גברים לבנים אינם יכולים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גברים לבנים אינם יכולים
White men cant jump.jpg
שם במקור: White Men Can't Jump
בימוי: רון שלטון
הפקה: דייוויד.ו.לסטר
דון מילר
מיכאל רפפורט
תסריט: רון שלטון
שחקנים ראשיים: ווסלי סנייפס
וודי הרלסון
רוזי פרז
מוזיקה: בני וואלאס
חברת הפצה: פוקס המאה ה-20
הקרנת בכורה: 27 במרץ 1992
משך הקרנה: 115 דקות
שפת הסרט: אנגלית
הכנסות: 90,753,806 $
דף הסרט ב-IMDb

גברים לבנים אינם יכוליםאנגלית:White Men Can't Jump) הוא סרט מז'אנר קומדיית דרמת ספורט משנת 1992 שבויים על ידי רון שלטון והופק על ידי דייוויד.ו.לסטר. בסרט מככבים וודי הרלסון וווסלי סנייפס בתפקיד כדורסלני רחוב. הסרט יצא ב-27 במרץ 1992 לקולנועים בהפצת פוקס המאה ה-20.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בילי הויל (וודי הרלסון) הוא שחקן כדורסל מכללות לשעבר שמרוויח כסף מרמאות והתערבויות בכדורסל רחוב. הוא מסתובב במגרשי כדורסל בהם משחקים אפרו אמריקאים, המניחים שהוא לא משחק טוב בגלל צבע עורו הלבן. הוא מתערב איתם ובדרך כלל מנצח. יום אחד מגיע בילי למגרש ושם הוא פוגש את סידני דין (ווסלי סנייפס), שלא פחות מוכשר ממנו אך יהיר וגאוותן. הוא מתערב איתו, ומובך מול חבריו פעמיים, כשמפסיד בהתערבות ואת כספו. למרות ההפסד, הוא מבין שהוא יכול ליצור תועלת מבילי.

בילי וחברתו גלוריה קלמנטה (רוזי פרז) בורחים מחבורת גנגסטרים אשר להם הם חבים כסף בעקבות הימורים. מטרתה של גלוריה היא להתעשר, באמצעות השתתפות בתוכנית הטריוויה הטלוויזיונית "Jeopardy!". חלומו של סידני בחיים היא להוציא את משפחתו מהבית בהם הם גרים ולעבור לשכונת פאר בלוס אנג'לס. סידני משכנע את בילי שהם יוכלו לשחק ביחד, ולרמות כדורסלנים אחרים. אחרי שעבדו ביחד כמה פעמים בגד סידני בבילי וגנב ממנו 1,700 $.

גלוריה כעסה על בילי על שאיבד את כספם עוד פעם והייתה חשדנית לגבי המקרה. בדרכם לביתו של סידני היא אמרה לבילי:"לפעמים כשאתה מנצח, אתה בעצם מפסיד. ולפעמים כשאתה מפסיד, אתה בעצם מנצח. ולפעמים כשאתה מפסיד או מנצח אתה מסיים בתיקו, ולפעמים כשאתה מסיים בתיקו את מפסיד או מנצח. לנצח או להפסיד זה בעצם כדור אורגני, שממנו לוקחים מה שצריכים".

בילי וגלוריה מגיעים לביתם של משפחת דין, ושם פוגשים גם את אשתו, רונדה (טיירה פרל). הנשים מסכימות ביניהן שסידני ובילי צריכים לשתף פעולה בטורניר 2 על 2. למרות הריבים וההתקוטטויות הם זכו ב-5000 $, הפרס בטורניר. הניצחון הגיע הרבה בזכות יכולתו של בילי לעצבן את יריביו ולהוציא אותם מריכוז. הם רבו שוב כשבילי אמר שהוא יכול להטביע, אך סידני לא הסכים איתו ואמר "גברים לבנים לא יכולים". בילי לא מצליח להטביע, וסידני לקח את כל הכסף.

כשבילי חוזר לביתו ומספר לגלוריה היא מחליטה לעזוב אותו. אחר כך גלוריה מתקבלת לתוכנית הטריוויה. אחד מחבריו של סידני הוא מאבטח באולפנים של התוכנית, והוא התערב עם בילי שאם בילי יצליח לקלוע זריקה משלושת רבעי מגרש הוא יקבל את אישור הכניסה למאחורי הקלעים, ואם לא הוא יקבל את מכוניתו. בילי מכניס את הזריקה. בתחילה גלוריה מתקשה עם שאלות הספורט, אך לאחר מכן היא מנצחת בתוכנית כשהיא זוכה ב-14,100 $. אחר כך בילי שיכנע אותה שהם צריכים לחזור להיות ביחד.

אחרי שהמזל שיחק לבילי, הגיע תורו של סידני לסבול. ביתו נשדד, וכך גם כל כספו. בילי קיבל 2,000 $ מאשתו כדי להגיע לראיונות עבודה, אך סידני צריך אותו בשביל טורניר אחר. גלוריה מאיימת שאם בילי ישתמש בכסף כדי להמר במשחק הם יפרדו. בטורניר הם משחקים מול שתי אגדות הכדורסל "המלך" ו"הברווז". בילי וסידני ניצחו, כשאת נקודות הניצחון הם משיגים מ"אלי-הופ" שמטביע בילי.

בילי חוזר שמח לביתו, אך מגלה שגלוריה עזבה. הוא נכנס לדיכאון, ואז הגיעו הגנגסטרים ה"אחים סטוקי" שהגיע לפרוע את החוב. בילי נותן להם את כל כספו. אחר כך הוא מבקש מסידני שייתן לו עבודה. בסיום הסרט נראים בילי וסידני מתווכחים, על מגרש הכדורסל, אך הפעם כחברים.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הכניס 14,711,124 $ בשבוע הראשון להקרנתו ב-1,923 בתי קולנוע. הסכום הכולל של ההכנסות בארצות הברית הוא 76,253,806 $. הסכום הכולל של ההכנסות בעולם הוא 90,753,806 $.[1] הסרט דורג במקום ה-16 בין הסרטים המכניסים ביותר בשנת 1992.

הסרט קיבל בסך הכול ביקורות טובות. הסרט קיבל 76% ממבקרים באתר Rotten Tomatoes, כשמתוך 38 ביקורות בסך הכול 29 מהן לטובה.[2] מבקר הסרטים רוג'ר אברט של ה"שיקגו סאן-טיימס" כתב שהסרט הוא "לא רק סרט כדורסל", ונתן לו שלושה כוכבים וחצי. בנוסף הוא כתב שהבמאי רון שלטון "הכיר את שחקניו".[3]

סרט זה הוא אחד מהסרטים החביבים ביותר על יוצר הסרטים סטנלי קובריק.[4]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוב לנייר, שחקן דטרויט פיסטונס ומילווקי באקס לשעבר ונכנס להיכל התהילה של הכדורסל, מונה למאמן הכדורסל של הסרט. פרימן וויליאמס, השחקן ששיחק את "דאק" בסרט היה שחקן מקצועי בעצמו כששיחק בקבוצות סן דייגו קליפרס, אטלנטה הוקס, יוטה ג'אז ווושינגטון בולטס בין 1978-1986. בנוסף שחקן ה-NBA לעתיד, גארי פייטון, שיחק בסרט כאחד משחקני כדורסל הרחוב ללא קבלת קרדיט מיוחד.[5]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים שהסרט קיבל בתחרות MTV Movie Awards:

  • הנשיקה הטובה ביותר (רוזי פרז וודי הרלסון)
  • הצמד הטוב ביותר (ווסלי סנייפס וודי הרלסון)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]