גירוש האינטלקטואלים הארמנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אינטלקטואלים ארמנים שהוצאו להורג לאחר הגירוש
צו הגירוש המקורי בחתימת טלעת פאשה, 24 באפריל 1915

גירוש האינטלקטואלים הארמנים שחל ב-24 באפריל 1915 (נקרא גם "יום ראשון האדום", בארמנית: Կարմիր կիրակի) מציין את האירוע הראשון של רצח העם הארמני השיטתי באימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. בלילה שבין ה-23 וה-24 באפריל פרצה משטרת איסטנבול אל בתי המשפחות הארמניות הנכבדות של העיר ולקחה 235 מנהיגים ומשכילים ארמנים אל תחנת המשטרה וגירשה אותם למחנות ריכוז ליד אנקרה, רובם נרצחו או גורשו אל מחוץ לתחומי האימפריה העות'מאנית. חיסול ההנהגה החליש את כוח ההתנגדות של הקהילה הארמנית המבוהלת. הדגם של חיסול המנהיגים תחילה, חזר על עצמו גם ב-6 המחוזות המזרחיים ובקיליקיה.[1]

הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודת הגירוש ניתנה על ידי שר הפנים העות'מאני, טלעת פאשה והוצאה לפועל מיידית על ידי משטרת איסטנבול. מטרת הפעולה הייתה לאסוף מבתיהם באישון לילה את ראשי הציבור הארמני. בהם רופאים, עיתונאים, אנשי כמורה, מורים, עורכי דין ופוליטיקאים, כמו גם מובילי דעת קהל אחרים. בשל אי-סדרים ברישום, מספר העצורים הרשמי באותו לילה עומד על בין 235 ל-270 איש. בגל שני של מעצרים בימים שלאחר מכן, נעצרו עוד כ-500 אינטלקטואלים ומנהיגי ציבור. העצורים נלקחו למחנות בסביבת אנקרה ברכבת מיוחדת שיצאה מתחנת הרכבת היידארפשה. חלק מהעצורים נשפטו בפני בית דין צבאי בדיארבקיר, וחלקם נרצחו בדרך לשם על ידי החיילים שליוו אותם. כ-15 עצורים שוחררו חזרה לאיסטנבול ולקוניה, בעקבות התערבותו של שגריר ארצות הברית הנרי מורגנטאו. כ-150 איש בעלי אזרחות רוסית גורשו לרוסיה עד סוף אוגוסט. בשלוש השנים הבאות סבלו העצורים התעללות, הוצאות להורג, מחלות ורעב אך נמצאו תחת הגנה שלטונית מפני גירוש למחנות הריכוז באנטליה.

לדוגמה: קריקור זוהרב שהיה חבר פרלמנט באימפריה העות'מאנית שנאסר ב-21 במאי 1915.

לאחר השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצירים ששרדו שוחררו לאחר הפסקת האש של מודרוס (30 באוקטובר 1918). רובם שבו לאיסטנבול. רבים מהם כתבו ספרי זיכרונות ורבים פיתחו תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (הידוע שבהם הוא המלחין קומיטאס, שלא חזר לעצמו ואושפז לסירוגין במוסדות לבריאות הנפש עד מותו 20 שנה לאחר השחרור).

ה-24 באפריל כיום זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום הגירוש הוגדר על ידי ההנהגה הארמנית כיום הזיכרון לטבח עמם. היום צוין לראשונה ב-1919 ומתקיים מאז בריכוזים ארמניים ברחבי העולם.‏[2] עם זאת, היום מוכר כיום זיכרון רשמי רק בארמניה, בנגורנו קרבאך ובקליפורניה[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, פרק א: הארמנים - מאבק להישרדות, 5. ההשמדה, עמ' 46-45.
  2. ^ 90 שנה לציון הראשון של ה-24 באפריל
  3. ^ החלטת הקונגרס של קלפורניה מאז 1997 - Bloxham, Donald, The Great Game of Genocide: Imperialism, Nationalism, and the Destruction of the Ottoman Armenians. Oxford University Press, ISBN 978-0-19-150044-2