אנסטסיה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנסטסיה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
‏Великая Княжна Анастасия Николаевна Романова
Grand Duchess Anastasia Nikolaevna Crisco edit letters removed.jpg
הנסיכה הגדולה אנסטסיה, תמונה משנת 1914
שם מלא אנסטסיה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
מדינה האימפריה הרוסית
תאריך לידה 18 ביוני 1901
מקום לידה ארמון פטרהוף, סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית, דגל לשימוש פרטי (1914-1917)האימפריה הרוסית, דגל לשימוש פרטי (1914-1917)
תאריך פטירה 17 ביולי 1918 (בגיל 17)
מקום פטירה בית איפטייב, יקטרינבורג, הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה Flag of the Russian SFSR (1918-1920).svg
מקום קבורה קתדרלת פטרופבלובסקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה האורתודוקסית הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית רומנוב
תואר הנסיכה הגדולה של רוסיה
אב ניקולאי השני, קיסר רוסיה
אם אלכסנדרה, נסיכת הסן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אנסטסיה בשנת 1906
אנסטסיה במהלך משחק בשנת 1910
אנה אנדרסון, תמונה משנת 1922
אנסטסיה מחבקת את אחיה הקטן אלכסיי
אנסטסיה בבגדים רשמיים
אנסטסיה (מימין) עם אחותה טטיאנה, תמונה משנת 1917
אנסטסיה עם אמה, הקיסרית אלכסנדרה, בשנת 1908

אנסטסיה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיהרוסית Великая Княжна Анастасия Николаевна Романова‏; 18 ביוני 1901 - 17 ביולי 1918) הייתה דוכסית גדולה של רוסיה, בתם של ניקולאי השני, אחרון קיסרי רוסיה, ושל אלכסנדרה, נסיכת הסן. אנסטסיה הוצאה להורג בידי הצ'קה יחד עם כל משפחתה ב-17 ביולי 1918, אולם גופתה לא נמצאה במשך עשרות שנים, מה שעורר את הסברה שהיא הצליחה להימלט. במשך השנים, נשים רבות טענו שהן אנסטסיה, ועל בסיס חייה של המפורסמת מביניהן, אנה אנדרסון, נעשה בשנת 1956 סרט בשם "אנסטסיה". אנדרסון אכן ידעה פרטים רבים על המשפחה הקיסרית, אולם בדיקות DNA שנערכו בשנת 1994 הראו שאין לה כל קשר לבית רומנוב.

בשנת 1991 נמצא קבר האחים שבו נקברה המשפחה הקיסרית, אולם גופה אחת הייתה חסרה, מה שהעלה מחדש את הסברה שאנסטסיה או אחותה הגדולה מריה, אכן הצליחה להימלט. אולם סיפור ההימלטות הופרך סופית בשנת 2007 עת נמצא קבר נוסף ובו הגופה החסרה. בדיקות DNA אישרו כי אלו אכן בני המשפחה הקיסרית.[1][2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ואופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנסטסיה נולדה בארמון פטרהוף שבסנקט פטרבורג ב-18 ביוני 1901. אביה היה ניקולאי השני, קיסר רוסיה ואמה הייתה אלכסנדרה, נסיכת הסן. מכיוון שהיו לה שלוש אחיות גדולות, אולגה, טטיאנה ומריה, ואף לא אח אחד, התקבלה לידתה באכזבה בקרב בני משפחתה שציפו לבן זכר שיירש את הכתר. אביה נאלץ לצאת לטיול ארוך כדי להירגע לפני שהלך לבקר את היולדת ואת התינוקת בפעם הראשונה. משמעות שמה הוא "התחייה", מה שלימים רק הגביר את השמועות על הישרדותה.

ילדי הצאר גדלו בצורה פשוטה ביותר. הם ישנו במיטות מחנה קשות ללא כריות למעט כשהיו חולים, בבוקר התרחצו באמבטיה קרה והיו אמורים לסדר בעצמם את חדריהם. כאשר הם לא היו עסוקים בדבר מה אחר, היה עליהם להכין מעשי רקמה שנמכרו באירועי צדקה שונים. רוב בני הבית, כולל המשרתים, לרוב פנו אל הנסיכה בשמה הפרטי, או בשמות החיבה "נסטיה" ו"נאסטינקה". אנסטסיה תוארה לרוב כילדה מלאת אנרגיה, נמוכה ושמנמנה מעט, עם עיניים כחולות ושיער תות-בלונדיני. מרגרטה אגר, אומנת אירית שלה ושל אחיותיה, מספרת בזיכרונותיה כי אחד מהאנשים שנפגש עם אנסטסיה הקטנה ציין שיש לה קסם אישי גדול יותר מכל ילד שפגש מעודו.

בניגוד לשאר אחיותיה, אנסטסיה הקפידה אך מעט על מראה החיצוני. על פי עדותו של גלב בוטקין (בנו של רופא החצר יבגני בוטקין), היא החזיקה בשיא של קבלת העונשים במשפחה. היא הייתה תוססת ושובבה במיוחד, ולעתים אף מרושעת. היא נהגה להתקיל את המשרתים, לטפס על עץ ולסרב לרדת ממנו, ובמהלך משחקים לבעוט ולשרוט את חברותיה למשחק. באחת הפעמים היא פצעה את אחותה טטיאנה כאשר זרקה לכיוונה אבן מצופה בשלג במהלך מלחמת כדורי שלג שניהלו. עם זאת, אנסטסיה סבלה משרירים חלשים, ולפיכך נזקקה לעיסוי פעמיים בשבוע. היא נהגה להתחבא מתחת למטה או בארון כדי להתחמק מכך.

החברות עם רספוטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גריגורי רספוטין

הקיסרית אלכסנדרה והצאר ניקולאי היו בקשר הדוק עם הנזיר גריגורי רספוטין שנודע כבעל כוחות מיסטיים. קשר זה נבע בעיקרו מהתקווה שרספוטין יצליח לרפא את מחלתו של אחיה הצעיר של אנסטסיה, נסיך הכתר אלכסיי. בעידוד הוריהם, למדו עד מהרה הנסיכות לחבב ולהעריך את רספוטין. הם חשו בנוח בחברתו, ולעתים אף נפגשו עמו כשהן לבושות בכותנות הלילה שלהן. הנסיכות נהגו להתייחס אליו כאל "ידידנו" או "החבר שלנו". היחסים החמים של משפחת המלוכה עם רספוטין המשיכו עד רציחתו של זה האחרון ב-30 בדצמבר 1916. על פי תיאורי עדי ראייה, הנסיכות כעסו מאוד כששמעו על הרצח, והיו קודרות מאוד זמן רב לאחר מכן. לאחר מותן התגלה כי ארבע הנסיכות ענדו קמעות עם תמונתו של רספוטין.

המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח משפחת הצאר

במהלך מלחמת העולם הראשונה, הקיסרית ושתי הבנות הגדולות שימשו כאחיות בצלב האדום וטיפלו בפצועי מלחמה. אנסטסיה ואחותה הגדולה מריה, היו צעירות מכדי לעשות זאת, ועל כן הן הסתובבו בין בתי החולים הצבאיים ועודדו את רוחם של החיילים הפצועים באמצעות משחקי דמקה וביליארד. בשנת 1917 אביה הודח משלטונו במהפכת פברואר, ומשפחת המלוכה הושמה במעצר בית בפושקין. לפי עדותו של אלכסנדר קרנסקי קיבלה ממשלת המעבר בקשות רבות של אזרחים להוציא להורג את הצאר המודח. באוגוסט 1917 הועברה משפחת הצאר לטובולסק. הכוונה הייתה להעביר אותה למקום מרוחק ממסילת רכבת כדי להקשות על הבריחה. לאחר מהפכת אוקטובר הוחלט להעביר את משפחת רומנוב למוסקבה ולהעמיד את הצאר לדין. באביב נפל אלכסיי, ובגלל מחלתו לקה בשיתוק ברגליו. בשל כך עברה המשפחה ליקטרינבורג בשני שלבים. ב-22 באפריל הגיעו ליקטרינבורג ניקולאי, אשתו ובתם מריה, וב-23 במאי הגיעו יתר בני המשפחה ומשרתים.

המשפחה שוכנה ב"בית איפטייב". מבנה שהיה שייך לפני כן לקצין הנדסה ונהרס בשנות ה-70 של המאה ה-20. חוץ ממשפחת המלוכה גרו בבית חמישה משרתים, ובהם רופא המשפחה. כמה פעמים הוצע למשרתים לעזוב את המשפחה אך הם העדיפו להישאר למרות הסכנות. המשפחה התגוררה בבית איפטייב 78 ימים. בני המשפחה סבלו מפחד ומחוסר וודאות. מעידים על כך המכתבים שאנסטסיה שלחה באותה תקופה, המלאים בשגיאות כתיב. הבנות תפרו את תכשיטיהן לתוך בגדיהן בתקווה למנוע את החרמתם. הן ואמן המציאו שמות קוד עבור כל אחד מפריטי הערך שלהם כדי להסתיר אותם (חלקם הוחרמו מיד עם הגיעם ליקטרינבורג).

בלילה שבין 17-16 ביולי 1918, נלקחו בני המשפחה ומעגל המשרתים המצומצם שלהם למרתף בטענה שהבית נמצא בסכנת התקפה של אנרכיסטים. כשירדו העצורים למרתף הבית והתאספו באחד החדרים, ביקשה הקיסרית שני כיסאות עבורה ועבור אלכסיי. הכיסאות הובאו, ולאחר מכן הודיע להם המפקד הבולשביקי שהם מוצאים להורג. הצאר רק הספיק להגיד "מה?" לפני שפתחו החיילים באש והרגו את כולם.

הקבר ותאוריית ההישרדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ימים לאחר הרצח, דרשה הקיסרות הגרמנית מהממשלה הבולשביקית ערובה לביטחונן של הנסיכות שהיו גרמניות מצד אמם. הבולשביקים לא רצו להרגיז את הגרמנים, ועל כן פרסמו הודעה על פיה המשפחה המלכותית הועברה למקום בטוח. ב-25 ביולי 1918 נכנסו חיילי הלגיון הצ'כוסלובקי ליקטרינבורג, וגילו שמשפחת הצאר נעלמה. מיד החלה חקירה בנושא, והחוקרים ביקרו בבית איפטייב שבו בוצע הרצח. הם אף חקרו כמה מן מהשומרים, אבל לא הצליחו להגיע אל מבצעי הרצח. הגופות עצמן לא נמצאו, והחוקרים תמכו בגרסה הבולשביקית שלפיה הוצא להורג רק הצאר עצמו. באותו הזמן פשטו שמועות על הופעתם של בני המשפחה במקומות שונים ברוסיה, אבל כולן נותרו בגדר שמועות. אחת מקרובות מבנות משפחת הצאר, שהוחזקה אותו זמן במעצר, סיפרה מאוחר יותר שלתאה הובאה נערה שקראה לעצמה "אנסטסיה רומנוב". הסוהרת שאלה אותה האם היא מכירה את הנערה, ומשהשיבה שלא, נלקחה הנערה משם. ישן גם עדויות על נערה שקפצה מרכבת באזור פרם וטענה שהיא הנסיכה אנסטסיה.

ב-6 בפברואר 1919 הוחלף צוות החקירה ובראשו הועמד ניקולאי סוקולוב. הצוות החדש אסף מספר רב של עדויות ומסמכים, ובהם מברקים בין יקטרינבורג לשלטון המרכזי. את כל המסמכים לקח עמו סוקולוב לפריז, שם המשיך בחקירה עד יום מותו בשנת 1924. תוצאות ביניים פורסמו והן הבסיס למידע הקיים עתה על מה שאירע בבית איפטייב. בשנת 1997 נמסרו כל המסמכים שנאספו לידי שלטונות רוסיה.

שרידי הגופות נמצאו במהלך חפירות שבוצעו בשנת 1979. לפי הוראת שלטונות ברית המועצות הוחזרו השרידים למקום מוצאם. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת DNA. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגולות. שתי גופות עדיין היו חסרות, זו של אלכסיי ואחת מהבנות: מריה או אנסטסיה. על פי תיאורו של יורובסקי, מפקד הפלוגה שאליה השתייכה כיתת היורים, הגופות של אלכסיי ואחת מהבנות, שפלוגתו של יורובסקי חשב כי הן של אלכסנדרה, נשרפו על יד אתר הקבורה ואפרן פוזר והוסתר. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פיוטר ופאבל ב-1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג.

העובדה שהגופה לא נמצאה, יצרה מיד שמועות על בריחה והישרדות שלה. שאלה זו הייתה אחת התעלומות ההיסטוריות הידועות ביותר של המאה ה-20, והיוותה השראה לספרים וסרטים רבים. לפחות עשר נשים טענו שהן היא, וסיפרו סיפורים שונים לגבי דרך ההישרדות. המתחזה הידועה ביותר הייתה אנה אנדרסון, אשר שטחה את טענותיה בפני בית המשפט ברפובליקת וויימאר. היא טענה שהיהלומים שהסתירה על גופה הגנו עליה, וכי שומר רחום שהבחין שהיא בחיים סייע לה להימלט. ההחלטה הסופית של בית המשפט הגרמני הייתה שההוכחות שאנדרסון סיפקה אינן מספקות כדי להוכיח שהיא אכן בת למשפחת רומנוב וזכאית לחלק מהירושה. אנדרסון מתה בשנת 1984 וגופתה נשרפה. בשנת 1994 נערכו בדיקות DNA על דגמת רקמה של אנדרסון, אשר הוכיחו חד משמעית כי אנדרסון לא הייתה קשורה למשפחת רומנוב.

בשנת 1991 חודשו החפירות באזור שבו התגלו הגופות הראשונות. המומחים שערכו את החפירות קבעו שהגופות החסרות הן של אלכסיי ומריה, ולא של אנסטסיה. בשנת 2007 נמצאו שרידי גופות נוספות, שעל פי ההערכה הן גופותיהם של אלכסיי ומריה. בשנת 2008 נערכו בדיקות DNA קפדניות שבהן השתתפו רוסיה וארצות הברית, אשר אישרו את הסברה. חלק מהחוקרים כיום סבורים שבהנחה ואחד מבני המשפחה שרד את מטח הירי הראשון, סביר להניח בהחלט שהוא הצליח להימלט. הגופות היו במרתף ללא השגחה במשך זמן מה, ובבית אפטייב היו מספר שומרים שאהדו את הצאר ולא השתתפו במעשי הרצח.

אנסטסיה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928 הועלה לאקרנים סרט בשם "הבגדים עושים את האשה" (Clothes Make the Woman), המספר את סיפורה של שחקנית המבקשת לגלם את דמותה של אנסטסיה בסרט, ובסופו של דבר מתברר שהיא למעשה אנסטסיה עצמה. בשנת 1956 הועלה לאקרנים הסרט "אנסטסיה" המספר את סיפורו של רמאי המתכנן למצוא נערה שתתחזה לאנסטסיה כך שהוא יוכל לקבל את הפרס שהובטח על ידי משפחתה, ובסופו של דבר מגלה שהנערה שמצא היא אנסטסיה האמיתית. אנסטסיה מגולמת בסרט זה בידי אינגריד ברגמן. בשנת 1997 נוצר סרט אנימציה בעל אותו שם המספר סיפור דומה, ובו רספוטין הוא הנבל הראשי. בשנת 2015 עובד סרט האנימציה למחזמר שעלה בשנת 2017 בברודוויי והיה מועמד לשני פרסי טוני.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר השני, קיסר רוסיה
 
מריה, נסיכת הסן
 
כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק
 
לואיזה, נסיכת הסן-קאסל
 
קרל, נסיך הסן
 
אליזבת, נסיכת פרוסיה
 
אלברט, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה
 
ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה
 
 
 
 
 
דאגמאר, נסיכת דנמרק
 
 
 
 
 
לודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן
 
 
 
 
 
אליס, נסיכת הממלכה המאוחדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ניקולאי השני, קיסר רוסיה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלכסנדרה, נסיכת הסן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנסטסיה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bokhanov, Alexander; Knodt, Manfred; Oustimenko, Vladimir; Peregudova, Zinaida; Tyutynnik, Lyubov (1993). The Romanovs: Love, Power, and Tragedy. London: Leppi Publications. ISBN 0-9521644-0-X
  • Christopher, Peter; Kurth, Peter; Radzinsky, Edvard (1995). Tsar: The Lost World of Nicholas and Alexandra. Boston: Little Brown and Co. ISBN 0-316-50787-3
  • Dehn, Lili (1922). The Real Tsaritsa. alexanderpalace.org.
  • Eagar, Margaret (1906). Six Years at the Russian Court. alexanderpalace.org.
  • Gilliard, Pierre. Thirteen Years at the Russian Court alexanderpalace.org.
  • King, Greg; Wilson, Penny (2003). The Fate of the Romanovs. Hoboken, New Jersey: John Wiley and Sons, Inc. ISBN 0-471-20768-3
  • Kurth, Peter (1983). Anastasia: The Riddle of Anna Anderson. Boston: Back Bay Books. ISBN 0-316-50717-2
  • Lovell, James Blair (1991). Anastasia: The Lost Princess. Washington, D.C.: Regnery Gateway. ISBN 0-89526-536-2
  • Mager, Hugo (1998). Elizabeth: Grand Duchess of Russia. New York: Carroll and Graf Publishers, Inc. ISBN 0-7867-0678-3
  • Massie, Robert K. (1967). Nicholas and Alexandra. New York: Dell Publishing Co. ISBN 0-440-16358-7
  • Massie, Robert K. (1995). The Romanovs: The Final Chapter. New York: Random House. ISBN 0-394-58048-6
  • Maylunas, Andrei; Mironenko, Sergei (eds), Galy, Darya (translator) (1997). A Lifelong Passion, Nicholas and Alexandra: Their Own Story. New York: Doubleday. ISBN 0-385-48673-1
  • Occleshaw, Michael (1993). The Romanov Conspiracies: The Romanovs and the House of Windsor. London: Orion Publishing Group Ltd. ISBN 1-85592-518-4
  • Rappaport, Helen (2008). The Last Days of the Romanovs. New York: St. Martin's Griffin. ISBN 978-0-312-60347-2
  • Radzinsky, Edvard (1992). The Last Tsar. New York: Doubleday. ISBN 0-385-42371-3
  • Radzinsky, Edvard (2000). The Rasputin File. New York: Doubleday. ISBN 0-385-48909-9
  • Sams, Ed. "Victoria's Dark Secrets". curiouschapbooks.com.
  • Shevchenko, Maxim. "The Glorification of the Royal Family". Nezavisemaya Gazeta, May 31, 2000.
  • Vorres, Ian (1965). The Last Grand Duchess. New York: Scribner. ASIN B-0007-E0JK-0
  • Vorres, Ian (1985). The Last Grand Duchess. London: Finedawn Press (3rd edition)
  • Vyrubova, Anna. Memories of the Russian Court. alexanderpalace.org.
  • Zeepvat, Charlotte (2004). The Camera and the Tsars: A Romanov Family Album. Stroud: Sutton Publishing. ISBN 0-7509-3049-7

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]