בתיה אורני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בתיה אורני (16 ביולי 1933 - 3 במאי 2020) הייתה הנווטת הראשונה בחיל האוויר הישראלי.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיה אורני (וורונסקי) נולדה בשנת 1933 בתל אביב לצילי ואיציק יחזקאל[1].

בצעירותה, השתתפה בפעילויות של קלוב התעופה לישראל, שם עסקה בבניית טיסנים מעץ בלזה ובלימודי אווירונאוטיקה. כמו כן, הייתה חברה בתנועת הנוער התנועה המאוחדת.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום לימודיה התיכוניים אורני התגייסה לנח"ל ונשלחה להכשרה בקיבוץ רמת יוחנן.

נשלחה אורני לקורס מטאורולוגיה לאחר שלא התקבלה לקורס טיס, שם למדה לשרטט מפות סינופטיות ולשלוח מברקי עדכון מוצפנים לטייסים על מצב הרוחות. התקבלה לקורס טיס מספר 13, אותו סיימה לאחר שנה וארבעה חודשים בשנת 1954[2].במסגרת קורס הטיס התמחתה אורני במגמת הניווט.

בשנת 1954 ענד לה הרמטכ"ל, משה דיין את דרגות הטייס בטקס חגיגי בבית הספר לטיסה בכפר סירקין, והיא הפכה לנווטת הראשונה בחיל האוויר הישראלי[3]

בסיום קורס הטיס הוצבה אורני בטייסת 103 בתל נוף, שם פגשה את יעקב וורונסקי שגם הוא היה טיס ולימים הפך לבעלה הראשון.

לאחר השלמת שירות החובה ושירות קבע, השתחררה אורני מן הצבא ועברה לגור עם יעקב בחיפה.

בשנת 1956, עם עליית המתח הביטחוני בגבול מצרים, התנדבו יעקב ובתיה למלחמת סיני.

ביום ב' 29 באוקטובר 1956 בשעה 15:00 החל מבצע מכבש[4]. 16 מטוסי DC-3 דקוטה (טייסת תובלה 103) המריאו מבסיס חיל האוויר בתל נוף, כשהם נושאים 395 צנחנים מגדוד 890. המטוסים היו מסודרים במבנה של 4 רביעיות כאשר אורני שימשה כנווטת ברביעייה האחרונה[5][6]. לקראת השקיעה החלה פעולת ההצנחה של הצנחנים בסמוך למעבר המיתלה בחצי האי סיני, והושלמה בהצלחה בשעה 2:00 לפנות בוקר. זו הייתה תחילתו של מבצע קדש.

ב-31 באוקטובר 1956 ועד 1 בנובמבר 1956 התנהל קרב המיתלה. במהלך המבצע, לילה אחרי לילה, יצאו אורני וצוותי האוויר למשימות שונות: "טסנו בחושך, כל כיוון שעה וחצי, והבאנו לכוחות ציוד, אוכל, מכתבים. לפעמים היו גם שתי טיסות לילה. ואז במהלך היום אמורים לנוח ולהתארגן לטיסה של הלילה הבא. באחת הטיסות היינו צריכים להצניח ציוד, אמרו לנו לנחות ולהעלות על המטוס חיילים פצועים מהקרבות במיתלה, חלקם פצועים קשה, ולפנות אותם. הייתה התראה על מטוס בלתי מזוהה ונאלצנו לכבות את כל האורות. היית צריך לראות אותי מסתובבת עם הפנס בין האצבעות, מסתכלת על האינפוזיות, שאף אחד לא ימות בדרך"[7].

סג"ם אורני המשיכה לטוס בשירות המילואים שלה למשימות שונות וצברה 1,200 שעות טיסה על הדקוטה[8].

לאחר מבצע קדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום מלחמת סיני חזרו אורני ויעקב לחיפה. לאחר שנתיים חלה יעקב סרטן ונפטר.

אורני נישאה בשנית לראובן אורני ונולדו להם 3 בנים ובת: שי אורני-מנהל חברת גוונים באריאל, שחר אורני, צח אורני - מנהל חברת צח אורני משקלים ויעל אורני כוריאוגרפית ואומנית רב-תחומית.

לאחר הולדת ילדיה היא נאלצה להשתחרר מהשירות בצבא ואז החלה לעבוד במערך שירותי הניווט באל על ולאחר מכן כסוכנת נסיעות[9].

בשנת 2016 התאלמנה אורני מבעלה ראובן.

ב-2020 נפטרה כשהיא בת 87.

היא נטמנה בבית עלמין ירקון.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "על אפם וחמתם": הדרך הארוכה של הנווטת הראשונה, באתר הארץ
  2. ^ אסף צבי, ‏האישה שעשתה לה כנפיים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 4 מאי 2020
  3. ^ הלכה לעולמה בתיה אורני הנווטת הראשונה בתולדות צה"ל, באתר ynet
  4. ^ מבצע "מכבש",באתר הצנחנים
  5. ^ הטובים לדאונים: פרחי הטייס הראשונים של צה"ל, באתר ynet
  6. ^ יעל רום, הטייסת הראשונה בחיל האוויר הישראלי, הטיסה את המטוס הראשון ברביעיה הראשונה
  7. ^ "לוחמות צוות-אוויר מספרות: כך השפיעה עלי הטייסת הראשונה"
  8. ^ רוית נאור, "דקוטה זה בית", באתר nrg‏, 2 בפברואר 2001 - כתבה על טייסי הדקוטה, כולל ראיון על יעל רום אודות הצניחה במיתלה
  9. ^ הנווטת הראשונה הלכה לעולמה בגיל 87, באתר ישראל היום