ג'ון שו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ג'ון שאו)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

ג'ון ולנטיין ויסטר שוֹאנגלית: John Valentine Wistar Shaw;‏ 14 בפברואר 18941982), CMG, היה פקיד קולוניאלי בריטי שכיהן כמזכיר הראשי של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. בתפקידו זה גילה עוינות כלפי היישוב היהודי.

מהלך חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון שו נולד בעיר דֶרבִּי שבאנגליה בשנת 1894. בצעירותו, בסוף מלחמת העולם הראשונה, בשנים 19171918, שירת בחיל ההנדסה המלכותי בעת מסעו של הגנרל אדמונד אלנבי לכיבוש ארץ ישראל.

לאחר המלחמה מילא תפקידים בשירות הקולוניאלי הבריטי. במשך 14 שנים, משנת 1921 עד לשנת 1935, שירת בתפקידים שונים בממשל של המושבה הבריטית חוף הזהב, לימים גאנה. בשנת 1935 הגיע לארץ ישראל ושירת במזכירות ממשלת המנדט, הגוף המבצע העיקרי בתקופת המנדט שבראשו עמד הנציב העליון. בשנת 1939 נשלח לקפריסין, אז מושבה בריטית, וכיהן כמושלהּ. באוקטובר 1943 נתמנה לתפקיד המזכיר הראשי של ממשלת המנדט[1], השני במעלה בהיררכיה המנדטורית לאחר הנציב העליון. שאו הגיע לביקור קצר בארץ ישראל בתחילת דצמבר[2] ונכנס לתפקידו בסוף דצמבר 1943[3]. מספטמבר 1944 שאו שימש כנציב עליון בפועל עד מינויו של לורד גורט כנציב[4]. שאו שהה באנגליה בחופשה מפברואר 1945 עד יוני 1945[5]. לימים סופר ששאו מכר את רהיטיו וסירב לחזור לארץ ישראל אלא אם תאושר תוכניתו לארגון מחדש של הממשלה בארץ ישראל. זמן קצר לאחר שובו לארץ ישראל, ביוני 1945, מונה שאו לנציב עליון בפועל, במקום הנציב העליון, לורד גורט, שהיה בטיפול רפואי בלונדון[6]. גם לאחר חזרתו של לורד גורט בסוף ספטמבר 1945 היה שאו השליט למעשה, לאור בריאותו הלקויה של גורט.

בעת פיצוץ מלון המלך דוד, ב-22 ביולי 1946, שהה שו בלשכתו במלון בישיבה עם כל מנהלי המחלקות. שו לא נפגע בפיצוץ ועזר בפינוי הפצועים והחללים. האצ"ל טען ששו קיבל התראה של האצ"ל על הפיצוץ שעומד להתרחש בבניין[7], אך הצהיר שכל מי שיעזוב את הבניין יאבד את עבודתו ואמר בהתנשאות: "אני נמצא כאן לא כדי לקבל פקודות מאת היהודים; אני נותן להם פקודות".[8] על פי גרסה אחרת אמר: "כאן אני הוא נותן הפקודות, ולא הטרוריסטים".[9] שו, מצדו, טען כי "זהו סיפור ישן מאוד, שמר בגין והאצ"ל פרסמו אחרי האירוע. אינני רוצה להגיב על הסיפור הזה, אלא רק לומר, שזה לגמרי לא נכון, ששום אזהרה לא נמסרה לי או למישהו אחר בבניין, ואפילו קיבלתי אזהרה כזאת, אפילו נניח שקיבלתי, לא הייתי יכול לפנות את האנשים בזמן שעמד לרשותי"[10].

לאחר האירוע יצא שו ללונדון[11] במה שכונה שליחות מיוחדת. בהצופה נטען שהוא מסר דו"ח מיוחד על הפיצוץ במלון המלך דוד והצעות למינוי פקידים במקום הנספים[12]. אחרים טענו שהוא יצא כדי להתאושש מן הטראומה. בעת העדרו מונה סקוט למחליפו "עד להודעה חדשה" ובעיתונות שאלו האם שאו בכלל יחזור לתפקיד המזכיר הראשי[13]. שאו חזר לארץ ישראל לאחר כשבוע[14]. כששב לארץ ישראל חש כי חייו בסכנה מפאת התנקשות צפויה מצד האצ"ל והלח"י ועזב לצמיתות באוגוסט 1946[15]. איש ביישוב לא הצטער על עזיבתו.

בשנת 1947 נתמנה שו לתפקיד המושל הכללי של המושבה הבריטית, שלימים הייתה לטרינידד וטובגו, באיים הקריביים[16]. גם בטרינידד נאלץ שו להתמודד עם הפגנות, מרידות וטרור, ומשרד המושבות הבריטי החליט להעבירו מכהונתו. בספטמבר 1949 נאלץ להגיש את התפטרותו למלך ג'ורג' השישי ובינואר 1950 פרש לגמלאות והוא בן 55 שנים בלבד, מלא אכזבה מכך שעמיתיו המבוגרים ממנו ממשיכים לשרת בשירות הקולוניאלי.

שו נפטר בשנת 1982.

אישיותו ויחסו ליישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שו התבלט בקומתו, גובהו היה 198 ס"מ, הרבה מעל הממוצע. הוא היה דעתן, נהג לדבר בגילוי לב והחשיב מאוד את העיתונות. שו נהג לקיים פגישה חודשית עם עורכי העיתונים[17] ובאחת ממסיבות העיתונאים בירושלים שבה מסר פרטים חסויים הוסיף "בוודאי יפטרוני על מעשה זה". הוא נהג לחלוק על הממונים עליו ודעת רבים מחברי הפרלמנט הבריטי הייתה כי "אינו מתאים לתפקידו כלל ועיקר. אין הוא מסוג הפקידים הדרוש לארץ ישראל".[18] הוא יזם ארגון מחדש של מזכירות ממשלת המנדט. לאחר שממשלת בריטניה השהתה את תוכניתו, מכר את רהיטי ביתו, שב עם אשתו ללונדון ורמז כי לא ישוב. הוא חזר לארץ ישראל רק לאחר מספר חודשים, עם אישור תוכניתו.

מבחינת יחסו ליישוב לא נחשב שו לגרוע מבין פקידי השלטון הבריטי בתקופת המנדט. מחליפו, הנרי גרני, היה גרוע ממנו. שו נהג לבקר ביישובים העבריים, נפגש עם מנהיגי היישוב כדוד בן-גוריון ודוד רמז ואף סעד על שולחנם של ורה וחיים ויצמן במעונם ברחובות, אולם המדיניות שהוביל או ביצע, השבת השחורה, הגלייתם של אנשי האצ"ל והלח"י והמעצרים ההמוניים, היו בגדר פעולות איבה כלפי היהודים בארץ ישראל. בעדותו בחודש מרץ 1946 בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל רמז שו כי אם יחסלו את הסוכנות היהודית ויפרקו את ארגון ההגנה, כי אז יהיה מוכן להמליץ על כניסתם של מאה אלף עולים נוספים לארץ ישראל תוך תקופה של שלוש עד ארבע שנים.[19] הצהרה זו, שבה הציע לפרק את ההנהגה המדינית של היישוב ואת כוח המגן שלו, ביטאה את מידת העוינות שלו ליישוב. גם הופעתו שהביעה קשיחות והתנשאות לא הקנתה לו את אהדת אנשי היישוב.

מקרה אופייני תואר על יד אחד מכתבי מעריב, אשר לקראת חנוכת מכון ויצמן ב-1949, העלה על דפי העיתון פרק זיכרונות מטקס הנחת אבן הפינה למכון ביוני 1946:

על הבמה המפוארת ישב סיר ג'ון שאו, המזכיר הראשי של ממשלת המנדאט, לידו – דוד רמז, יו"ר הנהלת הועד הלאומי. סיר ג'ון – גולית כמעט, גבוה כשני מטרים – ידע כבר אותה שעה, כי דוד, שכנו הקרוב, יכלא בעוד כמה ימים מאחורי גדרי – התייל של מחנה העצורים אשר בלאטרון, יחד עם שאר מנהיגי היישוב. אולי גם חתם כבר על צו המאסר. בכל זאת, ישב ראש השלטון הבריטי בארץ, על במת הנשיאות – קודר, נפוח, סר וזועף, חדור שנאה וזעם – והקשיב ולא הקשיב לנאומים שהושמעו בשפע, בחום הלוהט – רובם באנגלית.

משפטו של הסגן קנט גואורלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1946, כאשר שו כבר לא היה המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, וחודשיים לאחר שעזב את ארץ ישראל, הועמד לדין בפני בית דין צבאי בריטי במצרים קצין בדרגת סגן בשם קנט גואורלי (Kenneth Gourlay) ששירת במצודה הבריטית בקאסר אל ניל בקהיר. בכתב האישום נטען כי בחודש ינואר 1946, בעת שהיה אחד העורכים של עיתון קיר של המצודה הנקרא "Citadel courier" (שליח המצודה), הוא פרסם מאמר שכלל דברים שהם בגדר הוצאת דיבה על הדיוויזיה השישית בארץ ישראל, על שלטונות המנדט ועל המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ג'ון שו.

הפיסקאות בגינן הועמד הקצין לדין כללו דרישה מצדו להוציא מיד מארץ ישראל את הדיוויזיה השישית והוסיף: "אם מן ההכרח להחליפם בצבא ובמשטרה, יבואו אלו לארץ ישראל אך ורק לקיים את הסדר – ולא תהיה זו החטיבה ששיננו לה לפני בואה לארץ ישראל, כי חובתה להגן לעל הערבים המסכנים מפני היהודים אויביהם, ואם יוסיפו להתנהג כפי שמרשים להם להתנהג עתה, הרי תפרוץ צעקה כזאת שהעניין ייפסק מיד", וכמו כן דרש: "יש להוציא את כל האדמיניסטרציה הבריטית מארץ ישראל, למן המזכיר הראשי סיר ג'ון שאו ולערוך חקירה על מידת הנאמנות שבה קיימו את תפקידם. אין ספק כי התוצאות תהינה סנסציוניות יותר ממשפט נירנברג".

סניגורו של הנאשם טען כי בדברים שנתפרסמו אין משום הוצאת דיבה על שו ועל חיילי הדיוויזיה השישית, אולם בית הדין פסק כי יש להשיב על ההאשמה.

במשפט הופיע כעד מטעם ההגנה מפקדו של הסגן גואורלי, קצין בדרגת קולונל. בעדותו מסר כי במשך שלושה חודשים לאחר פרסום המאמר לא נתעורר כל הצורך להעמידו לדין על הנאמר במאמרו. העניין התעורר כשקציני ביטחון בריטים הודיעו למפקד, שלושה חודשים לאחר פרסום המאמר, כי העתק מעיתון הקיר שבו נתפרסם המאמר, נמצא ברשותה של חיילת ארץ ישראלית שנסעה ממצרים לארץ ישראל.

הנאשם מסר בעדותו כי פרסם את המאמר רק לאחר שקיבל עליו אישור ממפקדיו, שראו את המאמר לפני שהתפרסם בעיתון הקיר. כן מסר הנאשם בעדותו כי כתב את המאמר מתוך אמונה שלמה באמיתות הדברים, על סמך ידיעות שקיבל מעדי ראיה - אנשי הדיוויזיה השישית, וכן על התנסותו האישית בעת שביקר בארץ ישראל.

הסניגור קרא באוזני בית הדין קטעים שהתפרסמו בעיתון בריטי אשר מתח ביקורת חריפה על התנהגותם של חיילי הדיוויזיה השישית בארץ ישראל.

ב 30 באוקטובר 1946 נתן בית הדין את פסק דינו והודיע כי הוא מוצא את הסגן קנט גואורלי זכאי מאשמת הוצאת דיבה על חיילי הדיוויזיה השישית ועל המזכיר הראשי ג'ון שו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שאו מקפריסין - המזכיר הראשי של א"י, המשקיף, 15 באוקטובר 1943
  2. ^ מר שאו לבקור בקפריסין, דבר, 2 בדצמבר 1943
  3. ^ המזכיר החדש נכנס לתפקידו, המשקיף, 30 בדצמבר 1943
  4. ^ מינויים זמניים, המשקיף, 1 בספטמבר 1944
  5. ^ שאו חזר, המשקיף, 17 ביוני 1945
  6. ^ לורדגורט ללונדון, הצופה, 25 ביוני 1945
  7. ^ היום מתחילה החקירה באסון המלך דוד, הצופה, 5 בספטמבר 1946
  8. ^ ספר תולדות ההגנה, כרך ג', חלק שני, עמ' 546, 890.
  9. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א', זמורה ביתן, 1987, עמ' 546.
  10. ^ שאו מכחיש בתוקף שהיו התראות, הצופה, 25 ביולי 1946
  11. ^ המזכיר הראשי ללונדון, דבר, 29 ביולי 1946
  12. ^ שאו טס ללונדון למסור, הצופה, 30 ביולי 1946
  13. ^ במקום שאו?, דבר, 4 באוגוסט 1946
  14. ^ שו חזר, המשקיף, 7 באוגוסט 1946
  15. ^ שאו יצא בעילום שם, דבר, 16 בספטמבר 1946
  16. ^ שו - מושל טרינידד, המשקיף, 4 בנובמבר 1946
  17. ^ כ-900 עצורים יהודיים בא"י ובסודאן, המשקיף, 8 בפברואר 1945
  18. ^ סיר ג'והן שאו, דבר, 9 בספטמבר 1946.
  19. ^ ספר תולדות ההגנה, כרך ג', חלק שני, עמ' 814.