גדליה נגאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

גדליה נִגְאַל (Nigal;‏ 30 באפריל 1927 – מאי 2010) היה חוקר חסידות שהתמחה במיוחד בחקר הסיפור החסידי, פרופסור באוניברסיטת בר-אילן.

את השכלתו רכש באוניברסיטה העברית, שם נמנה עם תלמידיו של פרופ' ישעיה תשבי. עבודת הדוקטור שלו משנת 1972 עסקה בנושא: "משנת החסידות בכתבי ר' אלימלך מליז'נסק ובית מדרשו". מסוף שנות השישים החל ללמד באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן באוניברסיטת בר-אילן. עמד בראש הקתדרה לחסידות באוניברסיטת בר-אילן. היה נשוי למאירה והתגורר בשכונת קריית משה בירושלים.

נגאל הרבה לעסוק בסיפור החסידי. הוא כתב וההדיר למעלה מ-40 ספרים בנושא זה. לדעתו יש שלושה קריטריונים לסיפור חסידי: כל סיפור שנושאו הוא צדיק או חסיד, סיפור שסופר בין החסידים או שהוא נושא מסר מוסרי המקובל בחברה היהודית. עוד טען כי לסיפור החסידי שבדפוס קדמה מסורת של סיפורים חסידיים בעל פה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגאל נולד בעיר קאסל שבגרמניה בכ"ח בניסן תרפ"ז (30 באפריל 1927) לוורנר סאלי (שלמה) נַאגֶל (Nagel) ולקלרה לבית שוסטר. בעיר קסל חיה לפנים משפחת אביו; אך אמו, שחששה מסיבוכים בלידה, באה ללדת בעיר הגדולה ולא ילדה אותו בעיירה נויקיכרן, שבה גרו הוריו.

בעיירה נויקירכן גרו כמה עשרות משפחות יהודיות, והיה שם בית כנסת, בית ספר יהודי קטן ובית עלמין. לאחר עליית הנאצים לשלטון נסגר בית הספר היהודי וילדי היהודים עברו ללמוד בבית הספר הכללי במקום. נגאל הילד סבל בבית הספר מהצקות אנטישמיות מצד תלמידים ומורים. על כן החליט אביו לשלוח אותו למוסד יהודי. בשלב הראשון נשלח נגאל לפנסיון בשם "בית נערים" בפרנקפורט.

ב"ליל הבדולח" חיללו הנאצים את ספרי התורה בבית הכנסת בעיירה נויקירכן והרסו בתים. אביו של נגאל נלקח למחנה הריכוז בוכנוואלד. אמו של נגאל הוציאה אותו מן הפנסיון שבו למד ולקחה אותו לעיר וירצבורג, שבה היו להם קרובים רחוקים. אחר כך חזרו לנויקירכן. אביו של נגאל חזר לאחר חודש מבוכנוואלד במצב קשה, והיה נחוש בדעתו להציל את בנו מן הנאצים. כיוון שהיה ציוני, רצה להגר רק לארץ ישראל, אך להורים לא הייתה אפשרות לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. נגאל עבר ל"בית יתומים" ברדרברגוג. משם נשלח עם שלושים נערים לארץ ישראל.[1]

בארץ ישראל נשלחו הילדים לכפר הנוער הדתי. שם למדו ועסקו בחקלאות. בשנת 1945 הצטרף ל"גרעין קיבוצי" שנשלח לקיבוץ בארות יצחק, אז ליד עזה. חברי הגרעין עבדו בעבודות הקיבוץ וגם השתתפו בשמירה.

הקיבוץ הקציב לנערים חצי יום בשבוע ללימודים. אז שמע נגאל על "הסמינר למדריכים דתיים" של עליית הנוער בירושלים, וביקש ללמוד שם. בקשתו נענתה והוא עבר לירושלים לשנת לימודים אחת. המורים היו פרופסורים של האוניברסיטה העברית. בשיטת ההוראה הושפע גדליה במיוחד מחיים צבי אנוך ומנחמה ליבוביץ.

בתום השנה הצטרף נגאל לחבריו, שישבו כבר חודשים אחדים ביישובם החדש בכפר דרום. הוא שימש כמזכיר וגם כאחראי תרבות, וארגן שיחות ורבי שיח. לאחר זמן החל נגאל לשמש כמדריך בעליית הנוער (לכך התחייב, בתמורה ללימודיו בסמינר למדריכים דתיים). אך בינתיים פרצה מלחמת העצמאות ונגאל התגייס לצבא. הוא שימש כפקיד דואר.

כאשר השתחרר מן הצבא, חזר להדריך בעליית הנוער. הוא פגש מדריכה בשם מאירה שלזינגר, ובשנת 1950 נישאו. לאחר החתונה עברו למושב שדה יעקב. מאירה עבדה כמדריכה ונגאל ניהל את בית הספר "המזרחי" בקרבת מקום.

בשנת 1956, והוא כבר אב לשני ילדים, החליט ללמוד באוניברסיטה העברית מקרא וספרות עברית. לאחר זמן מה עבר לגור בירושלים עם משפחתו. הוא עבד בהוראה שנים רבות ובמקביל המשיך בלימודיו עד קבלת תואר דוקטור. את התואר השני עשה בספרות עברית[2], ועבודת הדוקטור שלו עסקה בחסידות, נושא שבו התמקד מחקרו בהמשך. בזמן לימודיו לתואר שלישי לימד באוניברסיטת חיפה, והכניס את הוראת ספרות החסידות לתוכנית ההוראה שלה. אחר כך לימד שנה באוניברסיטת הנגב בבאר שבע. לאחר פטירתו של ברוך קורצווייל פנה נגאל לאוניברסיטת בר-אילן וביקש ללמד בה.[3] בשנת 1973 החל ללמד כמרצה והתקדם בסולם הדרגות עד פרופסור מן המניין. גם בבר-אילן היה זה נגאל שהכניס את הוראת החסידות לתוכנית הלימודים. בשנת 1996 פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס.

גם לאחר פרישתו הוסיף לעסוק במחקר ולפרסם. גדליה נגאל נפטר במאי 2010.

פועלו המדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של גדליה נגאל התמקדו בתחום החסידות. הוא פרסם מחקרים וגם מהדורות מדעיות לכתבי החסידות. נגאל עסק גם בפולקלור יהודי (למשל, בספרו "סיפורי דיבוק בספרות ישראל"). על ספרו "לקסיקון הסיפור החסידי" זכה בפרס מטעם ארגון הספריות היהודיות.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסיפורת החסידית תולדותיה ונושאיה, מרכוס, ירושלים 1981
  • ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים: עיון בארבעה מסיפוריו, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשמ"ג
  • מאגיה מיסטיקה וחסידות, ירון גולן, תל אביב 1992 (תורגם לאנגלית)
  • סיפורי דיבוק בספרות ישראל, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשנ"ד
  • מלקטי הסיפור החסידי, כרמל, ירושלים תשנ"ו
  • רבי לוי יצחק מברדיטשוב, תשנ"ז
  • מחקרים בחסידות, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים תשנ"ט
  • הסיפור החסידי והחגים, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים תשס"ב
  • לידת החסידות, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים תשס"ד
  • לקסיקון הסיפור החסידי, המכון לחקר הספרות החסידית, תשס"ה. על ספרו זה זכה בפרס מטעם ארגון הספריות היהודיות.
  • נשים בסיפורת החסידית, המכון לחקר הספרות החסידית, תשס"ה
  • ה"אחר" בסיפור החסידי, המכון לחקר הספרות החסידית, 2007
  • הבעש"ט: אגדות, אפולוגטיקה ומציאות, (תשס"ח)

ספרים שההדיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם מנדל מבודק, סיפורי קדושים, ירושלים תשל"ז
  • ר' אלימלך מליז'נסק, נועם אלימלך, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל״ח
  • סיפורי חסידות צ'רנוביל, ירושלים תשמ"א
  • ר' יעקב יוסף מפולנאה, כתונת פסים, תשמ"ה
  • ר' יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, תשמ"ט
  • מיכאל לוי פרומקין רודקינסון, עדת צדיקים – סיפורי צדיקים, ירושלים תשמ"ט
  • מנדל ציטרין, שבחי צדיקים
  • מנחם מנדל בודק, סיפורים חסידיים, תל אביב תשנ"א.
  • יעקב מרגליות, גדולים מעשה צדיקים, המכון לחקר הספרות החסידית, תשנ"ב
  • יעקב קידנר, סיפורים נוראים, תשנ"ב
  • יעקב סופר, סיפורי יעקב, ירושלים תשנ"ד
  • יעקב דרידרמן, תמימי דרך, תשנ"ד
  • שלמה גבריאל רוזנטל, התגלות צדיקים - תפארת צדיקים, כרמל, ירושלים תשנ"ו
  • ציילינגולד אהרן, מאורות הגדולים, כרמל, ירושלים תשנ"ז
  • אליעזר ברנדוויין, דגל מחנה יהודה - ספורי חסידות סטרעטין, ירושלים תשנ"ח
  • יהודה יודל רוזנברג, תפארת מהרא"ל משפאלי, כרמל, ירושלים תשנ"ח
  • אברהם חיים בונים מיכלסון, שמן הטוב, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים תשנ"ט
  • מנחם מנדל בודק, סיפורים חסידיים מלמברג-לבוב, המכון לחקר הספרות החסידית, תשס"ו

אוטוביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מפרנקפורט לירושלים, ירושלים: המכון לחקר הספרות החסידית, תש"ס.

רשימת פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רשימת פרסומים של פרופ' גדליה נגאל, בתוך ספרו מחקרי מערב ומזרח (ירושלים: המכון לחקר הספרות החסידית, תשס"א 2001), עמ' 299–305.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משפחתו לא שרדה את השואה, ולכן כנראה עִברת את שם משפחתו - Nagel - לנִגְאַל.
  2. ^ רשימת מקבלי התארים, דבר, 23 ביוני 1966
  3. ^ פרופ' קורצווייל התנגד לחסידות, ולכן לא פנה נגאל לאוניברסיטת בר-אילן בחייו.