'מין הריסון, סנאטור לשעבר מאינדיאנה
  • ג'ון שרמן, סנאטור מאוהיו
  • ראסל אלג'ר, מושל לשעבר ממישיגן
  • וולטר גרשם, מזכיר האוצר לשעבר מאינדיאנה
  • ויליאם אליסון, סנאטור מאיווה
  • צ'אנסי דפיו, נשיא רכבת הניו יורק סנטרל מניו יורק
כרזת בחירות רפובליקנית

המועמדים המובילים היו הסנאטור לשעבר בנג'מין הריסון מאינדיאנה, הסנאטור ג'ון שרמן מאוהיו, ראסל אלג'ר, מושל מישיגן לשעבר, וולטר גרשם מאינדיאנה, מזכיר האוצר לשעבר, ויליאם אליסון מאיווה, וצ'אנסי דפיו, נשיא רכבת הניו יורק סנטרל.

כשהרפובליקנים נפגשו בשיקגו בין ה-19 ל-25 ביוני, ג'יימס בליין פרש מהמירוץ כיוון שהאמין שרק אספה רפובליקנית מאוחדת תוכל להביא מועמד רפובליקני חזק מספיק שינצח את קליבלנד. בליין הבין שהמפלגה תיאבק בעצמה אם הוא ינסה להיבחר. אחרי שפרש, בליין תמך בבנג'מין הריסון ובג'ון שרמן. הריסון נבחר בסיבוב השמיני.

הרפובליקנים בחרו בהריסון בגלל ניסיונו במלחמה, הפופולריות שלו בקרב יוצאי הצבא, יכולתו להביע את השקפת העולם הרפובליקנית ובגלל שהוא גר באינדיאנה. הרפובליקנים קיוו לזכות ב-15 האלקטורים של אינדיאנה שקליבלנד זכה בהם לפני ארבע שנים. לוי פ. מורטון, בנקאי מניו יורק, נבחר להיות המועמד לסגנות הנשיאות.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי סיבוב חמישי סיבוב שישי סיבוב שביעי סיבוב שמיני
בנג'מין הריסון 80 91 94 217 213 231 278 544
ג'ון שרמן 229 249 244 235 224 244 231 118
ראסל אלג'ר 84 116 122 135 142 137 120 100
וולטר גרשם 111 108 123 98 87 91 91 59
ויליאם אליסון 72 75 88 88 99 73 76 0
צ'אנסי דפיו 99 99 91 0 0 0 0 0
ג'יימס בליין 35 33 35 42 48 40 15 5
ג'ון אינגלס 28 16 0 0 0 0 0 0
ג'רמיה ראסק 25 20 16 0 0 0 0 0
ויליאם פלפס 25 18 5 0 0 0 0 0
אדווין פיטלר 24 0 0 0 0 0 0 0
ויליאם מקינלי 2 3 8 11 14 12 16 4
רוברט לינקולן 3 2 2 1 0 0 2 0
סמואל מילר 0 0 2 0 0 0 0 0
ג'וזף פורסייקר 0 0 0 1 0 1 1 0
פרדריק דאגלס 0 0 0 1 0 0 0 0
פרדריק גרנט 0 0 0 0 0 1 0 0
קריד היימונד 0 0 0 0 0 0 1 0
מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
לוי פ. מורטון 591
ויליאם פלפס 119
ויליאם ברדלי 103
בלאנש ברוס 11
וולטר תומאס 1

מפלגת האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת האיסור התכנסה בפעם החמישית באינדיאנפוליס. 1,029 צירים מכל המדינות פרט לשלוש הגיעו.

המפלגה בחרה בקלינטון פיסק וג'ון ברוקס. המפלגה השיגה כמעט רבע מיליון קולות, כשהתמיכה בחקיקת חוק היובש צוברת תאוצה.

מפלגת איגוד העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הועידה של מפלגת איגוד העובדים התכנסה בסינסינטי. המפלגה נוצרה ב-1887.

מפלגת העבודה המאוחדת כינסה ועידה משל עצמה באותו הזמן, אולם לא הצליחה לגרום לאיחוד בין שתי המפלגות.

המפלגה בחרה באליסון סטריטר, ובסמואל אוונס כסגנו. אוונס דחה את ההצעה, ובמקומו נבחר צ'ארלס קאנינגהאם.

מפלגת איגוד העובדים הצליחה להשיג כמעט 150,000 קולות אבל לא קיבלה תמיכה רחבה. לעומת זאת, היא זכתה בשתי מחוזות.

מפלגת העבודה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הועידה של מפלגת העבודה המאוחדת התכנסה בסינסינטי, אוהיו. 90 צירים התכנסו. המפלגה התכנסה כדי לטפח את רעיון ה"מס היחיד" של הנרי ג'ורג'.

לאחר שלא הצליחו להתאחד עם מפלגת איגוד העובדים, המפלגה בחרה ברוברט קאודרי. ו.ה.ט ווייקפילד מקנזס נבחר להיות סגנו.

מפלגת השטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת השטרות הייתה בדעיכה במהלך ממשל קליבלנד, וזכתה רק במושב אחד בבית הנבחרים. בבחירות 1886, רק שישה מועמדים ניסו להיבחר. רק ג'יימס ווייבר הצליח לנצח. המפלגה נשארה פעילה במישיגן.

בתחילת 1888, לא היה ידוע אם המפלגה תנסה להתמודד שוב. הועידה התכנסה ב-16 במאי, עם מעט צירים. ב-12 בספטמבר, הועידה התכנסה בפעם השנייה, כשרק שבעה צירים הגיעו. לאחר הכישלון בבחירת מועמד, המפלגה הפסיקה להתקיים.

המפלגה האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה האמריקנית כינסה את הועידה הלאומית השלישית והאחרונה שלה בוושינגטון די.סי. המפלגה האנטי-מייסונית השתמשה בשמות רבים בצפון.

בועידה היו 126 צירים, מתוכם 65 מניו יורק ו-15 בקליפורניה. הצירים התאחדו כדי לשלוט בועידה וגרמו לצירים האחרים לעזוב. כשההצבעה החלה, נותרו רק 64 צירים.

הועידה בחרה בג'יימס קרטיס כמועמד לנשיאות ובג'יימס גריר כסגנו. גריר סירב, ופיטר וויגינטון מקליפורניה החליף אותו.

מפלגת הזכויות השוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הועידה השנייה של מפלגת הזכויות השוות התכנסה בדס מוינס, איווה. בועידה, נספרו קולות שהגיעו גם בדואר. 310 מתוך 350 צירים תמכו בבלווה לוקווד כמועמדת לנשיאות ובאלפרד לאב כסגנה, למרות שהוא הוחלף לאחר מכן בידי צ'ארלס וולס.

מפלגת הרפורמה התעשייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידת מפלגת הרפורמה התעשייתית התכנסה בוושינגטון די.סי, עם 49 צירים.

אלברט רדסטון נבחר להיות המועמד.

מסע בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא מכסי המגן היה הנושא המרכזי

קליבלנד התחיל את הבחירות בכך שהציע הורדה דרמטית של תעריפי המכס בנאומו השנתי לקונגרס ב-1887. קליבלנד אמר שמכסי המגן גבוהים מדי ושמיסוי לא נחוץ הוא לא חוקי. הרפובליקנים אמרו שמכסים גבוהים מגנים על התעשייה האמריקנית מפני תחרות זרה, ומבטיחים משכורות גבוהות, רווחים גבוהים וצמיחה גבוהה.

הוויכוח בין תומכי הפרוטקציוניזם לתומכי הסחר החופשי סביב גובה המכס היה ויכוח עתיק, עוד מאז חקיקת חוקי מכס ב-1816. בפועל, המכס לא השפיע על תעשיות, כיוון שארצות הברית הציעה מחירים נמוכים ברוב התעשיות (חוץ מתעשיית הצמר) והתעשיות האירופאיות הפחות יעילות לא יכלו לנצח אותה בתחומים אלו. אך למרות זאת המכס הניע את הקמפיין של שתי המפלגות.

חוץ מהוויכוח הכלכלי, בעיית מכסי המגן כללה גם ויכוח אתני. באותה תקופה, מדיניות הסחר החופשי נתמכה על ידי האימפריה הבריטית, ולכן לכל מועמד פוליטי שתמך בסחר החופשי הייתה סכנה שיתוייג כפרו-בריטי ולפיכך יאבד קולות מהקהילה האירית. קליבלנד ביטל את התיוג הזה על ידי יוזמת סכסוך עם קנדה הבריטית על שטחי דיג.

הריסון קיבל מימון מפעילי המפלגה וניהל מסע בחירות מאוד אנרגטי יחסית לאותו הזמן, ונאם נאומים ממרפסת ביתו באינדיאנפוליס שזכו לתשומת לב תקשורתית. קליבלנד, באופן מסורתי, סירב לערוך מסע בחירות ואסר על חברי הקבינט שלו לערוך מסע בחירות. לכן ת'רמן היה צריך לעשות את מסע הבחירות בעצמו.

שוחד בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם דאדלי, עורך דין מאינדיאפוליס, החליט לתמוך במפלגה הרפובליקנית ולחשוף שערוריות במפלגה הדמוקרטית. ב-1888, הריסון מינה את דאדלי להיות הגזבר של הוועידה הרפובליקנית הלאומית. הקמפיין היה מתוח מאוד ובאינדיאנה היה שוויון בין שני המועמדים. דאדלי כתב מכתב שבו הוא הציע לשחד את הקולות הצפים באמצעות כסף. הדמוקרטים גילו את המכתב והפיצו אותו. בגלל המוניטין המפוקפק של דאדלי, מעט מאוד אנשים האמינו להכחשותיו. בסופו של דבר, לקולות המשוחדים באינדיאנה לא הייתה השפעה ממשית על הבחירות. הדמוקרטים הפיצו שמועה שהריסון מנסה לקנות את הבחירות, וכך התחילה תנועה לאומית למען מעבר להצבעה חשאית.

מכתב מורצ'יסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפובליקני מקליפורניה בשם ג'ורג' אוסגודבי כתב מכתב לשגריר הבריטי בארצות הברית, סר ליונל סאקסביל ווסט תחת השם הבדוי "צ'ארלס פ. מורצ'יסון". "מורצ'יסון" כתב שהוא בריטי לשעבר שהתגורר בקליפורניה ושאל את השגריר למי הוא אמור להצביע. סר ליונל כתב בחזרה ואמר בפתיחות שקליבלנד הוא המועמד המועדף מבחינת בריטניה.

הרפובליקנים פירסמו את המכתב הזה שבועיים לפני בחירות, והוא השפיע על האירים-אמריקניים כמו אמרת ה"רום, רומאיות ומרד" האנטי קתולית בבחירות הקודמות. קליבלנד אכן הפסיד בניו יורק וסאקסביל-ווסט התפטר מתפקידו כשגריר.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות התמקדו בניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה. הריסון ניצח בניו יורק ובאינדיאנה וקליבלנד זכה בקונטיקט וניו ג'רזי.

הבחירות היו הפעם השלישית בהיסטוריה בהן המנצח קיבל פחות קולות ממי שהגיע למקום השני. קליבלנד השיג כ-90,000 קולות יותר מהריסון. הריסון זכה ב-233 אלקטורים לעומת 168, בעיקר הודות לניצחון שלו בהפרש של אחוז אחד במדינת מגוריו של קליבלנד, ניו יורק. אם קליבלנד היה זוכה בניו יורק, הוא היה מנצח בבחירות עם 204 אלקטורים לעומת 197. קליבלנד הוא האדם השלישי מבין ארבעה שזכו ביותר קולות מיריביהם אולם עדיין הפסידו (אנדרו ג'קסון, סמואל טילדן ואל גור הם המועמדים הנוספים).

קליבלנד הרוויח 24 אלקטורים ממדינות שבהן ניצח בהפרש של פחות מאחוז (קונטיקט, וירג'יניה ומערב וירג'יניה). הריסון השיג 15 אלקטורים מאינדיאנה, שהייתה המדינה הצמודה ביותר מבחינתו. למרות ההפרשים הזעומים, רק שתי מדינות (ניו יורק ואינדיאנה) עברו צד.

כשפרנסס קליבלנד והנשיא היוצא עזבו את הבית הלבן, היא הבטיחה לעיתונאים שהם יחזרו בתוך ארבע שנים, הבטחה שקליבלנד קיים.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
בנג'מין הריסון רפובליקנית אינדיאנה 233 לוי פ. מורטון ניו יורק 233
גרובר קליבלנד דמוקרטית ניו יורק 168 אלן ת'רמן אוהיו 168
קלינטון פיסק האיסור ניו ג'רזי 0 ג'ון אנדרסון ברוקס מיזורי 0
אלסון סטריטר איגוד העובדים אילינוי 0 צ'ארלס קונינגהאם ארקנסו 0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]