ארתור כהן

ארתור כהן
Arthur Cohn

לידה	4 בפברואר 1927 בזל, שווייץ
פטירה	12 בדצמבר 2025 (בגיל 98) ירושלים
מקום קבורה	הר המנוחות
שם לידה	Arthur Cohn
מדינה	שווייץ
פרסים והוקרה	• שישה פרסי אוסקר • כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד • אות Commandeur des Arts et des Lettres של מסדר האמנויות והספרות • אות השנה מטעם אונסק"ו • פרס שומר ציון • ארבעה תוארי דוקטור לשם כבוד • חמישה פרסים עבור מפעל חיים
פרופיל ב-IMDb

ארתור כהן (בגרמנית: Arthur Cohn; שמו הפרטי בעברית: אשר מיכאל; 4 בפברואר 1927 – 12 בדצמבר 2025) היה מפיק סרטים, תסריטאי, קולנוען ועיתונאי יהודי-שווייצרי.

ביוגרפיה

אביו של כהן, מרדכי מרכוס כהן, היה עורך דין ונוטריון, מומחה במשפט בין-לאומי ובמשפט עברי וממקורביו ועוזריו של הראי"ה קוק. בשואה הציל מתוך מושבו בשווייץ הרבה יהודים על ידי נתינת סרטיפיקטים ודרכונים זרים. הוא עלה לישראל בשנת 1948, לאחר שהוזמן על ידי משרד המשפטים לשמש יועץ. האם רוזה (לבית גלבסקי) הייתה משוררת ומחברת מילים למופע הקברט "קורנישון", ותרגמה שירים רבים מעברית לגרמנית. סבו, הרב אשר מיכאל (ארתור) כהן, שעל שמו נקרא, היה בשנים 1885–1926 הרב הראשי הראשון של יהודי בזל. הוא התיידד עם בנימין זאב הרצל, הזמין אותו לערוך את הקונגרס הציוני הראשון בעירו ואף אירח אותו בבית הכנסת.

ארתור כהן נולד, גדל והתחנך בבזל, שם החל גם הוא בלימודי משפט בינלאומי. בצעירותו התמסר לעבודה עיתונאית. בין השאר עבד בתחנת הרדיו "Echo der Zeit" (בגרמנית: "הד הזמן"). מאוחר יותר היה כתב של העיתון הישראלי "הארץ" בשווייץ וחשף כי שווייץ השתמשה לצרכיה בכסף מעיזבונות יהודיים שהופקדו בשווייץ ונותרו ללא יורשים, במקום להעבירם לארגונים יהודיים לעזרת פליטים. מכתיבה עיתונאית הגיע לכתיבת תסריטים, ומשם להפקת סרטים. מסוף שנות ה-50 ועד למותו הפיק קרוב לשלושים סרטים. הוא נודע כמפיק שמעורב מאוד בסרטיו מן הכתיבה ועד לעריכה, והשקיע זמן רב בפיתוח תסריטיו לפני שהיה ניגש לצילומים.

ארתור כהן נפטר ב-12 בדצמבר 2025. הותיר אחריו אישה, נעמי לבית שפירא, בתו של חותם מגילת העצמאות משה חיים שפירא שכיהן כשר בממשלות ישראל, שלושה ילדים ונכדים. שני בניו שירתו בצה"ל. כהן היה יהודי ציוני שומר מסורת שחילק את זמנו בין בזל, לוס אנג'לס וירושלים. הוא זכה להוקרה "על עשורים של הישגים בהפקות קולנוע, הזדהותו עם העם היהודי ותשוקתו לקידום חברה צודקת השואבת השראה מערכים נעלים". ספריית ישיבת מרכז הרב נתרמה בידי ארתור כהן לזכר אביו שהיה מיודד עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אחיו הם דודי כהן, ברונו כהן וד"ר גבי כהן, אחותו אסתר נישאה לד"ר יהושע צנגן.

פעילותו הקולנועית

ארתור כהן זכה עבור שישה מסרטיו בפרס אוסקר: שלושה בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, ושלושה בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. הוא זכה בפרסים רבים נוספים. סרטיו הידועים ביותר הם "הגן של פינצי קונטיני" (1970), בבימויו של ויטוריו דה סיקה, על פי ספרו של ג'ורג'ו באסאני, על גורלה של משפחה יהודית חילונית בשואה באיטליה, "יום אחד בספטמבר" (1999), סרט תיעודי על רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972, בבימויו של קווין מקדונלד, ו"כשהנערים שרים" (2004) של הבמאי כריסטוף בארטייה. הפיק גם שני סרטים של הבמאי הברזילאי וולטר סאלס: "תחנה מרכזית ברזיל" (1998) ו"מאחורי השמש" (2001).

סרטיו

סרטים עלילתיים זוכי פרס האוסקר

• הגן של פינצי קונטיני (The Garden of the Finzi-Continis) – זוכה פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בימוי: ויטוריו דה סיקה, 1970
• שחור ולבן בצבעים (Black and White in Color) – פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בימוי: ז'אן-ז'אק אנו, 1976
• מהלכים מסוכנים (Dangerous Moves) – זוכה פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בימוי: רישאר דמבו, עם מישל פיקולי וליב אולמן, 1984

סרטים תיעודיים זוכי פרס האוסקר

• נהר ללא שם (Sky Above and Mud Beneath), זוכה פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, בימוי: פייר-דומיניק גסו, 1961
• חלום אמריקאי (American Dream), זוכה פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, בימוי: ברברה קופל, 1991
• יום אחד בספטמבר (One Day in September), זוכה פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, בימוי: קווין מקדונלד, 1999

סרטים עלילתיים נוספים

• 2018 – החיוך האטרוסקי (The Etruscan Smile), בימוי: מיכל ברזיס ועודד בן-נון
• 2012 – דיסקו רוסי (Russian Disco), בימוי: אוליבר ציגנבלג
• 2008 – המטפחת הצהובה (The Yellow Handkerchief), בימוי: אודאיאן פראזאד
• 2008 – ילדי דרך המשי (The Children of Huang Shi), בימוי: רוג'ר ספוטיסווד
• 2004 – כשהנערים שרים (The Choir), בימוי: כריסטוף באראטייה, מועמד לשני פרסי אוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" ו"שיר הנושא הטוב ביותר"
• 2001 – מאחורי השמש (Behind the Sun), בימוי: וולטר סאלס, על פי ספרו של הסופר האלבני איסמעיל קאדרה "אפריל שבור"
• 1998 – תחנה מרכזית ברזיל (Central Station), בימוי: וולטר סאלס, זוכה פרס גלובוס הזהב, פרס BAFTA ופרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, מועמד לשני פרסי אוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" ו"השחקנית הטובה ביותר"
• 1997 – שקרים לבנים (White Lies), בימוי: קן סלדן
• 1995 – רבע דולר (Two Bits), עם אל פצ'ינו, בימוי: ג'יימס פולי
• 1984 – אהבה על הקרקע (Love on the Ground), בימוי: ז'אק ריבט
• 1979 – האימוץ (The Adoption), בימוי: מארק גרונבאום
• 1973 – חופשה קצרה (A Brief Vacation), בימוי: ויטוריו דה סיקה
• 1972 – נקרא לו אנדריאה (We'll call him Andrew), בימוי: ויטוריו דה סיקה
• 1970 – שדה החמניות (Sunflower), בימוי: ויטוריו דה סיקה
• 1968 – ליצן (Clown), בימוי: רישאר באלדוצ'י - סרט קצר
• 1968 – מקום למאהבים (A Place for Lovers), בימוי: ויטוריו דה סיקה
• 1967 – שבע פעמים אישה (Woman Times Seven), בימוי: ויטוריו דה סיקה
• 1964 – צנונית מלמטה (Salad by the Roots), עם לואי דה פינס, בימוי: ג'ורג' לאוטנר

סרטי תעודה נוספים

• 2009 – מניפה נוצית וסרט משי (Feathered Fan and Silked Ribbon), בימוי: פולקר שאנר
• 1999 – ילדי החושך (Children of the Night), בימוי: יולנטה דילבסקה; סרט תיעודי קצר עם חומר מצולם נדיר על ילדים בשואה
• 1991 – ימי נובמבר (November Days), בימוי: מרסל אופולס
• 1983 – הפתרון הסופי (The Final Solution), ידוע גם כהטלאי הצהוב – רדיפות היהודים באירופה 1933–1945, בימוי: דיטר הילדברנדט, מועמד לפרס אוסקר בקטגוריית "הסרט התיעודי הטוב ביותר"
• 1964 – פריז הסודית (Paris Secret), בימוי: אדוארד לוז'רו

הוקרה

• תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בוסטון (1988), מישיבה יוניברסיטי בניו-יורק (2002), מאוניברסיטת בזל (2006) ומאוניברסיטת בר-אילן (2021) - על מפעל חיים.
• היה המפיק הלא אמריקאי הראשון שזכה להיות מונצח בשדרת הכוכבים בהוליווד (1992).
• אות Commandeur des Arts et des Lettres של מסדר האמנויות והספרות - מטעם ממשלת צרפת (1995).
• אות Humanitarian Award של איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים (National Board of Review) על קידום רפורמות חברתיות ורווחה אנושית בסרטיו (2001).
• פרס שומר ציון - מטעם מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים של אוניברסיטת בר-אילן (2004).
• אות השנה מטעם אונסק"ו (2005).
• פרסי מפעל חיים מטעם הפסטיבלים הבינלאומיים לקולנוע בשיקגו (1992), ירושלים (1995), שאנגחאי (1999) וחיפה (2016).
• פרס מפעל חיים מטעם קרן Cinema for Peace בברלין, 11 בפברואר 2019.
• רטרוספקטיבות עם סרטי ארתור כהן התקיימו בלוס אנג'לס, ניו יורק, וושינגטון, בזל, קהיר, הונג קונג, שאנגחאי, מנילה, ובישראל.
• בכיכר ה"מינסטר" בבזל התקיימו מדי שנה בימי הקיץ מופעים עם סרטי ארתור כהן.

ספרים

• Der Staat Israel – heute ("מדינת ישראל - היום"), Frey, Basel,‏ 1950.
• Unruheherd Mittlerer Osten ("קן הצרעות המזרח התיכון"), Athena-Verlag, Basel‏, 1953.
• Israel: wie es lebt und lacht ("ישראל – כפי שהיא חיה וצוחקת"), Maor Verlag, Jerusalem,‏ 1963.

לקריאה נוספת

• Hanspeter Hammel, Arthur Cohn: der Mann mit den Träumen, Buchverlag der Basler Zeitung, Basel 1999. ISBN 3-85815-341-9

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארתור כהן בוויקישיתוף

• ארתור כהן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ארתור כהן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• יאיר רוה, ארתור כהן, המפיק האגדי של "החיוך האטרוסקי", זוכר את גולדה בוכה בקולנוע, באתר סינמסקופ, 1 ביולי 2019
• יאיר רוה, המפיק האגדי ארתור כהן: "הקאט האחרון הוא שלי", באתר כלכליסט, 27 ביוני 2019
• עינת קאפח, ‏ביקורת קולנוע: החיוך שלא מש, באתר כיפה, 25 ביוני 2019
• אריאל שנבל, ‏"הקולנוע איבד את הניצוץ הראשוני שלו", בעיתון מקור ראשון, 17 ביוני 2019
• חדשות מעלה, הקרנת "החיוך האטרוסקי" במעמד המפיק הידוע, ארתור כהן, מעלה - בית הספר לטלוויזיה לקולנוע ולאמנויות, 16 ביוני 2019
• יאיר שלג, אם תחולק ירושלים תשכח ימינו, באתר הארץ, 7 ביוני 2004
• תמר אבידר, כהן גדול, מעריב, 16 באוגוסט 1985
• יעקב אדלשטיין, דרכו של מפיק סרטים, הצופה, 24 בדצמבר 1965
• תמר אבידר, מפיק סרטים דואג לתלמידי ישיבה, מעריב, 22 בספטמבר 1965
• אריאל שנבל, קינג ארתור - ראיון, מקור ראשון, 15 ביוני 2019