הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1876

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1872 ארצות הבריתארצות הברית 1880 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1876
7 בנובמבר 1876

בסה"כ היו 369 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 185 קולות אלקטורלים כדי לנצח
  RutherfordBHayes.png SamuelJonesTilden.png
מועמד רתרפורד הייז סמואל טילדן
מפלגה המפלגה הרפובליקנית המפלגה הדמוקרטית
מדינת מוצא אוהיו ניו יורק
סגן ויליאם א. וילר תומאס הנדריקס
אלקטורים 185 184
מספר הקולות 4,034,311 4,288,546
אחוזים 47.9% 50.9%
ElectoralCollege1876.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה.
הזוכה: רתרפורד הייז

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1876 היו הבחירות ה-23 לנשיאות בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ביום שלישי, ה-7 בנובמבר 1876. אלו היו הבחירות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה האמריקנית. תוצאות הבחירות נותרו מעורערות, למרות שאין ספק בכך שסמואל טילדן מניו יורק ניצח את רתרפורד הייז מאוהיו בספירת הקולות הכללית. לאחר ספירה ראשונית של הקולות, טילדן זכה ב-184 אלקטורים לעומת 165 של הייז, כש-20 אלקטורים עדיין לא נספרו. 20 האלקטורים היו שנויים במחלוקת - בשלוש מדינות (פלורידה, לואיזיאנה ודרום קרוליינה) כל מפלגה דיווחה שהמועמד שלה זכה בבחירות, ובאורגון אלקטור אחד נפסל (בגלל מינויו לשופט) והוחלף. 20 הקולות הללו היו המקור למחלוקת במערכת הבחירות הללו.

לבסוף, נרקמה עסקה כדי לפתור את הסכסוך: פשרת 1877, שהעניקה את כל 20 הקולות האלקטוראליים להייז. בתמורה לתמיכה הדמוקרטית במינויו של הייז, הרפובליקנים הסכימו להוציא את הכוחות הפדרליים מהדרום ולסיים את תקופת השיקום. הפשרה העניקה את הכוח ל"גואלים" הדמוקרטי מהדרום, שהחזירו את הדרום למצבו לפני מלחמת האזרחים, כולל שלילת זכויות הצבעה מאזרחים שחורים.

זאת הייתה מערכת הבחירות הראשונה מאז 1852 בה המועמד הדמוקרטי זכה ברוב הקולות. זאת גם הייתה מערכת הבחירות היחידה בה מועמד זכה לרוב הקולות אולם לא נבחר כנשיא, ואחת מבין ארבע מערכות בחירות (בנוסף ל1824, 1888 ו-2000 בהן המועמד שזכה ליותר קולות לא זכה בתפקיד הנשיא. עד היום, זהו הניצחון הצמוד ביותר בחבר האלקטורים, ומערכת הבחירות בעלת אחוז ההצבעה הגבוה ביותר- 81.8%.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות של הייז

רבים הניחו ב-1875 שהנשיא היוצא, יוליסס סימפסון גרנט, ינסה לרוץ לתקופת כהונה שלישית, למרות המצב הכלכלי הקשה, השערוריות הפוליטיות בממשלו, והמסורת שקבע ג'ורג' וושינגטון לפיה נשיא לא רץ לתקופת כהונה שלישית. בסתיו, יועציו של גרנט טענו שאולי יוכל להיבחר להיות המועמד, אולם שסיכוייו לנצח בבחירות קלושים. מותו הפתאומי של הנרי וילסון, סגן הנשיא, בנובמבר, סתם את הגולל סופית על התמודדותו של גרנט, והוא הכריז שלא ינסה להיבחר מחדש.

כשהועידה הרפובליקנית נפתחה ב-14 ביוני, נראה כאילו ג'יימס בליין יזכה במועמדות המפלגה. בסיבוב הראשון, בליין היה במרחק 100 קולות מהשגת רוב. התמיכה בו פחתה בסיבוב השני, כיוון שכמה רפובליקנים חששו שבליין לא יזכה בבחירות הכלליות. הצירים שהתנגדו לבליין לא יכלו להגיע להסכמה על מועמד יחיד עד לסיבוב השישי, בו בליין השיג 41% מהקולות. מנהיגי הרפובליקנים נפגשו בפרטיות ושקלו חלופות לבליין. הם בחרו במושל אוהיו, רתרפורד הייז. בסיבוב השביעי, הייז קיבל 384 קולות לעומת 351 לבליין ו-21 לבנג'מין בריסטו. ויליאם א. וילר נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא בהפרש גדול יותר (366-89) על יריבו, פרדריק פרלינגהויסן, שלאחר מכן היה חבר בוועדת הבחירות שהעניקה להייז את הניצחון.

מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
ויליאם וילר 366
פרדריק פרלינגהויסן 89
סטיוארט וודפורד 70
מרשל ג'ול 38
ג'וזף האולי 25

מועמדים דמוקרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות של טילדן

הועידה הדמוקרטית התכנסה בסנט לואיס ביוני. זאת הייתה הועידה הפוליטית הראשונה שהתרחשה ממערב לנהר מיסיסיפי. חמשת אלפים איש התכנסו באולם, ובפעם הראשונה מזה 20 שנה, הדמוקרטים הרגישו שהם יכולים לנצח. המצע, שתמך ברפורמה מיידית, גרם להתלהבות בקרב הצירים. המוניטין של טילדן בתור רפורמיסט עזר לו לעבור את רף 400 הקולות בסיבוב הראשון ולהיבחר כבר בסיבוב השני ברוב מוחץ.

טילדן ניצח את תומאס הנדריקס, ווינפילד הנקוק וויליאם אלן כדי לזכות במועמדות. למרות שטילדן חווה התנגדות חזקה מג'ון קלי, מנהיג הטמאני הול (הארגון שהצליח לקבוע את תוצאות הבחירות בניו יורק), הוא הצליח לזכות במועמדות. תומאס הנדריקס נבחר כמועמד לסגן הנשיא, כיוון שלא היו מועמדים אחרים.

המצע הדמוקרטי קרא להחלפת השחיתות של ממשל גרנט עם ממשלה כנה ויעילה, ולסיום העריצות של ה"צקלונאים" (פוליטיקאים צפוניים שתפסו עמדות כוח בדרום). המצע גם קרא להגנה על זכותם של אזרחי מדינות ארצות הברית לבקר את מדינות מולדתם (כל עוד המדינות נייטרליות), הגבלה על העלייה מהמזרח, קרא לקיום רפורמה בתחום מכסי המגן, והתנגד למתן קרקעות לצורך מסילות ברזל.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני
סמואל טילדן 401.5 535
תומאס הנדריקס 140.5 85
ווינפילד הנקוק 75 58
ויליאם אלן 54 54
תומאס בייארד 33 4
ג'ול פרקר 18 0
ג'יימס ברודהד 16 0
אלן תרמן 3 2
מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
תומאס הנדריקס 730
נעדרו 8

מועמדים ממפלגת השטרות האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת השטרות הוקמה על ידי אנשים עם אינטרסים חקלאיים באינדיאנפוליס ב-1874, כדי ללחוץ על הממשל הפדרלי לגרום לאינפלציה בכלכלה באמצעות הדפסת כסף מנייר. הועידה הלאומית שלהם התרחשה באפריל 1876. פיטר קופר נבחר להיות המועמד לנשיאות עם 352 קולות לעומת 119 לשלושה מועמדים אחרים. המפלגה בחרה בניוטון בוט מקליפורניה כמועמד לתפקיד סגן הנשיא, ואחרי שפרש, הם בחרו בסמואל קרי. קופר היה בן 85 בזמן הבחירות, והיה המועמד המבוגר ביותר לנשיאות אי פעם.

מפלגות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת האיסור, באסיפה השנייה שלה, בחרה בגרין סמית' בתור המועמד הנשיאותי ובגדעון סטיוארט בתור המועמד לתפקיד סגן הנשיא. המפלגה האמריקנית הלאומית בחרה בג'יימס וולקר ודונלד קירקפטריק.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילדן, שהתנגד להשפעת הטמאני הול על ניו יורק ואף שלח את מנהיגה האגדי, ויליאם טוויד, לכלא, רץ בתור מועמד הרפורמה והתנגד לשחיתות בממשל גרנט. שתי המפלגות הציעו רפורמה במנהל האזרחי וסיום לתקופת השיקום. שני הצדדים תקפו אחד את השני, כשהדמוקרטים קראו לרפובליקנים מושחתים, ואילו הרפובליקנים העלו את נושא מלחמת האזרחים, טקטיקה שהדמוקרטים קראו לה "לנופף בחולצה המדממת". הרפובליקנים פירסמו את הסלוגן "לא כל דמוקרט היה מורד, אבל כל מורד היה דמוקרט". האסטרטגיה הדמוקרטית לניצחון בדרום הסתמכה על שימוש בקבוצות אלימות בדרום, ששיבשו מפגשים ועצרות של מצביעים שחורים ורפובליקנים ולעתים השתמשו באלימות. הם ראו את עצמם כזרוע צבאית של הדמוקרטים. בגלל שבאותו זמן לא נחשב ראוי שמועמד ירדוף אחרי הנשיאות, לא טילדן או הייז לקחו חלק בקמפיין.

קולורדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולורדו הפכה למדינה ה-38 ב-1 באוגוסט 1876. ללא זמן וכסף כדי לארגן בחירות נשיאותיות, המועצה המחוקקת של קולורדו בחרה באלקטורים. שלושת האלקטורים נתנו את קולותיהם להייז.

ערעורים אלקטוראליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפלורידה (4 אלקטורים), לואיזיאנה (8) ובקרוליינה הדרומית (7), הסקרים הראו על ניצחון לטילדן, אך הבחירות בכל מדינה היו תחת אלימות כנגד הרפובליקנים. אחת מהמחלוקות נבעה מעיצוב פתקי ההצבעה. באותו הזמן, המפלגות הדפיסו פתקי הצבעה, וכדי לעזור לבוחרים אנאלפביתים, המפלגות הדפיסו סמלים על הפתקים. בבחירות אלו, כמה פתקים דמוקרטים סומנו בסימון הרפובליקני (אברהם לינקולן). הרפובליקנים שלטו במועצות של אותן מדינות, ולכן יכלו לפסול מספיק קולות כדי להעניק את המדינות להייז.

בשתי מדינות דרומיות, המושל הכריע לטובת הרפובליקנים. בפלורידה, המושל הדמוקרטי הכריע לטובת הדמוקרטים. האלקטורים מלואיזיאנה עברו לדמוקרטים, ואילו הקולות מדרום קרוליינה נדחו.

בינתיים, באורגון, רק אלקטור אחד היה שנוי במחלוקת. המדינה תמכה בהייז, אבל המושל הדמוקרטי פסל אותו ומינה במקומו אלקטור דמוקרטי. שני האלקטורים הרפובליקניים התנגדו וקבעו שהייז צריך לזכות בכל 3 האלקטורים, בזמן שהאלקטור הדמוקרטי קבע שהייז אמור לזכות רק בשניים. בסופו של דבר, כל הקולות מאורגון הוענקו להייז.

להייז היה אלקטור אחד יותר בחבר האלקטורים, והדמוקרטים זעקו על כך. מהומות התחילו ברחבי המדינה עם ספירת האלקטורים, כשהדמוקרטים התנגדו לכך שהרפובליקנים יספרו את הקולות.

ב-29 בינואר 1877, הקונגרס החליט על הקמת וועדה עם 5 חברים מכל בית בקונגרס ו-5 חברים מבית המשפט העליון. מפלגת הרוב בכל בית מינתה 3 אלקטורים ומפלגת המיעוט מינתה 2. כשהרפובליקנים שלטו בסנאט והדמוקרטים בבית הנבחרים, בוועדה היו 5 דמוקרטים ו-5 רפובליקנים. מבין השופטים, 2 היו דמוקרטים ו-2 היו רפובליקנים כשהחמישי היה אמור להיבחר על ידי שאר השופטים. השופטים בחרו בדיוויד דייוויס, שלא היה מחויב לאף אחת מהמפלגות. אך בדיוק אז, המועצה המחוקקת של אילינוי בחרה בדייוויס להיות סנאטור. הדמוקרטים במועצה האמינו שדייוויס יתמוך בהם אם הם יצביעו בשבילו. אך הם טעו. במקום להישאר בבית המשפט ולוותר על המקום בסנאט, דיוויס התפטר מבית המשפט ועבר לסנאט. כל שאר השופטים שנשארו היו רפובליקנים, אז ארבעת השופטים בחרו בג'וזף ברדלי, שנחשב לאדם נייטרלי. הבחירה הייתה מכרעת.

תאריך ההשבעה כמעט הגיע. הוועדה נפגשה ב-31 בינואר. המקרים של פלורידה, לואיזיאנה, אורגון ודרום קרוליינה נדונו. האסיפה החליטה לא לדון בערעורים. ברדלי הצטרף לרפובליקנים וכך נוצר רוב של 8 רפובליקנים מול 7 דמוקרטים שנתן את כל 20 האלקטורים להייז, שניצח בחבר האלקטורים עם 185 אלקטורים מול 184. הוועדה התפזרה ב-4 במרץ, ויומיים אחר כך הייז הושבע לנשיאות.

לפי הוועדה, הייז ניצח בדרום קרוליינה בהפרש של 889 קולות, כך שאלו הבחירות הקרובות ביותר בהיסטוריית ארצות הברית אחרי הבחירות בשנת 2000, שהוכרעו על ידי 537 קולות בפלורידה. בנוסף, טילדן היה המועמד הראשון בבחירות הנשיאותיות שזכה ברוב הקולות אך הפסיד בחבר האלקטורים.

אי אפשר לדעת מה הייתה התוצאה אם הבחירות היו מתקיימות באופן הוגן בדרום, כיוון שלמרות שהייתה להם זכות הצבעה, הדרומיים מנעו מאפרו-אמריקאים להצביע. למרות זאת, כנראה שהייז היה זוכה בבחירות עם 189 אלקטורים לעומת 180 על ידי זכייה בכל המדינות שזכה בהן, לא כולל פלורידה וכולל מיסיסיפי. יכול להיות גם שבדרום קרוליינה, לואיזיאנה ומיסיסיפי, מדינות עם רוב של אוכלוסייה אפרו-אמריקנית, הייז היה זוכה כיוון שכמעט כל האפרו-אמריקנים היו רפובליקנים באותו הזמן. אך פלורידה, עם רוב של אוכלוסייה לבנה, הייתה מעניקה את האלקטורים לטילדן. בבירור הייז היה מצליח יותר בבחירות הוגנות, אך לא ידוע אם היה זוכה ליותר קולות או לרוב בספירה הכללית.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
רתרפורד הייז רפובליקנית אוהיו 185 ויליאם וילר ניו יורק 185
סמואל טילדן דמוקרטית ניו יורק 184 תומאס הנדריקס אינדיאנה 184
פיטר קופר גרינבק ניו יורק 0 סמואל קארי אוהיו 0
גרין סמית' האיסור קנטקי 0 גדעון סטיוארט אוהיו 0
ג'יימס וולקר אמריקנית אילינוי 0 דונלד קירקפטריק ניו יורק 0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]