דטרויט פיסטונס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
דטרויט פיסטונס
Detroit Pistons
לוגו המועדון
מידע כללי
שנת ייסוד 1941
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
אולם ביתי הפאלאס של אובורן הילס (22,076 מושבים)

דטרויט, מישיגן, ארצות הברית

ליגה ליגת ה-NBA
אזור האזור המזרחי
בית הבית המרכזי
היסטוריה ב-NBL:
פורט ויין זולנר פיסטונס (1941–1948)
ב-BAA:
פורט ויין פיסטונס (1948–1949)
ב-NBA:
פורט ויין פיסטונס (1949–1957)
דטרויט פיסטונס (הווה-1957)
בעלים טום גורס
נשיא סטן ואן גנדי
מנכ"ל ג'ף באוור
מאמן סטן ואן גנדי
צבעי תלבושת לבן, אדום, כחול
תארים
אליפויות ליגה‏ 3
1989, 1990, 2004
אליפויות אזוריות‏ 7
1955, 1956, 1988, 1989, 1990, 2004, 2005
תלבושת
מדי בית וחוץ של דטרויט פיסטונס
Kit body detroitpistonsh.png
תלבושת מדי בית
Kit shorts detroitpistonsh.png
צבעי הקבוצה
מדי בית
Kit body detroitpistonsa.png
תלבושת מדי חוץ
Kit shorts detroitpistonsa.png
צבעי הקבוצה
מדי חוץ
אתר הקבוצה

דטרויט פיסטונסאנגלית: Detroit Pistons) היא קבוצת כדורסל מהעיר דטרויט שבמישיגן, המשחקת בליגת ה-NBA. הקבוצה נוסדה במקור כפורט ויין (זולנר) פיסטונס בעיר פורט ויין בשנת 1941, ושיחקה בליגת ה-NBL. המועדון הצטרף אל ה-NBA בשנת 1948, ועברה לעיר דטרויט בשנת 1957, ומאז זכתה בשלוש אליפויות, כאשר האחרונה שבהן בשנת 2004.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפורט ויין לדטרויט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועדון נוסד כ"פורט ויין זולנר פיסטונס" בליגת ה-NBL, ושיחקה באולם ההתעמלות של תיכון נורת' סייד שבפורט ויין, אינדיאנה. התאגיד של הבעלים פרד זולנר ואחותו ג'נט זולנר היה של בתי יציקה המייצרים בוכנות, בעיקר עבור מכוניות, משאיות ומנועי קטרים. בשנת 1948, הפכה הקבוצה לפורט ויין פיסטונס, מתחרה בליגת ה-BAA. בשנת 1949, תיווך פרד זולנר על הרכבה וצורתה של ליגת ה-NBA מליגות ה-BAA וה-NBL משולחן המטבח שלו.

ישנן שמועות כי שחקני הפיסטנס קשרו קשר עם מהמרים כדי לגלח נקודות ולהטות משחקים שונים במהלך עונות 54–1953 ו-1954-55.[דרוש מקור] במיוחד, ישנן האשמות כי הקבוצה הפסידה בכוונה את משחקי הגמר לקבוצת סירקיוז נשיונלס. במשחק השביעי והמכריע, הובילו הפיסטונס 24–41 על סירקיוז בשלב מוקדם של הרבע השני, אלא שאז התהפכו היוצרות והנשיונלס דהרו לניצחון במשחק.[1] סירקיוז נצחה במשחק עם זריקת עונשין 12 שניות לסיום של ג'ורג' קינג. רגעי הסיום של המשחק כללו איבוד כדור של שחקן הפיסטונס ג'ורג' יארדלי כאשר נותרו 18 שניות לסיום, עברה שבוצעה על ידי פרנקי בראיין שנותרו 12 שניות לסיום, שאפשרה את זריקת הניצחון של קינג, ואיבוד כדור נוסף של אנדי פיליפ מהפיסטונס כאשר נותרו 3 שניות לסיום ועלה לפורט ויין בסיכוי לניסיון זריקת ניצחון. בשנת 1948 הצטרפה הקבוצה לליגת ה-NBA וקיצרה את שמה לפורט ויין פיסטונס.[2]

אף על פי שהפיסטונס זכו לאהדה יציבה מהקהל המקומי, גודלה הקטן של העיר מנע מהם להפוך לקבוצה ריווחית. בשנת 1957 העביר זולנר את הקבוצה לדטרויט, עיר גדולה בהרבה שלא ראתה כדורסל מקצועני מזה עשור. בשנת 1947, הם הפסידו את דטרוייט גיימס מליגת ה-NBL, שעברה מהעיר והפכה למינאפוליס לייקרס (הידועה כיום כלוס אנג'לס לייקרס), ודטרויט פלקונס מליגת ה-BAA.

עקב כלכלתה של העיר דטרויט המתבססת בעיקרה על תעשיית המכוניות, הם החליטו להשאיר את השם פיסטונס (בוכנות). הקבוצה החדשה, דטרויט פיסטונס, שיחקה באולם אולימפיה סטדיום (מגרשה הביתי של קבוצת ה-NHL דטרויט רד וינגס באותה התקופה) בארבע עונותיהם הראשונות, ולאחר מכן עברו לקובו ארינה. הקבוצה הייתה אכזבה עקבית, עקב המאבקים במגרש ובמשרדי ההנהלה.

שנות ה-60 וה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-60 וה-70, התאפיינה הקבוצה בשחקנים אינדיבידואליים חזקים אך במשחק קבוצתי חלש. כמה מהכוכבים ששיחקו בעבור הקבוצה כללו את דייב דבושר, דייב בינג, ג'ימי ווקר ובוב לניר. בשלב מסוים היה דבושר למאמן-שחקן הצעיר ביותר בתולדות ה-NBA. לרוע המזל, עסקת העברה גרועה נעשתה במהלך עונת 1968 ששלחה את שחקן הבית הפופולרי דבושר לניו יורק ניקס תמורת האוורד קומיבס ו-וולט בלאמי, שניים שהיו בשלהי הקריירה שלהם. דבושר הפך לשחקן מפתח שלאחר כמה עונות הוביל את הניקס לזכייה בשתי אליפויות. בתקופת דייב בינג ובוב לניר היו כמה שנים יציבות ומהלהיבות אך הם היו מוגבלות כיוון שהיו באותה חטיבה עם מילווקי באקס שבשורותיה שיחק הסנטר הצעיר לו אלסינדור ושיקגו בולס שגם לה היו כמה שחקנים טובים.

בשנת 1974, מכר זולנר את הקבוצה לביל דייווידסון, שנשאר בעל המניות העיקרי בקבוצה עד למותו בחודש מרץ 2009. חסר שביעות רצון ממיקומה של הקבוצה בעיר התחתית של דטרויט, דיוודסון העביר את הקבוצה לפרבר פוטיאק בשנת 1978, בו הם שיחקו באולם הענקי של הסילברדום, מבנה שהוקם לשמש את משחקי הפוטבול (וביתה של דטרויט ליונס באותה התקופה).

מזלו של המועדון החל להשתנות בשנת 1981, כאשר בחר בדראפט ה-NBA של אותה השנה את הרכז אייזיאה תומאס מאוניברסיטת אינדיאנה. בתחילת שנת 1982, רכשו הפיסטונס את הסנטר ביל למביר בטרייד מקליבלנד קאבלירס ואת הגארד ויני ג'ונסון מסיאטל סופרסוניקס. השלושה נשארו יחדיו לאורך עשור, מייצרים את רובו של כור השחקנים שהביא את הקבוצה אל פסגת הליגה.

שנות ה-80: תקופת הילדים הרעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיסטונס פילסו את דרכם משנות השבעים אל שנות השמונים, תחילה עם מאזן של 16–66 בעונת 80–1979 ועונה לאחר מכן עם מאזן של 21–61 בעונת 81–1980. הקבוצה של שנת 80–1979 הפסידה את 14 המשחקים האחרונים של העונה, כאשר אליהם מחברים 7 הפסדים רצופים בתחילת עונת 81–1980, השוו את שיא ההפסדים הרצופים של אותו הזמן, 21 (שיא שנשבא מאז).

בתחילה עברו הפיסטונס זמנים קשים בדרכם במעלה סולם ה-NBA. בשנת 1984, הפסידו הפיסטונס בסדרה קשה לניו יורק ניקס בחמישה משחקים, 3-2. בפלייאוף של שנת 1985, נצחה דטרויט בסיבוב הראשון ופגשה את האלופה בוסטון סלטיקס בחצי גמר המזרח. אף על פי שבוסטון הצליחה לגבור על דטרויט בשישה משחקים, הופעתה המפתיעה של דטרויט הבטיחה את לידתה של יריבות חדשה. בדראפט של שנת 1985, בחרה הקבוצה את ג'ו דיומרס במקום ה-18, בחירה שתוכיח את עצמה בשנים הבאות. כמו כן הם הצליחו לרכוש את ריק מהורן בטרייד עם וושינגטון בולטס. אך, תחילה נסוגה הקבוצה לאחור, לאחר שהפסידו את הסיבוב הראשון בפלייאוף של שנת 1986 לקבוצת אטלנטה הוקס, האתלטית יותר. לאחר הסדרה, הגיעו המאמן צ'אק דיילי וקפטן הקבוצה אייזיאה תומאס להחלטה שהסיכוי הטוב ביותר של הקבוצה לתפוס שליטה על ליגת המזרח יהיה דרך סגנון משחק אגרסיבי יותר.

קודם לעונת 87–1986, רכשו הפיסטונס עוד כמה שחקני מפתח: ג'ון סאלי (נבחר במקום ה-11), דניס רודמן (נבחר במקום ה-27), ואדריאן דאנטלי (שנרכש בטרייד עם יוטה ג'אז). הקבוצה אימצה משחק הגנתי אגרסיבי, שבסופו של דבר העניק לקבוצה את הכינוי "באד בוייז" (ילדים רעים). בשנת 1987, הגיע הקבוצה לסדרת הגמר של המזרח, השלב הגבוה ביותר אליו העפילה מאז המעבר מפורט ויין, נגד קבוצת בוסטון סלטיקס. לאחר הגיעו לשוויון 2-2 עם האלופה המכהנת, הפיסטונס היו על סף ניצחון במשחק החמישי שהתקיים בבוסטון גארדן כאשר נותרו שניות לסיום. לאחר איבוד כדור של הסלטיקס, אייזיאה תומאס החזיר את הכדור למגרש במהירות, כאשר גבו פונה אל המאמן דיילי כך שלא יכול היה לראות את סימונו של המאמן לפסק זמן מהספסל (באותו הזמן עוד לא חוקק ה-NBA את החוק המאפשר למאמן לזמן פסק זמן). לארי בירד חטף את הוצאת החוץ והעביר את הכדור לדניס ג'ונסון לקליעת ניצחון. אף על פי שהפיסטונס נצחו בהמשחק השישי בסדרה שנערך בדטרויט, הם הפסידו בסדרה במשחק השביעי והמכריע בבוסטון.

חדורי מוטיבציה מהפסדם לסלטיקס, הפיסטונס של שנת 1988, שנעזרו ברכישתו של ג'יימס אדוארדס במהלך העונה, השתפרו ל-54 ניצחונות, שיא מועדון עד אותו הזמן, ולזכייה באליפות הבית המרכזי לראשונה בתולדותיהם. במשחקי הפלייאוף, נקמו הפיסטונס את הפסדם לסלטיקס בשתי העונות הקודמות בסדרת הגמר של המזרח, לאחר שגברו עליהם בשישה משחקים והתקדמו לסדרת הגמר של הליגה, לראשונה מאז מעברם לדטרויט.

מסעם הראשון של הפיסטונס לסדרת הגמר הפגיש אותם עם לוס אנג'לס לייקרס, בהובלתם של מג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י וכרים עבדול-ג'באר. את סדרת הגמר פתחו הפיסטונס בסערה, לאחר שהצליחו לגבור במשחק הראשון על הלייקרס, באולם הפורום בלוס אנג'לס, 105-93, עם 34 נקודות של אדריאן דאנטלי, וכך לקחו את יתרון הביתיות מהלייקרס (שסיימו במאזן טוב יותר את העונה הסדירה). הלייקרס השיבו לעצמם את יתרון הביתיות לאחר שגברו על הפיסטונס במשחק השלישי בסדרה, שהתקיים בדטרויט, 99-86. דטרויט הצליחה לנצח בשני משחקי הבית הנוספים של ולעלות ליתרון 2–3 בסדרה, שעתה שבה ללוס אנג'לס. דטרויט נראתה נחושה לנצח במשחק השישי בסדרה ולזכות באליפות לראשונה בתולדותיה. במשחק, קלע אייזיאה תומאס שיא פלייאוף של 25 נקודות ברבע השלישי, בעודו משחק עם נקע קשה בקרסולו. למרות משחקו ההירואי, נצחו הלייקרס את המשחק, 103-102, בעזרת זוג זריקות עונשין, של כרים עבדול-ג'באר במהלך השניות האחרונות למשחק. לאחר עברה שנויה במחלוקת של ביל למביר, עברה שכונתה בידי רבים מאוהדי הפיסטונס, ובידי למביר עצמו, כ"עברת רפאים". ללא אייזיאה תומאס בכושר משחק מלא, הפסידו הפיסטונס במשחק השביעי לאחר משחק צמוד, 108-105.

לפני עונת 89–1988, עברו הפיסטונס לאובורון הילס כדי לשחק באולם חדש, הפאלאס של אובורן הילס בעל התפוסה של יותר מ-21,000 מקומות ישיבה. הפיסטונס של שנת 1989 השלימו את סגל השחקנים לאחר שהחליפו את אדריאן דאנטלי במארק אגוויר, טרייד שספג ביקורות קשות על ידי אוהדי הפיסטונס בתחילה, אך לאחר מכן קיבל תשבחות. הקבוצה נצחה ב-63 משחקים, מנפצת את שיא הניצחונות הקודם של המועדון, ודהרה לאורך סדרות הפלייאוף אל סדרת הגמר ששוחקה שוב מול לוס אנג'לס לייקרס. הפעם נצחו הפיסטונס בסדרה בארבעה משחקים וזכו באליפות הליגה הראשונה שלהם. ג'ו דיומרס נבחר ל-MVP של הפלייאוף. המשחק הרביעי בסדרה נזכר בעיקר כמשחקו האחרון בקרירה של כרים עבדול-ג'באר.

1990-94[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיסטונס הצליחו להגן על התואר בעונת 1990. אחרי שנצחו ב-59 משחקים במהלך העונה הסדירה וזכו בתואר אלופת המזרח בפעם השלישית ברציפות, הפיסטונס דהרו לאורך שני סיבובי הפלייאוף הראשונים והגיעו אל סדרת הגמר של המזרח פעם הרביעית ברציפות, לפני ששיחקו סדרת משחקים קשה נגד שיקגו בולס עם מייקל ג'ורדן. במפגשם זו העונה השלישית ברציפות, הפיסטונס והבולס חילקו ביניהם את הניצחונות ששת המשחקים הראשונים לפני שהפיסטונס נצחו בפער גדול, 93-74, במשחק השביעי והמכריע.[3] הפיסטונס הגיעו לסדרת הגמר הארצית השלישית ברציפות שלהם, ובה פגשו את פורטלנד טרייל בלייזרס. לאחר שוויון בתום שני המשחקים הראשונים בדטרויט, נסעו הפיסטונס לפורטלנד, בה לא נצחו מאז שנת 1974, כדי לשחק את המשחקים 3, 4 ו-5, דטרויט נצחה בכל שלושת המשחקים, והיו לקבוצה הראשונה בהיסטוריית הפלייאוף של ה-NBA המנצחת שלושה משחקי חוץ ברציפות. במשחק המכריע הובילה פורטלנד 83–90 כאשר נותרו שתי דקות לסיום המשחק, הפיסטונס דהרו לשוויון, ואז לקחו את היתרון, כאשר ויני ג'ונסון קולע זריקת ניצחון מ-6 מטרים במצב של 90–92, כאשר נותרו 00.7 שניות לסיום המשחק; זריקה זו הקנת לג'ונסון את הכינוי "007", שהתווסף לכינויו המקורי "מיקרוגל". אייזיאה תומאס נבחר לשחקן המצטיין של סדרת הגמר.

ריצת האליפויות של הפיסטונס הגיעה לסיומה בגמר המזרח של שנת 1991, בה הפיסטונס המוכים והחבולים הובסו בארבעה משחקים על ידי שיקגו בולס, שהמשיכו וזכו באליפות. הפציעה המשמעותית ביותר עבור דטרויט הייתה זו של אייזיאה תומאס שעבר ניתוח בפרק כף היד זמן קצר לפני הפלייאוף. סדרה זו זכורה בעיקר עקב ירידת שחקני הפיסטונס מהמגרש במשחק האחרון, רגעים ספורים לפני סיומו, וחוסר נכונתם ללחוץ ידיים עם השחקנים המנצחים משיקגו. לאחר מכן, נכנסו דטרויט פיסטונס לתקופת מעבר ממושכת, כאשר שחקני מפתח פרשו (למביר בשנת 1993 ותומאס בשנת 1994) או שהוחלפו (אדוארדס, ג'ונסון, סאלי ורודמן בין השאר). הקבוצה התדרדרה במהירות לתחתית הליגה וסיימה את עונת 94–1993 במאזן 20–62.

1994-99: תקופת גרנט היל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עונה זו השתפר מזלה של הקבוצה, אך תהליך הבנייה מחדש נקלע זמן קצר לאחר מכן לקשיים. לאחר סיומה הגרוע של עונת 1994, הצליחו הפיסטונס לבחור את השחקן גרנט היל, סמול פורוורד מבטיח מאוניברסיטת דיוק, אך תקופה זו ראתה גם הקבוצה מקבלת החלטות שנויות במחלוקת, כמו אובדנו של השחקן החופשי אלן יוסטון לניו יורק ניקס, החתמתם של שחקנים חופשיים הנמצאים בשלהי הקריירה שלהם כמו: כריסטיאן לייטנר וסדריק סבאלוס; הקבוצה החליפה מאמנים מרון רוטסטין לדון צ'ייני לדאג קולינס לאלווין ג'נטרי לג'ורג' אירווין בתקופה של שמונה שנים. מתוך מאמנים אלה, רק דאג קולינס הצליח להציג הצלחה כל שהיא בעונת 97–1996, בה נצחו הפיסטונס 54 משחקים. המועדן אף החליף את צבעי הקבוצה מהאדום-לבן-כחול המסורתיים לכחול ירקרק-בורגונדי-זהב-שחור במהלך שצבר חוסר פופולריות בקרב האוהדים.

2000-2008: חזרה למאבק על התואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהובסו על ידי מיאמי היט בפלייאוף של שנת 2000, ג'ו דיומרס (שפרש לאחר עונת 1999) קיבל את תפקיד נשיא פעולות הכדורסל. בתוך זמן קצר הוא ניצב בפני מה שנראה כמכשול בפני המועדון, כאשר גרנט היל בחר לעזוב את הקבוצה לאורלנדו מג'יק. אך, הצליח להשיג הסכם "חתום והעבר" עם אורלנדו שהביא את בן וולאס וצונקי אטקינס בתמורה להיל. שני השחקנים החדשים נכנסו במהרה לחמישייה הפותחת של הקבוצה, ו-וולאס אף הפך לשחקן אול סטאר בשנים הבאות. לעומת זאת, היל שיחק רק 47 משחקים במהלך ארבע העונות הבאות בעקבות פציעת קרסול חוזרת ונישנת.

הפיסטונס סבלו מעונה קשה גם בעונת 01–2000, כאשר הגיעו למאזן 32–50. לאחר עונה זו, פיטר דיומרס את המאמן הראשי ג'ורג' אירווין ושכר את ריק קרלייל, עוזר מאמן שזכה להערכה רבה כשהיה שחקן מחליף קשוח בבוסטון סלטיקס במהלך שנות ה-80. בסתיו שנת 2001, חזר המועדון למדים בצבע אדום-לבן-כחול.

קרלייל עזר לפויסטונס לשוב לעונה עם 50 ניצחונות, הראשונה מאז 1997 ולניצחון בסדרת פלייאוף לראשונה מאז שנת 1991. בקיץ שנת 2002 שיפר דומארס את רוטציית השחקנים של הפיסטונס, עם צירופו של השחקן החופשי צ'אנסי בילאפס, רכישתו של ריצ'רד המילטון מוושינגטון וויזארדס, ובחירתו בדראפט של טיישון פרינס מאוניברסיטת קנטקי. הפיסטונס השיגו עונה נוספת של 50 ניצחונות והגיעו אל סדרת הגמר של המזרח, לראשונה מאז שנת 1991. שם, נעצרו, כאשר הובסו בארבעה משחקים על ידי ניו ג'רזי נטס.

למרות השיפור בקבוצה, פוטר קרלייל במהלך הפגרה שלאחר עונת 2003. ישנן חמש סברות לפיטורים: הראשונה, כי קרלייל סירב לשתף כמה מהשחקנים הצעירים של הקבוצה, כמו פרינס, ומהאמט אוקור, במהלך העונה הסדירה, דבר שגרם לחוסר שביעות רצון מצידו של דיומארס; שנית, כי כמה מהשחקנים (בעיקר וולאס), לא הסתדרו עם אופיו הקשוח של קרלייל; שלישית, כי קרלייל אימץ מערכת התקפית שהייתה שמרנית מידי; רביעית, כי המאמן חבר היכל התהילה, לארי בראון הפך לפנוי; ולבסוף, כי היו שמועות לכך שקרלייל גילה התעניינות בתפקיד המאמן הראשי של אידיאנה פייסרס במהלך הפלייאוף של שנת 2003. בראון קיבל עליו את התפקיד באותו הקיץ ואילו קרלייל קיבל את תפקיד המאמן הראשי באינדיאנה כפי שצפו אותן השמועות.

הפיכתם של הפיסטונס לקבוצה המועמדת לאליפות הושלמה במהלך חודש פברואר של שנת 2004 עם רכישתו של ראשיד וולאס. עתה היה להם איש גדול נוסף שיאיים התקפית כמעט מכל העמדות במגרש. הפיסטונס סיימו את העונה עם מאזן של 28–54, מגיעים למאזנם הטוב ביותר משנת 1997. בפלייאוף של שנת 2004, לאחר שהביסו את מילווקי באקס בחמישה משחקים, הם גברו על אלופי המזרח המכהנים, ניו ג'רזי נטס, בשבעה משחקים וזאת לאחר שחזרו מפגור של 2–3 בסדרה. לאחר מכן גברה דטרויט על הפייסרס, אותה אימן ריק קרלייל, בשישה משחקים והתקדמו אל סדרת הגמר של הליגה, לראשונה מאז שנת 1990. פרשנים רבים נתנו לפיסטונס סיכויים קלושים לנצח בסדרה נגד יריבתה, לוס אנג'לס לייקרס, שזכו בשלוש מתוך ארבע אליפויות ה-NBA האחרונות, ובשורותיה שיחקו הכוכבים שאקיל אוניל, קובי בראיינט, גארי פייטון וקארל מלון. אך, הפיסטונס נצחו בסדרה בסגנון דומיננטי, גוברים על הלייקרס בחמישה משחקים וזוכים באליפות השלישית של המועדון. בשלוש מארבעת הניצחונות של דטרויט בסדרה הם נצחו בפער דו-ספרתי, והחזיקו את הלייקרס (בשיא שלילי של המועדון) על 68 נקודות בלבד במשחק השלישי. צ'אנסי בילאפס נבחר לשחקן המצטיין של סדרת הגמר. עם הניצחון, הבעלים של הקבוצה, ויליאם דייווידסון, הפך לבעלים הראשון (ועד עתה היחידי) ששזכה גם האליפות ה-NBA וגם באליפות ליגת ההוקי ה-NHL באותה השנה, כאשר גם זכה בגביע סטנלי עם טמפה ביי לייטנינג.

למרות אובדנם של כמה שחקני ספסל משמעותיים במהלך הפגרה (כולל מהמאט אוקור, מייק ג'יימס וקורליס ויליאמסון), נחשבו הפיסטונס למועמדים חזקים לזכות באליפות שנייה ברציפות בעונת 2005. הם נצחו 54 משחקים במהלך העונה הסדירה, העונה הרביעית ברציפות עם 50 ניצחונות ויותר. במהלך הפלייאוף של 2005, הם גברו בקלות על פילדלפיה 76' 4-1, וחזרו מפיגור של 1–2 בסדרה מול אינדיאנה בדרך לניצחון 2–4 בסדרה. בגמר המזרח נפגשו הפיסטונס עם מיאמי היט, שוב נקלעה דטרויט לפיגור בסדר, אך הצליחה לנצח לבסוף לאחר שבעה משחקים. בגמר ה-NBA נפגשו הפיסטונס עם סן אנטוניו ספרס. בסדרה שהגיע לשבעה משחקים, לראשונה מאז שנת 1994, הפיסטונס הפסידו לאחר מאבק עיקש לספרס, שזכו בתואר השלישי להם מאז שנת 1999.

הפיסטונס של עונת 05–2004 סומנה על ידי סדרה של אירועים שנויים במחלוקת, כמו גם מהסחות דעת הקשורות למאמן לארי בראון. בחודש הראשון של העונה, פרצה תגרת הפייסרס-פיסטונס,[4] שהייתה לאחת מתקריות שחקן-אוהד החמורות ביותר בתולדות הספורט האמריקאי. תוצאותיה היו השעיות ארוכות וקנסות כבדים לכמה שחקנים, ולחקירה ובדיקה קפדנית של ה-NBA והתקשורת. בינתיים, בראון נאלץ לעזוב את הקבוצה משתי סיבות, בעיות בריאות, ועקב כך שהיה מעורב בסדרה של שמועות הקושרות אותו להצעות עבודה אחרות. עקב הדאגות למצב בריאותו של בראון, והכעס על מעורבותו, לכאורה, במרדף אחר הצעות עבודה אחרות, הפיסטונס קנו את שארית חוזהו של בראון לאחר גמר ה-NBA של שנת 2005. בראון הוכרז מיידית כמאמן הראשי של ניו יורק ניקס, והפיסטונס שכרו את פליפ סונדרס, מאמנה לשעבר של מינסוטה טימברוולבס.

2005-06[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמישייה הפותחת של הפיסטונס בעונת האליפות של 2004. (משמאל לימין: ריצ'רד המילטון, בן וולאס, ראשיד וולאס, צ'אנסי בילאפס, טיישון פרינס)

במהלך עונת 06–2005, השיגו הפיסטונס את המאזן הטוב ביותר בליגה. מאזן של 5–37 בתחילת העונה היה למאזן הטוב ביותר שהשיג מועדון ספורט, בכל ענף שהוא, בעיר דטרויט ושווה לפתיחה השנייה בטיבה בתולדות ה-NBA לאחר 42 משחקים. ארבעה מחמשת השחקנים בחמישייה הפותחת של הפיסטונס, צ'אנסי בילאפס, ריצ'רד המילטון, ראשיד וולאס ובן וולאס, נבחרות לנבחרת האול סטאר של המזרח, ופליפ סונדרס נבחר למאמנה. הפיסטונס סיימו את העונה עם מאזן של 18–64, מציבים שיא מועדון חדש גם במאזן הכללי וגם במאזן ניצחונות החוץ (27). בנוסף הקבוצה הציבה שיא ליגה נוסף כאשר אותה חמישייה פתחה ב-73 משחקים ברציפות מתחילת העונה.

דטרויט, המדורגת ראשונה, הביסה את מילווקי באקס בתוצאה 1–4, בסיבות הראשון הפלייאוף, אך נאבקה עם הקליבלנד קאבלירס, נקלעים לפיגור של 2–3 במהלך הסדרה, אך מנצחים לבסוף במשחק השביעי והמכריע. מצבם לא השתפר מול מיאמי היט המדורגת שנייה, בגמר המזרח. מיאמי ניצחה את דטרויט בשישה משחקים, ודהרה לאליפות.

2006-07[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הפגרה של שנת 2006, הציעו הפיסטונס חוזה לארבע שנים בסכום של 48 מיליון דולר לבן וולאס, שהיה הופך אותו לשחקן היקר ביותר בתולדות הקבוצה, אך וולאס העדיף לקבל את הצעתה של שיקגו בולס לחוזה של 60 מיליון דולר לארבע שנים.[5]

כדי להחליף את בן וולאס, החתימו הפיסטונס את נאזר מוחמד כסנטר, אך הוא התקשה למלא את החלל שנותר בתפקיד הסנטר, והקבוצה החלה לחפש עזרה נוספת. ב-17 בינואר, החתימו הפיסטונס את כריס ובר, שהפך לשחקן חופשי. במהרה החלו הפיסטונס להשתפר במשחקם: הם השיגו מאזן של 15–21 לפני הגעתו של ובר; איתו, הם השיגו מאזן של 14–32. ב-11 באפריל, השיגו הפיסטונס את המאזן הטוב ביותר במזרח, שהבטיח להם את יתרון הביתיות לשלושת הסיבובים הראשונים של הפלייאוף.

את הפלייאוף של שנת 2007 פתחו הפיסטונס עם ניצחון 0–4 בסדרה נגד אורלנדו מג'יק, הסוויפ הראשון שלהם בסדרת פלייאוף מאז שנת 1990. הקבוצה התקדמה לסיבוב השני בו נפגשה עם שיקגו בולס, מציינים בכך את הפעם הראשונה בה נפגשו שתי היריבות מהבית המרכזי לסדרת פלייאוף מאז שנת 1991. לאחר שהחלו בתבוסות בשני המשחקים הראשונים בסדרה ב-26 ו-21 נקודות, הצליחו הפיסטונס לחזור מפיגור של 19 נקודות ולנצח גם במשחק השלישי, 81-74. שיקגו נעמנעה מהדחה לאחר שהצליחה לגבור על דטרויט בשני המשחקים הבאים בסדרה, אך הפיסטונס סגרו את הסדרה כאשר נצחו במשחק השישי, 95-85, בהגיעם לסדרת גמר המזרח בפעם החמישית ברציפות (משווים את הישגם בין השנים 1987–1991) — קצר בשלוש שנים מהישגם של לוס אנג'לס לייקרס בשנות השמונים. בגמר המזרח נצחו הפיסטונס בשני המשחקים הראשונים, אך הפסידו לקליבלנד קאבלירס בארבעת המשחקים הבאים.

2007-08[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עונת 2007, העבירו הפיסטונס את קרלוס דלפינו לטורונטו ראפטורס בתמורה לבחירות בסיבוב השני של הדראפט בשנים 2009 ו-2011. בדראפט של שנת 2007 בחרו הפיסטונס את רודני סטוקי בבחירה ה-15 ואת ארון אפללו במקום ה-27.[6] כמו כן הם החתימו מחדש את צ'אנסי בילאפס לחוזה ארוך טווח. עונה זו סימנה את שנת ה-50 של המועדון בדטרויט, והוחלט לשנות את מראה רצפת האולם באוברון הילס, סמל שנת ה-50 נצבע במרכז הפרקט, והצבע הכחול החליף את האדם מעבר לקווי המגרש, כאשר הצבע האדום נשאר רק בקו הבסיס ליד הסלים עם המילים "דטרויט פיסטונס". יתרת הפרקט נותרה ללא שינוי. פעולה זו הייתה הפעם הראשונה מאז עונתם הראשונה בפוטיאק סילברדום (1978-79) בה צידי המגרש נצבעו בכחול, בניגוד לאדום המסורתי.

בתחילת עונת 200, ראשיד וולאס הפך לסנטר החדש של דטרויט, ובעונתו השלישית בקבוצה הפך המאמן סונדרס למאמן בעל תקופת האימון השנייה באורכה לאחר המאמן צ'אק דייל שאימן 9 עונות (1983-92). את העונה סיימו הפיסטונס במאזן 23–59, כקבוצה בעלת המאזן השני בטיבו בליגה. את המקום הראשון תפסה בוסטון סלטיקס, ופרשנים רבים ציפו כי השתיים יאבקו על אליפות המזרח. בפלייאוף של שנת 2008, התחילה דטרויט בצורה עלובה, עם הפסד למדורגת שביעית, פילדלפיה 76', ומצאו את עצמם בפיגור 1–2 בסדרה, אך הפיסטונס חזרו לעצמם ונצחו בסדרה בשישה משחקים.

בחצי גמר המזרח פגשו הפיסטונס את אורלנדו מג'יק ולאחר שנצחו את שני המשחקים הראשונים, הם הובסו במשחק השלישי 86–111, מאבדים תוך כדי כך את כוכבם צ'אנסי בילאפס עקב פציעה. למרות העדרותו הצליחו הפיסטונס לחזור מפיגור של 15 נקודות במהלך המשחק הרביעי לניצחון 89–90, לאחר סל ניצחון של טיישון פרינס כאשר נותרו 8.9 שניות לסיום. במשחק החמישי, חזר בילאפס, והפיסטונס גברו שוב על אורלנדו, מנצחים בסדרה כולה 1–4.

דטרויט התקדמה לסדרת גמר המזרח, בפעם השישית ברציפות, בה פגשה את בוסטון סלטיקס. הישג זה הציב את הפיסטונס במקום השני בהיסטוריה של ה-NBA בהופעות רצופות בסדרות הגמר האזוריות, רק אחרי לוס אנג'לס לייקרס שהופיעו ב-8 סדרות רצופות בין העונות 82–1981 ל-89–1988. לאחר הפסד במשחק הראשון, הצליחו הפיסטונס לנצח בחוץ במשחק השני, 103-97. אך בוסטון הצליחה לגבור על דטרויט במשחק השלישי, שנערך בדטרויט, ולנצח בסדרה כולה בשישה משחקים. לאחר זאת המשיכה בוסטון וזכתה באליפות ה-NBA. ב-3 ביוני 2008, הודיעה הנהלת דטרויט כי המאמן פליפ סונדרס לא ישוב לאמן את הקבוצה בעונת 09–2008.

2008-09: סופה של תקופה ובניה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 ביוני 2008, הודיעה הנהלת המועדון כי עוזר המאמן ונציג איגוד השחקנים לשעבר מייקל קארי יהיה המאמן הראשי של הקבוצה לעונת 09–2008. במהלך חודש יולי החתימו הפיסטונס את ויל ביינום וקוואמי בראון. ב-3 בנובמבר 2008 החליפה הקבוצה את צ'אנסי בילאפס, אנטוניו מקדייס ושחקן נוסף לדנוור נאגטס תמורת אלן אייברסון.

רצף המשחקים של דטרויט בהם נמכרו כל הכרטיסים לאולם "הפאלאס" נקטע ב-4 בפברואר 2009 בניצחון 90–93 על מיאמי. הרצף החל ב-9 בינואר 2004, השנה בה זכו הפיסטונס באליפות השלישית שלהם, והיה לרצף הארוך ביותר של המועדון ועומד על 259 משחקים.[7]

למרות הטרייד של אייברסון, דעכו הפיסטונס במהלך העונה, במידה מסוימת עקב מהלכיו השנויים במחלוקת של קארי וכימיה קבוצתית שלקתה בחסר, כולל תפקודם של אייברסון וריצ'רד המילטון כשחקן שישי. רבים העריכו כי כיוון שאייברסון לא היה שחקן חמישייה, הוא סירב כליל לשחק; אייברסון הושם לבסוף ברשימת הפצועים לשארית העונה כסימן היכר לבעיות הקבוצה. הפיסטונס גם סבלו מפציעות של מספר שחקני מפתח, בעיקר ראשיד וולאס וריצ'רד המילטון, שסבל מהעדרות ארוכה. כתוצאה מכך, ירדו הפיסטונס בדירוג, נכנסים לפלייאוף רק מהמקום השמיני. עונה זו סימנה את הפעם הראשונה מאז עונת 01–2000 בה נכשלו הפיסטונס להגיע ל-50 ניצחונות וסיימו את העונה במאזן שלילי 39–43. הפיסטונס הובסו בידי הקליבלנד קאבלירס בארבעה משחקים בסיבוב הראשון של פלייאוף 2009. הייתה זו הפעם הראשונה בה הודחו הפיסטונס בסיבוב הראשון של הפלייאוף מאז שנת 2000.

2009-2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדראפט של שנת 2009, בחרו הפיסטונס את אוסטין דיי מאוניברסיטת גונזאגה כבחירה מספר 15. הפיסטונס גם בחרו את דואן סאמרס ויונאס ירבקו כבחירות הסיבוב השני בדראפט.

ב-30 ביוני 2009, פיטר ג'ו דיומרס את מייקל קארי לאחר עונה אחת בלבד. מאמנה הראשי לשעבר של דאלאס מאבריקס אברי ג'ונסון ומאמנה הראשי לשעבר של שיקגו בולס, ווישינגטון ויזארדס ודטרויט עצמה, דאג קולינס, נחשבו למועמדים. ב-1 ביולי 2009, הגיעו הפיסטונס לסיכום עם הגארד בן גורדון לחוזה של 55 מיליון דולר לחמש שנים, ואת הפורוורד לשעבר של מילווקי באקס, צ'ארלי וילנואבה על חוזה של 35 מיליון דולר לחמש שנים. באותו החודש איבדו הפיסטונס את אחד משחקני החמישייה החשובים, ראשיד וולאס, שהפך לשחקן חופשי. וולאס חתם על חוזה לשנתיים בבוסטון סלטיקס. לאחר עזיבתו של וולאס, עזב גם אנטוניו מקדייס שחתם על חוזה לעונה בסן אנטוניו. ב-8 ביולי 2009 שכר דיומרס את עוזר המאמן לשעבר של קליבלנד ג'ון קוסטיר לתפקיד המאמן הראשי. צעדם הבא של הפיסטונס היה להחתים את כריס וילקוקס מניו יורק ניקס על חוזה רב שנתי, מקווים כי יוכל לשחזר את היכולת אותה הציג כאשר שיחק במדי סיאטל. עקב מדיניות המועדון, לא נחשפו פרטי ההסכם.

במהלך הפגרה, הוסיפו הפיסטונס שני שחקנים ותיקים לסגל, שניהם שיחקו בעבר בקבוצה. את הסנטר בן וולאס על חזוה של 1.3 מיליון דולר לעונה אחת,[8] ואת הרכז צ'אקי אטקינס על חוזה לא מובטח.

אף על פי שינויים אלה, הפיסטונס אף נסוגו עוד, נעצרים עקב פציעות רובם ובכללם המילטון, פרינס וגורדון. ב-23 במרץ 2010, הודחו הפיסטונס מהמירוץ לפלייאוף לאחר הפסד לאינדיאנה, מבטיחים את הופעתם בבחירת הדראפט ועונה בת 50 הפסדים לראשונה מאז שנת 2001. הפיסטונס סיימו במאזן 27–55, והיו האחרונים בבית המרכזי. היה זה המאזן הגרוע ביותר של הקבוצה מאז שנת 1994.

2010-2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדראפט של שנת 2010, בחרו הפיסטונס את גרג מונרו מאוניברסיטת ג'ורג'טאון כבחירה מספר 7. הפיסטונס גם בחרו את טריקו וייט מאוניברסיטת מיסיסיפי כבחירת הסיבוב השני.

במהלך הפגרה, החתימו הפיסטונס את טרייסי מקגריידי הוותיק לחוזה לעונה אחת,[9] והחתימו מחדש את בן וולאס וויל ביינום לחוזים לשנתיים ושלוש שנים, בהתאמה.[10] כריס וילקוס ניצל את האפשרות הניתנת לו בחוזה בן שתי העונות שלו, כך שהוא יוכל להשאר בדטרויט.[11]

ב-11 בפברואר 2011, הודיעה הנהלת דטרויט פיסטונס כי הגופיה עם הספרה 10, אותה לבש דניס רודמן, ותתלה בתקרת האולם, כך שאף שחקן אחר לא יוכל ללבוש אותה. ב-1 באפריל 2011, במהלך מחצית המשחק בין דטרויט לשיקגו בולס, שגם בה כיכב רודמן, הועלתה הקבוצה לתקרת האולם. גרג מונרו, הלובש עתה את הספרה יוכל להמשיך וללבוש אותה עד עזיבתו או עד שיוחלט אחרת, לאחר מכן לא יוכלו עוד שחקני דטרויט פיסטונס לשחק במספר זה.

הפיסטונס השתפרו בשלושה משחקים אך נפגעו עקב נושאים מחוץ למגרש, כולל סכסוך בין ריצרד המילטון למאמן הראשי ג'ון קוסטר וסיימו את העונה במאזן 30–52 מחמיצים את הפלייאוף שנה שנייה ברציפות. אך הפיסטונס לפחות הצליחו לנצח את היוטה ג'אז לראשונה בליגה הסדירה לאחר 13 עונות של מפגשים בליגה הסדירה.

בעלות חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חודש אפריל, הגיעה הנהלת דטרויט פיסטונס להסכם למכירת המועדון למיליארדר טום גורס. העסקה אושרה בידי ליגת ה-NBA בחודש יוני וכללה גם את אולם האוברון הילס ונכסים נוספים.[12]

ב-5 ביוני עשה המועדון את צעדו הראשון תחת הבעלים החדש ונפרד מהמאמן ג'ון קוסטר.

2011-2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדראפט של שנת 2011, בחרו הפיסטונס את ברנדון נייט מאוניברסיטת קנטקי כבחירה מספר 8. הפיסטונס בחרוו את קייל סינגל מאוניברסיטת דיוק וורנון מקלין מאוניברסיטת פלורידה כבחירות בסיבוב השני.

הצעד השני של פגרת עונת 2011/2012 היה העסקתו של מאמן חדש, לורנס פרנק, מאמנה הראשי לשעבר של ניו ג'רזי נטס ועוזר מאמן בבוסטון סלטיקס.

יריבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היריבות עם לוס אנג'לס לייקרס - יריבות זו, שהוצגה לראווה 3 פעמים במהלך סדרות הגמר של 1989, 1990 ו-2004 מרוקנים מתוכן את הקבוצות האתלטיות, עתירות הכוכבים של הלייקרס עם משחקם הקשוח של אנשי הצווארון הכחול מדטרויט. אף על פי ששיחקו את התפקיד האנדרדוג בכל שלושת המפגשים עם הלייקרס, נהנתה דטרויט מהצלחה מרשימה נגד הלייקרס, זוכה בתואר האליפות נגדם פעמיים.
  • היריבות עם שיקגו בולס - יריבות זו החלה בסוף שנות ה-80, והייתה לאחת היריבויות העזות בתולדות הליגה למשך כמה שנים, כאשר מייקל ג'ורדן התפתח לאחד השחקנים הטובים בליגה היו הפיסטונס למועמדים בכירים בפלייאוף.
  • היריבות עם בוסטון סלטיקס - יריבות זו בין שתי קבוצות האזור המזרחי של הליגה החלה לקראת סוף שנות ה-80 ובה היו מעורבים כמה מהכוכבי הליגה הגדולים ביותר של אותם זמנים: לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פאריש, אייזיאה תומאס, ג'ו דיומרס, וביל למביר. קבוצות אלה נפגשו במהלך הפלייאוף 5 פעמים ב-7שנים בין השנים 1985–1991, כאשר הסלטיקס זוכים במפגשים בשנים 1985, 1987, והפיסטונס זוכים במאבקים צמודים בעונות 1988, 1989, 1991.

סיקור תקשורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה הראשית המסקרת את דטרויט פיסטונס היא WXYT-FM 91.7 FM, וזאת בניגוד לתחנת WXYT-FM's המסקרת את משחקי דטרויט ליונס, דטרויט טייגרס ודטרויט רד וינגס. הפיסטונס מסוקרים גם על ידי תחנות רדיו אחרות (קטנות יותר) מכל רחבי מדינת מישיגן.[13] שדרן הרדיו המרכזי הוא מרק צ'מפיון עם התוכנית "play by play" (מהלך אחר מהלך), אליו מצטרף השחקן לשעבר ריק מהורן עם פרשנות צבעונית.

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את זכויות השידור המקומיות הבלעדיות של משחקי הפיסטונס מחזיקה פוקס ספורט דטרויט[14] שדרן הטלוויזיה המרכזי הוא ג'רג' בלאה עם התוכנית play by play (מהלך אחר מהלך), שחקן העבר גרג קסלר עם פרשנות צבעונית, מתן קלאבס עם ניתוחים מהאולפן, ואלי זרט עם דיווחי קווים.

אולמות ביתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הקבוצה שיחקה בפורט ויין, אינדיאנה:

  • נורת' סייד היי סקול ג'ים (1948–1952)
  • אלן קאונטי וור ממוריאל קולסאום (1952–1957)

באזור העיר דטרויט:

  • אולימפיה סטדיום (1957–1961)
  • קובו ארינה (1961–1978)
  • פונטיאק סילברדום (1978–1988)
  • הפאלאס של אובורן הילס (1988- 2013)
  • פפסי סנטר (2013-הווה

הערות:

  • ב-12 במרץ 1960, ארחו הפיסטונס משחק פלייאוף נגד מיניאפוליס לייקרס באולם הגרוס פוינט היי סקול כאשר שום מתקן אחר לא היה פנוי.
  • ב-27 באפריל 1984, שיחקו הפיסטונס את המשחק החמישי בסדרת הפלייאוף נגד ניו יורק ניקס בג'ו לואיס ארינה עקב בעיה בלוחות הזמנים.
  • במהלך עונת 85–1984, התמוטטה תקרת אולם הסילברדום, עקב כך העתיקה הקבוצה את אולמה הביתי חזרה לג'ו לואיס ארינה (ל-15 משחקי בית) ולקובו ארינה (משחק אחד).

מדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמני הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי קריירה בקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתוני עונה רגילה בלבד. הנתונים מעודכנים לסוף עונת 2015/2016.[15] חטיפות וחסימות נספרו רק החל מעונת 1973/1974.

נקודות:

ריבאונדים:

אסיסטים:

חטיפות:

חסימות:


פרסים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

MVP של סדרת הגמר

שחקן ההגנה של העונה

רוקי העונה

השחקן השישי של העונה

מנהל השנה

מאמן השנה

מאמן במשחק האולסטאר

חמישיית העונה הראשונה

חמישיית העונה השנייה

חמישיית העונה השלישית

חמישיית ההגנה הראשונה

חמישיית ההגנה השנייה

חמישיית הרוקיז הראשונה

חמישיית הרוקיז השנייה



שחקנים שגופייתם הופרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שחקן תפקיד שנים בקבוצה שנת הפרשה
1 צ'אנסי בילאפס רכז 2008-2002, 2014-2013 2016
2[א] צ'אק דיילי מאמן 1992-1983 1997
3 בן וולאס סנטר 2006-2000, 2012-2009 2016
4 ג'ו דיומרס קלע 1999-1985 2000
10 דניס רודמן פאוור פורוורד 1993-1986 2011
11 אייזיאה תומאס רכז 1994-1981 1996
15 ויני ג'ונסון קלע 1991-1981 1994
16 בוב לניר סנטר 1980-1970 1993
21 דייב בינג רכז 1975-1966 1983
40 ביל למביר סנטר 1994-1982 1995
- ויליאם דייווידסון בעלים 2009-1974 2006
- ג'ק מקלוסקי ג'נרל מנג'ר 1992-1979 2008
  1. ^ המספר מייצג את שתי האליפויות בהן זכה כמאמן הקבוצה.

סגל שחקנים בעונת 2016/2017[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל דטרויט פיסטונס
שחקנים מידע נוסף
עמדה # ארץ שם גובה תאריך לידה אוניברסיטה/מדינת מוצא
C 12 אוסטרליהאוסטרליה ארון ביינס 2.08 מטרים 9 בדצמבר 1986 אוניברסיטת המדינה של וושינגטון
PG 17 ארצות הבריתארצות הברית לורנזו בראון 1.96 מטרים 26 באוגוסט 1990 אוניברסיטת המדינה של קרוליינה הצפונית
SG/SF 25 ארצות הבריתארצות הברית רג'י בולוק 2.01 מטרים 16 במרץ 1991 אוניברסיטת קרוליינה הצפונית
SG 5 ארצות הבריתארצות הברית קנטביוס קולדוול-פופ 1.96 מטרים 18 בפברואר 1993 אוניברסיטת ג'ורג'יה
C 0 ארצות הבריתארצות הברית אנדרה דראמונד (ק) 2.11 מטרים 10 באוגוסט 1993 אוניברסיטת קונטיקט
PF 8 ארצות הבריתארצות הברית הנרי אלנסון 2.11 מטרים 13 בינואר 1997 אוניברסיטת מרקט
PG/SG 9 ניגריהניגריה מייקל בניג'יי 2.01 מטרים 5 ביוני 1992 אוניברסיטת סירקיוז
SF/PF 34 ארצות הבריתארצות הברית טוביאס האריס 2.06 מטרים 15 ביולי 1992 אוניברסיטת טנסי
SG/SF 6 ארצות הבריתארצות הברית דרון היליארד 1.98 מטרים 13 באפריל 1993 אוניברסיטת וילאנובה
PG 1 ארצות הבריתארצות הברית רג'י ג'קסון (ק) 1.91 מטרים 16 באפריל 1990 בוסטון קולג'
SF 7 ארצות הבריתארצות הברית סטנלי ג'ונסון 2.01 מטרים 29 במאי 1996 אוניברסיטת אריזונה
PF 30 ארצות הבריתארצות הברית ג'ון לואר 2.08 מטרים 14 במאי 1989 אוניברסיטת ויסקונסין
C 51 סרביהסרביה בובאן מריאנוביץ' 2.21 מטרים 15 באוגוסט 1988 סרביה
PG -- ארצות הבריתארצות הברית ריי מקאלום 1.91 מטרים 16 ביוני 1991 אוניברסיטת דטרויט
SF/PF 13 ארצות הבריתארצות הברית מרכוס מוריס 2.06 מטרים 2 בספטמבר 1989 אוניברסיטת קנזס
PG 14 ארצות הבריתארצות הברית איש סמית' 1.83 מטרים 5 ביולי 1988 אוניברסיטת וייק פורסט
מאמן:

ארצות הבריתארצות הברית סטן ואן גנדי


מקרא


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דטרויט פיסטונס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]