טלעת פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טלעת פאשה

מהמט טלעתטורקית עות'מאנית: محمد طلعت; בטורקית: Mehmet Talât187415 במרץ 1921), הידוע כטלעת פאשה (בטורקית עות'מאנית: محمد پاشا; בטורקית: Talât Paşa), היה אחד ממנהיגי מהפכת הטורקים הצעירים. שימש כשר הפנים ושר האוצר העות'מאני בזמן מלחמת העולם הראשונה, אחד מחברי הטריאומווירט העות'מאני ("שלושת הפאשות"), אשר שלט על האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. האחראי העיקרי לרצח העם הארמני, החתום על שני הצווים העיקריים שהובילו לגירוש הארמנים למחנות ריכוז ולרציחתם (גירוש האינטלקטואלים הארמנים מאיסטנבול ב-24 באפריל 1915 ו"חוק הטרנספר" (תחכיר) ב-30 במאי אותה שנה) ומי שפיקח וזירז אישית את הוצאתם לפועל. ב-4 בפברואר 1917 מונה לתפקיד "הווזיר הגדול" (ראש ממשלת האימפריה העות'מאנית).

שנים ראשונות ועלייה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בקרדז'אלי (כיום בבולגריה). הוא לא סיים את לימודיו ועבד כפקיד טלגרף באדירנה וכמורה לטורקית בבית הספר היהודי אליאנס בעיר. ב-1893 הואשם בפיתוי בתו של מנהל בית הספר ונידון לשנתיים מאסר, אותן לא ריצה, אך הוגלה לסלוניקי ועד 1908 עבד שם כדוור. במקביל היה חבר במועצת האיחוד והקידמה הלאומנית, ממנה צמחה תנועת הטורקים הצעירים, שפגישותיה החשאיות התקיימו בחסות היהודי עמנואל קרסו.[1]

ב-1908, לאחר שנטלו הטורקים הצעירים את השלטון, היה טלעת לנציג אדירנה בפרלמנט האימפריה. ביולי 1909 מונה לשר הפנים ושר הדואר ומ-1912 כיהן גם כמזכ"ל מועצת האיחוד והקידמה. החל מ-1913, לאחר הכישלון הטורקי במלחמת הבלקן הראשונה, חבר טלעת לשר המלחמה איסמעיל אנוור פאשה - ולשר הימייה אחמד ג'מאל פאשה ויחדיו קידמו השלושה, הנקראים הטריאומווירט העות'מאני או "שלושת הפאשות", מדיניות לוחמנית, טוטליטרית וריכוזית. הטריאומווירט הנהיג את האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, בה לחמה האימפריה העות'מאנית לצד מעצמות המרכז - גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית.

רצח העם הארמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו הגירוש המקורי בחתימת טלעת פאשה, 24 באפריל 1915
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח העם הארמני

לפי מקורות שונים זמם טלעת להשמיד את העם הארמני, הנוצרי והבלתי-נאמן לשלטון לדבריו, כבר מ-1910. הבלשן הדני יוהאנס אוסטרופ (Johannes Østrup) כתב בזכרונותיו שטלעת אמר לו ישירות בסתיו 1910 שאם אי פעם יעלה לשלטון יעשה כל שביכלתו להשמיד את הארמנים.[2] בנובמבר אותה שנה, השתתף טלעת בוועידת מועצת האיחוד והקידמה בסלוניקי שדנה ב"טורקיפיקציה" (הגליית או הטמעת מיעוטים לא-מוסלמיים) וקבע שיש להשתמש לשם יישום מטרה אידאולוגית זו באלימות ככל שיידרש.

בליל ה-23 באפריל 1915 חתם טלעת על צו הגירוש של מנהיגים ומשכילים ארמנים מהבירה אל מחנות ריכוז ליד אנקרה. היה זה האירוע הראשון של רצח העם הארמני השיטתי. הצו הוצא לפועל מיידית. בלילה שבין ה-23 וה-24 באפריל פרצה משטרת איסטנבול אל בתי המשפחות הארמניות הנכבדות של העיר ולקחה 235 מנהיגים ומשכילים ארמנים אל תחנת המשטרה וגירשה אותם ברכבת מיוחדת שיצאה מתחנת הרכבת היידארפשה. רובם נרצחו או גורשו אל מחוץ לתחומי האימפריה העות'מאנית. חיסול ההנהגה החליש את כח ההתנגדות של הקהילה הארמנית המבוהלת. בהמשך גורשו מאות מנהיגים נוספים, בהם רופאים, עיתונאים, אנשי כמורה, מורים, עורכי דין ופוליטיקאים, כמו גם מובילי דעת קהל אחרים. הדגם של חיסול המנהיגים תחילה, חזר על עצמו גם ב-6 המחוזות המזרחיים ובקיליקיה.[3]

ב-30 במאי אותה שנה הוביל טלעת את "חוק הטרנספר" (תחכיר), שהורה על גירוש מאסיבי של ארמנים מכל מחוזות אסיה הקטנה בצעדות מוות לעבר מחנות ריכוז במדבר הסורי. במסגרת חוק זה גורשו גם רבבות יוונים-נוצרים ששהו באסיה הקטנה.[4] הגירוש והצעדות, שהוצאו לפועל מה-1 ביוני 1915 ועד ה-8 בפברואר 1916, היו המרכיב המרכזי ברצח העם הארמני. מאות אלפים מצאו את מותם בצעדות שלוו במעשי רצח, אונס, הרעבה והתעללויות שונות. רבים נוספים מצאו את מותם במחנות, שהתנאים בהם היו קשים. טלעת לחץ אישית לזירוז הגירוש וההשמדה עוד במהלך המלחמה, כיוון שלאחר מכן יהיה קשה הרבה יותר לבצעם, ושיגר אישית פקודות לדרגי הביצוע בשטח.[5] דיווחים מכלי ראשון על מעורבותו האישית של טלעת ב"פתרון השאלה הארמנית" בדרך ההשמדה מצויים ב"סיפורו של השגריר מורגנטאו" מאת השגריר האמריקאי באיסטנבול, הנרי מורגנטאו, כמו גם בזכרונותיהם של שגרירי גרמניה, פאול וולף מטרניך (Paul Wolff Metternich) ויוהאן פון ברנשטורף (Johann von Bernstorff).

בריחה וגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער העיתון איקדאם מה-4 בנובמבר 1918 המבשר על המלטות "שלושת הפאשות" מטורקיה

ב-4 בפברואר 1917 מונה טלעת לתפקיד "הווזיר הגדול", אך היה זה כבר בסוף ימי האימפריה. ב-3 בנובמבר 1918 נמלטו "שלושת הפאשות" בצוללת גרמנית והוברחו לברלין. בריחתם, ובייחוד בריחתו של טלעת הפטריוט, הכתה בהלם את הציבור הטורקי. ב-13 בנובמבר נכנסו הבריטים לקונסטנטינופול.

במשפט שניהל הסולטן מהמט השישי בחסות בריטית, על מנת לדון בנסיבות כניסת טורקיה למלחמה וביצוע רצח העם הארמני, העידו קצינים רבים שהפנו אצבע מאשימה לשלושת הפאשות ולטלעת פאשה בפרט. ב-5 ביולי 1919 נדונו השלושה שלא בפניהם להוצאה להורג. המודיעין הבריטי ידע שטלעת נמצא בגרמניה ודרש מהממשל החדש בטורקיה לדרוש מגרמניה את הסגרתו. אולם שלטונות גרמניה התחמקו בטענה כפולה לפיה לא הוכח כי האיש אשם ומכל מקום לא בטוח כלל שהוא על אדמת גרמניה.

המודיעין הבריטי והרוסי הסכימו שיש להוציא לפועל את גזר דין המוות שהושת על טלעת, ומסרו את הזכות לבצעו לפעילים ארמנים. הם איתרו את מיקומו של טלעת בשכונת שרלטנבורג בברלין והעבירו את המידע לפדרציה המהפכנית הארמנית כחלק ממה שהוגדר מבצע נמסיס. המתנקש שנבחר לבצע את גזר הדין היה תושב ארזורום, סוגומון טהליריאן. טהליריאן הועמד לדין בגרמניה, אך זוכה על ידי בית המשפט על רקע אי שפיות זמנית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טלעת פאשה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Marc David Baer, The Dönme: Jewish converts, Muslim revolutionaries, and secular Turks, p. 94 full text
  2. ^ “When the Cannons Talk, the Diplomats Must Be Silent”: A Danish Diplomat in Constantinople during the Armenian Genocide
  3. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, פרק א: הארמנים - מאבק להישרדות, 5. ההשמדה, עמ' 46-45.
  4. ^ Mehmet Talaat and his role in the Greek Genocide
  5. ^ פקודות ששלח טלעת פאשה בנוגע לניהול שוטף של השמדת הארמנים