המהפכה האמריקאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור מתחילת המאה ה-19 בו נראים חברי הקונגרס הקונטיננטלי השני חותמים על הכרזת העצמאות של ארצות הברית
בורוד כהה - המושבות האמריקאיות ב-1763. בורוד בהיר - שטח בשליטה בריטית

המהפכה האמריקנית הייתה תהליך פוליטי מתמשך שהתרחש בצפון אמריקה בין השנים 1765 ל-1783, ובמהלכו פרשו 13 המושבות הבריטיות מן האימפריה הבריטית ויצרו מדינה עצמאית בעלת שיטת ממשל דמוקרטית - ארצות הברית. המהפכה האמריקנית החלה בשנת 1765 בשינוי בסטטוס קוו ביחסים בין בריטניה למתיישבים, כאשר חוקק בפרלמנט הבריטי חוק הבולים, שכלל מיסוי כבד על המתיישבים ללא מתן ייצוג בפרלמנט, המשיכה בהתמרמרות עזה של המתיישבים, שהובילה להפגנות והתכתשויות עקובות מדם כגון טבח בוסטון ב-1770, והפכה למלחמה של ממש בשנת 1775.

במהלך המלחמה הכריזו המושבות באופן פורמלי על עצמאותן בשנת 1776 ובכך דחו כל קשר לכתר הבריטי. המלחמה הסתיימה בפועל ב-1781 עם ניצחון המתיישבים בקרב יורקטאון ופורמלית בחוזה פאריס משנת 1783 בו הכירה בריטניה בעצמאות ארצות הברית.

במהלך הפעילות המלחמתית עסקו מנהיגי המהפכה באופי הממשל העצמאי שייסדו. המתיישבים ביקשו ליצור מנגנון שישמור זכויותיהם הדמוקרטיות אך יחד עם זאת חששו מממשל חלש ולא אפקטיבי שיוביל לאנרכיה ולהתפוררות. בשנת 1788 אושרה חוקה שהגדירה את סדרי השלטון והיחסים שבין השלטון הפדרלי המרכזי ובין המדינות השונות. החוקה הושלמה בשנת 1791 במגילת הזכויות שכללו עשרה תיקונים לחוקה ואשר נועדו לאזן בין השמירה על זכויות האזרח לבין יצירת ממשל יציב ואפקטיבי.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיה של המהפכה האמריקאית מגיעים עד תחילת המאה השבע עשרה. בריטניה וצרפת היו מעצמות יריבות ששתיהן הקימו יישובים בצפון אמריקה, אך היו מסוכסכות ביניהן. סדרה של 4 מלחמות ביניהן שפרצה ב-1689, ונקראה המלחמות הבין-קולוניאליות בין בריטניה לצרפת, הסתיימה בניצחונה המוחלט של בריטניה במלחמה האחרונה, מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, בין השנים 1754 ל-1760. כל המלחמות היו חלק ממלחמות גדולות יותר שפרצו באירופה בין בריטניה לצרפת ובעלות בריתן.

ההיסטוריון האמריקני לורנס הנרי גיפסון אמר כי "יהיה זה נכון לומר שהמהפכה האמריקאית הייתה תוצאה של הסכסוך האנגלו-צרפתי בעולם החדש בין 1754 ל-1763."

הניצחון הבריטי במלחמה נבע גם מיחסה הרציני של בריטניה למושבותיה. בעוד שבמושבה הצרפתית היו כמה עשרות אלפי מתיישבים, במושבות הבריטיות היו כמעט מיליון. המתיישבים היו חלק מהמאמץ המלחמתי, ואחד מהם, ג'ורג' וושינגטון, מראשי המהפכה האמריקאית, עשה את תחילת הקריירה שלו בשירותו של הכתר הבריטי ואף נלחם במלחמת הצרפתים והאינדיאנים. וושינגטון התמנה למפקד המיליציה של המושבה וירג'יניה, וכאשר החריף המשבר עם הממשלה הבריטית סביב שאלת סמכותה לאכוף מיסים ומכסים על המושבות האמריקניות, וושינגטון - שעד לאותו שלב נהנה ממוניטין בעיקר בוירג'יניה - החל להתבלט ולזכות בהכרה בכל המושבות. בזכות כושר מנהיגותו ועמדתו הנחרצת, הוא הפך במהרה כמנהיג המאבק האמריקני בממשל הבריטי.

ויליאם פיט האב

גיבור אחר של המלחמה היה שר החוץ הבריטי ויליאם פיט. פיט התמנה לתפקידו ב-1756, והיה מעורב במלחמה נגד הצרפתים לפרטי פרטים. הוא למד את מפות האזור, בפרט לאחר הניצחונות הצרפתיים עד 1757. ממקום מושבו בלונדון, מרחק אלפי קילומטרים מזירת המלחמה, הוא שלח הוראות לקציני הצבא שלו ועודד את רוחם.

ב-1760 הסתיימה המערכה בצפון אמריקה בניצחונה של בריטניה. בבריטניה עלה למלוכה מלך חדש, ג'ורג' השלישי, שהיה עוין לפיט, שאולץ להתפטר ב-1761. בארצות הברית זכה פיט לכבוד, ועל שמו נקראת העיר פיטסבורג. ב-1763 חתמו בריטניה וצרפת על חוזה פריז שסיים את המלחמה ושם קץ לשלטון הצרפתי בקנדה ובחלקים גדולים אחרים של צפון אמריקה.

המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1764-1766 חוק הבולים ותגובת המושבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה הכלכלי של בריטניה לאחר המלחמה היה קשה. החוב שלה, שהיה לפני המלחמה 74 מיליון לירות שטרלינג, קפץ ב 1763 לגובה של 133 מיליון לי"ש. הבריטים חיפשו מקור לממן את החוב והפרלמנט הבריטי קיבל ב 1765 את "חוק הבולים (1765)" אשר החיל מס על המושבות בצפון אמריקה, ואשר קבע כי כל מסמך רשמי או חוקי – עיתון, רישיון, חוזה שכירות וכדומה חייב להיות מבוייל.

החוק גרם למחאה במושבות. קמה תנועה עממית בשם בני החירות שלקחה על עצמה לעצור את חוק הבולים בכל דרך אפשרית, כל עוד אין ייצוג למושבות בפרלמנט הבריטי. סיסמתם של המתיישבים הייתה "No taxation without representation" (אין מיסוי ללא ייצוג). הם פתחו בהפגנות ואיומים באלימות ציבורית כדי להבטיח שחוקי המס הבריטיים יהיו בלתי ניתנים לאכיפה. הם גם החרימו סחורות בריטיות.

בנג'מין פרנקלין העיד בפרלמנט ב-1766 ואמר שהאמריקאים כבר תרמו רבות להגנת האימפריה. הוא אמר שהמושבות מימנו את העסקתם של 25,000 חיילים - אותו מספר חיילים כמו בריטניה, והוציאו כסף רב למטרה זו. בפברואר 1766 בוטל המס, וביטולו נחגג במושבות.

1768-1773 חוקי טאונסנד, טבח בוסטון ומסיבת התה של בוסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה שנה שב ויליאם פיט לשלטון כראש ממשלה, ומינה את שר האוצר צ'ארלס טאונסנד. ב-1767 העביר טאונסנד, בניגוד לדעתו של פיט, את חוקי טאונסנד - חוקים למכס על שורת מוצרים ב-1767 כשבתוכם נייר, זכוכית ותה. בפברואר 1768 התכנסה האסיפה של המושבה מסצ'וסטס כדי לתאם את ההתנגדות לחוק המכס. המושל הבריטי הורה לפזר את האסיפה. ב-5 במרץ 1770 פתחו חיילים בריטיים שהיו מוצבים בבוסטון באש על אזרחים. חמישה אזרחים נהרגו מהירי, באירוע שזכה לכינוי טבח בוסטון. במשפט (שפרקליט ההגנה בו היה ג'ון אדמס, שעתיד לכהן כנשיאה השני של ארצות הברית), זוכו מרבית החיילים, אך לאירוע היו השלכות על התדרדרות היחסים בין בריטניה למושבות. לחוקי המס הייתה גם כן השפעה על היחסים. התושבים הטילו חרם על משלוחי תה של "חברת מזרח הודו הבריטית" שיובא מסין. החרם העמיד את החברה שהייתה מקורבת לפרלמנט הבריטי בסיכון שלא תוכל למכור את התה, והפרלמנט הבריטי פטר אותה ממכס. במחאה, סירבו רוב הנמלים במושבות לאפשר את עגינת ספינות החברה. לבסוף עגנו האוניות בנמל בוסטון בליווי ספינות משמר בריטיות.

מסיבת התה של בוסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בדצמבר 1773 עלו כ-60 תושבי בוסטון מחופשים לאינדיאנים, בהנהגתו של סמואל אדמס, על שלוש אוניות התה של החברה, והשליכו לים את כל תכולתן - 342 תיבות עמוסות בתה. האירוע עבר בשקט יחסי, אבל בתגובה סגרו הבריטים את נמל בוסטון עד שישולם חזרה שווי התה - 90,000 לירות שטרלינג[1]. בין האמריקנים אשר מחו נגד האירוע היה גם בנג'מין פרנקלין, שטען שיש להחזיר את הכסף ואף הציע להחזיר הכול לבדו.

1773-1775:חוקי הכפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנגלים גינו את אירוע "מסיבת התה" והחליטו להטיל "חוקי כפייה" על המתיישבים בכלל, ועל מסצ'וסטס בפרט:

  • "חוק נמל בוסטון" - סגירת הנמל החל מ-1 ביוני 1774 עד שיוחזר החוב לחברת הודו המזרחית.
  • חוק השיפוט - קבע שמשרת ציבור שיואשם בעברה חמורה יועמד לדין מחוץ למסצ'וסטס, ואף בבריטניה.
  • הישיבות העירוניות יכלו להתקיים רק באישור המושל.
  • חוק ממשל מסצ'וסטס: למושל, לפרלמנט או למלך ניתנה הסמכות למנות ולפטר פקידים מחוזיים ושופטים.
  • "חוק האכסון" שחייב כל אזרח במסצ'וסטס לאכסן בביתו חיילים בריטיים על פי דרישה של השלטונות, כולל גם בפאבים, אכסניות וכדומה.

1775-1783: מלחמת העצמאות של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארצות הברית

ב-1775 פרצה מלחמת העצמאות האמריקאית. המלחמה הייתה, לפחות בתחילתה, מרד או מלחמת אזרחים בין השלטון הבריטי לבין 13 המושבות הבריטיות. ב-1775 השתלטו המהפכנים האמריקאים על ממשלות המושבות, הקימו את הקונגרס הקונטיננטלי השני ויצרו את הצבא הקונטיננטלי.

במהלך המלחמה, השתמשו הבריטים בעליונות הצי הבריטי כדי לכבוש ערי חוף, אך נכשלו בהשגת שליטה על המחוזות הכפריים (בהם גרה 90% מהאוכלוסייה), בשל קוטנו היחסי של צבא היבשה שלהם. בתחילת 1778, זמן קצר לאחר הניצחון האמריקאי בקרב סרטוגה, חתמה צרפת על ברית עם ארצות הברית, ובקיץ של אותה שנה הכריזה מלחמה על בריטניה. גם ספרד והולנד הכריזו מלחמה על בריטניה בשנתיים שלאחר מכן. ההתערבות הצרפתית הכריעה את הכף, לאחר שניצחון הצי הצרפתי בקרב צ'ספיק בספטמבר 1781, הוביל לכניעת הצבא הבריטי בקרב יורקטאון שבווירג'יניה שהסתיים באוקטובר 1781.

1776: הכרזת העצמאות של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכרזת העצמאות של ארצות הברית

הכרזת העצמאות של ארצות הברית היא מסמך שאימץ הקונגרס הקונטיננטלי ב-4 ביולי 1776 בפילדלפיה, שהכריז כי שלוש עשרה המושבות האמריקניות, שנמצאו אז במלחמה מול בריטניה, הן מעתה מדינות עצמאיות, ומתוקף כך כבר אינן חלק מהאימפריה הבריטית. ההכרזה נוסחה ברובה על ידי תומאס ג'פרסון, והייתה הסבר רשמי להצבעת הקונגרס יומיים קודם לכן, ב-2 ביולי, על הכרזת עצמאות מבריטניה, יותר משנה לאחר פרוץ מלחמת העצמאות האמריקנית. ההחלטה הוכרה על ידי הבריטים רק לאחר תום הקרבות, עם חתימת חוזה פריז ב-3 בספטמבר 1783.

החתימה על ההצהרה בדבר עצמאות הייתה לאירוע היסטורי בתולדות האומה האמריקנית הצעירה, והתאריך שבו היא נערכה נחגג מדי שנה כיום העצמאות של ארצות הברית.

1783: חתימת חוזה פריז וסיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב ב־3 בספטמבר 1783 נחתם בפריז חוזה פריז (1783) שסיים את המלחמה, ובכך ויתרה בריטניה סופית על שליטתה בארצות הברית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כמיליון לירות שטרלינג כיום