ארתור כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארתור כהן
ArthurCohn.jpg
לידה 4 בפברואר 1927 (בן 92)
בזל, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מפיק קולנוע, במאי קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ארתור כהן בבזל, 2006

ארתור כהןגרמנית: Arthur Cohn; שמו הפרטי בעברית: אשר מיכאל; נולד ב-4 בפברואר 1927 בבזל) הוא מפיק סרטים יהודי שווייצרי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו מרקוס כהן היה עורך דין ונוטריון, מומחה במשפט בינלאומי ובמשפט עברי וממקורביו ועוזריו של הראי"ה קוק. הוא הציל מתוך מושבו בשווייץ הרבה יהודים בשואה על ידי נתינת צרטיפיקאטים ודרכונים זרים. הוא עלה בשנת 1948 לישראל לאחר שהוזמן על ידי משרד המשפטים לשמש כיועץ. האם רוזה (לבית גלבסקי) הייתה משוררת ומחברת מילים למופעי הקברט האגדי קורנישון, כמו כן היא תרגמה שירים רבים מעברית לגרמנית. סבו, הרב אשר מיכאל (ארתור) כהן, שעל שמו נקרא, היה בין השנים 18851926 הרב הראשי הראשון של יהודי בזל. הוא התיידד בזמנו עם בנימין זאב הרצל, הזמין אותו לערוך את הקונגרס הציוני הראשון בעירו ואף אירח אותו בבית הכנסת.

ארתור כהן גדל והתחנך בבזל, שם החל גם הוא בלימודי משפט בינלאומי. בצעירותו התמסר לעבודה עיתונאית. בין השאר עבד בתחנת הרדיו "Echo der Zeit" (גרמנית: "הד הזמן"). מאוחר יותר היה כתב של העיתון הישראלי הארץ בשווייץ. מכתיבה עיתונאית הוא הגיע לכתיבת תסריטים, ומשם להפקת סרטים. מתחילת שנות ה-60 ועד ימינו הוא הפיק קרוב לשלושים סרטים. הוא ידוע כמפיק שמעורב מאוד בסרטיו מן הכתיבה ועד לעריכה, והוא משקיע זמן רב בפיתוח תסריטיו לפני שהוא ניגש לצילומם.

ארתור כהן נשוי לנעמי לבית שפירא, בתו של חותם מגילת העצמאות משה חיים שפירא אשר שימש כשר בממשלות ישראל רבות. לזוג שלושה ילדים, שני הבנים שירתו בצה"ל. כהן הוא יהודי ציוני שומר מצוות שמחלק את זמנו בין בזל, לוס אנג'לס וירושלים.

פעילותו הקולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור כהן זכה עבור שישה מסרטיו בפרס האוסקר: שלושה בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, ושלושה בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. כמו כן הוא זכה בפרסים רבים נוספים. סרטיו הידועים ביותר הם "הגן של פינצי קונטיני" (1970), בבימויו של ויטוריו דה סיקה, על פי ספרו של ג'ורג'ו באסאני, על גורלה של משפחה יהודית חילונית בשואה באיטליה; "יום אחד בספטמבר" (1999), סרט תיעודי על רצח הספורטאים הישראלים באולימפיידת מינכן ב-1972, בבימויו של קווין מקדונלד; ו"כשהנערים שרים" (2004) של הבמאי כריסטוף בארטייה. ארתור כהן גם הפיק שני סרטים של הבמאי הברזילאי וולטר סאלס: "תחנה מרכזית ברזיל" (1998) ו"מאחורי השמש" (2001).

סרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים עלילתיים זוכי פרס האוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים תיעודיים זוכי פרס האוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נהר ללא שם (Sky Above and Mud Beneath), זוכה פרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר, בימוי: פייר-דומיניק גסו, 1961
  • חלום אמריקאי (American Dream), זוכה פרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר, בימוי: ברברה קופל, 1991
  • יום אחד בספטמבר (One Day in September), זוכה פרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר, בימוי: קווין מקדונלד, 2000

סרטים עלילתיים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2018 - החיוך האטרוסקי (The Etruscan Smile), בימוי: מיכל ברזיס ועודד בן-נון
  • 2012 - דיסקו רוסי (Russian Disco), בימוי: אוליבר ציגנבלג
  • 2008 - המטפחת הצהובה (The Yellow Handkerchief), בימוי: אודאיאן פראזאד
  • 2008 - ילדי דרך המשי (The Children of Huang Shi), בימוי: רוג'ר ספוטיסווד
  • 2004 - כשהנערים שרים (The Choir), בימוי: כריסטוף באראטייה
  • 2001 - מאחורי השמש (Behind the Sun), בימוי: וולטר סאלס, על פי ספרו של הסופר האלבני איסמעיל קאדרה "אפריל שבור"
  • 1998 - תחנה מרכזית ברזיל (Central Station) – בימוי: וולטר סאלס, זוכה בפרס גלובוס הזהב, פרס BAFTA ופרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין
  • 1996 - שקרים לבנים (White Lies), בימוי: קן סלדן
  • 1995 - רבע דולר (Two Bits), עם אל פצ'ינו, בימוי: ג'יימס פולי
  • 1984 - אהבה על הקרקע (Love on the Ground), בימוי: ז'אק ריבט
  • 1979 - האימוץ (The Adoption), בימוי: מארק גרונבאום
  • 1973 - חופשה קצרה (A Brief Vacation), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1972 - נקרא לו אנדריאה (We'll call him Andrew), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1970 - שדה החמניות (Sunflower), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1968 - מקום למאהבים (A Place for Lovers), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1967 - שבע פעמים אשה (Woman Times Seven), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1964 - צנונית מלמטה (Salad by the Roots), עם לאוי דה פינס, בימוי: ג'ורג' לאוטנר

סרטי תעודה נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2009 - מניפה נוצית וסרט משי (Feathered Fan and Silked Ribbon), בימוי: פולקר שאנר
  • 1999 - ילדי החושך (Children of the Night), בימוי: יולנטה דילבסקה; סרט תיעודי קצר עם חומר מצולם נדיר על ילדים בשואה
  • 1991 - ימי נובמבר (November Days), בימוי: מרסל אופילס
  • 1983 - הפתרון הסופי (The Final Solution), גם ידוע כ- הטלאי הצהוב – רדיפות היהודים באירופה 1933–1945, בימוי: דיטר הילדברנדט
  • 1964 - פריס הסודית (Paris Secret), בימוי: אדוארד לוז'רו

אותות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Der Staat Israel – heute ("מדינת ישראל - היום"), Frey, Basel,‏ 1950.
  • Unruheherd Mittlerer Osten ("קן הצרעות המזרח התיכון"), Athena-Verlag, Basel‏, 1953.
  • Israel: wie es lebt und lacht. ("ישראל - כפי שהיא חיה וצוחקת"), Maor Verlag, Jerusalem,‏ 1963.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hanspeter Hammel, Arthur Cohn: der Mann mit den Träumen, Buchverlag der Basler Zeitung, Basel 1999. ISBN 3-85815-341-9

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]