נגורנו קרבאך
| |||
 | |||
| מנזר גאנדזאסר | |||
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | |||
| המנון לאומי | אין | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | רפובליקה נשיאותית | ||
| ראש מדינה | נשיא רפובליקת ארצאך | ||
| נשיא רפובליקת ארצאך | אראיק הארטיוניאן | ||
| ראש הרשות המבצעת | ראש המועצה המחוקקת | ||
| ראש המועצה המחוקקת | ארתור טובמסיאן | ||
| שפה רשמית | רוסית | ||
| עיר בירה |
סטפנקרט 39°48′55″N 46°45′7″E / 39.81528°N 46.75194°E (והעיר הגדולה ביותר) | ||
| רשות מחוקקת | האספה הלאומית של הרפובליקה הארצאכית של נגורנו- קרבאך | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| שטח יבשתי | 4,400 קמ"ר | ||
| אחוז שטח המים | זניח | ||
| אזור זמן | UTC +4 | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
|
- עצמאות[א] - תאריך |
מאזרבייג'ן 10 בדצמבר 1991 | ||
| דמוגרפיה | |||
|
אוכלוסייה (2002) | 145,000 נפש | ||
| צפיפות | 32.95 נפש לקמ"ר | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | דראם ארצאכי (AMD) | ||
| שונות | |||
| סיומת אינטרנט | אין | ||
| קידומת בין־לאומית | 374 | ||
נַגוֹרְנוֹ-קַרָבָּאך (מרוסית: нагорный Карабах (נגורני קרבאך) - רמת קרבאך, משפות איראניות: קלה-באך - גן גדול; בארמנית: Լեռնային Ղարաբաղի Հանրապետություն; תעתיק: לֶרְנָיִין גָרָבָּגִי יַנְרָפֵטוּתְיוּן) או ארצאך היא ישות מדינית, עצמאית דה פקטו, שהכריזה באופן חד-צדדי על התנתקותה מהרפובליקה החילונית המוסלמית, על פי הגדרתה, של אזרבייג'ן ועל עצמאותה כ"רפובליקה של נגורנו-קרבאך". רוב תושביה הם ארמנים נוצרים, שנמצאים בסכסוך רב-שנים עם שכניהם האזרים המוסלמים. הישות היא מקור מתמיד למחלוקת ומתח צבאי בין אזרבייג'ן לארמניה, מאבק שהסלים והחריף בעקבות התפרקות ברית המועצות בשנת 1991. בשנה זו החלה מלחמה על החבל בין אזרבייג'ן לארמניה, שהסתיימה בשנת 1994. בעקבות הסכם הפסקת האש נותר השלטון בחבל הארץ במחלוקת בין אזרבייג'ן, שהשטח היה בתחומה לאחר פירוק ברית המועצות, לארמניה.
הפרלמנט של נגורנו קרבאך, שבמשך כל תקופת השלטון הסובייטי בקווקז הייתה אובלסט אוטונומי בשליטת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית, החליט בשנת 1988 על עריכת משאל עם על איחוד עם ארמניה. החלטה זו הובילה לתחילת ההתנגשויות החמושות ולפתיחת מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה (1988–1994). בשנת 1991 הכריזה הישות על עצמאותה, לאחר משאל עם, שהוחרם בידי המיעוט האזרי בחבל. הדבר הביא להסלמת הסכסוך על השליטה בחבל ולמלחמה של ממש, שבה נהרגו כ-30 אלף בני אדם, ומעל למיליון איש הפכו לפליטים. בשנת 1994 השלימו הארמנים את ההשתלטות על החבל, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, שהיווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן. אזור החיץ כולל גם את כל השטח שהפריד את המובלעת מארמניה והארמנים הצליחו ליצור רצף טריטוריאלי בשליטתם בין ארמניה לחבל העצמאי. הארמנים השתלטו על שבעה מחוזות בתוך אזרבייג'ן ממזרח לאזור המריבה.
בעקבות מלחמת נגורנו קרבאך השנייה בשנת 2020, איבדה ארמניה את השליטה על כל השטחים הכבושים מסביב למובלעת. בהסכם הפסקת האש שנחתם בסיום המלחמה נקבע שהמעבר בין המובלעת לארמניה יתאפשר דרך "מסדרון לנצ'ין" – מסדרון צר שנמצא תחת שליטה רוסית.
סכסוך נגורנו קרבאך הוא אחד הסכסוכים עקובי הדם והארוכים ביותר מבין הסכסוכים שלאחר התפרקות ברית המועצות. הוא כלל מספר רב של נפגעים ומעשי זוועה רבים, שבוצעו על ידי שני הצדדים. זה סכסוך אזרחי פנים-מדינתי ובין-מדינתי בעת ובעונה אחת. מספר העקורים האזרים באזרבייג'ן מגיע לכמה מיליונים.
אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המילה "נגורנו" מבוססת על המילה הרוסית нагорный – "נגורני" – שם תואר שפירושו "נמצא על רמה", כלומר רמת קרבאך. המינוח האזרי כולל שם תואר דומה, dağlıq (הררי) ומכאן קרבאך ההררי או yuxarı (עילית, עליון) – קרבאך עילית/הקרבאך העליון. מינוח דומה לא מופיע בארמנית. השם "נגורנו קרבאך" היה שמה הרשמי של הרפובליקה הארמנית באזור, שנקראה המחוז האוטונומי של נגורנו קרבאך (אנ'). המינוח בשפות השונות נובע מהמילה "קרבאך" בתוספת אחד משמות התואר הללו. בצרפתית, למשל, החבל נקרא Haut-Karabakh, שפירושו "קרבאך עילית".
קרבאך עצמה היא חבל ארץ הכולל את נגורנו קרבאך. המילה קרבאך מורכבת משני חלקים: קארא (=שחור) ו-באך (=גן), כלומר גן שחור. המילה באך או באע' (باغ) מגיעה מהשפה הפרסית והיא נפוצה גם בשפות אחרות כגון פשטו, כורדית, אורדו, אזרית, ארמנית, גאורגית ועוד (בשפות טורקיות: bāgh). משמעותה גן או פרדס.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האומה הארמנית התפתחה בימי קדם בסביבות האלף ה-2 לפנה"ס, בעוד הממלכה הארמנית הראשונה, אוררטו, נוסדה במאה ה-9 לפנה"ס. האזור הגאוגרפי המכונה רמת ארמניה סובב את ימת ואן וגובל בכורדיסטן, אסיה הקטנה, הרי זגרוס ורכס הקווקז הקטן. שיא התפרשותה הטריטוריאלית של הממלכה הארמנית הגיע בתקופת מלכות טיגראנס הגדול במאה ה-1 לפנה"ס. ארמניה הייתה האומה הראשונה שקיבלה את הנצרות כדתה הראשית, והתפתח בה בפרט זרם הכנסייה האפוסטולית הארמנית. קהילה ארמנית נרחבת עברה לקיליקיה, בעיקר עקב בריחה מהשושלת הסלג'וקית, ובעת מסעי הצלב הוקמה ממלכת קיליקיה הארמנית. במהלך העת החדשה המוקדמת הייתה האומה הארמנית מחולקת בין מזרח תחת שלטון פרסי שחילק את שטחי האימפריה הארמנית (כפי שהיה נהוג באימפריה הפרסית באותם ימים) ל"חאנים", אזורים אדמיניסטרטיביים שונים שנשלטים בידי שליט שנבחר על ידי הנהגת האימפריה ויחד מרכיבים את שטחי האימפריה, ומערב תחת שלטון עות'מאני, כשנגורנו קרבאך נכללת בשטחי האימפריה הארמנית מימיה הראשונים ונכללת בחאן החדש שהוקם ונקרא חאנות קרבאך.
בהתאם להסכם קורקָצ'אי (רו')[ב] בין האימפריה הרוסית והאימפריה הפרסית, שנחתם בשנת 1805, הפכה חאנות קרבאך (אנ') (כולל נגורנו קרבאך) למדינת חסות של האימפריה הרוסית. מעמדה זה קיבל אשרור בהסכם גוליסטן משנת 1813, שבו למעשה האימפריה הפרסית ויתרה על השליטה בה עוד לפני שהשליטה על כל עבר הקווקז עברה לידי האימפריה הרוסית בהתאם להסכם השלום של טורקמנצ'אי (1828). בעקבות הסכם השלום הייתה תזוזה של אוכלוסיות בין שתי האימפריות כאשר אזרים מוסלמים מצד אחד היגרו לתחומי האימפריה הפרסית וארמנים נוצרים מהאימפריה הפרסית היגרו לתחומי האימפריה הרוסית. ההגירה חידדה את המאזן הדמוגרפי בנגורנו קרבאך.[2]
השלטון הרוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1822, התפרקה חאנות קרבאך רשמית והפכה לחלק מפלך אליזבטפול (אנ') של מלכות המשנה של הקווקז. הגישה המסורתית של האימפריה הרוסית לאזור הקווקז הייתה ניצול הסכסוכים בין הקבוצות האתניות לשם קידום השפעתה של האימפריה הרוסית. מגמה זו נמשכה במדיניות "הפרד ומשול" גם בתקופת השלטון הסובייטי בקווקז.
התפוררות האימפריה הרוסית והקמתן של מדינות עצמאיות לזמן קצר, הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן (אנ') מחד והרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה מאידך, בשנת 1918, הביאה לניצני הסכסוך, והוא נמשך עד לכיבוש הסובייטי של הקווקז. הסכסוך הטריטוריאלי לא שכך עד 1920, כששתי המדינות הצעירות הפכו לחלק מברית המועצות. במהלך תקופה זו, אזרים רבים נהרגו בידי ארמנים.
בשנת 1924 הכריז השלטון הסובייטי על קרבאך כאוטונומיה בתוך שטח אזרבייג'ן למרות שתחילה קבע ששטחים אלו ייכללו בשטחי הרפובליקה הסובייטית הארמנית. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה ברצון של השלטון הבולשביקי החדש לרצות את טורקיה תחת מנהיגותו של אתאטורק ולהעניק לאזרבייג'ן העשירה בנפט והמוסלמית-שיעית מעמד בכורה ושליטה על הארמנים והנוצרים שבתוכה,[3] או במדיניות הפרד ומשול המסורתית של השלטון הרוסי או בשניהם גם יחד.
| ההרכב הדמוגרפי של המחוז האוטונומי של נגורנו קרבאך (באחוזים)[4] | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1939 | 1959 | 1970 | 1979 | 1989 | |||||
| ארמנים | 88.0 | 84.4 | 80.5 | 75.9 | 76.9 | ||||
| אזרים | 9.3 | 13.8 | 18.1 | 23.0 | 21.5 | ||||
| אחרים | 2.7 | 1.8 | 1.4 | 1.1 | 1.6 | ||||
| סה"כ | 100.0 | 100.0 | 100.0 | 100.0 | 100.0 | ||||
האוכלוסייה הארמנית בחבל הארץ תמיד היוותה רוב מוחלט. אף על פי כן, השינוי הדמוגרפי בקראבך וירידת חלקם של הארמנים באוכלוסייה עקב גידול טבעי נמוך והגירה לרוסיה היו הרקע לטענות הארמנים על מדיניות דמוגרפית מכוונת של אזרבייג'ן להקטנת האוכלוסייה הארמנית בקרבאך ולתביעתם להסתפח לתחומי הרפובליקה הארמנית של ברית המועצות. לאחר כמה עשורים של רגיעה, בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, כשמיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון במוסקבה והחל ברפורמות דמוקרטיות במדינה, החליטו תושביו הארמנים של אזור נגורנו קרבאך להסב את תשומת לבם של ראשי הסובייטים לבעיה. הם התלוננו על "אזריזציה" כפויה של האזור, ודרשו להבטיח בו רוב ארמני. באוגוסט 1987, ערכו תושביו הארמנים של אזור נגורנו קרבאך משאל עם בלתי פורמלי.[5] הסובייט העליון של ארמניה פנה לסובייט העליון של ברית המועצות וביקש תמיכה בהצטרפות החבל לארמניה. פנייה זו נדחתה, וכוחות של צבא ברית המועצות נשלחו לירוואן כדי למנוע הפרות סדר. האירוע החיש את ההתפרצות האלימה של הסכסוך.
ב-13 בפברואר 1988, תושבי קרבאך הארמנים החלו להפגין בעיר הבירה שלהם, סטפנקרט, בעד איחוד עם הרפובליקה הארמנית. שישה ימים לאחר מכן הצטרפו אליהם צעדות המוניות בירוואן, בירת ארמניה. ב-20 בפברואר של אותה שנה, החליטה מועצת הנציגים של חבל נגורנו קרבאך לבקש שהאזור יועבר לארמניה. מוסקבה דחתה דרישה זו. ב-22 בפברואר 1988 התקיים העימות הישיר הראשון של הסכסוך, כשקבוצה גדולה של אזרים צעדו מאגדם לאזור המאוכלס בארמנים אסקראן. האזרים הרסו את הדרך בין שתי הערים, מה שהוביל לעימות שהידרדר לשני הרוגים מקבוצת האזרים, לפציעתם של חמישים כפריים ארמנים ומספר לא ידוע של שוטרים ואזרים. פליטים רבים עזבו את שתי המדינות כשהאלימות החלה, כשכל צד פוגע במיעוטים שבמדינתו.[6] ביולי 1988 החליטה נשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות שהחבל יישאר באזרבייג'ן, ובכך דחתה את תביעת מועצת החבל לצרפו לרפובליקה הארמנית השכנה.[7]
בסתיו של 1989, החריף הסכסוך האתני בנגורנו קרבאך ובסביבתו, מה שהוביל את ברית המועצות להעניק לשלטונות אזרבייג'ן מרחב פעולה רב יותר של שליטה על האזור. ב-29 בנובמבר 1989, השליטה הישירה בנגורנו קרבאך הופסקה והאזור הוחזר לאזרבייג'ן.[8] המדיניות הסובייטית הפכה לחרב פיפיות, כאשר בישיבה משותפת של הסובייט הארמני העליון והמועצה הלאומית, הגוף המחוקק של נגורנו קרבאך, הכריזו על איחוד של נגורנו קרבאך עם ארמניה. בשנת 1989, האוכלוסייה של נגורנו קרבאך מנתה 192,000. 76% מהאוכלוסייה באותה תקופה היו ארמנים, 23% אזרים[דרושה הבהרה], והשאר מיעוטים כורדים ורוסים.[9] ב-26 בנובמבר 1991 ביטלה אזרבייג'ן את מעמדו האוטונומי של מחוז נגורנו קרבאך, ביצעה ארגון מחדש של החלוקה המנהלית במחוז והעבירה את השטח לשליטתה הישירה.
הפרלמנט של נגורנו קרבאך, שבמשך כל תקופת השלטון הסובייטי בקווקז היה אובלסט אוטונומי תחת אזרבייג'ן סס"ר, החליט בשנת 1988 לערוך משאל עם על איחוד עם ארמניה. החלטה זו הובילה לתחילת ההתנגשויות החמושות ולפתיחת מלחמת נגורנו קרבאך. במהלך המלחמה הטילו טורקיה ואזרבייג'ן הסגר על ארמניה שנמשך עד לשנת 1994. בשנת 1991 הכריזה הישות על עצמאותה, לאחר משאל עם, שהוחרם על ידי המיעוט האזרי בחבל. הדבר הביא להסלמת הסכסוך על השליטה בחבל ולמלחמה של ממש, שבה נהרגו כ-30 אלף בני אדם, ומעל למיליון איש הפכו לפליטים. בשנת 1994 השלימו הארמנים את ההשתלטות על החבל, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, המהווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן. אזור החיץ כולל גם את כל השטח שהפריד בין המובלעת ובין ארמניה, והארמנים הצליחו ליצור רצף טריטוריאלי בשליטתם בין ארמניה לחבל העצמאי. הארמנים השתלטו על שבעה מחוזות בתוך אזרבייג'ן ממזרח לאזור המריבה. סכסוך זה הוא אחד הסכסוכים עקובי הדם בין הסכסוכים שלאחר התפרקות ברית המועצות. זהו הסכסוך הארוך ביותר, ובעל מספר הנפגעים והיקף מעשי הזוועה הרב ביותר, שבוצעו על ידי הצדדים. זהו סכסוך אזרחי פנים-מדינתי ובין מדינתי בעת ובעונה אחת. מספר העקורים האזרים באזרבייג'ן מגיע לכמה מיליונים.
החלת הריבונות הארמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
החלת הריבונות הארמנית על שטחי נגורנו קרבאך האוטונומיים באזרבייגן הסובייטית הביאה ללחץ בינלאומי לנסיגתה. בשנת 1992 הוקמה קבוצת מינסק (OSCE),[ג] שכללה את נציגי צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, רוסיה, שוודיה ובלארוס, במטרה למצוא פתרון לסכסוך בדרכי שלום. באפריל 1993 שוגרו משקיפים מטעם הקבוצה לאזור ובמקביל דרשה מועצת הביטחון מארמניה לפנות את כוחותיה מאזרבייג'ן.[ד] אולם השפעת מהלכים אלה לא הייתה יעילה.
ב-5 במאי 1994 נחתם פרוטוקול בישקק, הסכם הפסקת אש זמני, בין נציגי ארמניה, אזרבייג'ן, נגורנו קרבאך ורוסיה, בבישקק שבקירגיזסטן. הוסכם כי הכוחות הארמניים יסוגו מהשטחים שכבשו באזרבייג'ן ונגורנו קרבאך תקבל אוטונומיה תחת אזרבייג'ן. כמו כן הוסכם כי יינתן מעמד מיוחד למסדרון לצ'ין (אנ'), מעבר הרים באזור החיץ באזרבייג'ן המהווה את הדרך הקצרה ביותר מנגורנו קרבאך לארמניה וכן הוסכם על הצבת כוחות "שמירת שלום" רוסיים באזור דוגמת הכוח שהוצב בגאורגיה.[10] אף על פי שאזרבייג'ן חתמה על ההסכם הזמני בבישקק היא לא חתמה על הסכם הקבע במוסקבה. מאז ערוכים הצבא האזרי והצבא הארמני לאורך קו הפסקת אש עמוס תעלות. למרות תקריות ירי שמתרחשות מעת לעת, הפסקת האש נשמרת.
אף על פי שההסכמות שהושגו בין הצדדים היו לא מבוטלות עדיין לא הושג הסכם מה יהיו מרכיבי כוח שמירת השלום שיוצב באזור. ארמניה דרשה שהכוח יהיה מורכב מרוסים, שכן הרוסים נטו לטובתם. אזרבייג'ן דרשה שכוח מטעם הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה יעמוד ביחד עם הכוח הרוסי, היות שהאזרים חששו מאותה נטייה רוסית לטובת ארמניה. הארמנים בנגורנו קרבאך התנגדו להכללת חיילים טורקיים בכוח הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, מחשש לנטייה הטבעית שלהם להעדיף את האזרים.
ב־25 בינואר 2005 אימצה האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה (PACE) את החלטה 1416 המגנה את הטיהור האתני כנגד האוכלוסייה האזרית וקוראת לנסיגת הכוחות הארמניים משטח אזרבייג'ן.
בנובמבר 2007 הוצע הסכם שלום שנקרא עקרונות מדריד (אנ'). הגרסה הראשונה של ההסכם הוצגה לשרי החוץ של ארמניה ואזרבייג'ן בכנס השרים שהתקיים בנובמבר 2007 במדריד. זו הייתה גרסה מתוקנת של הצעת הסדר השלום של קבוצת מינסק (בראשות צרפת, רוסיה וארצות הברית) מקיץ 2006. העקרונות שהתבססו על הסכמי הלסינקי משנת 1975, הציעו כי בשלב הראשון ייסוגו הכוחות הצבאיים הארמנים ממחוזות אגדם, פיזיולי, ג'בריל זנגלן וקובאדי וכן מ-13 כפרים במחוז לצ'ין. כמו כן הוצע גם לפרז את השטח הנשלט על ידי הכוחות הארמנים ולפנות את המוקשים שבו. בשלב השני ייסוגו הכוחות הארמנים ממחוז לצ'ין ומחוז קלבג'ר, ובמקביל תחזור האוכלוסייה האזרית לנגורנו קרבאך. כוחות "שמירת השלום" ייפרסו להבטחת ביטחונם של הפליטים השבים לבתיהם הנטושים. נגורנו קרבאך תקבל רמה גבוהה של אוטונומיה בדומה לזו המתקיימת בטטרסטן שבתחומי הפדרציה הרוסית. ההצעה נתקבלה בשביעות רצון מצד האזרים אולם נדחתה בידי ארמניה והפזורה הארמנית במערב.
ב-2 באפריל 2016 דווח כי קרבות פרצו בין כוחות ארמניים לכוחות אזריים במובלעת.[11]
.svg)
ב-28 בספטמבר 2020 דווח כי קרבות פרצו בין כוחות ארמניים לכוחות אזריים במובלעת.[12] הצדדים הכריזו על מלחמת נגורנו קרבאך השנייה. בדומה למלחמת נגורנו קרבאך גם בסכסוך זה נתמכת אזרבייג'ן על ידי טורקיה, לעומת ארמניה שנתמכת על ידי יוון. במאבק זה רוסיה מוכרת נשק לשתי המדינות, וישראל מוכרת נשק לאזרבייג'ן.[13] המלחמה הסתיימה בעקבות הסכם הפסקת האש של נגורנו קרבאך (2020). הוסכם על פיזור 2,000 משקיפים רוסים. האזרים השתלטו על חלק מהשטח.
עד המלחמה בשנת 2020 היה רוב האזור תחת שליט הצבא הארמני. בנושא זה ובעניינים אחרים, קיימו ארמניה ואזרבייג'ן שיחות שלום בתיווך הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. לאחר המלחמה, בשנת 2021, נערכה פסגה משולשת של נציגים רוסים, ארמנים ואזרים במטרה להשיג הסדרים על שליטה ופיתוח כלכלי באזור.
במאי 2021, הייתה הסלמה באזור שבאה לידי ביטוי בכמה תקריות.[14]
ביולי 2022 החלה אזרבייג'ן ליישב את השטחים ששוחררו מידי הבדלנים הארמנים. עימותים בין הלוחמים האזרים והארמנים התחוללו באוגוסט 2022.[15] ההתלקחויות האחרונות התמקדו במחלוקת על מסדרון לצ'ין, הכביש היחיד המקשר בין ארמניה לסטפנקרט, וכן ביחס של אזרבייג'ן לכוחות הנתמכים על ידי ארמניה השוכנים בישות.[16] לאחר יותר מחודש פרצו קרבות קשים ליד הגבול המשותף בין הצדדים.[17][18] הם נמשכו שלושה ימים והיו קשורות לחבל סינוק הארמני השוכן בין נגורנו קרבאך לנחצ'יבאן.[19]
בינואר 2023, שבה המתיחות סביב המובלעת הארמנית בקווקז. נחסם הציר היחיד שחיבר אותה לארמניה.[20]
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
95 אחוז מאוכלוסיית הישות הם ארמנים. הרפובליקה לא זכתה להכרה מאף מדינה שחברה באו"ם. עם זאת, היא זכתה להכרה מגופים מדיניים אחרים שאינם מוכרים – הרפובליקה האוטונומית של אבחזיה, טרנסינסטריה ודרום אוסטיה. בנובמבר 2020 עברה בסנאט הצרפתי החלטה שדוחקת בממשלת צרפת להכיר בנגורנו קרבאך. כמו כן, גורמים באיחוד האירופי הקימו וועדה שתשקול את שינוי מעמדה של הרפובליקה בעיני האיחוד.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המדינה היא בעלת שטח של 4,400 קילומטרים מרובעים, וב-1989 מנתה אוכלוסייתה 192,000 נפש. האוכלוסייה באותה עת הייתה בעיקר ארמנית (76%) ואזרית (23%), עם מיעוט רוסי וכורדי. הבירה היא סטפנקרט (או בשמה האזרי "חאנקנדי"). עיר עיקרית אחרת בה היא העיר ההיסטורית שושה, אשר הייתה מאוכלסת בעיקר באזרים לפני הסכסוך שפרץ באזור וכעת ידועה כעיר רפאים.
אזורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
טבלה השוואתית עכשווית של האזורים בנגורנו קרבאך עם הקבלה לאזורים בעת שליטת האזרים:
| אזור ארמני | אזור אזרי |
|---|---|
| אסקראן | סטפנקרט (עיר), חוג'אלי |
| מארטקרט | חלקים של קלבג'אר, טרטר |
| מרטוני | שארית של חוג'אבנד |
| שאומיאן | נאפטאלאן (עיר), חלק של גורנבוי |
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבינעם עידן, דרום הקווקז - סדר גאואסטרטגי חדש, עמוד 29, חיפה, יוני 2005
- עודד ערן ואורית פרידלנד, מדיניות החוץ של רוסיה: מן העידן הקומוניסטי לשנות האלפיים (כרך 10431 מתוך האוניברסיטה הפתוחה), עמ' 85, 1991, מסת"ב 9650607196
- ליאור קודנר, אחרי יותר משני עשורים, מסתמן פתרון לסכסוך במחוז נגורנו קראבאך שבהרי הקווקז, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2009
- אייל להמן, של מי אתה, חֶבֶל? על עתידו של נגורנו-קרבאך, ynet, 6 ביוני 2009
- סוכנויות הידיעות, אתונה: ארמניה ואזרבייג'ן דנו בעתיד נגורנו-קרבאך, ynet, 1 בדצמבר 2009
- אנחנו ההרים שלנו, אוריאל לוי 8 במאי, 10 באפריל 2016
- ירון וייס, נגורנו קראבאך: מסע בארץ מצולקת, באתר ynet, 3 ביולי 2013
יאיר אורון, איך קשורה ישראל ללחימה בנגורנו קרבאך, באתר הארץ, 17 במרץ 2015- AFP, כשהגבול החדש עובר בחצר הבית שלך, באתר ynet, 8 במרץ 2021
- גילעד שדה, עיר המריבה, באתר זמן ישראל, 19 באפריל 2022
- נגורנו קרבאך, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עצמאותה של רפובליקת נגורנו קרבאך אינה מוכרת על ידי שום מדינה בעולם.
- ^ הסכם קוראקצ'אי (רו'), נקרא גם ההסכם הרוסי-קרבאכי, נחתם ב-14 במאי 1805, בין הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז, פאבל ציציאנוב לבין נציג החאן האזרי, איברהים חליל חאן ג'אוואנשיר (אנ') (1730–1806), מחאנות קראבך, ולפיו הפכה חאנות קרבאך לפרוטקטורט של האימפריה הרוסית.
- ^ קבוצת מינסק (OSCE) (OSCE Minsk Group) – קבוצה שהוקמה מטעם הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, ב-24 במרץ 1992 בהלסינקי, במטרה לעודד פתרון של שלום בסכסוך נגורנו קרבאך. האזרים מצידם טוענים למידה מסוימת של חוסר נייטרליות של הקבוצה כיוון שפזורה ארמנית נרחבת במדינות המשתתפות מונעות את הנייטרליות של הנציגים הקשובים לרצון בוחריהם.
- ^ החלטות האו"ם ביחס לסכסוך:
החלטה 822 מה-30 באפריל 1993 קוראת להפסקת מעשי האיבה בין הצדדים ולנסיגת כוחות הכיבוש ממחוז קלבג'אר שנכבש בשלישי לאותו חודש.
החלטה 853 מה-29 ביולי 1993 קוראת לנסיגת כוחות הכיבוש ממחוז אגדם, שנכבש ב-23 ביוני של אותה שנה.
החלטה 874 מה-14 באוקטובר 1993 קוראת לנסיגת כוחות הכיבוש מהאזורים שנכבשו זה לא מכבר מחוז פיזולי (נכבש ב-23 באוגוסט של אותה שנה), מחוז ג'בראיל (26 באוגוסט), מחוז קובטלי (30 בספטמבר) ומחזקת את החלטות 822 ו-853.
החלטה 884 מה-12 בנובמבר 1993 קוראת לנסיגת כוחות הכיבוש מהאזור שנכבש זה לא מכבר – מחוז זנגלן והעיר גורדיז, וקוראת לממשלת ארמניה להשתמש בהשפעתה על הכוחות הכובשים, ומחזקת את החלטות 822, 853 ו-874.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2021 בדו"ח 2021/2022 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
- ^ George Long, The Penny Cyclopædia of the Society for the Diffusion of Useful Knowledge: V. 11, 1838, p. 175
- ^ מתוך מאמרו של אלכסיי זוורב, Ethnic Conflicts in the Caucasus, 1988-1994, פורסם ב-Bruno Coppieters (ed) “Contested Borders in the Caucasus” (Brussels: Vubpress, 1996), p. 37
- ^ אוכלוסיית המחוז האוטונומי נגורנו-קרבאך, מפקדי אוכלוסייה שפורסמו על ידי הסובייטים (Перепись населения СССР), (ברוסית)
- ^ Thomas de Waal, Black Garden: Armenia and Azerbaijan Through Peace and War, p. 22, מסת"ב 0814719457
- ^ Lieberman, Benjamin (2006). Terrible Fate: Ethnic Cleansing in the Making of Modern Europe . Chicago: Ivan R. Dee. pp. 284–92. מסת"ב 1-5666-3646-9.
- ^ רויטרס, הסובייט העליון: חבר נגורנו־ קרבאך לא יצורף לארמניה, חדשות, 19 ביולי 1988
- ^ The Encyclopedia of World History . Houghton Mifflin Harcourt. 2001. p. 906.
- ^ Miller, Donald E. and Lorna Touryan Miller. Armenia: Portraits of Survival and Hope . Berkley: University of California Press, 2003 p. 7
- ^ Scotland Liddel, The Armenia-Azerbaijan Conflict Over Karabakh: From History to Future Peace Prospects, מסת"ב 9789952809244
- ^ אי-פי, קרבות קשים במובלעת הארמנית הבדלנית נגורנו-קרבאך שבאזרבייג'אן, באתר הארץ, 2 באפריל 2016
- ^ סוכנויות הידיעות, טנקים עולים בלהבות: קרבות בין ארמניה לאזרבייג'ן, באתר מאקו, 28 בספטמבר 2020
- ^
קרבות בין ארמניה לאזרבייג'ן שמאשימות זו את זו בהרג אזרחים, סרטון בערוץ "כאן חדשות", באתר יוטיוב (אורך: 2:38)
- ^ סוכנויות הידיעות, הרוג, שבויים וירי על מוצבים: חשש ממלחמה בגבול ארמניה-אזרבייג'ן, באתר ynet, 27 במאי 2021
- ^ הרוגים בקרבות בחבל המחלוקת בקווקז. רוסיה מזהירה: "המצב מידרדר", www.ynet.co.il, 2022-08-03
- ^ With Russia distracted, clashes rock Nagorno-Karabakh, POLITICO, 2022-08-05 (בAmerican English)
- ^ קרבות עזים בגבול ארמניה-אזרבייג'ן, שמאשימות אחת את השנייה: "פרובוקציה", www.ynet.co.il, 2022-09-13
- ^ Ceasefire holds on Armenia-Azerbaijan border following deadly clashes, France 24, 2022-09-15 (באנגלית)
- ^ העימות הצבאי עם אזרבייג'ן התחדש ובארמניה חוששים מרצח עם נוסף, www.zman.co.il, 2022-09-24
- ^ והסוכנויות, ynet (2023-01-24). "התלקחות בסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'ן: מצור על נגורנו קרבאך, רוסיה יושבת בצד". Ynet. נבדק ב-2023-01-24.
| מדינות עצמאיות "בלתי מוכרות" | |
|---|---|
|
