יום הכיפורים בבית המקדש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"הכפורת". איור מספר תנ"ך, 1890.

ביום הכיפורים בבית המקדש נערך טקס דתי רב-רושם, בו הדמות המרכזית הייתה הכהן הגדול, שנכנס בפעם היחידה בשנה לקודש הקדשים. עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים היא העבודה החשובה ביותר שנעשית בבית המקדש במהלך השנה, ותכליתה לכפר על חטאיו וטומאתו של עם ישראל. יום זה הוא הפעם היחידה בשנה שבה מותרת הכניסה לקודש הקודשים, וזאת אך ורק לכהן הגדול. עבודות היום צריכות להתבצע לפי סדר מוגדר על ידי הכהן הגדול, ובמקרה של סטייה מהסדר המדוקדק הקבוע בהלכה, חלק גדול מהעבודות היו נפסלות.

ההכנות לעבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה מתואר כי שבעה ימים לפני יום כיפור היה פורש הכהן הגדול מביתו ללשכת פלהדרין. הרמב"ם כתב שפרישה זו היא הלכה למשה מסיני, יש שכתבו שמטרת הפרישה היא שהכהן הגדול יכין את עצמו רוחנית ויתקדש בימים אלו (ערוך השולחן). כמו כן היה הכהן הגדול פורש מאשתו בימים אלו, תכליתה של פרישה זו למנוע מצב שבו הכהן הגדול יטמא כבועל נידה, שטמא שבעה ימים, וייפסל מלעבוד ביום הכיפורים. במשך שבעת הימים האלה היה הכהן הגדול לומד יחד עם זקני הסנהדרין את דיני עבודת יום הכיפורים, ומתאמן בביצוע העבודות. הוא גם היה עושה חלק ניכר מעבודות המקדש השוטפות. החזרות המרובות נועדו לכך שלא יהיה שום פגם בעבודת יום הכיפורים. בנוסף, היו ממנים לכהן הגדול מחליף למקרה שהכהן הגדול ייטמא או לא יוכל לעבוד מסיבה אחרת.

ערב יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המתואר במשנה במסכת יומא, זקני הכהנים היו משביעים את הכהן הגדול שלא ישנה מהסדר המקובל, ובמעמד זה של ההשבעה הכהן הגדול היה בוכה בגלל שחשדו בו שהוא צדוקי ולכן עלול לשנות את הסדר, וזקני הכהונה היו בוכים שמא חשדו בכשרים. טעם השבעה זו, במחלוקת שבין הצדוקים והפרושים על הקטרת הקטורת ביום הכיפורים בתוך קודש הקודשים. בעוד הפרושים פירשו את הפסוק 'כי בענן אראה על הכפורת' - שיש להניח את הקטורת על הגחלים בתוך קודש הקודשים, פירשו הצדוקים פסוק זה, שעל הכהן הגדול להניח את הקטורת על הגחלים קודם שייכנס לקודש הקודשים; ומכיוון שאין אדם רשאי לשהות בתוך ההיכל בזמן הקטרת הקטורת, ואין איש רואה את הכהן הגדול במעשיו, השביעו את הכהן הגדול בערב יום כיפור.

ליל יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל יום הכיפורים לא היו מתירים לכהן הגדול לישון שמא יראה קרי וייפסל לעבודה. כדי שלא ירדם, היה הכהן הגדול מלמד תורה כל הלילה, ואם לא היה חכם דיו ללמד, היו מלמדים אותו. אם היה מתנמנם, פרחי כהונה צעירים היו מעירים אותו ואומרים לו לשים את רגליו על הרצפה (בבית המקדש לא נועלים נעליים, ורצפת המקדש הייתה קרה) או שהיו מכים לפניו באצבע צרידה, ומעסיקים אותו בדרכים שונות עד שיגיע תחילת זמן העבודה.

מחצות הלילה ואילך היו תורמים את הדשן - מסלקים מעל המזבח את אפר הקורבנות שהוקרבו מאתמול. יש הסוברים שגם עבודה זו ככל עבודות יום הכיפורים הייתה נעשית רק על ידי הכהן הגדול, ולכן היו מקדימים את זמנה של עבודה זה מזמנה הרגיל שהיה סמוך לעלות השחר, כדי להעסיק את הכהן הגדול בלילה, וכדי שינוח בין עבודה זו לתחילת עבודות היום. לעומת זאת, יש סוברים שאינו חייב, לדעתם היו עורכים פיס לקבוע איזה כהן יזכה בעבודה זו (הרמב"ן).

סדר העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבודה הייתה נעשית על ידי הכהן הגדול בשני סוגים של בגדים: בגדי זהב, ובגדי לבן. בכל החלפת בגדים היה הכהן הגדול טובל ומקדש ידיו ורגליו בכיור. את העבודה עצמה ניתן לחלק, באופן כרונולוגי, ע"פ סוג הבגדים שלבש הכהן הגדול בכל שלב.

סוג הבגדים תיאור העבודה באותו שלב
זהב עבודת התמיד. הטבת הנרות והקטרת הקטורת. עבודת המוסף.
לבן עבודת היום - הוידויים, עבודת הקטורת, הגורלות, ההזאות.
זהב קרבנות: שעיר בחוץ, שני אילים, אמורי הפר והשעיר, תמיד של בין הערביים.
לבן הוצאת כלי הקטורת מקודש הקדשים.
זהב קטורת של בין הערביים, הדלקת נרות, מנחת התמיד ונסכו, מנחת חביתין.

עבודת התמיד בבגדי זהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצת לאחר עלות השחר, היה יוצא הכהן הגדול לטבול במקווה שלשכת בית אבטינס, טובל בפעם הראשונה, אחרי הטבילה היה מקדש ידיו ורגליו, ומחליף את הבגדים הרגילים שלבש עד עכשיו לבגדי זהב בצניעות (פרסו סדין בוץ לפניו). בבגדים אלו הוא היה נכנס למקדש ועושה את כל עבודות היום-יום, הקרבת תמיד של שחר, הקטרת הקטורת, הטבת נרות המנורה והקרבת מנחת חביתין. לאחריהם היה מקריב את קורבנות היום - פר העולה ושבעה כבשים של מוסף ואיל לעולה.

עבודת היום בבגדי לבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

משסיים עבודות אלה, הלך וטבל (בלשכת הפרווה) והחליף בגדיו לבגדי לבן. משם פנה אל הפר שהיה עומד בין האולם למזבח ואומר עליו את הוידוי הראשון (עליו ועל משפחתו), שכלל אמירת שם השם המפורש. בסה"כ הזכירו תשע פעם ביום כיפור, וכשהיו הכהנים שבעזרה והעם שבצדדים שומעים שם זה היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. משאמר עליו את הוידוי, הלך הכה"ג אל צד הצפוני של העזרה, מעט מזרחית למזבח. שם המתינו לו שני שעירים. טרף הכה"ג בקלפי (ארגז עץ קטן) שני גורלות. לשעיר אחד העלה גורל "לה'" ולשעיר השני העלה גורל "לעזאזל" ועל פי הכרזת אב בית הדין וסגן הכה"ג, הקדיש השעירים. לשני השעירים קשר לשון של זהורית (חוט אדום) לשעיר לה' - בצואר, לשעיר לעזאזל - בין קרניו. משסיים את עבודת הגורלות שב אל הפר והתוודה עליו את הוידוי השני (וידוי על הכהנים). לאחר הוידוי שחט את הפר וקיבל את הדם, ונתן לכהן אחר למרס (לערבב) את הדם כדי שלא יקרוש. משם הלך אל המזבח החיצוני ומלא בגחלים מחתת זהב שהביאו לו לצורך הקטרת הקטורת בקודש הקדשים.

בקודש הקדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכניסתו, היה הכהן הגדול מקטיר את הקטורת בין בדי הארון. בבית שני, שבו לא היה ארון, היה הכהן הגדול מקטיר את הקטורת על אבן השתייה. בעת שהייתו של הכהן הגדול בקודש הקודשים (ויש אומרים שיצא מקודש הקדשים), התפלל תפילה קצרה, וכך הייתה תפילתו של כהן גדול: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה."

אחר כך יצא הכהן הגדול מקודש הקודשים, קיבל את דם הפר ששחט קודם מהכהן ששמר עליו שלא יקרש, וחזר פנימה אל קודש הקודשים להזות את דמו כנגד הארון, פעם אחת למטה ושבע למעלה.

לאחר הזאת דם הפר, הניחו הכהן הגדול על כן בהיכל, שחט את השעיר שעלה עליו גורל של "שם" והיזה את דמו בקודש הקודשים, באותה צורה - הזאה אחת למטה ו-7 למעלה, כנגד הארון.

לאחר שיצא הכהן הגדול מקודש הקודשים, לקח שוב את דם הפר והזה אותו כנגד הפרוכת המבדילה בין קודש הקודשים להיכל, הזאה אחת למעלה ו-7 למטה, כנגד הפרוכת. לאחר ההזאה מדם הפר, הזה הכהן הגדול בצורה דומה את דם השעיר כנגד הפרוכת. לאחר ההזאות על הפרוכת עירב הכהן את שני הדמים, והזה מהם 4 הזאות על 4 פנות מזבח הזהב, ועוד 7 הזאות על הצד העליון של מזבח הזהב. שאריות הדם נשפכו לנקב מיוחד בפינה הדרום מערבית של המזבח.

השלכת השעיר לעזאזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שעיר לעזאזל (מצווה)

לאחר גמר ההזאות בקודש הקודשים ובהיכל, הלך הכהן הגדול אל השעיר המשתלח, שהיה מוכן כנגד שער המזרח, שדרכו יצא אל המדבר, והתוודה עליו וידוי שלישי ואחרון, על חטאי עם ישראל. לאחר הווידוי מסר הכהן הגדול את השעיר ליד האיש שליווה את השעיר למדבר. לפי המסורת נהגו הכהנים לשלחו תמיד ביד כהן, אף שגם ישראל כשר לשילוח השעיר לעזאזל, וכן יש מסורת שמלווה השעיר לעזאזל היה מת בתוך אותה שנה. השעיר לעזאזל ומלווהו יצאו למסע של כ12 קילומטר למדבר יהודה , עד לצוק ממנו הושלך השעיר לעזאזל. מכיוון שהדרך הייתה ארוכה וקשה היו לכל אורך הדרך כ10 סוכות, שבה היו מציעים למוליך השעיר לאכול או לשתות, ומלווים אותו מסוכה לסוכה וזאת כדי להרגיעו שבכל רגע יוכל לאכול ולשתות. לפי המסורת, מעולם לא נצרך מלווה השעיר לאכול, וההצעה לשבור את הצום הייתה תאורטית בלבד. משהגיעו לצוק, זרק המלווה את השעיר מאחוריו אל הצוק התלול, והוא התרסק ונעשה איברים איברים לפני שהגיע לחצי ההר.

קריאה בתורה ושריפת הפר והשעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שילוח השעיר לעזאזל למדבר, לא היה הכהן הגדול רשאי להמשיך בשום עבודה עד שיגיע השעיר למדבר. כדי להודיע שהגיע השעיר למדבר וניתן להמשיך בעבודות היום, היו מגדלים קטנים בכל סוכה, בהם היו מנופפים בסודרים אלו לאלו, לסימן שהגיע השעיר למדבר.

הכהן הגדול היה קורא בתורה בבימה מוגבהת בעזרת הנשים את פרשיות התורה העוסקות ביום הכיפורים. פרשת עבודת יום הכיפורים שבפרשת אחרי מות, מצוות היום שבפרשת אמור, ומוספי היום שבפרשת פנחס. מאחר שקריאת התורה אינה ממש עבודה, היה רשאי הכהן לקרוא גם בבגד לבן משלו.

בו בזמן שהיה הכהן הגדול קורא בתורה, היו נשרפים מחוץ לירושלים הפר והשעיר לשם, שדמם הוזה בקודש הקודשים ובהיכל, ככל הקורבנות שדמם מוזה בפנים ההיכל.

הקרבת קורבנות בבגדי זהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאת הקטורת בבגדי לבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקרבת התמיד של בין הערביים, הכהן הגדול היה מחליף את בגדי הזהב ששמשו אותו להקרבת קרבנות בין הערביים לבגדי לבן, בטקס שכלל קידוש ידיים ורגליים מכלי של זהב בעת הפשיטה, טבילה במקווה, ושוב קידוש ידיים ורגליים בעת לבישת בגדי הלבן. בבגדים אלו היה נכנס שוב לקודש הקודשים, כדי להוציא את המחתה עם הקטורת שהכניס שם בשעת הבוקר.

סיום העבודות בבגדי זהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוצאת המחתה מקודש הקדשים, הכהן הגדול היה מחליף שוב את בגדיו לבגדי זהב, בטקס הכולל קידוש ידיים ורגליים בעת הפשיטה של הבגדים הלבנים, טבילה, ושוב קידוש ידיים ורגליים בעת לבישת בגדי הזהב. כדי לסיים את העבודות השייכות לשעת הצהריים בבית המקדש. שכללו הקטרת קטורת של בין הערביים והדלקת הנרות. לאחר מכן היה שוב מקדש ידיו ורגליו בעת פשיטת בגדי הזהב ולובש בגדי חול. משם היו מלוים אותו לביתו ושם היה עושה סעודה לחבריו על שזכה לסיים את עבודות יום הכיפורים בשלום.

עדות חיצונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעדות של חז"ל במקורות היהודיים, מתווספת עדות אפשרית של הקונסול הרומי מרקוס (ככל הנראה מרקוס אמביבולוס), ששהה בירושלים בסוף תקופת קיומו של בית שני ונכח בטקסי יום-הכיפורים. העדות מובאת לראשונה בספר שבט יהודה מאת שלמה אבן וירגה (1460 - 1554), כהעתק ממכתב שנשלח מירושלים לרומא:[1]

שבעת ימים קודם היום ההוא, יום מיוחד שקורים כפור, והוא האדיר להם מכל הימים, היו מכינים בבית הכהן הגדול מושב וכיסאות לאב בית דין ולנשיא ולכהן גדול ולסגן הכוהנים ולמלך, ולבד אלה שבעים כיסאות של כסף לשבעים סנהדרין. והזקן מן הכוהנים היה קם על רגליו ואומר לפניו דברי כבושים ותוכחה, ואומר לו: ראה לפני מי אתה נכנס, ודע שאם תאבד הכוונה מיד תיפול ותמות ותאבד כפרת ישראל, והנה עיני כל ישראל תלויות בך, וחפש דרכיך שמא יש בך עוון אפילו קל, כי יש עוון שקול כנגד כמה מצות, ושקול זה הלא הוא ביד אל דעות, גם חקור באחיך הכוהנים וטהר אותם, שים נגד פניך כי לפני מלך מלכי המלכים היושב על כיסא דין ומורה בעיניו כל רע אתה בא, ואיר תבוא והאויב עמך?

ואומר להם שכבר חפש [קנ] ועשה תשובה ממה שנראה שיש בידו עוון, גם כל אחיו הכוהנים קרבם בעזרת המקדש והשביעם במי ששכן שמו שם, שכל אחד יאמר מה שיודע בחבירו או מה שיודע בעצמו, ושנתן להם לכל דבר ודבר התשובה הראויה. גם המלך אומר לו דברים טובים, ומבטיחו לכבדו בצאתו בשלום מן הקדש.

אחר זה היו מכריזים ואומרים איך הכהן הגדול יוצא והולך ללשכה שלו אשר במקדש, ואז יוצאים כל העם ללוותו, והולכים לפניו כסדר, וכן ראיתי בעיני: ראשונה הולכים לפניו כל שהוא מזרע מלכי ישראל, כי הקרב הקרב אל הכהן הוא יותר חשוב, ואחריהם כל אותם שהם ממלכי בית דוד, וכולם כסדר נכון זה אחר זה, וכרוז לפניהם אומר: תנו כבוד לבית דוד! ואחריהם היה בא בית הלוי והכרוז אומר: תנו כבוד לבית הלוי!

שלשים אלף וששת אלפים היו, וכל סגניהם היו לובשים באותה שעה בגדי משי תכלת, והכוהנים - משי לבן, וארבעה ועשרים אלף היו, ואחריהם המשוררים, ואחריהם המנגנים, ואחריהם תוקעי חצוצרות, ואחריהם השוערים, ואחריהם עושי הקטורת, ואחריהם עושי הפרוכות, ואחריהם השומרים, ואחריהם האמרכלים, ואחריהם כת אחת נקראת קארטופילוש, ואחריהם כל אנשי המלאכה ממלאכת הקדש, ואחריהם שבעים הסנהדרין, ואחריהם מאה כוהנים וגזרי כסף בידם לעשות דרך, ואחריהם הכהן הגדול, ואחריו כל זקני הכהונה - שנים שנים, ובראש כל חוצות היו ראשי ישיבות עומדים ואומרים: איש כהן גדול, בואך לשלום! התפלל ליוצרנו שיחיינו לעסוק בתורתו!

ובהגיעם לפתח הר הבית, היו מתפללים שם על קיום מלכי בית דוד, ואחר זה - על הכוהנים ועל המקדש, והיה הקול כל כך חזק מריבוי העם בענותם "אמן", עד שהעופות הפורחים היו נופלים לארץ, ואז הכהן הגדול משתחווה לכל העם, ופורש בבכיה ויראה, ושני סגני כהונה מוליכים אותו ללשכה שלו, ושם פורש מכל אחיו הכוהנים, וזה בכניסתו.

אבל בצאתו היה הכבוד כפלים, כי כל העם אשר בירושלם היו עוברים לפניו, ורובם באבוקות של שעוה לבנה דולקות, וכולם לובשים בגדי לבן, וכל החלונות מעוטרים ברקמה ומלאים נרות, וספרו לי הכוהנים, כי הרבה מהשנים לא היה כהן גדול יכול להגיע לביתו קודם חצות הלילה מפני דוחק העם העובר וריבוי הגדול, שאף על פי שהיו [קנא] כלם מתענים לא היו הולכים לבתיהם עד יראו אם יוכלו להגיע לנשק ידי הכהן הגדול.

וביום שאחריו היה עושה סעודה גדולה, ומזמן לאוהביו וקרוביו, ויום טוב היה עושה לפי שיצא בשלום מן המקדש, אחר זה היה מצווה לצורף שיעשה לוח מזהב ויפתח בה זו הלשון: אני פלוני כהן גדול בן פלוני הכהן גדול שמשתי בכהונה גדולה בבית הגדול והקדוש לעבודת מי ששכן שמו שם, והיה זה שנת כך וכך ליצירה, מי שזכני בעבודה זו הוא יזכה בני אחרי לעמוד לשרת לפני ה'!

סיכום העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקום עבודת הכהן הגדול‏‏
1 לשכת פלהדרין שבוע קודם ליוה"כ מפרישים את הכה"ג לשם ומלמדים אותו את סדר העבודה.‏‏
2 שער המזרח בערב יום הכיפורים מעבירים לפניו את הבהמות שבהן נעשית העבודה כהכנה לקראת העבודה.
3 לשכת בית אבטינס משביעים אותו על הקטורת. מלמדים אותו את סדר העבודה.
4 מזבח בחצות הלילה, תורם את הדשן של המזבח‏‏[2]
5 לשכת בית אבטינס לומד עד הבוקר ‏‏‏‏[3]
6 בית הטבילה שמעל שער המים‏‏ טובל טבילה ראשונה.
7 מזבח שוחט את התמיד וזורק את הדם על המזבח (הכהנים מנתחים את האיברים ומניחים אותם על הכבש).
8 מנורה מיטיב חמישה נרות.
9 קטורת מקטיר את הקטורת.
10 מנורה מיטיב את שני הנרות הנוספים.
11 מזבח מעלה את איברי קרבן התמיד מהכבש ומקטיר אותם על המזבח.
12 מעלות האולם מברך ברכת הכהנים עם שאר הכהנים.
13 מזבח מקריב את המנחות ומנסך את היין. שוחט ומקריב את מוספי החג.
14 בית הפרווה טובל טבילה שנייה ומחליף את בגדי הזהב לבגדי לבן.
15 צפון למזבח. בין המזבח להיכל מתוודה וידוי ראשון על הפר- על עצמו.
16 מזרח העזרה עושה גורל לשני השעירים וקובע גורל אחד לה' ואחד לעזאזל.
17 צפון למזבח בין המזבח להיכל מתוודה וידוי שני על הפר- על כל בית הכהונה.
18 צפון למזבח שוחט את הפר, נותן את הדם לכלי ומעביר את הכלי לאחר כדי שימרס בו ברובד רביעי שבהיכל.
19 מזבח מקבל מחתה עולה למזבח וחותה גחלים לוחשות מהפנימיות, ומניחה על הרובד הרביעי שבעזרה.
19ב עזרה מקבל כף ריק ומחתה מלאה קטורת. מעביר מלא חפניו קטורת מהמחתה אל הכף הריק.
20 קודש הקדשים נכנס עם מחתת הגחלים בימינו וכף הקטורת בשמאלו, מניח את המחתה בין בדי הארון (ובבית שני על אבן השתיה), ומקטיר את הקטורת בתוך קודש הקדשים. ביציאתו החוצה בסמוך לפרוכת אומר תפילה קצרה.
21 רובד רביעי שבהיכל לוקח את הדם ממי שהיה ממרס בו, ונכנס לקודש הקדשים.
22 קודש הקדשים מזה בין בדי הארון לכיוון הכפורת.
23 צפון למזבח מניח את דם הפר על כן של זהב בהיכל והולך לצפון המזבח, מקבל את השעיר לה', שוחטו ונותן את דמו לתוך כלי ולוקח את הכלי לקודש הקדשים.
24 קודש הקדשים מזה בין בדי הארון לכיון הכפורת.
25 היכל מניח את דם השעיר על כן הזהב השני. מזה מדם הפר לכיוון הפרוכת. מזה מדם השעיר לכיוון הפרוכת. לבסוף מערב את הדמים זה בזה.
26 מזבח הקטורת נותן מדם התערובת על ארבע קרנות המזבח. מזיז הגחלים שעל גג המזבח לצדדים ומזה שבע הזאות על גגו. את שיירי הדם שופך על יסוד מערבי של המזבח החיצון "מזבח העולה".
27 דרום העזרה מתוודה וידוי שלישי על עם ישראל, על השעיר הנשלח לעזאזל. משם שולחים את השעיר לעזאזל.
28 סמוך למזבח מפריד את אמורי הפר והשעיר, ומייעד אותם להקטרה על המזבח לאחר שיודיעוהו ששעיר הגיע לעזאזל, שולח את שאר הבשר לשריפה במקום שפך הדשן מחוץ לעיר לאחר שיקלעום כהנים במקלעות.
29 עזרת הנשים קורא בתורה.(לאחר שהשעיר הגיע לעזאזל)
30 בית הפרווה טובל טבילה שלישית ומחליף את הבגדים לבגדי זהב.
31 מזבח מקריב שעיר, שני אילים, אמורי הפר והשעיר, ותמיד של בין הערביים.
32 בית הפרווה טובל טבילה רביעית ומחליף את הבגדים לבגדי לבן.
33 קודש הקדשים נכנס ונוטל את המחתה עם הקטורת.
34 בית הפרווה טובל טבילה חמישית ומחליף את הבגדים לבגדי זהב.
35 מזבח הקטורת מקטיר את הקטורת.
36 המנורה מדליק את הנרות.
37 מזבח מקריב את מנחת התמיד ומותר מנחת חביתין ומנסך את היין.
38 בית הפרווה מקדש ידיו ורגליו בפעם העשירית והאחרונה, פושט את בגדי הזהב ולובש את בגדיו שלו.
39 הביתה הולך הביתה תוך שמלווים אותו לביתו קהל רב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שבט יהודה, השמד הששים וארבעה ורשה, תרפ"ח, באתר דעת
  2. ^ ‏זו דעת בעל המאור. לעומתו - רוב הראשונים סוברים שעבודה זו נעשית על ידי כהן שנבחר בפיס‏
  3. ^ ‏אין אזכור מפורש איפה נמצא הכהן הגדול בשלב זה. יש להניח שנשאר במקום שהשביעו אותו על הקטורת. ‏

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל קנוהל ושלמה נאה, מילואים וכיפורים, תרביץ ס עמ' 17-44
  • חנוך אלבק, מבוא למסכת יומא, בתוך: שישה סדרי משנה, סדר מועד, ירושלים תשי"ט
  • שלמה לוינשטם, יום הכיפורים, בתוך: י' ליכט (עורך) מועדי ישראל, ירושלים תשמ"ח

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]