גוסטב באוארנפיינד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גוסטב באוארנפיינד
Gustav Bauernfeind
Gustav Bauernfeind.jpg
לידה 4 בספטמבר 1848
זולץ על הנקר, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בדצמבר 1904 (בגיל 56)
ירושלים, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות אוריינטליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שוק ביפו, 1887 - ציור אופייני של באוארנפיינד

יוהאן גוסטב באוארנפיינד (גרמנית: Gustav Bauernfeind;‏ 4 בספטמבר 1848 - 24 בדצמבר 1904) היה צייר ואוריינטליסט (חובב המזרח התיכון), גיסו של האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוארנפיינד נולד בעיירה זולץ על נהר נקר, מדרום-מערב לשטוטגרט, השישי מתוך תשעה ילדים. אמו הייתה פרוטסטנטית, ואביו יהודי שהמיר דתו לקתולי. הוא העיד על עצמו שלא היה דתי ביותר.

באוארנפיינד למד אדריכלות בשטוטגרט ועסק במקצוע זה החל משנות ה-70 של המאה ה-19. הוא הגיע להישגים כאדריכל, כבר בשנת 1872, והוא בן 24 בסך הכל, זכה בפרס ראשון בתכנון בית מרגוע גדול בבזל. אך בשל מסע ממושך באיטליה בשנים 18731874 פנה מהעיסוק באדריכלות אל הציור. הוא עבר למינכן וחבר למספר ציירים מהם למד. באוגוסט 1879 הוזמן על ידי לודביג השני, מלך בוואריה לצייר ציור גדול המתאר את פנים בית האופרה הישן של ביירות, הכסף בו זכה שימש אותו למסעו הראשון אל המזרח.

הביקורים במזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותל המערבי

בין 1880 ל-1881 שהה באוארנפיינד מספר חודשים בביירות, אצל אחותו שנשלחה לשם במסגרת המיסיון. כמו כן ביקר בקהיר, דמשק ובארץ ישראל, בעיקר ביפו ובירושלים. אור השמש, הצבעים העזים ואירועי הרחוב השוקק משכו את לבו. אך החום, היתושים, ההתמודדות מול הסקרנים והבדלי המנטליות בינו לבין האוכלוסייה המקומית התישו אותו. הוא יצר מספר מתווים (סקיצות) אותם הפך לציורים מוגמרים מאוחר יותר, במינכן. מספר ציורים מכר לסוחרים בלונדון, אך לא זכה להצלחה של ממש.

בין השנים 18841887 נסע שוב למזרח והתגורר ביפו. הוא נסע שוב לביירות ודמשק, אך את רוב זמנו בילה בארץ ישראל. על אף שלא היה דתי (ואף כינה עצמו בציניות "כופר" ו"אתאיסט"), היה מקורב אל התנועה הדתית-משיחית של הטמפלרים. בשנת 1887 התארס לאליזה ברטש (הם התחתנו רק ב-1889, לאחר שחזרה משליחות המיסיון להודו), בת למשפחת המייסדים של התנועה הטמפלרית ואחותה של לוצי זנדל, אשתו השנייה של האדריכל תיאודור זנדל, מראשי הטמפלרים.

תיאוריו במכתביו מן העת הזו צבעוניים ומלאי חיים:

(בעת קטיף פרי ההדר ביפו) מאות רבות של גמלים מתנהלים יום-יום על רגליהם כדי לשאת את הפירות הללו. השוק מצהיב מרוב פירות. אחר כך מגיעה עת שפירות אחרים, למשל תלים שלמים של מלפפונים, בהירים וכהים, מטביעים את חותמם על השוק. מאוחר יותר מגיע תורם של הרימונים האדומים ושל הענבים, אחר כך האבטיחים הירוקים כהים, שבתוכם פנימה הם אדומים, ולקראת החורף מובילים את התבואה בשיירות אין קץ אל תוך העיר... מה שעושה כאן את הדברים למעניינים יותר הוא האופי הקדום שלהם ומלבושי האנשים.

מכתב מקיץ 1885, עברית: אלכס כרמל[1]

שמות של תמונות לדוגמה שצייר ומכר בביקור זה הן, למשל:[2]

  • היהודים בשער הר הבית
  • מאהל בדואי על חוף הים ונערות מרקדות
  • שוק ובמרכזו גמלים
  • מעלה סמטת מדרגות עם נשים חוגגות
  • שני לוחמים-בחרב בפתח בית קפה

המימון לשהותו במזרח הגיע במיעוטו ממכירת תמונות (בעיקר לאנגלים) וברובו ממשפחת אמו. הם גם שלחו לו חמרי גלם, בדים ותשלילים (נגטיבים) לצילום. בארץ תמכו בו (בעצות והמלצות ובמקצת גם באספקת חמרי גלם, אך לא בתמיכה כלכלית של ממש) אישים כאדריכלים תיאודור זנדל וקונרד שיק) והבנקאי הנודע יוהנס פרוטיגר.

בסוף שנת 1887 חזר באוארנפיינד למינכן ובנובמבר 1888 שב ליפו ויצא למסע ארוך (כשנה) ויצירתי מאוד לדמשק. בתקופה זו היה מחוסן יותר מפני פגעי החום שכה העיקו עליו בעבר, למד את דרכי ההתנהלות עם האוכלוסייה המקומית ואף צבר לו מוניטין מסוים שאיפשר לו לעבוד בחופשיות רבה יותר.

ניסיון השתקעות במינכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 של המאה ה-19 שהה במינכן והתקשה להתפרנס. אמו, בה היה תלוי כלכלית מתה ומשפחתה התרוששה. הוא לא הצליח למכור כמעט ציורים וגם מיזם של כתב העת המאויר Die Gartenlaube, לתיעוד מסילת הברזל מיפו לירושלים לא יצא אל הפועל עקב מחלת אלצהיימר בה לקה הבנקאי יוהנס פרוטיגר שהיה אמור לממן את המיזם.

ב-1894 נולד בנו היחיד, אוטו קונסטנטין וקשיי הפרנסה הקשים דחפו את באוארנפיינד להתחנן למשרה קיסרית של אוצר אמנות באחת מטירות בוואריה. משלא נענה, גמר אומר להגר לארץ ישראל.

הגירה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו בבית הקברות הטמפלרי במושבה הגרמנית בירושלים.

ב-1896 היגרה משפחת באוארנפיינד לארץ ישראל. מנותקים מכל קהילה, הן הגרמנית-פרוטסטנטית והן זו של הטמפלרים הם חיו בבדידות במושבה הגרמנית, אצל גיסו של גוסטב, תיאודור זנדל. מפעלו הגדול באותן שנים היה הכנת האלבום הקיסרי. אלבום זה מכיל את ציורי "המושבות השוואביות בארץ ישראל" (מושבות הטמפלרים) והוא הוגש כשי לקיסר וילהלם השני, קיסר גרמניה בביקורו בארץ ב-28 באוקטובר 1898, מטעם האגודה הטמפלרית ובהיעדרו של הצייר.

בשנים אלה הרבה באוארנפיינד בסיורים על גבול הסכנה במדבר יהודה בעוד אשתו מסייעת בפרנסת המשפחה בטחנת הקמח של המושבה הגרמנית. בשנים אלה חזר באוארנפיינד לעסוק באדריכלות במשרדו של זנדל, בין היתר סייע בהרחבת מבנה בית היתומות טליתא קומי.

הוא מת ערב חג המולד של שנת 1904 והוא קבור בבית הקברות של האגודה הטמפלרית ברחוב עמק רפאים 39 בירושלים, עם מותו לא פורסם כל הספד אלא רק ידיעה קצרה בביטאון הקהילה. בנו אוטו סיכם את חיי אביו במילים:

אבי, שעשה את אחרית ימיו במושבה הגרמנית בירושלים... היה נוהג לשוטט עמי לפני מותו (הוא מת בהיותי בן 10) לעת ערב בשולי-המדבר ולהשקיף חרש על שקיעת החמה ... אבי מת ביום 24 בדצמבר 1904 מתחת לעץ חג המולד שכבר היה מקושט למחצה. הוא לא היה איש כנסייה מאמין, בניגוד גמור לאמי ... בעת שהיה משוטט עמי נהג להצביע לאחור אל עבר העיר ירושלים ולומר: 'אלה שם מאמינים כל אחד באלוהיו וכל אחד סבור כי אלוהיו הוא האל אמיתי. אני מאמין כי הכוכבים והמדבר - המה אמיתיים.' ... כעבור שנתיים שמה אמי קץ לחייה... ערבי שתום עין הסיע אותה ברחובותיה המאובקים של ירושלים אל בית העלמין של המושבה שלנו... אני הייתי המלווה היחיד.

מכתב של אוטו באוארנפיינד מיום 25 בינואר 1955 עברית: אלכס כרמל[3]

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו נשכח כליל. השאלה מי צייר את האלבום הקיסרי הפכה לחידה. בנו אוטו הפך למתנגד חריף לאנטישמיות והתנתק ממשפחתו. הוא ניסה לעניין אישים מפורסמים בסיפורו של אביו אך לא נענה. רק מחקרו החלוצי של פרופסור אלכס כרמל מאוניברסיטת חיפה משנת 1973, חשף את עובדות חייו של גוסטב באוארנפיינד.

אומנותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוארנפיינד השתייך לאסכולה האקדמיסטית הגרמנית[4]. ציוריו היו ריאליסטים והוא שאף אל התיאור המדויק של המציאות. הוא מיעט לצייר בסטודיו ויצא אל חוצות העיר על מנת לצייר. בדרך כלל לא חיפש מונומנטים או אתרים קדושים כנושאים לציוריו אלא העדיף לצייר דמויות וסצנות יומיומיות ברחוב ובשוק. אף על פי ששאף ליצירה ריאליסטית, לא העתיק את מראה הרחוב במדויק. הוא השתמש בדוגמנים עבור הדמויות בציוריו ו"ניקה" את האתרים שצייר מלכלוך ו"הפרעות אסתטיות" ונטה להציגם בניקיון בוהק.

אור השמש במזרח הקסים את באוארנפיינד והוא הנושא המרכזי של ציוריו. לפי דיווחיו יכול ללכת אל אותה נקודה במשך ימים רצופים באותה שעה כדי לקלוט את כל השתקפויות האור על האובייקטים באותה שעה.

שיטותיו היו מתקדמות והוא השתמש בחידושי הצילום. הוא צילם (בשחור-לבן) מראות-רחוב כדי שישמשו לו כסקיצות שלאחר מכן יוכל לעבד בסטודיו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלכס כרמל, כאן בארץ ששמיה כחולים תמיד, פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד, אוניברסיטת חיפה, תש"ס 1999.
  • אלכס כרמל, התיישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. הוצאת האוניברסיטה העברית, 1973.
  • יהושע בן אריה, צייריה וציוריה של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה, ירושלים 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גוסטב באוארנפיינד בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלכס כרמל, כאן בארץ ששמיה כחולים תמיד, פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד, אוניברסיטת חיפה, תש"ס 1999, עמודים 45-46
  2. ^ אלכס כרמל, כאן בארץ ששמיה כחולים תמיד, פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד, אוניברסיטת חיפה, תש"ס 1999, עמוד 48
  3. ^ אלכס כרמל, כאן בארץ ששמיה כחולים תמיד, פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד, אוניברסיטת חיפה, תש"ס 1999, עמוד 11
  4. ^ יהושע בן אריה, צייריה וציוריה של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה, ירושלים 1993, עמודים 162-163