מרטין היידגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרטין היידגר
Heidegger 4 (1960) cropped.jpg

היידגר בשנת 1960.
תאריך לידה 26 בספטמבר 1889
תאריך פטירה 26 במאי 1976 (בגיל 86)
זרם אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, תורת ההכרה, פנומנולוגיה, אונטולוגיה
הושפע מ אפלטון, אריסטו, עמנואל קאנט, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, אדמונד הוסרל
השפיע על ז'אן-פול סארטר, חנה ארנדט, ז'אק דרידה, מישל פוקו, מוריס מרלו-פונטי, עמנואל לוינס, ז'אק לאקאן

מרטין היידגר (גרמנית: Martin Heidegger; ‏26 בספטמבר 1889 - 26 במאי 1976), פילוסוף גרמני, מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני.

יצירתו העיקרית היא החיבור "הוויה וזמן" (1927), שאותו הקדיש לאדמונד הוסרל, מורו לפילוסופיה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידגר נולד בעיירה מסקירש, במדינת באדן-וירטמברג שבגרמניה. הוא היה בנו של שמש הכנסייה, התחנך כקתולי ולמד בסמינר של מסדר הישועים. בין 1909 ל-1911 למד תאולוגיה באוניברסיטה של פרייבורג, ואחר כך למד פילוסופיה באותה אוניברסיטה. ב-1914 השלים את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "פסיכולוגיזם", וב-1916 כתב את התזה "ג'ון דנס סקוטוס" שהסמיכה אותו לשמש כמרצה באוניברסיטה. לימד ללא שכר עד שהפך לפרופסור מן המניין.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הגרמני ושימש בתפקיד משרדי. אחרי המלחמה שימש כעוזרו של אדמונד הוסרל באוניברסיטה של פרייבורג עד 1923 כאשר נבחר לשמש כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של מארבורג. בין הסטודנטים שלו שם היו חנה ארנדט והאנס יונאס.

ב-1928, עם פרישתו של אדמונד הוסרל, נבחר מרטין היידגר למלא את מקומו כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של פרייבורג. הוא נשאר שם במשך כל ימי חייו למרות שהיו לו הצעות לשמש באותו תפקיד באוניברסיטאות אחרות, לרבות האוניברסיטה היוקרתית של ברלין.

ב-1 במאי 1933 הצטרף היידגר למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. הוא התפטר מתפקידו זה בפברואר 1934. במהלך כהונתו אסרה האוניברסיטה על מורהו, הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל, להשתמש בספריית האוניברסיטה, זאת במסגרת חוקי הגזע הנאציים. מהמהדורה השנייה של "הוויה וזמן", שיצאה לאור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל. לאחר המלחמה, כאשר יצאה לאור מהדורה שנייה לספרו "מבוא למטפיזיקה", אשר ראה אור לראשונה בשנת 1935, סירב היידגר להסיר ממנה דברי תמיכה חמים במפלגה הנאצית, ואף סירב להוסיף הערת הסבר כלשהי. בשנת 2014 התפרסמו גם מחברותיו הפרטיות, המכונות "המחברות השחורות" ושם נמצאו גילויי אנטישמיות נוספים.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגותו של היידגר ניתנת להבנה לאור השאלה המנחה אותה, היא "שאלת הישות". שאלת הישות היא מן הנושאים הסבוכים בפילוסופיה המערבית, והיידגר מקדיש מאמצים רבים על-מנת לחשוב על עצם השאלה והניסוח שלה. "שאלת הישות" יכולה להישאל רק בהנחת משמעות מסוימת לישות, שרק דרך ההבנה הנאותה שלה, שאלת הישות יכולה בכלל להישאל. טענתו היא שהקיום האנושי באשר הוא, הוא "פרשנות" מסוימת לישות, או לחלופין, משמעות מסוימת של הישות, שבלעדיה אינו מה שהוא. כך כאשר אדם מבין דברים מסוימים כישנם ואחרים כאינם, או כאשר האדם מעדיף ישים מסוימים על-פני ישים אחרים הוא בעל פרשנות קיומית מסוימת לישותם של אותם הישים.

הניסיון של היידגר הוא להבין את המבנה של הופעת הישות בישים. השאלה שהיידגר עוסק בה בהוויה וזמן היא בעיקר "כיצד נראית כל עמדה\פרשנות אפשרית של הישות?". כך אם אמרנו שכל אדם הוא בעל פרשנות קיומית מסוימת, היידגר טוען שהפרשנות הזו "חורגת אל מעבר" למציאות הישים על ידי זה שהיא בעלת עמדה מסוימת כלפי הישות של אותם ישים. החריגה הזאת "אל מעבר" היידגר מסביר כ"יישותו של האדם" אותו הדבר לו הוא קורא "קיום". לאורך חייו היידגר מנסה להבין את אותו "קיום" כתצורות מסוימות של "חריגה אל מעבר לישים". דבר המאפשר את הופעת הישות של הישים, את משמעותם. ההיסטוריה של הישות היא ההיסטוריה של התנאים המאפשרים את החריגה הזאת, כלומר של הפרשנויות הדומיננטיות שבכל מצב מתנות את פרשנותו של כל אדם יחיד בכל זמן נתון, וברוב המצבים הן הן המאפשרות את הופעת הישות של הישים כפי שהנם ולא האדם הבודד.

לטענתו, ההוויה "נשכחה" לאורך רוב ההיסטוריה של הישות. כדי להבין את האמירה הזאת, עלינו להבין כיצד היידגר מבין את ההיסטוריה. לדידו, ההיסטוריה היא זירת ההתרחשות של ההוויה והיא מתחוללת מתוך יחסו של ה-Dasein (ה"נמצא-שם", האדם) עם הישות. על כן, התהליך ההיסטורי, ובכללו ההיסטוריה הפילוסופית בפרט, נעוצים ב"קשב" של האדם לישות. דוגמה לדבר אפשר למצוא במגנום אופוס שלו "הוויה וזמן": לדידו, דיקארט, שקבע את מהלכה של הפילוסופיה המודרנית, הביא לידי ביטוי תצורה מסוימת של "שכחת" הישות. על ידי כך שדיקארט זיהה את הישות עם ההכרה, הוא התחיל את הסובייקטיביות המודרנית שאינה מכירה למעשה בישות אחרת מלבדה מחד, ומאידך את האובייקטיביות המודרנית בכך ככול שהיא נתפשת לאופי האוניברסלי של מושגי ההכרה. הבנתו של דיקארט את המחשבה תרמה לשכחת הישות עצמה, כמשהו שחוצה (transcend) את כל הישים ולא רק את ההכרה באופן מיוחד.

נהוג לחלק את הגותו של היידגר לשתי תקופות מרכזיות: ‏החלק הראשון מאפיין את היידגר בספרו "הוויה וזמן": בספר זה היידגר מבסס את המבנה שלו לקיום האדם בתור היש שדואג לישות. האדם "דואג" לישים, מה שמאפשר את חשיפתה האפשרית של ישותם, בהתאם לאופן הדאגה שלו לישות; הדבר המרכזי לו הוא למעשה דאגה לקיום (ישות האדם), המגלה את עצמו בכל דאגה. בדאגה הכוונה היא לכל יחס לישים שנובע מעצם הקיום האנושי, מדובר בכל יחס של האדם לישות של הישים באשר הם. חשיפת ההוויה של האדם נקראת אצל היידגר אותנטיות. בעצם היות האדם בעל פרשנות עצמאית לקיום של עצמו, הוא מגיע להוויה אותנטית שאינה "מושפעת" מדברים אשר אינם שייכים לה. ההגעה לאותנטיות נעשית באמצעות כלים שמקבלים אצל היידגר פרשנות פנומנולוגית, כגון עמידה בפני המוות, המצפון והניגוד ל"הם".

החלק השני של הגותו מאופיין בהפנמה של הבנת הישות מתוך עצמה, על כן הוא נוטש מושגים אנטרופוצנטריים לטובת מושגים מתוך הפנומנולוגיה שהוא עצמו פיתח, שקשורה קשר הדוק לפרשנות שלו את הפרה-סוקרטיים. בחלק השני היידגר מתייחס יותר להופעת הישות בישים, ה"איבטוח" שלה בהתחשב באופן החשיפה הטמפורלית שנגיש לבני אנוש. ב"מכתב על הומניזם" (שמסמן את המפנה הנ"ל) היידגר ממשיל את האדם לרועה צאן שההוויה היא הצאן שלו. על האדם לדאוג להיות ההוויה על מנת שהיא תתרחש במלואה.

בית המשפחה במסקירש, שבו גדל היידגר

ההבדל האונטו-אונטולוגי

אחד מהרעיונות המרכזיים שבהגותו של היידגר שנשמרים במידה מסוימת לאורך כל הקריירה שלו הוא ההבדל האונטו-אונטולוגי. היידגר מבקש להבחין בין ישים פרטיקולריים, אונטיים, לבין הישות ("הוויה") האונטולוגית שלהם. טענתו המרכזית של היידגר היא שככול שהייתה אונטולוגיה מערבית מאז ימי אפלטון ואריסטו, אופייה נטה ללבוש צורה אונטית. כך למשל נטען שמהותו של האדם היא היותו יש רציונלי. אליבא דהיידגר, יש כאן "שכחה" של הישות האנושית עצמה, על ידי צמצום שלה והבנתה דרך תופעה שהיא משנית בקשר שלה לאדם (תופעת ההכרה). דוגמה נוספת, מימי הביניים היא ההבנה האלגורית של הישות על ידי האמירה שהדבר היחיד שיש לו ישות הוא אלוהים, וששאר הדברים מקבלים ישות רק על דרך על דרך האלגוריה לישות המושלמת של האל. בכך אנו שוכחים את הישות של הדברים, משום שאנו מבינים אותה רק דרך תופעת האלוהים ולא לאור מכלול הישות שלהם בעצמם.

טמפורליות

אחד הנושאים הסבוכים ביותר בהגותו של היידגר הוא הטמפורליות. טענתו המרכזית בנושא היא שלאורך ההיסטוריה המערבית הדרך להבנת הישות של הדברים עוברת דרך תפיסת הזמן. במערב, מימיי יוון ועד מדע הלוגיקה של הגל היה נהוג לזהות את הישות עם ההווה. לפי התזה הזו, העבר והעתיד הם או שיכפולים חיוורים של ההווה או שאינם בעלי ישות כלל. היידגר מנסה להעביר את תפיסת הזמן המערבית תחת משוכת הביקורת בזיהויו את הישות כמשמעות. הבנתו זו של הישות, פתחה פתח לתפיסת זמן שונה שהעיקר המרכזי שלה אינו הוודאות שמאפשר ההווה הפשוט, כי אם הסיכון שפותח בפנינו העתיד. קיום האדם נעוץ באופי העתידי שלו ("futurity"), שמתוכו העבר יכול להענות או לא להענות לציפיותיו. בהתאמה, כל קיום אנושי כעתידי כבר נמצא עם הדברים בעבר ("pastness") ועל כן מוגבל להקרנת ("projecting") אפשריות קיומיות-עתידיות מסוימות ומוגבלות. המעגליות בין העבר-עתיד מאפיינת את הקיום האנושי, ובתורה מכוננת את מומנט ההווה כמשהו שתמיד חורג לעבר ולעתיד, במודוס שהיידגר מכנה אקסטטיות.

המעגל ההרמנויטי

עוד רעיון מרכזי שזכה אחרי היידגר להשפעה רבה הוא המעגל ההרמנויטי. השפעתו של הרעיון התחילה אצל תלמידו של היידגר האנס גדמר, והגיע לשיאה ב"תאוריה הביקורתית" של שנות ה-60. אצל היידגר ההרמנויטיות מתבטאת בפרשנות הקיומית של העתיד מתוך העבר ושל העתיד את העבר. כך לדוגמה כאשר אני קורא טקסט אני מגיע עם פרשנות קיומית מסוימת אל הטקסט אותה אני "משליך-קדימה" לעתיד ומבין את הטקסט לאור הציפייה הקיומית שלי ממנו. ועל אותו המשקל, כאשר אני קורא את הטקסט הטקסט פועל עליי באופן כזה שאני נאלץ לשנות את הפרשנות הקיומית הראשונית שלי אותו. הטקסט, בתור מה "שכבר היה" משפיע על הבנתי את מה "שעוד לא" ובתור מה "שעוד לא" משפיע על הבנתי את "שכבר היה".

השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשובי תלמידיו של היידגר היו יהודים: חנה ארנדט, ז'אק דרידה, עמנואל לוינס ואחרים; אך למרות "התפכחותו של היידגר" מהתקווה לגבי תפקידו ההיסטורי של הנאציזם, הוא מעולם לא חזר בו מבגידתו במורהו הגדול הוסרל.

היידגר השפיע על הפוסטמודרניזם השפעה מכרעת. לאקאן לקח מהיידגר את הצורך שהמטפל יכבד את החלקים הלא-מילוליים של המטופל. מישל פוקו לקח מהיידגר את הקשר בין המילים והדברים ואת סדר הדברים. ליוטאר לקח ממנו את ביקורת הנראטיבים הגדולים.

ההיסטוריונית גרטרוד הימלפארב, בספרה On Looking Into the Abyss: Untimely Thoughts on Culture and Society, ביקרה בחריפות את הנטייה של הוגים פוסטמודרניסטים להעריץ את היידגר: הן משום ש"מכר נפשו לשטן הנאצי" ובגד בחבריו ובפילוסופיה שלו עצמו, והן בשל הדלות והשטחיות של רעיונותיו שמוצגים, לדעתה, בשפה כבדה ומורכבת שמכסה על השרלטנות ההיידגריאנית.

מפרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של היידגר במסקירש
  • קאנט ובעיית המטאפיזיקה (Kant und das Problem der Metaphysik)‏, 1929
  • על מהות האמת (Vom Wesen der Wahrheit)‏, 1930
  • מקורה של יצירת האמנות (Der Ursprung des Kunstwerkes)‏, 1935
  • מכתב על ההומניזם (Brief über den Humanismus)‏, 1946
  • השאלה על אודות הטכניקה (Die Frage nach der Technik)‏, 1949
  • זמן והוויה (Zeit und Sein)‏, 1962
  • קץ הפילוסופיה ומלאכת החשיבה (Das Ende der Philosophie und die Aufgabe des Denkens)‏, 1964

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרטין היידגר, מקורו של מעשה-האמנות, תרגום: שלמה צמח, הוצאת דביר, 1968
  • מרטין היידגר, מאמרים (1929-1959): הישות בדרך - מן האין (מבעד לטכניקה) אל השפה, ערך, תרגם מגרמנית, בצירוף הערות ומבוא - אדם טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1999
  • הוגו ברגמן, הפילוסופיה של מרטין הידגר, בתוך: הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה 1935.
  • אברהם מנסבך, קיום ומשמעות: מרטין היידגר על האדם, הלשון והאמנות, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ח.
  • טימותי קלרק, מרטין היידגר - מבוא, (תרגום: יאיר אור, עריכה מדעית: אלעד לפידות), הוצאת רסלינג, 2007.
  • ג'ורג' שטיינר, משנתו של מרטין היידגר, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1988.
  • מיכאל רובק, אונטולוגיה ומתמטיקה במחשבתו של מרטין היידגר, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1997.
  • מרטין היידגר, 'רק אל עוד יכול להצילנו', הראיון ב-'דר שפיגל', דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א'. נוסח עברי: מיכל סגל.
  • מרק לילה, 'מרטין היידגר, חנה ארנדט, קרל יאספרס', בתוך הנפש הנמהרת - אינטלקטואלים בפוליטיקה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונה
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםהדוניזםהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאם
פורטל פילוסופיה