לדלג לתוכן

ולטר בנימין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ולטר בנימין
בנימין ב-1928
בנימין ב-1928
לידה 15 ביולי 1892
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית ברלין, גרמניה
התאבד 26 בספטמבר 1940 (בגיל 48)
המדינה הספרדיתהמדינה הספרדית פורטבואו (אנ'), ספרד
מקום קבורה Cementiri de Portbou עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ברן, אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, אוניברסיטת מינכן, אוניברסיטת פרייבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט Richard Herbertz עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אסכולת פרנקפורט
תחומי עניין תורת הספרות, אסתטיקה, פילוסופיה של הלשון
עיסוק מתרגם, סוציולוג, פילוסוף, מבקר אמנות, היסטוריון של הספרות, מבקר ספרות, סופר, מסאי, מתרגם עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ קאנט, מרקס, לוקאץ', בודלר, ברכט, קפקא, פרוסט, גרשם שלום, אדורנו, לודוויג קלגס
השפיע על גרשם שלום, אדורנו, ארנדט, דרידה, ג'ורג'ו אגמבן, גי דבור, אלי פרידלנדר
מדינה גרמניה
יצירות ידועות תזות על מושג ההיסטוריה, One Way Street, The Origin of German Tragic Drama, יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני, פרויקט הפסז'ים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Dora Sophie Kellner עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Stefan Benjamin עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ולטר בנימיןגרמנית: Walter Benjamin; ‏15 ביולי 189226 בספטמבר 1940) היה פילוסוף, מסאי, מבקר ספרות, מתרגם, שדרן רדיו, ומרקסיסט יהודי-גרמני. נודע בימי חייו בעיקר בשל פעילותו כמבקר ובשל חיבוריו הפילוסופיים.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קברו של בנימין בפורטבואו
בנימין בשנת 1929

ולטר בנימין נולד למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת בת שלושה ילדים ברובע המערבי העשיר של ברלין, גרמניה. אביו עשה חיל בתור מנהל מכירות פומביות וסוחר אומנות, ולאחר זמן הגדיל את הונו בהשקעות. בנימין היה ילד חולני במקצת, והוריו שלחו אותו לפנימייה בעיר שדה. בנימין היה גיסה של הילדה בנימין (אנ') ובן דודם של המשוררים גרטרוד קולמאר וגינתר אנדרס (אנ') אנדרס היה בעלה של חנה ארנדט, בין 1929 ל-1937.

תמונה של ולטר בנימין (משמאל) ואחיו בסביבות שנת 1900 כמטפסי הרים, מספרו היסטוריה קטנה של הצילום

בשנת 1912 נרשם לאוניברסיטת פרייבורג, אך בסוף סמסטר הקיץ חזר לברלין, ונכנס לאוניברסיטת הומבולדט, שבה פגש בשנת 1915 את גרשום שלום. בין השניים נרקמה ידידות קרובה, שאף גרמה לבנימין לשקול לעלות לארץ ישראל בעקבות שלום. במקביל החל לכתוב לאחד מעיתוני תנועת הסטודנטים "Der Anfang", וקשריו עם מנהל התנועה, גוסטב וינקן, ועם תנועתו הפדגוגית הניטשאנית נמשכו עד מלחמת העולם הראשונה. במהלך כתיבתו לעיתון גברה מודעותו להיותו יהודי בגרמניה. היהדות משכה אותו, הציונות בפרט. על פי תפיסתו, המסורת היהודית איבדה את עוצמתה בעידן המודרני, אך עדיין נשארו בה מושגים חשובים כגון השגחה, משיח וקבלה.

בשנת 1917 עבר לאוניברסיטת ברן ופקד הרצאות של אנה טומרקין שלפי מכתביו לגרשום שלום, השפיעה עליו. בתקופה זו הכיר את אשתו לעתיד, דורה קלנר ובשנת 1918 נולד בנם סטפן בנימין. בשנת 1930 הוא התגרש ממנה בעקבות יחסים רבי שנים עם אסיה לאציס.

בשנת 1925 הגיש עבודה לאוניברסיטת פרנקפורט לשם קבלת הסמכה להוראה באוניברסיטה, שעסקה ב"מקורותיה של הדרמה הטראגית הגרמנית", אך זו נדחתה על ידי בוחניו בנימוק ש"לא הבינו בה אף מילה".[1]

בשנים 1930–1931 שידר שיחות רדיו בשם "שעה לנוער", בתחנות רדיו בברלין ובפרנקפורט.[2]

לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עזב בנימין את ברלין ונסע לפריז. עם כיבוש צרפת בשנת 1940 השיג בנימין אשרת הגירה לארצות הברית, ובדרכו לשם הוא הוברח מצרפת לספרד ביחד עם קבוצת פליטים על ידי ליזה פיטקו דרך הרי הפירנאים. הקבוצה נתפסה בעיירה פורטבו (אנ') שבגבול ספרד-צרפת על ידי המשמר הספרדי בעקבות הלשנה. חלק מהפליטים הצליחו לברוח באותו לילה ועמם פרויקט הפסאז'ים אותו ביקש בנימין כי יעבירו לפרסום בארצות הברית. בנימין התאבד באותו לילה באמצעות מנת יתר של מורפיום, אותו נהג לקחת בשל מחלת לב, ונקבר בבית הקברות של פורטבואו. בראשית שנות ה-90 הוקמה בפורטבואו אנדרטה לזכרו בשם "מעברים" ("Passages"), בעיצוב האמן הישראלי דני קרוון.

אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית.[3]

מתוך האנדרטה "מעברים" שיצר הפסל דני קרוון לזכרו של בנימין. האנדרטה ממחישה את תחושת היעדר כל מוצא שהובילה להתאבדותו.

כמבקר סוציולוגי ותרבותי שילב בין רעיונות של מיסטיקה יהודית ומטריאליזם היסטורי, ובכך תרם תרומה חדשה לפילוסופיה המרקסיסטית. חיבוריו של בנימין כמבקר ספרותי עסקו בעיקר בספרות הגרמנית, ובכלל זה ביצירתו של גתה "הקרבה שבבחירה", ושל פרנץ קפקא, וכן תרגם מיצירותיהם של מרסל פרוסט ושרל-פייר בודלר. לצד זאת הוא כתב על מוצא השפה ועל תרגום, ומאמרו "משימת המתרגם" הוא אחד מהטקסטים התאורטיים הידועים ביותר בנושא התרגום. כמו כן כתב תסכיתי רדיו לילדים, ושני פרקי זיכרונות על נעוריו, "כרוניקה של ברלין" ו"ילדות בברלין".

פרויקט הפסאז'ים (Passagenwerk), מפעל החיים של בנימין, היה אמור להיות אוסף כביר של כתבים על חיי העיר פריז במאה ה-19, עם זיקה מיוחדת לפסז'ים המקוריים שתרמו ליצירת האווירה המיוחדת של העיר ולתרבות הפלאנרי (טיול) (אנ'). "פרויקט הפסז'ים", שרבים מהמלומדים מאמינים שהיה יכול להיות אחת היצירות הגדולות של ביקורת התרבות במאה ה-20, לא זכה להגיע לידי סיום. לאחר מותו של בנימין הוא נערך ופורסם בשפות רבות בצורתו הבלתי גמורה.

בנימין התכתב רבות עם תיאודור אדורנו וברטולט ברכט, וקיבל מדי פעם מימון מהמכון למחקר חברתי באוניברסיטת פרנקפורט בניהולם של אדורנו והורקהיימר (אסכולת פרנקפורט). ההשפעות של המרקסיזם של ברכט (ובאופן משני של התאוריה הביקורתית של אדורנו) ושל המיסטיקה היהודית של חברו גרשם שלום, היו מעמודי התווך של עבודתו, אם כי הוא מעולם לא יישב את ההבדלים ביניהם. ה"תזות על פילוסופיה של ההיסטוריה", מהטקסטים המאוחרים שלו, מתקרבות לסינתזה כזו, ויחד עם "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מהווים את שני החיבורים הנקראים ביותר שכתב.

מחברת בכתב ידו של ולטר בנימין

בשנת 1940 כתב בנימין תזה נודעת, "תזה על מושג ההיסטוריה". בחיבור זה, שכתיבתו מעולם לא הושלמה, מנסה בנימין לנסח תפיסה חדשה של מושג ההיסטוריה המכיל שילוב ייחודי של דיאלקטיקה מטריאליסטית בהשראת מרקס עם תפיסה מיתית ויהודית של הזמן. מרקס, שהושפע ממושג ההיסטוריה של הגל שבו הרוח האנושית מתפתחת דרך שלבי ההיסטוריה להבנת עצמה ולפיו הגיע לסיום דרכה בכתביו שלו, קיבל את רעיון ההתפתחות ההיסטורית של הגל אך דחה את רעיון קץ ההיסטוריה, וראה בה פרויקט מתמשך ללא קץ שבו על מבנה הכוח יהיה להתבסס ולהוביל להפיכה מחודשת עד אין קץ; בפרגמנטים ששרדו מהתזה של בנימין הוא מציע פרויקט מסתורי שבו ההיסטוריה אינה מובילה לעתיד אינסופי אלא לקץ טוב, אותו הוא מזהה עם בוא המשיח; כאופייני למחשבה היהודית בנימין אינו מאמין שביכולתם של בני אדם לזרז את הגאולה, אך האמונה שההיסטוריה מובילה בהכרח לסוף טוב (ובנימין מצדיק זאת כאמונה בלבד) מאפשרת זיקה למה שהוא מכנה "כוח משיחי חלש", דרכו יכולים אנשי ההווה לשאוב השראה ממאבקי העבר על מנת לשפר את מצבם ולגאול את העבר בו זמנית (הוא מתאר זאת כ"פיצוץ של שברים מהעבר", רעיון המאחד את "התזה" עם עבודתו המוקדמת על הדרמה הטראגית הגרמנית). בפרגמנט התשיעי, המפורסם ביותר מהחיבור, מעניק בנימין פירוש יוצא דופן לציור "אנגלוס נובוס" של פאול קלה, המהווה מקור השראה לחשיבה על ההיסטוריה ולא פירוש במובן המקובל. הוא מתאר את מלאך ההיסטוריה כאשר פניו מופנות כלפי העבר, היכן שבני האדם רואים שרשרת של נסיבות, המלאך רואה קטסטרופה שמשליכה ללא לאות שברים כנגדו; בתיאורו של בנימין המלאך היה רוצה להחיות את המתים ולאחות את המנותץ, אך הוא אינו יכול כיוון ש"רוח עזה הנושבת מגן העדן" נתפסת בכנפיו וגוררת אותו קדימה בזמן ללא יכולת לבצע את התיקון. הוא מסיים בהצהרה (השערורייתית במונחי ההיסטוריציזם המרקסיסטי) שהרוח הגוררת הזו היא הדבר הנקרא "קדמה". ניסיון לנסח את האופי של התנגדות זו הוא הרעיון המאחד של הפרגמנטים השונים שמרכיזים את ה"תזה", וכך למשל בפרגמנט החמישה עשר הוא מצטט עד ראייה למהפכת יולי 1830 המתאר כיצד ירו המהפכנים כנגד מחוגי שעוני העיר "בניסיון לעצור את היום". מחד, היות שהעבודה על "התזה" מעולם לא הושלמה קשה לדעת אם הרעיונות המוצגים בה קולעים לכוונתו של בנימין כפי שהם מוצגים, ומאידך עצם היות הפרגמנטים סוג של שברים שעל הקוראים לאסוף מן ההיסטוריה מהווה ביטוי בפועל של תכנם, על אף שלא ניתן להבין את "התזה" כביטוי מושלם של מחשבתו ניתן להגיד שהם מבטאים אותה בתצורתם הקיימת ביתר שאת.

כתבים מתורגמים לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רנה קלינוב, הקדמה, בתוך: ולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד, תשמ"ג - 1983, עמ' 7.
  2. ^ שש משיחותיו אלה תורגמו לעברית בספר: רדיו בנימין, תרגם הראל קין, תשע נשמות, 2016.
  3. ^ ארכיון אוסף ולטר בנימין, בספרייה הלאומית
  4. ^ אתר למנויים בלבד עפרי אילני, "פרויקט הפסאז'ים" של ולטר בנימין הוא קריאת חובה להיפסטרים אינטלקטואליים, באתר הארץ, 5 במאי 2020