אתלוולף, מלך וסקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אתלוולף)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אתלוולף
Æthelwulf
Athelwulf.jpg
לידה 795
אאכן, האימפריה הפרנקית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בינואר 858 (בגיל 63 בערך)
מדינה ממלכת וסקסממלכת וסקס  ממלכת וסקס
מקום קבורה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת קתדרלת וינצ'סטר, וינצ'סטר
עיסוק מונרך עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג

אוסבורגה

ז'ודית מארטל
שושלת וסקס
תואר מלך וסקס
אב אגברט
אם רדבורגה
צאצאים אתלסטאן
אתלבאלד
אתלברט
אתלרד
אלפרד
אתלסווית
מלך אנגליה
839856
(כ־17 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אתלוולף מלך וסקסאנגלית עתיקה: Æthelwulf, "זאב אציל") היה מלכה של ממלכת וסקס בין השנים 839856 לספירה[1]. בנו ויורשו של המלך אגברט, זהותה של אימו אינה ידועה[2]. היו לו שישה ילדים מוכרים[3], חמישה בנים ובת: אתלברט, אתלרד, אלפרד הגדול, אתלבאלד וביתו אתלסווית[4]. התחתן פעם ראשונה עם אוסבורגה ופעם שנייה עם יהודית (אנ'), בתו של שארל הקירח[5]. שימש כמשנה למלך בקנט, סארי, סאסקס ואסקס עד מותו של אגברט אביו בשנת 839, אז מונה למלך וסקס[6]. במהלך שלטונו נאלץ להתמודד עם פלישות מרובות של הוויקינגים הדנים וניצח בקרב מרשים באקלאה בשנת 851. הוא היה אדם אדוק ויצא למסע לרומא יחד עם בנו בשנת 855[7]. בשנת 856 התחתן עם אשתו השנייה. בשובו מרומא נודע לו שבנו ששלט בהיעדרו לא מתכוון לוותר על חלקו בממלכה. אתלוולף החליט שישאיר את בנו לשלוט על מזרח הממלכה[8], בעוד הוא עצמו ימשיך לשלוט על קנט, סאסקס ואסקס[9].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגברט אביו של אתלוולף היה מלכה של וסקס במשך 37 שנים (802-839)[10]. הוא היה מלך חזק ודומיננטי, איש מלחמה[11] וקיבל את התואר ברטוולדה למשך עשר שנים[12]. בשנת 825 ניצח אגברט בקרב את ברנוולף מלך מרסיה וקיבל את הסמכות על ארצות חסותו בדרום אנגליה[13]. בשנת 829 כבר מלך אגברט על מרסיה ישירות[14]. מאוחר יותר באותה שנה הכניע את ממלכת נורת'מבריה. הוא התקשה לשמור על הדומיננטיות של עמדתו ולאחר שנה איבד את השלטון הישיר על מרסיה[15]. בשנת 825 מינה את בנו אתלוולף כמשנה למלך בקנט[16]. לאחר מותו בשנת 839, קיבל אתלוולף את השליטה על וסקס ועל כל ארצות החסות שהיו בשליטת אביו. אתלסטאן (אנ') שהיה עד עכשיו המשנה למלך במזרח אנגליה, מונה כשליט של קנט, אסקס, סאסקס, וסארי[17].

במחקר קיימת מחלוקת לגבי אתלסטאן, האם היה אחיו הצעיר של אתלוולף או שהיה בנו. צ'ארלס אומאן טוען כי הוא היה אחיו[18] ואילו היסטוריונים מאוחרים יותר כגון דייוויד קירבי ופרנק סטנסון טוענים שהיה בנו וזו הדעה המקובלת כיום במחקר[19]. הממלכה הדרומית של אנגליה נתווספה לממלכת וסקס לאחר מותו של אתלוולף בשנת 858[20].

אתלוולף כמלך וסקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושתו של אתלוולף את אביו בשנת 839, טמנה בחובה כניסה ל"נעליים גדולות"[21]. אביו היה כאמור ידוע כמנהיג דגול שהצליח לכבוש שטחים גדולים באנגליה ולשמור על יציבותם ועצמאותם. לדעת ההיסטוריון הבריטי צ'ארלס אומן, אתלוולף היה חלש מאביו בתחום השלטוני ובתחום המלחמתי[17]. אתלוולף מתואר כאדם דתי וחסוד החש מחויבות לממלכתו. הוא לא אהב לעסוק בפוליטיקה ובעסקי המלחמה[22], הוא היה אדוק בדתו ופעל על פי צו מצפונו. הוא היה אדם רך ועדין ולא הייתה לו התקיפות וההחלטיות שאפיינה את אביו. בתור אב, הוא נהג בילדיו בעדינות ובוותרנות, הוא פינק אותם ונהג עימם במורך לב. לדוגמה, כאשר סבל ממרידת בנו אתלבאלד[23], הוא לא נהג עמו בקשיחות אלא מצא את הדרך לפשרה ללא מלחמה[17].

המאבק בוויקינגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויקינגים הדנים ניצלו את העובדה שאגברט השליט החזק איננו וליוו את עלייתו לשלטון של אתלוולף בפלישות חוזרות ונשנות לאנגליה[24]. כבר בשנת 840, כשנה לאחר עלייתו לשלטון, החלו בפשיטות[5]. בשנת 841 היוו התקיפות איום משמעותי עבור אנגליה כיוון שהן כבר לא היו מכוונות לעבר וסקס בלבד[25]. צי ויקינגי הופיע בחופי לינקולנשייר, אנשיו רצחו את האילדורמן של לינדסי והשתלטו על אדמתו ולאחר מכן התקדמו דרומה ובזזו את חופי מזרח אנגליה וקנט. בשנת 842 תקפו הוויקינגים בהצלחה את לונדון, שאז עוד הייתה בשליטת מרסיה, את קונטוביק, את הנמל הגדול של פיקארדי ולבסוף את רוצ'סטר. בקיץ של אותה שנה הגיעו הוויקינגים שוב לחופי וסקס. אתלוולף תקפם במהירות, אך הובס. יש חוסר במידע על הכרוניקה של אנגליה לגבי פלישות ויקינגיות בארבע השנים שלאחר מכן[26]. בשנת 846 מוזכר קרב שנוצח על ידי הבישוף אלסטאן (אנ'), האילדורמנים (אנ') אנוולף (Eanwulf) מסומרסט ואוסריק מדורסט. לאחר מכן ישנו פער נוסף בתיעוד ההיסטורי עד שנת 850[27]. בשנת 851 תקפו הוויקינגים לראשונה כצבא ולא כיחידות קטנות[28]; הם תקפו את לונדון ובזזו אותה. כאשר הגיעו לסארי, השתתפו אתלוולף ובנו אתלבאלד בקרב אקלאה(אנ') המפורסם והביסו את הוויקינגים[29].

המסע לרומא ותרומתו לכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 855 נסע לרומא[30] ושהה שם 12 חודשים[31]. באותו מסע גם תרם אתלוולף לכנסייה עשירית משטחו שברחבי ממלכתו "לכבוד תפארת האל ובשביל גאולתו הנצחית"[32]. הוא לקח איתו לרומא את בנו אלפרד, שזו לו הפעם השנייה שנוסע לרומא, לאחר שנסע כבר כאשר היה בן ארבע[33]. בדרך לרומא אתלוולף ואלפרד התקבלו בכבוד רב אצל שארל הקירח מלכה של מערב פרנקיה. כאשר הגיעו לרומא תרם אתלוולף לכנסייה כתר במשקל ארבע ליבראות של זהב טהור, שני אגרטלים מזהב, שתי תמונות מוזהבות, נדן חרב מוזהב, מנורת כסף ועוד. בנוסף לכך הוא תרם בזהב לכמרים ולאצילים של רומא ובכסף לפשוטי העם[34].

חתונתו השנייה ואחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 855, לאחר שהיה ממושכת ברומא החל את מסעו חזרה הביתה. בדרך הוא עבר בחצרו של שארל הקירח ולקח את בתו יהודית לאשתו השנייה[35]. יהודית הייתה בת 13 כאשר נישאה לו והוא היה בסביבות גיל 50[36]. ככל הנראה אתלוולף איבד את אשתו הראשונה אוסבורגה פחות משנה לפני נישואיו השניים[37], אך יש דעה שאומרת כי התגרש ממנה לפני צאתו למסע[5]. חתונתם נחגגה בוורוויק בראשון באוקטובר בשנת 856. בסופו של דבר חזר לאנגליה בסוף אותה שנה, לאחר היעדרות של לפחות שמונה עשר חודשים. אתלוולף נתן ליהודית את כל הזכויות המגיעות לה כמלכה ונתן לה מקום של כבוד לידו באירועים מלכותיים[38]. חזרתו של אתלוולף לביתו שבאנגליה לא הייתה משמחת. בזמן היעדרו הצליחו הוויקינגים לפלוש לאנגליה, להתקרב אל לב ליבה של אנגליה ולהוות איום ממשי. בנוסף לכך הוא לא זכה לקבלת פנים מלבבת מבנו הבכור אתלבאלד[39]. הלה תפקד כשליט בזמן היעדרו, חתר תחתיו[40] יחד עם אנוולף – אילדורמן של מחוז סאמרסט ועם אלסטאן, במטרה לסרב להחזיר לו את השלטון בעת חזרתו. יש האומרים כי נאלצו לשכנע את אתלבאלד לבגוד באביו ויש האומרים כי הוא לא נזקק לשכנוע, אך מכל מקום ניסה להדיח את אביו. נראה שאתלבאלד הרגיש מאוים מחתונתו השנייה של אביו. היחס המיוחד שהעניק אתלוולף ליהודית לא היה מקובל בממלכת וסקס. אתלבאלד חשש לעתידו בעקבות הנישואין וחשש מצאצאים חדשים שיתחרו בו על ירושתו[41]. אתלוולף החליט לנהוג בו בעדינות ולא להילחם עם בנו. הוא החליט להשאיר לו את השליטה על וסקס והוא עצמו שלט לבד על קנט, סאסקס ואסקס ובכך מנע מלחמת אזרחים, כאשר הוויקינגים מאיימים בפתח[42]. אתלוולף מת ב-13 בינואר 858[43] כשנתיים לאחר חזרתו מצרפת[44]. הוא הוריש את תחום שלטונו לבנו השני אתלברט אך לאחר מותו השתלט אתלבאלד על הממלכה כולה[45].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Brown, R. Allen, and Marjorie Chibnall, Proceedings of the Battle Conference on Anglo-Norman Studies, (Ipswich: The Boydell Press, 1979).
  • Glenn, Justin, The Washington's: A Family History: Royal Descents of the Presidential Branch, (El Dorado Hills: Savas Publishing, 2014).
  • Godfrey, John, The Church In Anglo-Saxon England (London: Cambridge University press, 1962).
  • Higham, N.J., and, D.H., Hill, Edward the Elder, (New York: Routledge, 2013).
  • Janet L., Nelson, Oxford Dictionary of National Biography: Æthelwulf (Oxford University Press, 2004), [9], accessed: 13 May 2016.
  • Kirby, D. P., The Earliest English Kings, (London: Routledge, 2000).
  • Norton, Elizabeth, She Wolves: The Notorious Queens of England (Stroud: The History Press, 2009).
  • Oman, Charles, A History of England: England Before the Norman Conquest (London: Methuen & Co. ltd. 1921).
  • Panton, James, Historical Dictionary of the British Monarchy, (lanham: Scarecrow Press, 2011).
  • Points, Guy, The Combined Anglo-Saxon Chronicles: A Ready Reference Abridged Chronology, (Great Britain: Rihtspell Publishing, 2013).
  • Stenton, Frank M., The Oxford History of England: Anglo-Saxon England (Oxford: Clarendon Press, 1971).
  • Stevenson, Joseph, and Florence, The Anglo-Saxon Chronicle: The Chronicle of Florence of Worcester: with a Continuation and Appendix (London: Seeleys, 1853).
  • Urban, Sylvanus, Gentleman's Magazine, and Historical Chronicle (London :Edward Cave, 1862).
  • Wickham, Chris, The Inheritance of Rome: A History of Europe From 400 to 1000 (New York: Viking, 2009).
  • Wilkinson, Philip, The British Monarchy for Dummies, (Chichester: Jhon Wiley & Sons, 2006).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אתלוולף, מלך וסקס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Godfrey, The Church In Anglo-Saxon England (London: Cambridge University press, 1962), p.273; Charles Oman, A History of England: England Before the Norman Conquest (London: Methuen & Co. ltd. 1921), p.393, 657; Chris Wickham, The Inheritance of Rome: A History of Europe From 400 to 1000 (New York: Viking, 2009), p 455.
  2. ^ Nelson Janet L, Oxford Dictionary of National Biography: Æthelwulf (Oxford University Press, 2004), [1], accessed: 13 May 2016; Oman, A History of England, p.657.
  3. ^ לגבי ילדיו ישנה מחלוקת במחקר, ראו הערות: 18 ו-19.
  4. ^ Oman, A History of England, p.657.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Nelson Janet L, Oxford Dictionary of National Biography: Æthelwulf, (Oxford University Press, 2004), [2], accessed: 13 May 2016.
  6. ^ Nelson Janet L, Oxford Dictionary of National Biography: Æthelwulf, (Oxford University Press, 2004), [3], accessed: 13 May 2016; Philip Wilkinson, The British Monarchy For Dummies, (Chichester: Jhon Wiley & Sons, 2006), p.48-9.
  7. ^ Joseph Stevenson and Florence, The Anglo-Saxon Chronicle: The Chronicle of Florence of Worcester: with a Continuation and Appendix (London: Seeleys, 1853), p.41; N.J. Higham and D.H. Hill, Edward the Elder (New York: Routledge, 2013), p.80.
  8. ^ Joseph Stevenson and Florence, The Anglo-Saxon Chronicle, p.39.
  9. ^ Oman, A History of England, p.431-432.
  10. ^ Oman, A History of England, p.656.
  11. ^ Sylvanus Urban, Gentleman's Magazine, and Historical Chronicle (London: Edward Cave, 1862), p.282.
  12. ^ Oman, A History of England, p.395.
  13. ^ Oman, A History of England, p..392
  14. ^ Oman, A History of England, p..393
  15. ^ Oman, A History of England, p..396
  16. ^ Ibid, 825, 393; Nelson Janet L, Oxford Dictionary of National Biography: Æthelwulf, (Oxford University Press, 2004), [4], accessed: 13 May 2016; James Panton, Historical Dictionary of the British Monarchy, (Lanham: Scarecrow Press, 2011), p.27.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 Oman, A History of England, p.419.
  18. ^ Oman, A History of England, p.393.
  19. ^ D. P.Kirby, The Earliest English Kings, (London: Routledge, 2000), P.160; Frank M. Stenton, The Oxford History of England: Anglo-Saxon England (Oxford: Clarendon Press, 1971), p.236, note 1.
  20. ^ Oman, A History of England, p.432.
  21. ^ Stenton, Anglo-Saxon England, p.244.
  22. ^ Stenton, Anglo-Saxon England, p.245.
  23. ^ יותר על אתלבאלד ב"חתונתו השנייה ואחרית ימיו".
  24. ^ Oman, A History of England, p.420; Panton, Historical Dictionary of the British Monarchy, p.27; Godfrey, The Church In Anglo-Saxon England, p.273.
  25. ^ Godfrey, The Church In Anglo-Saxon England, p.273.
  26. ^ Oman, A History of England, p.421
  27. ^ Oman, A History of England p. 423.
  28. ^ Nelson Janet L, Oxford Dictionary of National Biography: Æthelwulf, (Oxford University Press, 2004), [5], accessed: 13 May 2016; Oman, A History of England, p.423.
  29. ^ Nelson Janet L, Oxford Dictionary of National Biography: Æthelwulf, (Oxford University Press, 2004), [6], accessed: 13 May 2016; Oman, A History of England, p.423-425; Panton, Historical Dictionary of the British Monarchy, p.27; Godfrey, The Church In Anglo-Saxon England, p.276.
  30. ^ R. Allen Brown and Marjorie Chibnall, Proceedings of the Battle Conference on Anglo-Norman Studies, (Ipswich: The Boydell Press, 1979), p.145.
  31. ^ Joseph Stevenson and Florence, The Anglo-Saxon Chronicle, p.41, 48;Oman, A History of England, p.429; Stenton, Anglo-Saxon England, p.245; N.J. Higham and D.H. Hill, Edward the Elder, p.80.
  32. ^ Panton, Historical Dictionary of the British Monarchy, p.41; Joseph Stevenson and Florence, The Anglo-Saxon Chronicle, p.48, 41; Oman, A History of England, p. 428.
  33. ^ Oman, A History of England, p.427; D. P.Kirby, The Earliest English Kings, p.165.
  34. ^ Oman, A History of England, p.429.
  35. ^ Joseph Stevenson and Florence, The Anglo-Saxon Chronicle, p.48, 41; Oman, A History of England, p 429.; Guy Points, The Combined Anglo-Saxon Chronicles: A Ready Reference Abridged Chronology, (Great Britain:, Rihtspell Publishing, 2013), p.35; Nelson Janet L, Oxford Dictionary of National Biography: Æthelwulf, (Oxford University Press, 2004), [7], accessed: 13 May 2016; N.J. Higham and D.H. Hill, Edward the Elder, p.80; Panton, Historical Dictionary of the British Monarchy, p.48; Godfrey, The Church In Anglo-Saxon England, p.276; Chris Wickham, The Inheritance of Rome: A History of Europe From 400 to 1000 (New York: Viking, 2009), p 455.
  36. ^ Oman, A History of England, p.430; Elizabeth Norton, She Wolves: The Notorious Queens of England (Stroud: The History Press, 2009), p.20.
  37. ^ Oman, A History of England, p.429
  38. ^ Oman, A History of England, p.431.
  39. ^ R. Allen Brown and Marjorie Chibnall, Proceedings of the Battle Conference on Anglo-Norman Studies, p.145.
  40. ^ Panton, Historical Dictionary of the British Monarchy, p.27; Philip Wilkinson, The British Monarchy For Dummies, p.49.
  41. ^ Justin Glenn, The Washington's: A Family History: Royal Descents of the Presidential Branch (El Dorado Hills: Savas Publishing, 2014), p.4.
  42. ^ Stenton, Anglo-Saxon England, p.233; Godfrey, The Church In Anglo-Saxon England, p.277.
  43. ^ Panton, Historical Dictionary of the British Monarchy, p.27.
  44. ^ Nelson Janet L, Oxford Dictionary of National Biography: Æthelwulf, (Oxford University Press, 2004), [8], accessed: 13 May 2016; Godfrey, The Church In Anglo-Saxon England, p.277.
  45. ^ Oman, A History of England, p. 430-432