אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: בעיות לשון.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: בעיות לשון.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון
Anne-Louis Girodet
דיוקן עצמי (1824)
דיוקן עצמי (1824)
לידה 5 בינואר 1767
מונטרז'י, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בדצמבר 1824 (בגיל 57)
הרובע הראשון לשעבר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה פר לשז עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול בפריז עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות נאו-קלאסיציזם, הרומנטיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי ז'אק-לואי דויד עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות פיגמליון וגליתאה, הלוויתה של אטאלה, פורטרט הורטנס דה בוארנה, מלכת הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס רומא (1789)
אביר בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזוןצרפתית: Anne-Louis Girodet de Roucy-Trioson‏; 5 בינואר 17679 בדצמבר 1824)[1] היה צייר צרפתי בן דור הנאו-קלאסיציזם בצרפת, מבשר הזרם הרומנטי בציור הצרפתי[2], כנר, הוגה דעות ומאייר. ידוע כז'ירודה-טריוזון (Girodet-Trios).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ירודה דה רוסי-טריוזון נולד ב-9 בדצמבר 1974, למשפחה עשירה במונטרז'י, שממוקמת דרומית לפריז.

בשנת 1785 לאחר מות אביו (אנטואן פלורו ז'ירודה) עבר לרשות האפוטרופוס שלו, ד"ר בנואה פרנסואה טריוזון, גניקולוג שעבד בפריז, שדאג לחינוכו. בפריז למד ז'ירודה אדריכלות, לימודים קדם צבאיים וציור אצל ליקאן (Luquin)[3].

ב-1785, בגיל 18 עבר ז'ירודה לסדנה לציור של ז'אק-לואי דויד שפתחה את שעריה חמש שנים קודם לכן. ז'אק-לואי דויד הוגדר כצייר מוביל בצרפת, הוא היה מבין הציירים המוערכים ביותר ולאחד מהאמנים הבולטים בזרם הניא-הקלסי. לז'ירודה נפתחה הזדמנות בשנת 1785 כשנכנס לסדנה זו אנטואן-ז'אן גרו שהתפתח והיה לצייר גדול שאתגר את כישוריו. אנגר למד אצל דויד במשך ארבע שנים והיה לתלמיד שהביא את הנאו-קלסיקה אל שיאה. ז'ירודה-טריוזון היה תלמיד מצטיין וסטודנט אהוב על דויד. הוא הושפע מהסגנון של מורו ורכש מיומנות בטכניקה הניאו קלאסית שסייעה לו רבות בהמשך דרכו.

במהלך לימודיו שם, בשנת 1787, מתה אמו אן אנג'ליק קורניי. שנתיים לאחר מכן, כשהיה בן 22, טריוזון אימץ אותו לבן. ז'ירודה צירף את שמו של טריוזון לשמו.

הזרם הנאו-קלאסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות הציור של ז'ירודה טריוזון יונקים מזרם מחשבה אמנותי ותרבותי ששלט בצרפת משנות ה-60 של המאה ה-18 ועד לתחילת המאה ה-19 הוא הזרם הניאו קלאסי. הנאו-קלאסיציזם מאופיין עם תולדות הציור בצרפת וצמח בעקבות המהפכה הצרפתית וחשיפתם של שרידי העיר פומפיי בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בשנת 1748. הפיסול והארכיטקטורה שנתגלו בהן ובחפירות נוספות ביוון ובאיטליה באותה תקופה, הפכו לאופנתיים. הניקיון והסדר המופתי של יצירות אילו שימשו לאמנים השראה והחזירו את האידיאל הקלאסי שכלל ויתור על שאיפות הפרט למימוש עצמיותו למען הכלל אל מרכז העשייה האמנותית והיו בצרפת לנאו-קלאסיקה.

ציור מאופק שמדגיר (בהבדל משיא הרנסאנס – רמברנדט) את הרגע שלפני או אחרי השיא לשם הנצחה, בקומפוזיציה פשוטה, מרכזית, ברורה, ומאוזנת. תצוגה הרואית וממרכזת מנהיגים, ואנשי חברה גבוהה תוך כדי מתן תחושה של הדרת כבודם. שימוש באירועים היסטוריים, מיתולוגיים. משיכות המכחול מלוטשות ומדודות.

ז'אק-לואי דויד נחשב לאחד הציירים החשובים של הזרם הנאו-קלאסי. דויד העמיד 40–50 תלמידים ביניהם ז'ירודה טריוזון, ז'אן-ז'רמן דרואה, שנמנה עם ראשוני תלמידיו וז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר שהביא את הנאו-קלאסיקה אל שיאה.

הזרם הניסיוני החל בעבודה של טריוזון, פרץ והתפתח אל שיאו בעבודותיו של אז'ן דלקרואה ששימש בין השאר מודל לצייר רומנטי נוסף תאודור ז'ריקו. דלקרואה שימש מודל עבור "רפסודת המדוזה", ציור רב עוצמה שקידם את התפתחות הזרם הרומנטי וסייע לדלקרואה לפתחו ולהביאו אל שיאו.

החיים שלאחר סדנת הציור של דויד ופרס רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של עלם

התלמיד המצטיין והנאמן למורו ולדרכו החל לחרוג בהדרגה מדרכם של הנאו-קלסיים הצרפתיים. הדרך הבטוחה והמבטיחה לא שכנעה אותו והצעיר הזה יצא לדרך חדשה שאין עמה שום הבטחה להצלחה. הביטוי העיקרי לדרכו נקשר בבחירת הצבעים. המניע היה בסקרנות לרגש והסיבה הייתה החיפוש אחר דרכים לביטוי הרגשות שמשתקפים מהרעיונות. נושא הרגש לא הובלט באסכולה של דויד, שדרשה רק האיפוק.

בשנת 1791 החיפוש של ז'ירודה נשא תוצאות ובציור "שנתו של אנדימיון" (הלובר, פריז, 1791, The Sleep of Endymion) הרגש פרץ, האפלה הרוחשת בפנים נחשפה והוארה באור ירח. האור בציור היה מסתורי עם היבט ארוטי. נושא סקרנותו (הביטוי לרגשות) נסק אל מרכז הדיון האמנותי שהגדירו מאוחר יותר, כסגנון חדש בציור – ציור רומנטי צרפתי[4].

קולו האישי של רעיון הציור פרץ אל מרכז הסלון בפריז בתיבול הומו-ארוטי שקרא תיגר על הקונצנזוס הממסדי ופעל נגד ההנאו-קלסיקה המאופקת והמדויקת מבית מדרשו של דויד.

ז'ירודה-טריוזון התפרסם בניסיונותיו לקדם את תורת הצבע הצרפתית בהשפעת תורת האור והצל של האסכולה הוונציאנית בציור. דרכם של הציירים מוונציה (טינטורטו, ג'ובאני בליני) השפיעה מאז ימי עידן הברוק הצרפתי (סימון ווּאֶה) על צרפת, פלדריה וגרמניה. יחסיו המיוחדים לאור ולצל, בהבדל משל האמנים הוונציאנים ג'ובאני בליני המייסד, וטינטורטו שהביא זרם זה אל שיאו, שהתבוננו בנפילת הצל באור יום, התבססו על נפילת הצל באור הירח המלא בלילה.

הרעיונות החדשים יצרו צללים ונקודות צבע אחרות בציור החדש. אלו החלו לפעם בנפשו מרגע הגעתו לרומא. שם נקשרה נפשו בעבודותיהם של האולד מאסטרים. הוא התרשם במיוחד מהאפקטים החדשים של הצבע בעבודותיו ההומו-ארוטיות של מיכלאנג'לו מריזידה קאראווג'ו.

קאראווג'ו השתמש בתאורה מלאכותית, באור ירח, תאורה מלודרמטית, שמרחיקה את הצללים הטבעיים מיזנסצנה ומקנה לה מראה אחר, מודרני, מסתורי, ארוטי ופנטסטי אפילו אשלייתי. טריוזון הלך אחריו וצעד בדרך הפנטזיה בה ראה סמל לגאולה תפיסתית ולרווחת הנפש של הצייר. המיוחד בעבודתו היה בכך שהשאיר את חותמה של הנאו-קלאסיקה באופן בו מרח את הצבע בדייקנות על הבד, כנראה כדי להבדיל עצמו מעבודותיו של טינטורטו שצוירו באור הירח ותאורה מלאכותית כגון: "ישו רוחץ את רגלי התלמידים" (Christ washing the Feet of the Disciples) או בסעודה האחרונה משנת 1594 (The Last Supper; 1592-94).

בשנת 1789 זכה ז'ירודה-טריוזון בפרס רומא היוקרתי, שנתיים לפני שאנגר שזכה בפרס רומא כמי שהמשיך את דרכו של דויד[5]. זכייתו של טריוזון באה אליו לאחר שני ניסיונות כושלים לזכות בפרס רומא (הניסיון הראשון היה בשנת 1787 והניסיון השני בו קיבל מקום שני – בשנת 1788).

הציור "יוסף פוגש באחיו" (Joseph reconnu par ses frères - Story of Joseph and his Brethren) זיכה את טריוזון בפרס רומא.

"ישו (המת) נתמך על ידי הבתולה" (או The Entombment) היה הציור הראשון שייצר לאחר שזכה בפרס רומא ולפני צאתו לאיטליה[6].

התקופה האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 17901795 חי ז'ירודה-טריוזון באיטליה. תחילה הוא התגורר ברומא ולאחר מכן, ומסיבות פוליטיות ובשל היותו אזרח צרפת[7] עבר לנאפולי, לג'נובה, לפירנצה ולוונציה, בה פגש באסכולת הציור הוונציאנית בגדולתה.

ברומא צייר פורטרט עצמי רב עוצמה (1790, מוצג בורסאי). הוא נחשף (כאמור לעיל) לעבודתו של מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו (1571–1610). הארוטיקה, תעוזת הרגשות והשימוש החדשני של מיכלאנג'לו מריזי באור וצל עלו והדהדו בנפשו. הצורך של הצעיר האיטלקי לבטא אמירה אישית, בלט ויצר בו בה את קולו החדש. קולה של צרפת, קול אישי שהתפרץ בעצמה אל הקנבס ומשתקף בעבודתו המדוברת משנת 1791 "שנתו של אנדימיון" (1791, הלובר, פריז In The Sleep of Endymion).

"אנדימיון" עורר עניין רב ונוצר כעבודת בוחן עבור האקדמיה הצרפתית (the French Academy). המוסד היוקרתי חייב את מקבלי פרס רומא לשוב ולצייר עבודה במהלך תקופת המלגה באיטליה. ציור שיוכיחו בו עצמם כראויים לפרס הכבוד. מדובר ב"אנדימיון" על דמות זכרית עירומה ובזאת אין מהחידוש, אבל צעיר זה שעל הבד נצבע בארוטיקה מעורפלת, כשהוא שוכב בתנוחה נשית לאור ירח שמקרין עליו אור בלתי מציאותי: "אני מנסה להתרחק מסגנונו (של הצייר, מורו ז'אק לואי דויד) ככל האפשר" כתב ז'ירודה לאחר שפרץ עם נושאי גבורה ברוח המסורת הנאו-קלאסית אך במקום להלל ולהביא את הרוחות של הגנרלים שמתו במהלך המהפכה הצרפתית של 1789 באור הגבורה, הוא מכה במקודש בנאמנותו להשראה החדשה שזכה לה ברומא ומעלה מוטיב של גבר שמנמן שהורדם על ידי אלת הצייד דיאנה וישן בטפטפו רגשות ההומו-ארוטיים מעבודותיו של מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו אל הבחור השמנמן.

בהמשך דרכו יצר את היפוקרטס מסרב למתנות של ארתחששתא (1792- Hippocrate refusant les presents d'Artaxerxes, הפקולטה לרפואה, פריז)[8]. ה"היפוקרטס" הוקדש ל מ' טריוזון[9].

התקופה השנייה בפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מששב ז'ירודה דה רוסי-טריוזון לצרפת (1795) הוא התמקם בפריז ופתח סדנה לליתוגרפיה שהמשיכה לפעול לאחר מותו בהנהגת תלמידו הנאמן Jean Antoine Pannetier שהוגדר גם כחברו. טריוזון אייר בהשראת הסופרים הקלסיים, ורגיליוס, אנאקראון, והמשוררת סאפפו והיה לאחד מהיזמים של תחיית הליתוגרפיה בצרפת.

טריוזון צייר בפריז את שנתו של בכחוס (1795) כשברקע – שוכב בחור שמנמן, ערום וישן בתנוחה שהוזכרה לעיל, משנת 1791 "שנתו של אדמיון".

אחר עבודה זו החלה למעשה "תקופת פריז השנייה" שלו בציור והוא צייר כמה מציוריו הגדולים, כולל את "דיוקנו של ז'אן-בטיסט" - העבד שעלה לגדולה. הוא צייר אותו נשען ברישול על מעקה ואוחז כובע בשנת 1797, מדמואזל לנגה (Mademoiselle Lange) השחקנית המהוללת צייר עירומה בשנת 1799 ואת שנתה של פסיכה (Psych Asleep) ב-1800, את הקונסול הראשון טריוזון צייר בשנת 1802, השיעור בגאוגרפיה יצא לאור בשנת 1803 (La Leçon de Géographie), בשנת 1804 צייר בסגנון נאו-קלאסי דיוקן של נפוליאון וכן פורטרט רב עוצמה של הברון דומיניק ז'אן לארה שנחשב לאבי הכירורגיה הצבאית המודרנית – והיה מהאנשים האהובים על נפוליאון, את המבול ("Scène de déluge") הוא צייר בשנת 1806, סצנת המבול הוצגה בתחרות לא פשוטה והועמדה מול "התערבותן של הסבינות" (The Intervention of the Sabine Women") – ציור עליו עבד מורו דויד במשך 4 שנים. סצנת המבול הועמדה בתחרות מול סצנת הסבינות של המורה הדגול ז'אק-לואי דויד ויצרה מרירות בלב המורה. מה שלא הוסיף דבר למערכת היחסים בן השניים היה שדווקא התלמיד הוא שזכתה בפרס the decennial prize שהוענק ליצירת המופת של הדור.

בשנת 1808 הוא צייר את הדיוקן של פרנסואה-רנה דה שאטובריאן. את עבודתו המדוברת ביותר "הלווייתה של אטאלה" (שיש הרואים בה יצירת מופת (Les funérailles d'Atala) הציג בסלון של פריז בשנת 1808. "הלווייתה של אטאלה" מוצגת כיום בלובר שבפריז ומתארת רעיון רגשי מורכב בהשראת רומן פופולרי באותם זמנים שמתאר את העולם החדש (יבשת אמריקה) במאה ה-17: תמימות ותשוקה על הקרע ביניהן.

Portrait de Chateaubriand דיוקן פרנסואה-רנה דה שאטובריאן - מדיטציה על חורבות רומא méditant sur les ruines de Rome

על הקנבס שוכבת אטאלה הצעירה בסגנון של הפרספקטיבה הישנה. היא נמצאת באחד מרגעי הביניים של חייה. אטאלה שוכבת מתה. היא נשאת על ידי שני גברים: נזיר זקן בשם האב אוברי וצעיר הודי בשם צ'וקטו (Choctaw). הרגשות עדיין אוחזים בה וקורעים אותה בין אהבתה לצעיר הרוכן על רגליה ואמונה באל, על הנדר שנדרה להישאר בתולה. הציור הוצג בסלון (1808) ועורר רושם גדול. עבודה חשובה נוספת ה"מדיטציה על חורבות רומא" משנה זו (1808), גבר צרפתי סתור שער נתפס כשהוא עומד לפות בהרהוריו על רקע חורבותיה של רומא.

את "המרד של קהיר" (Revolt in Cairo 21 October 1798) צייר בשנת 1810, מדובר בציור רב דמויות שמתאר את השחיטה הצרפתית בקהיר בשנת 1798.

נפוליאון פלש למצרים בשנה זו (1798 וכבש בקלות יחסית את אלכסנדריה ואת קהיר. בחודש אוקטובר של אותה שנה הפתיעו אנשי קהיר את נפוליאון ששהה בעיר העתיקה של קהיר במרד. הגנרל Dupuy, נרצח. הצבא הצרפתי נתפס לא מוכן והועמד בסכנה. הצבא הגיב במהירות והציב תותחים, פלש אל המחסומים שהוצבו נגדו והרס את הבריקדות של המצרים כשהוא מותיר אחריו מספר לא ידוע של שחוטים. כתוצאה מכך הערבים נבהלו ונסוגו למדבר, חלקם ברחו אל המסגד הגדול של קהיר בתקוה שהמקדש הקדוש יציל אותם. הצבא הצרפתי העמיד תותח מול דלתות המסגד ופרק אותן. אחר כך טבחו הצרפתים בערבים ושחטו כ 6000 בחורים צעירים על שטיחי המסגד. בשנת 1812 טריוזון התייתם מהרופא שאימץ אותו וירש ממנו סכום גדול מאוד. הוא משתחרר מעול הפרנסה והתחיל להקדיש את עצמו יותר לכתיבת מסות באסתטיקה. כוחו כצייר הלך ונחלש. ושלא כמקובל בקרב הגאונית שהיכולת עולה כאן היא דועכת. משנת 1813 הוא עובד על ציורי קיר (Murals) בטירת קומפיין (אנ'), בארמון זה הוא עיצב מספר עבודות קיר: "שלוש הגרציות רוקדות לצליליו של אפולו" (Three Graces Dancing to the Sound of Apollo's), Mars et la Renomme), "עזיבתו של הלוחם" (Le départ du Guerrier) ,(Do rheus rheus vbhnpu, kjkhku ak pti), "מחול הנימפות לצליליו של פאון" (Nymphs Dancing to the Sound of Pan's Flute), עבודות אלו הוגדרו באותם זמנים כציור קיר רבי רושם.

ב-4 בספטמבר 1816, החליף טריוזון את הצייר הנאו-קלאסי הנחשב פרנסואה-אנדרה וינסאן (צר') שהיה פרופסור באקדמיה והתמנה תחתיו כחבר החדש באקדמיה המלכותית לציור ולפיסול בפריז (צר') טריוזון זכה למעמד מכובד של פרופסור לציור בהיכל המפואר. באותה תקופה למד במוסד זה תאודור ז'ריקו ויצר את "רפסודת המדוזה" (1818) שהובילה את הציור הרומנטי הצרפתי קדימה.

אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון מת בפריז ב-9 דצמבר 1824 ונקבר בבית הקברות פר לאשז. בין מעריציו נמנה הסופר אונורה דה בלזק.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס רומא – 1789 : Prix de Rome
  • הפרס לציור של האקדמיה המלכותית – 1789 : Prix de peinture de l'Académie Royale, per Giuseppe riconosciuto dai fratelli
  • פרופסור באקדמיה לציור ולפיסול בפריז (הבו-זאר) – 1816 : Membro dell'Académie des Beaux-arts
  • עיטור מסדר הכבוד החשוב ביותר בצרפת – האות ניתן כהוקרה לשירות צבאי וכתגמול לתרומה אזרחית יוצאת מגדר הרגיל. לאות מספר דרגות ואן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון זכה באות אביר הלגיון מתוכן – Cavaliere della Legion d'Onore.

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ,Long, George (1851) The Supplement to the Penny Cyclopædia of the Society for the Diffusion of Useful Knowledge
  2. ^ הרומנטיקה הייתה תנועה כלל עולמית, בהבדל מהניאו קלאסיקה (הצרפתית). מקור השם 'רומנטיקה' הוא מהצורה הספרותית – הרומן – שפירושו סיפור רגשני ומלנכולי. הרומנטיקה הצרפתית ייחודית ומאופיינת בכך שהיא מתרכזת בטבע האדם על יצריו ותשוקותיו. שגבות הטבע חשובה בתנועה הכלל עולמית (בעיקר הגרמני והאנגלי) אבל ברומנטיקה הצרפתית עובר הדגש מהטבע הרוחש לטבע האדם, דרכו מתגלמות הסערות, האסונות, הרגשות והמוות (כמו בעבודתו של איז'ן דלקרואה, Eugène Delacroix) 1827) "מות סארדאנאפאלוס" (La Mort de Sardanapale), בהשראת מחזה של לורד בירון Lord Byron). הרומנטיקה הצרפתית מיוחדת גם בכך שהיא קשורה יותר מבחינה סגנונית לנאו-קלסיקה עם זאת, הרומנטיקה התנגדה שאדם פרטי יוותר על שאיפותיו או על מימוש עצמו ופיתוח כישורי חיים. היא העלתה את האינדיבידואליזם על נס. ככלל בזרם הרומנטי היוצר מבקש להביא למימוש עצמו ולפתח את כישוריו ויכולותיו שנרכשים במהלך עבודתו (ציור, מוזיקה, שירה, אדריכלות וריקוד). היצירה הרומנטית הצרפתית עושקת בטבע האדם בזמן הווה, מבטאת את תחושותיו, ודנה בן ממכאוביו של האמן, דרך תשוקותיו ואהבותיו ועד מחאתו האישית של הצייר ביחס לנעשה בארצו ובמותו. האמנים מתבססים על ספרות ("אטאלה הנמה", טריוזון) ושירה וגם מקרי אסונות מהתקופה כמו במרד קהיר של טריוזון (או "המדוזה" לג'ריקו).
  3. ^ , Polet, Jean-Claude. (1992) Patrimoine littéraireeuropéen, De Boeck Université. 730 pages
  4. ^ , Reidhead et al., "Norton Anthology of English Literature,"The Romantic Period – Volume D" (W.W. Norton & Company Ltd.) 2006
  5. ^ האקדמיה הצרפתית, שנוסדה בשנת 1666, הציעה אחת לשנה פרס יוקרתי בשם פרס רומא, מלגה של ארבע שנים לאמנים ללימודים ברומא. פרס רומא היה הדבר הנחשק ביותר ואבן הפינה של כל קריירה אמנותית בצרפת. רוב מתלמידיו של דוד התחרו על הכבוד שבזכייה בפרס הזה.
  6. ^ ראו גלריה שנייה של ציוריו שבקישורים החיצוניים למטה, שם, מס 23.
  7. ^ , בשנת 1793, פוטרו אזרחי צרפת מהאקדמיה הצרפתית ברומא, מחשש שייקחו חלק בהסתה מהפכנית או בפעילות כזו.
  8. ^ , Hippocrate refusant les presents d'Artaxerxes and Endymion-dormant (presently held in the Louvre), work which was praised at the Salon of 1793.
  9. ^ , שליחיו של פרס, עמוסים בזהב ומתנות, נכשלים בניסיונותיהם לשכנע ולשחד את הרופא היווני המפורסם היפוקרטס לבוא ולסייע בהצלת ממלכתם מוכות המגפה. עבודה זו הוקדשה לחברו הקרוב ד"ר לרפואת נשים האפוטרופוס שלו שהיה גם לאביו המאמץ מ' טריוזון.