בג"ץ דיזיין נגד משרד העבודה והרווחה

בג"ץ 5026/04 דיזיין 22 - שארקד לוקס רהיטים בע"מ נ' ראש ענף היתרי עבודה בשבת, אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה דן בשאלה אם חוק שעות עבודה ומנוחה מהווה פגיעה בחופש העיסוק הפרה של חוק יסוד: חופש העיסוק, בכך שלמעסיקים אסור להעסיק עובדים בשבת, בהיותה יום המנוחה הקבוע לעובד היהודי. בית המשפט העליון קבע שאיסור ההעסקה בשבת אכן פוגע בחופש העיסוק, אך פגיעה זו מוצדקת משום שהיא משרתת תכליות סוציאליות ודתיות-לאומיות ראויות באופן מידתי.

העובדות בבסיס פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיזיין 22 היא חברה לשיווק רהיטים בעלת סניפים ברחבי הארץ אשר פועלים גם בשבת. על העותרת הוטל קנס מנהלי בסך 15,000 ₪ בהתאם לחוק עבירות מנהליות בגין העסקת יהודים ביום המנוחה השבועי. חב' דיזיין הגישה בקשה להיתר העסקת עובדים בימי מנוחה ובימי חג. ראש ענף היתרי עבודה בשבת במשרד העבודה והרווחה דחה את הבקשה.

טענות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת דיזיין טענה כי הוראות המופיעות בחוק שעות עבודה ומנוחה אשר אוסרות על העסקת יהודים בשבת מהוות הפרה של חופש העיסוק אשר מעוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק. בנוסף, טענה העותרת כי איסור ההעסקה בשבת פוגע בכלכלה החברה ושל עובדיה. הפגיעה הכלכלית תבוא לידי ביטוי כאשר תיאלץ העותרת לסגור את סניפיה בשבת, והדבר יפגע בה גם בתחרות עם חברות דומות אשר כן סוחרות בשבת. העותרת הוסיפה כי העובדים יכולים לבחור יום המנוחה אחר משבת.

משרד העבודה והרווחה טען כי איסור העבודה בשבת נחוץ משני טעמים. האחד הוא תכלית סוציאלית שלפיה לאדם מגיעה זכות לנוח מעבודתו והרי שביטול החוק יגרום לניצול מצד המעסיק. טעם נוסף הוא לאומי-דתי, הוא היות שבת יום המנוחה ליהודים. זהו יום מנוחה משותף לכל העובדים כך שיוכלו להיות ביחד כמשפחה ביום הזה. משרד העבודה טען שתכליתו של איסור ההעסקה בשבת הולמת את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית והפגיעה בחופש העיסוק היא מידתית. הוא ציין שחוקתיות ההעסקה בשבת הוכרעה בעבר בבית המשפט ברע"פ 10687/2 הנדימן עשה זאת בעצמך נ' מדינת ישראל, בה נקבע שחופש העיסוק אינו נפגע בצורה מהותית.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא אהרן ברק הציג את המסגרת המשפטית לדיון: סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה{חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951] קובע – ס' 7(ב) מייחד את היהודי בכך שיום מנוחתו הוא יום שבת. אסור לעבוד או להעביד בזמן המנוחה השבועית אלא אם התקבל היתר לכך. סעיף 12 לחוק קובע שלשר העבודה יש סמכות לתת היתר עבודה בשבת ובחג. כדברי השופט חשין בפרשת בז'רנו, לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח יד שיבחר לעצמו. המחוקק רשאי להגביל את חופש העיסוק, ובלבד שההגבלה מפורשת וברורה. בנוסף לכך, ההגבלה צריכה לעמוד בתנאיה של פסקת ההגבלה שבחוק היסוד. חוק יסוד: חופש העיסוק קובע כי כל אזרח או תושב של מדינת ישראל זכאי לעסוק בכל מקצוע או משלח יד. חופש העיסוק מבטא את החופש של הפרט לעסוק או לא לעסוק בדבר הנראה לו בלא איסורים או הגבלות וכי כל אקט שלטוני או מדיני {בג"ץ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין} ההגבלות על מועדי העבודה של העובד וימים שבהם בעל עסק יוכל לפתוח את עסקו היא הגבלה על חופש העיסוק.

ס' 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק קובע כי אין פוגעים בחופש העיסוק אלא אם הפגיעה היא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו. אין מחלוקת שתנאי זה מתקיים כיוון שההגבלה היא בחוק שעות עבודה ומנוחה. על הפגיעה להיות להלום את ערכיה של מדינת ישראל. ביסוד האיסור על עבודה בשבת עמד הצורך החברתי סוציאלי להעניק שעות מנוחה שבועיות לעובד תוך קביעת יום מנוחה אחד ואחיד, שבת ליהודי ויום אחר למי שאינו יהודי. כפי שציינה השופטת דורנר בפרשת הנדימן, קביעת יום מנוחה מגשימה את ערכיה של מדינת ישראל. ההגבלה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל גם כמדינה דמוקרטית אשר מתחשבת ברגשות הדת ויום המנוחה בה ייקבע על בסיס דתי-לאומי.

הפגיעה בחוק צריכה להיות לתכלית ראויה, ולעניין זה יש שני היבטים. ראשית, תכלית היא ראויה אם היא משרתת מטרה חברתית הרגישה לזכויות האדם או אם היא נועדה להשיג תכליות חברתיות. שנית, יש לבדוק את מידת הצורך בהגשמת התכלית.^[1] תכלית אחת של חוק שעות עבודה ומנוחה היא תכלית חברתית סוציאלית, דהיינו רווחת העובד והגנה סוציאלית.^[2] יום המנוחה נקבע באופן אחיד לכלל המשק כדי שיהיה יום אחיד למשפחה להיות ביחד. התכלית השנייה היא דתית - לאומית, והיא שמירת יום השבת ליהודים.^[3] נוכח זאת, התכלית היא ראויה. חברת דיזיין מבקשת שיום המנוחה יהיה גמיש, באומרה שכפיית יום אחיד אינו ראוי. נוכח זאת, יש לבדוק את מידתיות הפגיעה בחופש העיסוק. לדברי הנשיא ברק, הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה עומדות במבחן המידתיות אשר יש לו שלושה מרכיבים: ראשית, יש קשר רציונלי בין תכליות החוק לבין קביעת האיסור על העבדת עובד ביום המנוחה. שנית, המחוקק בחר באמצעי שפגיעתו פחותה בכך בחר את יום השבת למנוחת עובד יהודי ושישי/ראשון למי שאינו יהודי. שלישית, החוק מגשים אינטרס חברתי תוך פגיעה מוגבלת בחופש העיסוק אשר חלה באופן שוויוני על כל בעלי העסקים. ניתן להסיק כי הפגיעה בחופש העיסוק אינה עולה על הנדרש. לסיכום, חוק שעות עבודה ומנוחה אכן פוגע בחופש העיסוק של המעביד והעובדים אך פגיעה זו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, דהינו היא מכוח חוק, הפגיעה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא מידתית.

אשר לטענת של חברת דיזיין על כך שהסירוב להעניק לה היתר העסקה ביום מנוחה השבועית אינו כדין מכיוון שהוא גורם לפגיעה כלכלית קבע הנשיא ברק שהסירוב הוא כדין. דיזיין לא הצליחה להניח תשתית עובדתית לטענה שהעבודה בשבת חיונית לציבור או לחלק ממנו, כי הם מופלים לרעה ושיש בעלי עסק באותו תחום תעסוקה אשר מתחרים בה וקיבלו היתר העסקה בשבת.

השופטת מרים נאור התייחסה לטענת חב' דיזיין בנוגע לכפייה דתית. לדבריה, ההסדר שהעותרים לגבי גמישות ביום המנוחה דווקא הוא יגרום כפייה מכיוון שהבחירה האמיתית תהיה בידי המעסיק ולא בידי העובדים. יש סכנה ששומר שבת או מי שמבקש לבלות בה עם משפחתו לא יתקבל למקום עבודה אם יבחר את יום השבת כיום המנוחה השבועי. המעסיק יוכל לתת העדפה לעובדים אשר יבחרו ביום אחר כיום מנוחה ולא בשבת. נוכח זאת לדבריה כי יש הצדקה לחוק אשר כופה יום מנוחה אחד, שלגבי היהודים השבת.

השופטת אילה פרוקצ'יה הוסיפה שהמטרה הדתית לאומית של ההגבלה משווה ערך של ציווי דתי ליום המנוחה, המשקף את היות השבת קניין לאומי של העם היהודי שיש לשמרו בקהילת ישראל. לגבי סמכות שר עבודה על פי ס' 12(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה להתיר עבודה בשבת כאשר ישנם צרכים חיוניים שקשורים בהגנת המדינה, בביטחון הגוף והרכוש ובצורכי כלכלה, ובתהליכי עבודה, ציינה השופטת שסמכות זו נועדה לא רק לסיפוק צרכים פיזיים חיוניים אלא גם להבטיח צרכים חיוניים של הציבור או חלקים ממנו בתחום חיי הרוח, תרבות הפנאי, אומנות והבילוי של האדם. הנימוק הכלכלי שהעלתה חב' דיזיין אינה עונה על אמות המידה של ס' 12 לחוק.

העתירה נדחתה פה אחד.