בזיל ספירו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

בזיל ספירורומנית: Basil Spiru; בשמו בלידה: יוזף הוטשנקר, בגרמנית: Josef Hutschnecker; ‏23 בנובמבר 1898 לוז'אני - 15 בספטמבר 1969 לייפציג) היה פעיל קומוניסטי, עיתונאי והיסטוריון, יהודי יליד בוקובינה (בזמנו אוסטרו-הונגריה) שחי ופעל בעיקר ברומניה, בברית המועצות ואחרי 1954 בגרמניה המזרחית. נמנה עם מייסדי המפלגה הקומוניסטית ברומניה, עם פעילי הקומינטרן ו"העזרה האדומה הבינלאומית". בסוף חייו כיהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת "קארל מרקס" בלייפציג.

רקע משפחתי, ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזיל ספירו נולד בעיירה לוז'אני בצפון בוקובינה, בימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, במשפחה יהודית. שמו בלידה היה יוזף הוטשנקר. אביו היה רופא קהילתי ובשירות רשות מסילות הברזל. הוטשנקר הצעיר למד בשנים 1904–1912 בבית ספר יסודי ביישוב הולדתו, אחר כך בגימנסיה הקיסרית בצ'רנוביץ ובגימנסיה על שם מקסימיליאן בווינה. בשנת 1916 נכנס לשורות הנוער הסוציאליסטי באוסטריה ובשנים 1918-1916 בימי מלחמת העולם הראשונה שירת בחיל הרגלים האוסטרו-הונגרי במסגרת יחידת עונשין אליה גויסו אנשים חשודים בחוסר נאמנות כלפי הממלכה. בשנים 1919-1918 שהה בבית חולים צבאי בצפון הונגריה. באותה תקופה במרץ 1918 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית. בימי שלטון רפובליקת המועצות ההונגרית התגייס לצבא האדום ההונגרי.

במפלגה הקומוניסטית ברומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שאזור הולדתו, בוקובינה הצפונית, התאחד עם רומניה בשנת 1918 ואחרי תבוסת הצבא האדום ההונגרי של בלה קון חזר הוטשנקר לשטח רומניה. בשנים 1920-1919 למד זמנית מדעי המדינה והיסטוריה באוניברסיטת צ'רנוביץ שהופעלה באותם הימים בשפה הרומנית. בשנת 1920 היה עורך ראשי של עיתון פועלים גרמני בעיר טימישוארה בחבל באנאט ונמצא במעקב של הבולשת הרומנית עקב מעורבותו בשביתה הכללית משנת 1920. במאי 1921 השתתף לצידם של גאורגה קריסטסקו-פלפומארו, אלכסנדרו דוברוג'אנו-גריה, מרצ'ל פאוקר, לוקרציו פטרשקאנו ואחרים בקונגרס המייסד של המפלגה הקומוניסטית של רומניה. נמנה עם הנהגת המפלגה הקומוניסטית ברומניה תחת השם "בזיל ספירו". נעצר על ידי המשטרה יחד עם כמאתיים פעילים, כולל 50 מקרב המשתתפים בקונגרס. במשפט שהתנהל בדיאלו ספירי בבוקרשט, בפני בית דין צבאי, ביחד קבוצת המתנקשים של מקס גולדשטיין הגן ספירו על עצמו בשם חופש המחשבה. שהה בשנים 1921–1923 בבתי כלא ברומניה עד שקיבל חנינה. אחרי שחרורו מן הכלא נבחר בשנים 1923-1922 לחבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ולמד זמן מה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בוקרשט. ב-1923 נסע לווינה, בה המשיך בלימודי מדעי המדינה באוניברסיטה עד שנת 1926 כשגורש על ידי הרשויות האוסטריות לרומניה. לא הספיק למסור לרשויות האוניברסיטה את עבודת הגמר שכתב על "סוגיית הפרלמנטריזם המודרני". באותה שנה פרסם את חיבורו המבוסס על ניסיונו האישי בבתי הרצח ברומניה -על "בתי המתים ברומניה הגדולה".

פעילותו בברית המועצות ולמענה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1927 היגר בזיל ספירו לברית המועצות והצטרף למפלגה הקומוניסטית הסובייטית ששלטה במדינה. עבד בהוצאה לאור בגרמנית Zentral Völker Verlag במוסקבה ובשנים 1929-1927 היה מנהל מחלקה ב"אוניברסיטה הקומוניסטית להיסטוריה ולעיתונות של המיעוטים הלאומיים במערב" שפעלה במוסקבה. במקביל לימד כמרצה להיסטוריה באוניברסיטה מוסקבה ב' והחל משנת 1929 היה מנהל מחלקת מערב אירופה בקומינטרן. בשנים 1932-1930 נשלח לעבוד בשירות הנ.ק.וו.ד במערב אירופה, בין השאר אסף מידע מודיעיני בלונדון. השתמש בדרכון מזויף תחת השם יוזף להודני, בשם הכיסוי הופמן וכו'. בשנת 1931 נעצר בברלין תוך כדי בקורת דרכונים ונידון לחודש מאסר. נמלט אחר כך לשווייץ ומשם חזרה לברית המועצות.

התמנה בשנת 1932 לעורך בעיתון הגרמני הסובייטי "דויטשה צנטרל צייטונג" (Deutsche Zentral Zeitung) (DZZ) אך הוחלף מתפיקדו וננזף על "מגעים" עם "אויבי העם". לפי עדותו של יעקוב אדם פוירשטיין, אחד מוותיקי המפלגה הקומוניסטית הרומנית, ספירו נמנה עם הפעילים שהשתתפו בהכנת תיקים עם השמצות והאשמות כוזבות נגד עמיתים שלו במפלגה שנפלו קרבן לטיהורים של סטלין, ביניהם אלנה פיליפוביץ'. ספירו מצידו בגיל זקנה האשים את פיליפוביץ' (שהוצאה להורג) כי היא זאת שהלשינה על חבריה.[1]

עם זאת מצא שוב בשנים 1938-1934 עבודה כראש דסק העיתונות של ארגון "העזרה האדומה הבינלאומית" והיה לעורך בטאונו. בשנים 1939-1938 התקבל שוב כחבר במערכת ה-DZZ ובשנת 1940 ניהל את מחלקת העיתונות וסוכנות החדשות של "העזרה האדומה הבינלאומית".

בשנת 1940 התקבל לרדיו מוסקבה כעורך אחראי על התוכניות הנועדות לחו"ל. בימי המלחמה הגדולה להגנת המולדת הסובייטית, ב-1943 התנדב בחזית, והתמנה בשנים 1943–1946 מנהל המחלקה הרומנית של "בית הספר האנטיפאשיסטי" בטאליצי, בסביבות מוסקבה, שנועד לחינוך מחדש של השבויים הרומנים אחרי המלחמה לפי הזמנתו של ולטר אולבריכט ניהל בשנים 1948-1946 את בית הספר האנטיפאשיסטי המרכזי בקרסנוגורסק שבו למדו שבויים רומנים וגרמנים כאחד. ב-1953-1949 לימד כמרצה בחוג להיסטוריה בת זמננו באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה

בגרמניה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 החליט להתיישב בגרמניה המזרחית, שנמצאה תחת הכיבוש הסובייטי ותחת המשטר הקומוניסטי של המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת בראשותו של ולטר אולבריכט. התקבל כחבר במפלגת השלטון וזכה לקבצת כבוד בתור "נרדף על ידי הנאציזם". בזמן לא רב אחרי הגעתו התמנה לפרופסור באוניברסיטת לייפציג, אז קרויה על שמו של קרל מרקס, ולימד בפקולטה לעתונות על תולדות העיתונות של ברית המועצות ושל ה"דמוקרטיות העממיות". ב-1956 קיבל את התואר דוקטור למדעי הכלכלה עם העבודה "רומניה תחת עקב הברזל של המונופולים - 1938-1918". ב-1958 עבד גם כעורך הראשי של הכתב העת הגרמני המוקדש לספרות הסובייטית "סובייטישה ליטראטור". בשנים 1964-1958 היה למנהל המכון להיסטוריה של "הדמוקרטיות העממיות" ושל ברית המועצות. במקביל עד שנת 1961 לימד היסטוריה של ה"דמוקרטיות העממיות" בפקולטה לפילוסופיה. בשנים 1964-1962 היה לפרופסור ראש קתדרה של תולדות הדמוקרטיות העממיות באותה פקולטה. ב-1970-1959 ניהל את מערכת "השנתון להיסטוריה של היחסים הסלביים-גרמניים ושל האירופה המרכזית ומזרחית"

בזיל ספירו נפטר בלייפציג ב-1969.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1945 - קיבל עיטור סובייטי על תרומתו למאבק במלחמה להגנת המולדת הסובייטית
  • 1957 - מדליית ארנסט מוריץ ארנדט - בגרמניה המזרחית

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Freiheit, die sie meinen... Rumänen unter der eisernen Ferse der City und der Wallstreet (1918 - 1938), Berlin (Ost) 1957.(החופש, כפי שהם מבינים אותו... הרומנים תחת עקב הברזל של הסיטי והוול סטריט 1939-1918)
  • Aus den Totenhäusern Großrumäniens, Halle 1926.(מבתי הרצח של רומניה הגדולה)

(Hrsg.) September 1939, Berlin (Ost) 1959.

  • (Hrsg. u.a.) Bulgariens Volk im Widerstand 1941 - 1944. Eine Dokumentation über den bewaffneten Kampf gegen den Faschismus, Berlin (Ost) 1962.

(עורך בשותפות - מאבק ההתנגדות של העם הבולגרי - תיעוד על המאבק המזוין נגד הפאשיזם)

  • Giftmischer. Beiträge zur Entwicklungsgeschichte der zeitgenössischen bürgerlichen Journalistik, Berlin (Ost) 1960.

("המרעילים. מאמרים על תולדות התפתחות העיתונות הבורגנית בת זמננו")

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Vladimir Tismăneanu Stalinism pentru eternitate Humanitas, 2014 Bucureşti (עמודים 109–110)

(סטליניזם לנצח)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מקור:Universitätsarchiv Leipzig: Professorendatenbank; DBA III, Fiche 868, 99-115; DBE online Stand: 02.02.2008).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 2014 V.Tismăneanu