בת עמי לא תחשה

בת עמי לא תחשה
בַּת עַמִּי לֹא תֶחֱשֶׁה, וְלֹא תִשְׁקוֹט בִּזְעָקָה. וּבִמְקוֹם עוֹלָה וְאִשֶּׁה, תָּכִין תַּחַן חֻקָּה. לַייָ מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה: נְשִׂיא אֱלֹהִים הַנֶּאֱמָן, רֹאשׁ צוּרִים אֵיתָנַי. הִשְׁכִּים שַׁחַר וּזְמָן, עֲמוֹד וַעֲרוֹךְ תַּחֲנוּנַי. בִּמְקוֹם תָּמִיד מְיֻמָּן, לְשַׁחֵר עַל קָרְבָּנַי. וְכִי הֶאֱמִין בַּייָ, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. לַייָ... יְחִידוֹ לְמֵאָה נֶחֱנַן, וְעָקוּד בְּמִזְבַּח אֲבָנָיו. לִפְנוֹת עֶרֶב חָנַן, וְהָאֵל נָשָׂא פָנָיו. לִתְמִיד עֶרֶב מְכוֹנָן, לְהִתְרַצּוֹת פְּנֵי אֲדוֹנָיו. כְּאִישׁ לָקַח מְלֹא חָפְנָיו, קְטוֹרֶת סַמִּים דַּקָּה. לַייָ... מְפַלֵּל יוֹשֵׁב אֹהֶל, הַלָּן בְּמָקוֹם מְשֻׁבָּח. לְרִבּוּי פְּדָרִים יָהֵל, בְּהִתְקָרֵב בְּבֵית זֶבַח. וְאִם אֵין קָרְבָּן לְיָהֵל תְּמוּרָם אֶעֱרוֹךְ שֶׁבַח. וְנִבְחָר לַיָי מִזֶּבַח, עֲשׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. לַייָ... נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה, מֵאֵין עֲבוֹדַת כֹּהֲנִים. וְאֵיךְ אָשִׁיר בַּשִּׁבְיָה, וְאָסְפוּ לְוִיַּי אֱמוּנִים. וְעַל כָּל זֹאת אוֹדֶה יָהּ, כִּי הוּא נַעֲלֶה בְדִינִים. לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים, וּלְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה. לַייָ... חֵלֶף קָרְבְּנוֹת פֶּדֶר, תְּפִלָּתִי תֵרָאֶה. בְּזָכְרִי עַל הַסֵּדֶר, עֲבוֹדַת מְשָׁרְתִים בָּאֵי הֵיכָל, חֶדֶר בְּחֶדֶר, וְשָׁמְעוּ מְבַשֵּׂר בְּמַרְאֶה. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה: לַייָ...

בַּת עַמִּי לֹא תֶחֱשֶׁה הוא פיוט מסוג סליחה (מהתת-סוג "פזמון") שחובר לתפילת מנחה של יום הכיפורים על ידי הפייטן רבי בנימין בן אברהם ממשפחת הענווים. הסליחה חוברה במקור לתפילת מנחה של יום הכיפורים, ובמקום זה היא נאמרת גם כיום לפי המנהג האיטליאני.

במנהגי אשכנז לא התקבלה הסליחה למנחה של יום הכיפורים, אולם לאחר התפתחותו של מנהג אמירת סדר יום כיפור קטן, הנאמר אף הוא בתפילת המנחה, הוכנס הפזמון לסדר זה ונאמר כיום בקהילות רבות מדי חודש בתפילת מנחה של יום כיפור קטן.

תוכן הפיוט

הנושא המרכזי בפיוט הוא הזכרת זכותם של שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב, שעבורם יגן עלינו ה'. כיוון שבמקורו, נועד הפיוט לתפילת מנחה של יום כיפור, לאחר אמירת סדר העבודה, על כן נושא-המשנה השזור בכל בתי הפיוט הוא עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש, ובפרט הקטרת הקטורת בקודש הקדשים.

שלושת האבות מוזכרים בפיוט בהיבטים המתקשרים לעבודת בית המקדש, וכך חוברים שני נושאי הפיוט לאחד. הפיוט מזכיר כי אברהם, לפי חז"ל, תיקן את תפילת שחרית הנאמרת במקום קרבן תמיד של שחר; יצחק התרצה לה' ככהן גדול בעת עבודת יום הכיפורים, במעשה העקדה או בתפילת המנחה שתיקן; ויעקב לן בהר המוריה, בו ייבנה המקדש.

במסגרת נושא המשנה מספר הפייטן על העבודה ומיצר על ביטולה עם חורבן הבית, ולצד הצער מדגיש כי בעוונותינו נחרב הבית, וה' צדיק בדינו עמנו. על כן, כנסת ישראל ”בִמְקוֹם עוֹלָה וְאִשֶּׁה, תָּכִין תַּחַן חוּקָה”, כלומר תפילה, ולפיכך מייחל הפייטן לקב"ה כי ”חֵלֶף קָרְבְּנוֹת פֶּדֶר, תְּפִלָּתִי תֵרָאֶה”; נמשיך ונתקן את מעשינו, ביָדעֵנוּ כי ”נִבְחָר לַיָי מִזֶּבַח, עֲשׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה”, ואולי ימחל לנו ה' וישיב לנו את העבודה בבית המקדש השלישי, עם ביאת המשיח.

מבנה הפיוט

הפיוט הוא בעל שישה בתים, כאשר הראשון משמש כפתיח. כל אחד מחמשת הבתים הבאים הוא בן שמונה צלעות, שבסופן חוזר הרפרן: ”לַיָי מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה”, הרומז לתפילת המנחה לה יועד הפיוט במקורו. כל אחת מהצלעות היא בת שש תנועות. בראשי הבתים חתום שם המחבר: בנימן. חריזתו של הפיוט ייחודית ויוצאת דופן, כאשר בכל בית מעוצבת חריזה פנימית כאשר שש הצלעות הראשונות מחורזות זו עם זו לסירוגין (הצלע הראשונה עם השלישית והחמישית, השנייה עם הרביעית והשישית), הצלע השביעית מחורזת עם קודמתה, והשמינית מחורזת בחריזה חיצונית זהה בכל הבתים ותואמת את הרפרן. שתי הצלעות האחרונות בכל בית הן תמיד פסוק מקראי או פרפרזה על פסוק.

אמצעים אמנותיים

• חריזה מוקפדת ומשקל צלעות שווה.
• אקרוסטיכון: האותיות שבתחילת כל שורה יוצרות את חתימת המחבר, בנימן.
• האישים המוזכרים בפיוט מצוינים רק כינויים, ולא בשמותיהם: אברהם מכונה "נְשִׂיא אֱלֹהִים הַנֶּאֱמָן, רֹאשׁ צוּרִים אֵיתָנַי"; יצחק הוא "יְחִידוֹ"; יעקב קרוי "מְפַלֵּל יוֹשֵׁב אֹהֶל"; הכהן הגדול הוא "אִישׁ לָקַח מְלֹא חָפְנָיו קְטוֹרֶת סַמִּים דַּקָּה".
• הצגת הנושא הפיוט כבר בבית הראשון: בקשת הרחמים מה', במקום עבודת בית המקדש שאיננה.
• הפיוט עשיר בהרמזים מקראיים.

קישורים חיצוניים

בת עמי לא תחשה, באתר ויקיטקסט