גאורגי מיחוב דימיטרוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גאורגי מיחוב דימיטרוב
Георги Михов Димитров
Gemeto.jpg
לידה 15 באפריל 1903
האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בנובמבר 1972 (בגיל 69)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה בולגריה
מקום קבורה וושינגטון די. סי., ארצות הברית
השכלה
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת האיכרים של בולגריה
מנהיג מפלגת האיכרים של בולגריה
19221945
(כ־23 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אנדרטה לזכרו של דימיטרוב המוצבת בסופיה

ד"ר גאורגי מיחוב דימיטרובבולגרית: Георги Михов Димитров מוכר גם כ-Г. М. Димитров;‏ 15 באפריל 1903, אני צ'יפליק, נפת טקידראג, האימפריה העות'מאנית29 בנובמבר 1972, וושינגטון די. סי., ארצות הברית) הידוע גם בכינויו גֶמֶטוֹ, היה פוליטיקאי בולגרי, מנהיג מפלגת האיכרים של בולגריה וממנהיגי חזית המולדת הבולגרית אשר נאבק נגד ההשתלטות הקומוניסטית על בולגריה שלאחר מלחמת העולם השנייה ונאלץ להימלט מהמדינה מחשש לחייו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימיטרוב נולד בכפר אני צ'יפליק שבאסיה הקטנה. לאחר מלחמת הבלקן השנייה בוצע טרנספר אוכלוסיות בין המדינות הלוחמות ומשפחתו של דימיטרוב נאלצה להגר מכפרה לבולגריה והתיישבה בכפר דוירנצי אשר במחוז לובץ'. ב-1922 הצטרף למפלגת האיכרים ולאחר ההפיכה הצבאית שהובילה להדחתו ולרציחתו של ראש ממשלת בולגריה ומנהיג מפלגת האיכרים אלכסנדר סטמבוליסקי, נעצר ונכלא. דימיטרוב שוחרר לאחר מספר חודשים. ב-1925, לאחר הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה נעצר דימיטרוב על ידי מנגנוני הביטחון של ממשל אלכסנדר צאנקוב, במסגרת מסע הטיהורים שנערך נגד גורמי אופוזיציה בממלכה. בהמשך, יצא ללימודי רפואה באוניברסיטת זאגרב וב-1929 סיימם בהצלחה. דימיטרוב חזר לבולגריה, חידש את פעילותו בחוגי מפלגת האיכרים ובהמשך היה למנהיגה.

מלחמת העולם השנייה ואחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימיטרוב נאבק נגד מדיניות ההתקרבות של הממלכה לגרמניה הנאצית ובהמשך, התנגד לחתימתה על ההסכם התלת-צדדי אשר הפך את בולגריה לחברה במדינות הציר. הוא נרדף על ידי השלטונות ונאלץ להימלט מבולגריה. דימיטרוב התיישב בקהיר ובה בחסות בריטית ניהל פעילות פוליטית ובכלל זה ארגון פוליטיקאים גולים ושידורי רדיו שקראו לשחרור בולגריה. בגין פעילות זו נשפט בבולגריה שלא בפניו ונדון למוות. דימיטרוב היה פרו-מערבי והתנגד לחבירת מפלגת האיכרים למפלגה הקומוניסטית במסגרת חזית המולדת הבולגרית. בספטמבר 1944, לאחר הפיכת חזית המולדת שב לבולגריה וחידש את פעילותו הפוליטית במסגרת חזית המולדת. עמדותיו האנטי-קומוניסטיות הובילו למתיחות בתוך חזית המולדת ובלחץ הקומוניסטים הודח דימיטרוב מראשות מפלגת האיכרים וסולק מהמפלגה. דימיטרוב ירד למחתרת מחשש לחייו והתגורר בהסתר במעונו של שגריר ארצות הברית בבולגריה. בספטמבר 1945 גלה לאיטליה. ב-1947 הוצא להורג על ידי הקומוניסטים ניקולה פטקוב יורשו של דימיטרוב בהנהגת מפלגת האיכרים. דימיטרוב המשיך בפעילותו נגד השלטון הקומוניסטי בבולגריה ואף ארגן את גיוסה של פלוגת גולים בולגרים לנאט"ו. בהמשך, עקר לארצות הברית ושם הלך לעולמו ב-1972 והוא בן 69 שנים.

משפחתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופיה קיימת שדרה המנציחה את שמו וב-2008 נחנכה בעיר תחנת רכבת תחתית הנושאת את שמו של דימיטרוב(אנ'). ביתו של דימיטרוב, אנסטסיה דימטרובה מוזר(אנ') (נולדה 1937) היא פוליטקאית בולגרייה, שכיהנה כחברת הפרלמנט הבולגרי בין 19972009 וכן כסגנית יושב ראש הפרלמנט.

דימיטרוב והקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימיטרוב תמך בפעילותה של התנועה הציונית בבולגריה ונתן ביטוי פומבי לתמיכתו באמצעי התקשורת השונים.[1] בראשית דצמבר 1944 ביקר בבולגריה דוד בן-גוריון. לאחר קבלת פנים בבית הכנסת בעיר, יצא בן-גוריון ברכבת לסופיה בקרון רכבת מיוחד שהעמיד לרשותו דימיטרוב. עם בואו של בן-גוריון לסופיה ערך לו דימיטרוב קבלת פנים מיוחדת בהשתתפות פוליטיקאים ואנשי תקשורת והשניים נועדו לשיחה ממושכת שעסקה במטרותיה של התנועה הציונית ובעליית יהודי בולגריה לישראל.[2]

בתקופה זו הייתה בולגריה תחנת מעבר לפליטים יהודים בעיקר מרומניה, בדרכם לארץ ישראל. שר התחבורה הבולגרי היה חבר מפלגת האיכרים ובהוראתו של דימיטרוב מנהיג המפלגה, הועמדו אמצעי תחבורה לפליטים שחלפו דרך המדינה.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 308-309.
  2. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 69-71.
  3. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939 – 1949, הוצאת עם עובד, 2004, עמוד 192.