ארז לאופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארז לאופר
אין תמונה חופשית
לידה 23 ביוני 1962 (בן 57) עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מועדפת סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.erezlauferfilms.com/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ארז לאופר (נולד ב-23 ביוני 1962) הוא במאי סרטי תעודה ישראלי, בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית דרכו הקולנועית יצר סרטים דוקומנטריים על זהבה בן (1996) ויהודה פוליקר (1997).

כן הפיק ב-1996 את הסרט התיעודי "אדינבורו לא מחכה לי" שתיעד את העלאתה בפסטיבל אדינבורו של ההצגה "יש לו מלים משלו", מאת יאיר קדר ונעם מאירי, שהתבסס על מונולוגים שכתבו הומואים ישראלים.

סרטו "Laisse-Moi T’aimer", משנת 2002, שתעד את חייו ומותו של מייק בראנט, נחשב לידוע שבסרטיו, ואף זכה בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה לסרט התיעודי הטוב ביותר באותה שנה.

יורים ושרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורים ושרים (2004) היא סדרה היסטורית-דוקומנטרית בת ארבעה פרקים אודות תופעת הלהקות הצבאיות בישראל. הסדרה מספרת את סיפורם האישי-קבוצתי של מי שהיו שם: כוכבים, יוצרים ומפקדים, תוך שהיא מצביעה על תפקידן האידאולוגי של הלהקות. החיבור ההדוק שבין אמנות הבמה והכוח, נשזר אל תוך הסיפור האישי והלאומי.

ארבעת פרקי הסדרה הם:

הפרק הראשון: “הפלמ”חניק מחפש את המחר”, (1956-1945), עוסק בראשיתן של הלהקות הצבאיות ובמרכזיותן כחלק מן המאמץ לבניין האומה ועיצובו של האתוס. להקת “מעין זה”, מופיעה למול הבריגדה היהודית במלחמתה בנאצים; ה”צ'יזבטרון”, הלהקה של הפלמ"ח, מייצרת את הפסקול של מלחמת העצמאות. התחרות הסמויה שבין להקת הנח"ל – הלהקה הצבאית ה”צברית”, ולהקת פיקוד צפון – להקה המתאפיינת ב”גלותיות” מסוימת, מלווה את הצבא והמדינה דרך פעולות התגמול בואכה מבצע קדש, 1956.

הפרק השני: “מחוף אילת עד חוף שנהב”, (1968-1956), נפתח בראשית 1957. בתום מבצע קדש מפנה ישראל את חצי האי סיני ומתפנה ל”עשור השקט” בתולדותיה. להקות רבות, ובראשן להקת הנח”ל משגשגות לאורך התקופה. בצד הנחלת ערכי ההגנה וההתיישבות עסוקות הלהקות בשנים אלה ביצירת כוכבים מרכזיים עבור שוק הבידור הישראלי. מלחמת ששת הימים, יוני 67, מסמנת קו שבר תרבותי: את מקום הראשוניות והתמימות תופסות תחושת הכוח ותאוות הכיבוש. המדינה והלהקות משנות את פניהן.

הפרק השלישי: “החיים היפים”, (1971-1968), עוסק בתור הזהב של הלהקות ומתחיל עם סיום מלחמת ששת הימים. ישראל שיכורת ניצחון וצה”ל מספק את הבידור במרחבים החדשים כמו גם לשוק האזרחי. עשרות להקות פועלות באותה עת: מהללות את גבורת הצבא ועורגות לשלום. בחזית, נופלים, בטפטוף איטי, עשרות חיילים – מלחמת ההתשה.

הפרק הרביעי: “צוחק מי שצוחק אחרון”, (2004-1971), עוסק בדעיכתן של הלהקות הצבאיות במקביל להתפרקותו של הקונצנזוס בחברה הישראלית. שורת אירועים, ביניהם מלחמת יום כיפור, 1973, המהפך הפוליטי, 1977, מינויו של רפאל איתן לרמטכ”ל ומלחמת לבנון, 1982 – סותמים את הגולל על הלהקות. יותר מעשרים שנה אחרי, כשכיבוש והתנתקות מתערבבים זה בזה, חוזרות הלהקות. בצה”ל מוקמות להקות חדשות ובאמצעי התקשורת חוגגת הנוסטלגיה לשיריהן מפעם.

בסדרה מופעים ומתראיינים: אריק איינשטיין, שלום חנוך, חנה מרון, נתיבה בן יהודה, חיים טופול, גבי עמרני, עליזה רוזן, ישראל פוליאקוב, שלמה ארצי, ניצה שאול, חיים חפר, נעמי פולני, גיורא מנור, יעקב בודו, יהורם גאון, יגאל בשן, ששי קשת, שולה חן, שמואל אימברמן, דני ליטאי, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, עדנה לב, ירדנה ארזי, עמוס טלשיר, רותי הולצמן, דודו זכאי, עמרי ניצן, רוני בראון, ברייני ויינשטוק, דורית ראובני, אסתר שמיר, משה בקר, שאול ביבר, ענת גוב, דפנה ארמוני, רוחמה רז, דייוויד ברוזה ושמואל הספרי.

הסדרה הופקה על ידי עדן הפקות ושודרה בערוץ 2 - טלעד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Stub Israelis.png ערך זה הוא קצרמר בנושא ישראלים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.