רות גביזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רות אסתר גביזון
רות גביזון
לידה 28 במרץ 1945
י"ד בניסן ה'תש"ה
ירושלים, פלשתינה (א"י) המנדט הבריטיהמנדט הבריטי
פטירה 15 באוגוסט 2020 (בגיל 75)
כ"ה באב ה'תש"ף
ירושלים, ישראל ישראלישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת כהונה ? – 15 באוגוסט 2020 עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 15 באוגוסט 2020 עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי מחקר תורת המשפט עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בולטים דירקטורית עריכת הנתון בוויקינתונים
פעילויות נוספות מייסדת מרכז מציל"ה
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רות גַּבִיזוֹן (28 במרץ 194515 באוגוסט 2020) הייתה פרופסור בקתדרה על שם חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים (פילוסופיה של המשפט ומשפט חוקתי) באוניברסיטה העברית בירושלים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח בישראל ונשיאתה, מייסדת ונשיאת מרכז מציל"ה. כלת פרס ישראל לשנת ה'תשע"א (2011) בתחום המשפטים. הייתה חברת האקדמיה הישראלית למדעים משנת 2015.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רות אסתר[1] גביזון נולדה בירושלים במרץ 1945 לרג'ינה, בתו של הרב יוסף מרדכי הלוי, אב בית הדין של העדה הספרדית בירושלים, ולמשה גביזון, בן למשפחה שעלתה מתטואן שבמרוקו במאה ה-19. גביזון הייתה אחיינתם של הרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים, ושל יעקב גביזון, שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב.[2] גביזון גדלה בחיפה, למדה בבית הספר הריאלי, הייתה חניכה בתנועת הצופים בשבט משוטטי בכרמל, ולאחר מכן שירתה בגרעין נח"ל לקבוץ חצרים.

בצעירותה למדה את שפת האספרנטו ותמכה בהפצתה בישראל.[3]

לאחר שחרורה מצה"ל למדה באוניברסיטה העברית משפטים, כלכלה ופילוסופיה. בהיותה תלמידת השנה הרביעית במשפטים, הייתה בין חברי המערכת בגיליון הראשון של כתב העת "משפטים" ופרסמה בו הערת פסיקה בעניין "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית".[4] התמחתה בלשכתו של שופט בית המשפט העליון בנימין הלוי. בשנת 1971 קיבלה תואר מוסמך במשפטים בהצטיינות יתרה‏[5], וב-1975 קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה של המשפט מאוניברסיטת אוקספורד.

עד אוקטובר 2010 כיהנה בקתדרה ע"ש חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, שהתה כפרופסור אורח בבתי הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת דרום קליפורניה.

ב-1974 הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח בישראל, והייתה יו"ר האגודה בשנות ה-80, ונשיאת האגודה בשנים 19961999. בתקופה זו עתרה האגודה מספר פעמים בית המשפט הגבוה לצדק, בפרט בנושאים ביטחוניים כדוגמת גירוש פעילי החמאס ללבנון על ידי ממשלת יצחק רבין ב-1992.[6] אולם, אחר כך מתחה ביקורת על כך שהאגודה נכנסה למעורבות בסוגיות שונות שחשבה שאין זה מקומה. מנגד, נמתחה נגדה ביקורת[דרוש מקור] על כי התרחקה לכאורה ממחויבות לזכויות האזרח, וכי השתמשה לרעה במוניטין שלה בנושא, זאת על סמך עמדות שונות שנקטה החל מסוף שנות ה-90, כגון עמדתה ביחס לפסק דין קעדאן, שאף על פי שתמכה בו – טענה שכל עוד אין אפליה לגיטימי שיישובים יהודיים יתייחסו למאפיינים התרבותיים של המבקשים להתקבל אליהם, ולא רק מיעוטים כגון ערבים או חרדים; תמיכתה ב"חוק האזרחות והכניסה לישראל"; ועמדתה כי רצוי שהכרה בנישואים ומתן אפשרות לאימוץ ילדים להומוסקסואלים ולסביות לא ייעשו על ידי בתי המשפט כעניין של זכויות.

ב-1981 הוצבה גביזון במקום ה-110 ברשימת רצ לבחירות לכנסת העשירית.

גביזון הייתה חברה במכון ירושלים לחקר ישראל, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ויושבת ראש הוועדה האקדמית של מרכז מינרבה לזכויות האדם בירושלים.

גביזון לקחה חלק בוועדות ציבוריות שונות ובהן: ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועדת קלוגמן לפרטיות במאגרי מידע ציבוריים, ועדת שמגר בסוגיית היועץ המשפטי לממשלה, ועדת צדוק לחוקי עיתונות, וועדת דוברת (ממנה התפטרה בטענה שמסקנותיה נקבעו מראש), וועדת וינוגרד לחקירת אירועי מלחמת לבנון השנייה.

ב-2003 פרסמה גביזון, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון מדן שמהווה ניסיון להגיע להבנות בנושאי דת ומדינה שיהיו מוסכמות גם על דתיים וגם על חילונים. ייחודה של האמנה בכך שהיא מציגה הצעות מפורטות בתחומים רבים, בהם חוק השבות, שבת, נישואין וגירושין, קבורה, ומועצות דתיות. העבודה על האמנה נמשכה כשלוש שנים בחסות מכון שלום הרטמן, ומרכז רבין לחקר ישראל. האמנה פורסמה במשותף על ידי קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

ב-2004 מונתה על ידי מיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

בשנת 2004 עלה שמה של גביזון כמועמדת לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון. למינויה התנגד בתוקף רב נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שהתנגד למינויה בשל דעותיה השמרניות בשיפוט והתנגדותה לאקטיביזם שיפוטי. מינויה של גביזון היה למחלוקת ציבורית, וב-2005 גם למאבק אישי בין שרת המשפטים ציפי לבני, שהטילה את כל כובד משקלה בעד גביזון, לבין השופט ברק שאף התבטא בפומבי כנגד מינויה משום ש"יש לה אג'נדה... ואג'נדה זו אינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון".[7]

ב-2005 ייסדה גביזון את מרכז מציל"ה, ועמדה בראשו עד מותה. מרכז מציל"ה הוא מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, והוא פועל לקידום הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולשמירה על זכויות האדם. במסגרת מרכז מציל"ה כתבה גביזון מספר מסמכים, בהם באין חזון יפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה (בהוצאת מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה), ומסמכי רקע לדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה-16 בעניין גיבוש חוקה לישראל. מרכז מציל"ה פרסם ניירות עמדה בעריכתה בנושאי דמוגרפיה, הגירה, שבות ושיבה, וכן ספר על 60 שנה להחלטת החלוקה.

בשנת 2013 מונתה גביזון על ידי שרת המשפטים, ציפי לבני, לבחון את ההסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית במסגרת ניסוח "חוק הלאום" לפני הבאתו לחקיקה בכנסת. בנובמבר 2014 המליצה גביזון להימנע מחקיקת חוק לאום. המלצותיה אלה וחומרי רקע מפורטים כלולים בספרה "עיגון חוקתי לחזון המדינה?".[8]

בדצמבר 2015 נבחרה כחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.[9]

גביזון התגוררה בשכונת רמת דניה בירושלים. היא נפטרה ב-15 באוגוסט 2020.[10] הותירה אחריה בן, דורון גביזון, ושתי אחיות.[11]

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פועלה הציבורי והמדעי קיבלה גביזון מספר פרסים:

משנתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדות חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 פרסמה גביזון מאמר בו ביקרה את ועדת אגרנט על שנתנה פירוש מצמצם לזכות של הנפגעים ממסקנות הוועדה להתגונן מפני המסקנות. לטענתה, על הוועדה היה לבחור בין הליכים ארוכים להצגת מסקנות כלליות ללא מסקנות אישיות, או לחלופין לבקש מהכנסת לשנות את חוק ועדות חקירה.[15] החוק אכן שונה בהמשך, בין השאר בעקבות המאמר. במסגרת הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד (2007) הייתה התייחסות לחוק החדש ולמאמר זה. עמדת הדו"ח החלקי שונה במידת מה מהעמדה שבוטאה במאמר המוקדם. עם זאת, בדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד אכן בחרה הוועדה לא לכלול מסקנות אישיות, בין השאר על מנת לא להאריך את ההליכים בפניה.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1999 יצא לאור ספרה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים. הטענה המרכזית של גביזון בספר היא, כי היותה של מדינה יהודית אינה סותרת את היותה דמוקרטית, וכי שני מאפיינים אלה יכולים להתקיים יחדיו. לטענתה, היהודיות של המדינה אינה דתית אלא התייחסות ללאומיות יהודית. "מדינה יהודית" אינה מונגדת ל"מדינה מוסלמית" או "מדינה נוצרית" אלא, בלשון החלטת החלוקה, מונגדת ל"מדינה ערבית". אין ניגוד עקרוני והכרחי בין היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי לבין היותה דמוקרטית – לפחות כל עוד יש בה רוב גדול ויציב של יהודים הרוצים שהמדינה תמשיך להיות בעלת זיקה ייחודית ליהדות. החל משנת תשס"ט לימדה גביזון שיעור בנושא "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" באוניברסיטה העברית.

האקטיביזם השיפוטי - תפקידו של בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גביזון הייתה מן המתנגדים הבולטים לאקטיביזם השיפוטי המאפיין, לדבריה, את בית המשפט העליון החל משנות ה-80 של המאה ה-20, ולפיו תפקידו של בית המשפט חורג מיישוב סכסוכים גרידא, ומשתרע עד כדי קביעת דמותה של החברה וערכיה הראויים, והסכמה להתערב בחלוקת המשאבים במדינה. גביזון סברה כי עמדה זו הביאה את בית המשפט העליון להתערבות בסוגיות שבעבר לא דן בהן, כגון דת ומדינה, זכויות חברתיות ועוד, ואינה ראויה מכיוון שהיא פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. לדידה, על בית המשפט העליון להימנע ככל הניתן מלפסוק פסיקות שיש בהן משום השפעה על המדיניות. על פי תפיסתה של גביזון, השיח החוקתי שהתפתח בבית המשפט חורג מגבולותיו הרצויים, ועל בית המשפט לדון רק בפגיעה בזכויות אדם "רזות" שהיקפן נקבע בחוק בצורה ברורה – כגון פגיעה ישירה בגוף האדם, בחירויותיו הבסיסיות, בכבודו ובקניינו.

מאמרה "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2017 פרסמה מאמר בשם "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי" בו טענה שיש לראות את הכיבוש הישראלי והדיון בו כעניין שעיקרו פוליטי, ואינו מתמצה בהיבטים המשפטיים והמוסריים אותם מתנגדי הכיבוש מדגישים. היא קראה למתנגדי הכיבוש להתרכז בשכנוע מוסדות המדינה ואזרחי המדינה האחרים בצדקת עמדותיהם במקום לפנות בעיקר ללחץ מטעם מדינות אחרות או בשם המשפט הבינלאומי.[16]

המאמר זכה לתהודה רבה, ורבים בקהילה המשפטית ומחוצה לה כתבו מאמרי תגובה. רוב המגיבים, בהם מרדכי קרמניצר[17] והפובליציסט דימיטרי שומסקי,[18] ראו באור שלילי את הצעותיה של גביזון.

פולמוס סביב פעילותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר משנת 2005 העיתונאי גדעון סאמט (שאינו משפטן) מתח ביקורת על התנהלותה של גביזון, ובין היתר טען:[19]

  • גביזון קצרת רוח כמקשיבה, יש לה נטייה לאי-פרגון כלפי מי שחולקים עליה, יש לה התקפי כעס, והיא עברה מהפך אישי ואידאולוגי מאז שפרשה מתפקידיה באגודה לזכויות האזרח.
  • היא ניהלה קמפיין תקשורתי למינויה לשופטת בבית המשפט העליון, בגיבוי שרת המשפטים ציפי לבני. (היא לא מונתה בסופו של דבר.)
  • המסמך שכתבה, "חוקה בהסכמה", מלא פגמים. לפי סאמט, היעדר חוקה מחייב את בית המשפט העליון להיות אקטיבי כלפי החקיקה הישראלית.
  • גביזון התנגדה לזכות של בנות זוג לסביות לאמץ אחת את ילדי חברתה, והסכימה לוותר על ההכרה במעמד "ידועים בציבור" לבני זוג הומוסקסואלים.
  • במסגרת "אמנת גביזון-מדן" גביזון תמכה במונופול הלכתי על גירושים, והביעה התנגדות להשתלת איברים.
  • גביזון ספגה ביקורת בעניין יחסה ללהט"בים וראתה בהתערבויות בתי המשפט בעניין כאקטיביזם שיפוטי.

על כתבה זאת הגיבה ד"ר אורית קמיר שעיתון "הארץ" ביצע "מהלך ירוד ההולם עיתונאות צהובה וחסרת אחריות, (ו)אינו מהסס להעניק לכל הדוברים שקיבץ בחריצות יתירה חסינות מפני חשיפה ציבורית". קמיר האשימה את "הארץ" ברדיפה שיטתית ובלתי הוגנת אחר רות גביזון, לעומת התעלמות מוחלטת מדעות בעייתיות של מועמדים אחרים לבית המשפט העליון (ושל שופטי עליון מכהנים). כמו כן, קמיר רמזה בכתבה שגביזון ומשפטניות אחרות זוכות ליחס לא הוגן בשל היותן נשים.[20]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Issues in Contemporary Legal Philosophy: The Influence of H.L.A. Hart, Ruth Gavison (editor), Oxford University Press, 1989.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Constitutions and Political Reconstruction? Israel's Quest for a Constitution", International Sociology 18(1), 2003.
  • The Significance of Israel in Modern Jewish Identites", in Ben Rephael and others (Eds.) Contemporary Jewries: Convergence and Divergence, Brill, 2003.

ספרים וקובצי מאמרים שערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "קובץ מאמרים בנושא זכויות האדם לכבוד חיים ה' כהן", 1982.
  • "גבורות לשמעון אגרנט" (יחד עם פרופ' מרדכי קרמניצר), 1987.
  • "קובץ מאמרים בנושא חופש הדת והמצפון לזכר חמן שלח", 1989.
  • "מקראה לזכויות האדם והאזרח בישראל" שלושה כרכים, 1994-1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ילקוט הפרסומים 9105 ,כ"ח באלול התש"ף, 17.9.2020
  2. ^ נירה סידי ורמי גביזון, משפחת גביזון לדורותיה, שרשרת הדורות כ"ו, גיליון 3, נובמבר 2012, עמ' 19–35
  3. ^ בלא מעט ערים תמצאו רחוב זמנהוף (100 שנה למותו של מייסד השפה זמנהוף)
  4. ^ רות גביזון, ‏עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה צבורית, משפטים ‏א', חוברת 1, ספטמבר 1968, עמ' 176–184
  5. ^ רשימת מקבלי התארים באוניברסיטת ירושלים, דבר, 30 ביוני 1971
  6. ^ "גרסתו איננה מתקבלת על הדעת": תגובות למאמרו של אביגדור פלדמן על פרופ' גביזון
  7. ^ שני מזרחי, ברק: "מתנגד למינוי גביזון כי יש לה אג'נדה", באתר ynet, 11 בנובמבר 2005
  8. ^ רות גביזון, עיגון חוקתי לחזון המדינה?, 2015
  9. ^ האקדמיה הלאומית למדעים, ‏תשעה מדענים בכירים יצטרפו היום לאקדמיה הלאומית למדעים, שתמנה מעתה 115 חברים, באתר "הידען", 8 בדצמבר 2015
  10. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, כלת פרס ישראל, המשפטנית רות גביזון, מתה בגיל 75, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2020
  11. ^ מודעת אבל, 16 באוגוסט 2020, אתר "אבלים"
  12. ^ רות גביזון זוכה בפרס דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן, אתר אוניברסיטת בר-אילן, 12 במאי 2009
  13. ^ תומר ולמר, פרס ישראל לפרופ' רות גביזון: "בעומק ובאומץ", באתר ynet, 20 במרץ 2011
  14. ^ יקירי ירושלים לשנת תשע"ו, באתר אתר עיריית ירושלים
  15. ^ רות גביזון, ‏על פירושו הנכון של סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, ועל התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, משפטים ‏ו', פברואר 1976, עמ' 548–561
  16. ^ אתר למנויים בלבד רות גביזון, הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי, באתר הארץ, 29 ביוני 2017
  17. ^ אתר למנויים בלבד מרדכי קרמניצר, גביזון מזמינה זוועה מוסרית, באתר הארץ, 15 ביולי 2017
  18. ^ אתר למנויים בלבד דימיטרי שומסקי, השמאל צריך להקשיב לגביזון, באתר הארץ, 22 ביולי 2017
  19. ^ גדעון סאמט, אין בושה, רות גביזון?, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2005
  20. ^ האג'נדה של "הארץ" נגד פרופ' גביזון: עיתונאות צהובה ומשתפ"ים מוגי לב, באתר אתר הבית של אורית קמיר, ‏2 בדצמבר 2005