נלסון רוקפלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נלסון רוקפלר
Nelson Aldrich Rockefeller
Nelson Rockefeller.jpg
לידה 8 ביולי 1908
בר הרבור, מיין
פטירה 26 בינואר 1979 (בגיל 70)
ניו יורק, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות של משפחת רוקפלר עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה דארטמות' קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, אספן אמנות עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת בפטיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג הפי רוקפלר
סגן נשיא ארצות הברית ה-41
תקופת כהונה 19 בדצמבר 197420 בינואר 1977 (שנתיים ו-4 שבועות)
הקודם ג'רלד פורד
הבא וולטר מונדייל
תחת נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד
מושל ניו יורק ה-49
תקופת כהונה 1 בינואר 195918 בדצמבר 1973 (15 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נלסון אולדריץ' רוקפלראנגלית: Nelson Aldrich Rockefeller;‏ 8 ביולי 190826 בינואר 1979) היה איש עסקים ופוליטיקאי אמריקני. הוא כיהן כסגן נשיא ארצות הברית ה-41 תחת הנשיא ג'רלד פורד בין 1974 ל-1977, וכמושל ניו יורק ה-49. בנוסף שירת בממשליהם של הנשיאים פרנקלין דלאנו רוזוולט, הארי טרומן ודווייט אייזנהאואר. השתייך למשפחת רוקפלר, אחת המשפחות העשירות בעולם., והיה גם נדבן, אספן אמנות ואיש עסקים. בנוסף ניהל את מרכז רוקפלר.

רוקפלר הנהיג את האגף הליברלי של המפלגה הרפובליקנית[1] ושימש כמושל מדינת ניו יורק בשנים 19591973, תקופה שבה יזם מפעלי בנייה רבים, מודרניזציה של שירותי המדינה, הרחבת האוניברסיטה של ניו יורק, חוקים למען איכות הסביבה, העלאת תקציב הבריאות והקמת מועצת אמנות.

שלוש פעמים בחייו עשה ניסיונות חוזרים להיבחר כמועמד מפלגתו לנשיאות (ב-1960, 1964 וב-1968), אך נכשל. בשנת 1974 מונה לסגנו של הנשיא ג'רלד פורד, ללא שנבחר על ידי הציבור. פורד מונה להיות סגן הנשיא מכוח התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית, ועם התפטרותו של ריצ'רד ניקסון עקב פרשת ווטרגייט באוגוסט 1974, הפך לנשיא ובחר ברוקפלר כסגנו. רוקפלר שירת במשרה זו בשנים 1974–1977. הוא לא הצטרף לניסיונו של פורד להיבחר לתקופת כהונה שנייה בשנת 1976, ופרש מן החיים הפוליטיים. רוקפלר הוא סגן הנשיא היחיד שסירב לנסות להיבחר מחדש.

כאיש עסקים היה נשיא ויושב ראש מרכז רוקפלר, והקים את תאגיד הכלכלה הבסיסית הבינלאומי ב-1947. רוקפלר היה אספן אמנות ידוע וקידם את האמנות בתפקידיו. הוא היה נאמן, אוצר ונשיא המוזיאון לאמנות מודרנית, והקים את המוזיאון לאמנות פרימיטיבית ב-1954. בתחום הנדבנות, הקים את קרן האחים רוקפלר ב-1940 עם ארבעת אחיו, והקים את האיגוד האמריקני הבינלאומי לפיתוח כלכלי וחברתי ב-1946.

ראשית חייו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר נולד בעיירה בר הארבור שבמדינת מיין ב-1908. הוא היה בנם השני של איש העסקים והנדבן, ג'ון דייווידסון רוקפלר הבן, ושל הנדבנית ואשת החברה הגבוהה, אבי אולדריץ' רוקפלר. לרוקפלר היו ארבעה אחים ואחות: אבי (1903-76), ג'ון השלישי (1906-78), לורנס (1910-2004), וינטרופ (1912-73) ודייוויד (1915-2017). אביהם ג'ון היה בנו היחיד של מייסד חברת הנפט סטנדרד אויל, ג'ון דייווידסון רוקפלר האב והמורה לורה סלסטיה "קטי" ספלמן. אמם אבי הייתה בתו של הסנטור נלסון אולדריץ', חבר המפלגה הרפובליקנית מרוד איילנד, ואביגיל פירס טרומן "אבי" צ'פמן. רוקפלר למד בבית הספר לינקולן בניו יורק סיטי, בית ספר ניסיוני שנוהל בידי מורים מאוניברסיטת קולומביה. בשנת 1930 הוא סיים את לימודיו בדארטמות' קולג' עם תואר בכלכלה והיה חבר באחוות פי בטא קפא.

תחילת הקריירה העסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר לימודיו, עבד רוקפלר תקופת מה בחברות ובמפעלי צדקה השייכים למשפחתו בטרם החל בפעילות ציבורית. הוא עבד בבנק המשפחתי. לאחר מכן הצטרף לחבר הנאמנים של מרכז רוקפלר ב-1931, וכיהן כנשיאו בין 1938-45 ו-1948-51, וכיושב הראש בין 1945-53 ו-1956-58. לאחר מכן עבד בסניף של חברת הנפט המשפחתית בוונצואלה בין 1935-40. בין השנים 1932-1979 שימש כנאמן המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שאותו יסדה אמו. בין 1935 ל-1939 כיהן כאוצר, ובין השנים 1939–1941 ו-1946-53 שימש כנשיא המוזיאון. הוא וארבעת אחיו הקימו את קרן האחים רוקפלר, ארגון נדבות, ב-1940, בו שירת כנאמן בין 1940-75 ו-1977-79, וכנשיאו ב-1956.

תחילת דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נלסון רוקפלר, ראש המועצה לתאום מבצעים בין-אמריקנים, 1940

רוקפלר היה חבר במועצת הבריאות של מחוזו בין 1933-53. שירותו בחברת הנפט הובילה לעניין רב שגילה באמריקה הלטינית, והוא ידע לדבר ספרדית באופן שוטף. ב-1940, לאחר שהביע את דאגתו בפני הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לגבי ההשפעה הנאצית באמריקה הלטינית, מינה אותו הנשיא למתאם מבצעים בין-אמריקניים.[2] רוקפלר היה אמון על פיקוח על תוכנית אמריקנית לשיתוף פעולה עם מדינות אמריקה הלטינית כדי להעלות את רמת החיים ולהשיג יחסי חוץ טובים שימנעו השפעה נאצית באזור.[3]

באותה התקופה, אימץ ממשל רוזוולט את מדיניות השכן הטוב ועודד את הוליווד להפיק סרטים שיעודדו מערכת יחסים טובה עם אמריקה הלטינית.[4] רוקפלר דרש שינויים בסרטים שנחשבו בעיניו לפוגעניים כלפי מדינות אמריקה הלטינית. כך, למשל, נאסרה הקרנתו של הדיקטטור הגדול, סרטו של צ'ארלי צ'פלין, בכמה מדינות.[5]

באביב 1943, תמך רוקפלר במשא ומתן ובפועלה נרחבת לשיפור היחסים עם אמריקה הלטינית. הוא שכנע את אביו, ג'ון, לתרום אדמות בניו יורק למדינה, ואלו הפכו בעתיד למשרדי האומות המאוחדות.[6][7]

ב-1944, מינה הנשיא רוזוולט את רוקפלר לעוזר מזכיר המדינה לנושאי רפובליקות אמריקניות. רוקפלר יזם ועידה בין-אמריקנית בנושא מלחמה ושלום ב-1945. הוועידה התוותה מסגרת כלכלית, חברתית וביטחונית לשיתוף פעולה בין המדינות, וקבעה שהתקפה על מדינה אחת תיאלץ את כל שאר המדינות להיחלץ להגנת המותקפת.[8]

רוקפלר היה ציר לוועידת האומות המאוחדות הראשונה בסן פרנסיסקו ב-1945. רוקפלר הצליח לשכנע את האו"ם בצורך שבבריתות אזוריות, ואפשר את אשרור הברית הכלל-אמריקנית.[9] בנוסף לכך הצליח לשכנע את האו"ם להקים את משרדיו בניו יורק.[6]

caption
נלסון רוקפלר, סגן המזכיר לבריאות, חינוך ורווחה של ארצות הברית, מציג תוכנית ביטוחי משנה ציבורית/פרטית, 1954.

הנשיא טרומן פיטר את רוקפלר,[10] שינה את המדיניות שלו וסגר את המועצה לתאום מבצעים..[11] רוקפלר הרגיש מנודה בוושינגטון וחזר לניו יורק.[12]

חזרה לניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחזר אל ביתו באמצע 1945, כיהן רוקפלר כיו"ר מרכז רוקפלר (1945-53 ו-1956-58) והחל בהרחבת המרכז. הוא הקים את האיגוד האמריקני הבינלאומי לפיתוח כלכלי וחברתי ב-1946, ואת תאגיד הכלכלה הבסיסית הבינלאומי ב-1947, כדי להמשיך את חזונו כמתאם העניינים הבין-אמריקניים. הוא כיהן כנשיא שתי האגודות עד 1958. האיגוד האמריקני היה ארגון נדבנות שתמך בצורה טכנית ובמשלוחי ציוד למדינות המתפתחות, כדי לחסל את הבערות, המחלות והעוני.[13] התאגיד היה עסק רווחי שהקים תאגידים שנועדו להתניע את הכלכלה במדינות המתפתחות. רוקפלר קיווה שהצלחת התאגידים תסייע למשקיעים להשקיע במדינות הללו ולעודד את הכלכלה המקומית.[14] הוא הקים בעזרת האגודות חוות בוונצואלה, אקוודור וברזיל. הוא גם שמר על בית בחווה בוונצואלה.[15]

חזרה לשירות הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר חזר אל השירות הציבורי ב-1950 כשהנשיא הארי טרומן מינה אותו ליושב ראש מועצת היועצים לפיתוח בינלאומי.[16] המועצה הייתה חלק מתוכנית Point Four Program, אותה יזם הנשיא טרומן לסיוע כלכלי למדינות מתפתחות. ב-1952, ביקש הנשיא הנבחר דווייט אייזנהאואר שרוקפלר יעמוד בראשות הוועדה המייעצת לארגון ממשלתי, שתמליץ על דרכים לשיפור יעילות הממשלה. רוקפלר המליץ על שלוש עשרה תוכניות לארגון מחדש, שכולן אומצו. התוכניות הובילו לשינוי ארגוני במחלקת ההגנה ובמחלקת החקלאות. המלצותיו גם הובילו להקמת מחלקת הבריאות, החינוך והרווחה. רוקפלר מונה לסגן המזכיר ב-1953. הוא היה פעיל בהעברת חוקים מהמחלקה והוסיף אל תוכנית הביטוח הלאומי עוד עשרה מיליון אמריקנים.[17]

ב-1954, מונה ליועצו המיוחד של אייזנהאואר לנושאי חוץ. הוא סיפק לנשיא עצות וסיוע בפיתוח תוכניות שבעזרתן יכלה הממשלה להתמודד עם האתגרים של ברית המועצות בתחומי חוץ. כחלק מאחריותו מונה אל המועצה לתאום מבצעים - שהיא ועדה הפועלת במסגרת המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית והאחראית בין היתר על הפיקוח על פעולות ה-CIA. מטרתה הייתה לפקח על שיתוף הפעולה בין המחלקות בנושאי ביטחון ובנושאים חשאיים.[18]

רוקפלר תמך בסיוע כלכלי למדינות חיצוניות כדרך לחזק את הביטחון הלאומי. רוב יוזמותיו נחסמו בידי מזכיר המדינה, ג'ון פוסטר דאלס, וסגנו הרברט הובר, הבן. שניהם היו מסורתיים ולא רצו התערבות מבחוץ.,[19] גם העלות התקציבית של היוזמות הובילו לביטולן.[20] ביוני 1955 ניהל רוקפלר ועידת מומחים מתחומים שונים כדי לדון בנושא המלחמה הקרה ופיתוח הצעות שיוכלו לסייע לארצות הברית. כהצעה נגדית להצעת הפירוק מנשק של ברית המועצות, הציעה הוועידה מדיניות בה שתי המעצמות יחליפו ביניהן שרטוטים של בסיסים צבאיים ויסכימו לחופש טיסות מעליהן, מה שיקטין את תקיפות הפתע. התחושה הייתה שהסובייטים לא יוכלו לסרב לכך אם היו רציניים בנוגע לפירוק מנשק.[21]

במרץ 1955, הציע רוקפלר הקמת קבוצה שתתכנן מבצעים לביטחון לאומי.[22] הקבוצה נועדה להכיל את סגן מזכיר המדינה, סגן מזכיר ההגנה, יו"ר ה-CIA ואת רוקפלר כיושב ראש. מטרתה הייתה לפקח על ה-CIA ועל הפעולות נגד הקומוניזם. מחלקת המדינה ויו"ר ה-CIA, אלן דאלס, סירבו לשתף פעולה עם הקבוצה.[23] בספטמבר ביטל רוקפלר את הקבוצה והתפטר מתפקידו כיועץ מיוחד לנשיא.

סגן הנשיא נלסון רוקפלר (ימין) עם מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, 3 בינואר 1975.

בשנת 1956 ייסד את הפרויקט למחקרים מיוחדים (Special Studies Project) שנוהל על ידי הנרי קיסינג'ר ומומן על ידי קרן האחים רוקפלר שבראשה עמד באותה עת. מטרת הפרויקט הייתה לזהות ולהגדיר את הבעיות המרכזיות וההזדמנויות שבפניהן תתייצב ארצות הברית ולהבהיר את המטרות הלאומיות. תוצאות המחקר פורסמו בדוח בשנת 1961.

המחקר בלט בהמלצתו להרחבת הצבא כדי להתמודד עם האיום הצבאי מצד ברית המועצות. הוא פורסם רק חודשיים לאחר שיגור ספוטניק 1 ואייזנהאואר אימץ אותו בנאום מצב האומה בינואר 1958.[24]

עבודתו במסגרת פרויקט זה עם הנרי קיסינג'ר התפתחה ליחסים הדוקים לשארית חייו. הנרי קיסינג'ר תארו מאוחר יותר כעמיתו האינטלקטואלי הקרוב ביותר. מאותה עת העסיק רוקפלר את קיסינג'ר כיועץ במשרה חלקית, במיוחד בתחום מדיניות החוץ, עד שהחל לעבוד עבורו במשרה מלאה בשנת 1968.[25].

מושל מדינת ניו יורק (1959-73)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר בעת כהונתו כמושל ניו יורק בחברת נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון

בשנת 1956 עזב רוקפלר את עבודתו עבור הממשל הפדרלי והחל עוסק בפוליטיקה המקומית של מדינת ניו יורק ומקומה בין מדינות ארצות הברית. בין ספטמבר 1956 ובאפריל 1958, עמד בראש ועדה זמנית לגבי חוקת ניו יורק. לאחר מכן עמד בראש ועדה מיוחדת לנושאי חקיקה. בשנת 1958 נבחר למושל ניו יורק, כשהוא גובר על המושל הקודם הרימן בהפרש של 600,000 קולות, למרות הניצחונות של המפלגה הדמוקרטית באותה השנה. רוקפלר שימש כמושל ניו יורק בין השנים 1959–1973. במהלך שנים אלה התמודד בהצלחה בארבע מערכות בחירות (1958, 1962, 1966 ו-1970). כדי לשלם על ההוצאה הממשלתית, נאלץ רוקפלר להעלות את המסים, ולהנהיג מס מכירות. שלוש שנים לאחר תחילת כהונתו הרביעית, התפטר כדי לעבוד בוועדה לבחירות קריטיות עבור האמריקנים.

למרות הונו, רוקפלר הצטייר כאדם נגיש להמונים, חסר גינונים, שרקם מערכת יחסים טובה עם העיתונות. העיתונאים נמנעו מלהרחיב בחופשותיו התכופות, אף כאשר הופיע שזוף היטב במהלך החורף הניו יורקי.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר היה הכוח המניע שהפך את אוניברסיטת מדינת ניו יורק למערכת ציבורית של השכלה גבוהה הגדולה ביותר בארצות הברית. הוא הגדיל אותה מאוניברסיטה בת עשרים ותשעה קמפוסים ו-38,000 סטודנטים לשבעים ושניים קמפוסים ו-232,000 סטודנטים. הוא הכפיל פי ארבעה את הסיוע לבתי ספר, תקצב טלוויזיה חינוכית ודרש חינוך מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים בבתי הספר הציבוריים.[26]

שימור סביבתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל העניין האישי שלו בעיצוב ותכנון, קידם רוקפלר יוזמות בתחום שימור הסביבה ותרם להרחבת מערכת הפארקים של מדינת ניו יורק ושיפור המתקנים הציבוריים בפארקים הקיימים. הוא שכנע את ציבור הבוחרים בצורך בחקיקה למכירת אגרות חוב ביותר מ-300 מיליון דולר לצורך רכישת יערות לטובת הציבור,[27] והחל בבנייה של חמישים וחמישה פארקים חדשים.[28] יזם סקרים סביבתיים, כך למשל בנושא אובדן קרקעות חקלאיות לטובת פיתוח עירוני. בנוסף החל בטיהור מים, הקים מחלקה לשימור הסביבה, אסר על שימוש בדי-די-טי ובחומרי הדברה אחרים, והקים משרד לשימור פארקים.[29]

תעבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1967 הצליח רוקפלר לגייס באגרות חוב 2.5 מיליארד דולרים עבור פיתוח התחבורה הציבורית. רוקפלר יזם בניית אוטוסטרדות רבות והרחבת כבישים ראשיים אחרים, דבר ששיפר באופן משמעותי את זרימת התנועה בניו יורק. הוא סלל 35,000 קילומטרים של כבישים.[30] רוקפלר היה הראשון שתקצב על חשבון המדינה את התחבורה הציבורית. הוא שינה את מערכת התחבורה הציבורית בניו יורק והקים רשות לפיקוח על התחבורה ב-1965. בנוסף לכך הקים מחלקה לתעבורה.

האגרה שנגבתה מהגשרים והמנהרות, שבעבר סייעה לבנייה של עוד גשרים ומנהרות, הובילה לתמיכה בתחבורה הציבורית. רוקפלר ביטל תוכנית להקמת גשר במנהטן עקב התנגדות סביבתית.

דיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר יזם הקמת חברה ממשלתית לפיתוח אורבני לצורך בניית דיור מוזל. עד 1973, מספר התחלות הבנייה עלה על 88,000 יחידות למשפחות בעלות הכנסה נמוכה ולקשישים.[31]

רווחה וביטוח רפואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושא הסיוע הציבורי, החל ממשל רוקפלר בתוכנית הביטוח הרפואי לנזקקים הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית תחת מדיקאייד. הוא הוביל להורדת מספר הנתמכים במדינה, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, ודרש מהנתמכים לעבוד או לעבור הכשרה תעסוקתית. בנוסף הפעיל מפעלי הזנה לילדים באזורים בעלי הכנסות נמוכות והקים את קרן ההלוואות הראשונה למרכזי טיפול יום.[30]

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר אסר על כל אפליה בדיור ובמרחבים הציבוריים. הוא אסר על אפליה בהענקת עבודות לפי מין וגיל, העלה בחמישים אחוז את מספר ההיספנים והשחורים במגזר הציבורי, מינה יותר נשים מכל קודמיו לסוכנויות הביצוע של הממשל, אסר על אפליה כנגד נשים בחינוך, תעסוקה ובדיור, מינה את האישה הראשונה למשטרה המקומית, הנהיג העדפה מתקנת לנשים במגזר הציבורי והוביל את מדינתו לאשרור התיקון החוקתי שהבטיח זכויות שוות.[32]

אומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר הקים את מועצת האמנות המקומית הראשונה במדינה. הוא פיקח על הקמת מוזיאונים לאמנות.[33]

פשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופתו כמושל, הכפיל רוקפלר את מספר השוטרים, הקים אקדמיה לשוטרים, חיזק את סמכויות השוטרים והקים עוד בתי משפט.[34] ניו יורק הייתה המדינה האחרונה שחייבה מתן עונש מוות לרצח מדרגה ראשונה. ב-1963 חתם רוקפלר על חוק שביטל את השיטה והנהיג שיטת משפט בת שתי שלבים לרוצחים.[35] רוקפלר תמך בעונש המוות וחתם, בתוקף סמכותו כמושל, על 14 צווים של הוצאה להורג בכיסא חשמלי.[36] ההוצאה להורג האחרונה במדינת ניו יורק התבצעה בשנת 1963..[37] חרף זאת, בשנת 1965 חתם על החוק המסיר את עונש המוות מספר החוקים, להוציא במקרים של רצח שוטר.[38]

רוקפלר תמך במצע של ריצ'רד ניקסון שהבטיח "חוק וסדר".[39]

מדיניות נגד סמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמושל, רוקפלר חוקק חוקים מחמירים כנגד החזקה או מכירה של סמים. החוקים נועדו לטפל בעלייה הגדולה בהתמכרות לסמים ובפשע שנבע מכך. ב-1962 הציע תוכנית לגמילה במקום כליאה. המועצה המחוקקת אישרה זאת, אולם ב-1966 התברר שהתוכנית לא עבדה: רוב המכורים בחרו בתקופות קצרות בכלא במקום בשלוש שנות גמילה. רוקפלר החליט לכפות טיפולי גמילה, שאמנם הצליחה לגמול את המכורים, אולם לא הקטינה את הסחר בסמים ואת הפשע. רוקפלר האמין שהממשלה לא פעלה בנושא. הוא נקט קו קיצוני, וב-1973 העביר חוקים מחמירים בנושא. חוקים אלה, שנודעו בכינויים "חוקי הסמים של רוקפלר", נכנסו לתוקפם בשנת 1973 והם עדיין בתוקף, אף שעברו מספר שינויים שהפחיתו מחומרתם. חוקים אלה הם בין המחמירים ביותר על עבירות סמים בין מדינות ארצות הברית. הם קבעו מאסר עולם לכל סוחרי הסמים, משתמשי הסמים ואלו שפשעו בהשפעת הסמים. בנוסף הציעו החוקים 1,000 דולר לכל אדם שיוביל להרשעת סוחרי סמים ומחקו עונשים לקטינים. המכורים עדיין לא ניסו להיגמל, ונושא הסמים לא נפתר.[40] רוקפלר הקים ועדה לבקרה על הסמים במדינה וסייע למחקר בנושא.[34]

מהומות כלא אטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בספטמבר 1971, השתלטו אסירים מכלא אטיקה על התאים והחזיקו בשלושים ותשעה שוטרים כבני ערובה. ב-13 בספטמבר 1971, לאחר ארבעה ימים של מהומות, הסכימה מחלקת המשטרה לרוב הדרישות של האסירים לביצוע רפורמות אולם סירבה להעניק למוחים חנינה ולפטר את מפקח הכלא. לאחר שהתברר שבני הערובה בסכנה, ציווה רוקפלר על אלף שוטרים ואנשי משמר לאומי להסתער על הכלא ב-13 בספטמבר. שלושים ותשעה איש נהרגו באירוע, מהם עשרה מתוך שלושים ושמונה בני הערובה שהחזיקו האסירים. שמונים נוספים נפצעו.[41]

חקירה חשפה שרוב מקרי המוות אירעו כתוצאה מירי של אנשי כוחות הביטחון. רק שלושה מקרים התרחשו בידי אסירים. מתנגדי רוקפלר הטילו עליו באופן אישי את האחריות למקרי המוות, בין היתר כיוון שסירב להגיע לבית הכלא ולשוחח עם האסירים. מנגד, תומכיו, ואף שמרנים רבים שמתחו עליו ביקורת בעבר, הגנו על פעולותיו כהכרחיות לשמירה על החוק והסדר. רוקפלר טען שניסה כמיטב יכולתו להציל את בני הערובה והאסירים, להחזיר את הסדר ולמנוע פגיעה במעמד בתי הכלא.[42]

בשיחה עם הנשיא ניקסון הצדיק רוקפלר את המוות בטענה שהחיים הם כאלה.[43]

בנייה ותוכניות לעבודות ציבוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושל רוקפלר יזם תוכניות בנייה גדולות ממדים בתחום התשתיות, שהותירו רישומן על מדינת ניו יורק. הוא מצא עניין אישי בתוכניות הבנייה שיזם והתעניין בפרטיהן. מתנגדיו טענו שהיה לו "תסביך בניינים".[44] הוא הקים קריית ממשלה ענקית, בתקציב של 2 מיליארד דולר, באולבני, בירת המדינה, הנקראת כיום על שמו. הוא תמך בשיפוץ מרכז הסחר העולמי.[45]

תוכניות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר עם מנהיג הפועלים דייוויד דובינסקי וראש העיר רוברט פ. וגנר הבן בתהלוכה ב-1959 לכבוד יום העבודה בניו יורק סיטי

רוקפלר שיתף פעולה עם האיגודים המקצועיים לקידום תוכניות פנסיה לעובדי מדינה רבים, כגון מורים, מרצים, כבאים, שוטרים וסוהרים. הוא קבע במדינת ניו יורק את שכר המינימום הגבוה ביותר מכל מדינה אחרת בארצות הברית, שהועלה חמש פעמים בכהונתו.

הוא גייס כספים באמצעות מפעל פיס, ביצע רפורמות בטיפול בבתי החולים לחולי נפש, הקים משרד לפנסיונרים ובנה כמעט 12,000 בתים למבוגרים. ניו יורק הייתה המדינה הראשונה שחייבה את נהגיה לחגור חגורות בטיחות. בנוסף הקים מועצה להגנת הצרכן.[46]

הפלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר תמך בשינוי חוקי ההפלות בניו יורק החל מ-1968. הוא לא התכוון לבטל את האיסור הוותיק על הפלות, אלא התכוון להרחיב את ההפלות שאושרו למען בריאות האמהות או במקרים של מומים בעובר.

הרפורמות לא עברו, אולם ב-1970, כשעבר חוק שביטל את האיסור על הפלות, חתם עליו רוקפלר. ב-1972 הטיל וטו על חוק שנועד להחזיר את האיסור על הפלות. הוא טען שלאף קבוצה אין זכות לכפות את חזונה המוסרי על כל החברה."[47]

רפובליקני מתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר נקט גישה פרגמטית ולא היה מחויב לאידאולוגיה כמו שהיה מחויב לפתרון בעיות ולתמיכת הציבור במהלכיו. בתחילת כהונתו נקט במדיניות פיסקלית שמרנית, אולם בסיום כהונתו הרחיב את התקציב. החלטותיו השמרניות בנושאים חברתיים היו שונות מהחלטותיו הליברליות בנושאי איכות הסביבה.[48] השמרנים במפלגה הרפובליקנית, כבארי גולדווטר ורונלד רייגן, התנגדו לרוקפלר הליברל. כמושל, אף שנבחר מטעם המפלגה הרפובליקנית, נקט בקו ליברלי בנושאים כלכליים והעלה את הוצאות השלטון המרכזי.[49] רוקפלר השקיע בתשתיות, קידם נושאים סביבתיים, עזרה לעסקים ונושאי ביטחון סוציאלי. שלא כמו שמרנים רבים אחרים, שהתנגדו לאיגודים מקצועיים, רוקפלר שיתף פעולה עם האיגודים, במיוחד עם האיגודים בתחום הבנייה, שנהנו מן היוזמות הרבות שהחל בתחום התשתיות.

בנושאי חוץ, תמך רוקפלר במעורבות אמריקנית בארגון האומות המאוחדות ובסיוע חיצוני למדינות. בנוסף תמך במאבק נגד הקומוניזם ובחברות בנאט"ו. כתוצאה ממדיניותו, הוקמה המפלגה השמרנית בניו יורק, ובניגוד אליה, המפלגה הליברלית בניו יורק.[50] רבים טענו שרוקפלר ניסה לבצע יותר מדי פרויקטים בזמן קצר, והעלה את החוב של המדינה, מה שתרם למשבר הפיננסי ב-1975.[51] רוקפלר יצר 230 רשויות לטובת הציבור, שהשתמשו באגרות חוב בריבית גבוהה. בשנה הראשונה לכהונתו (59–60) עמד תקציב המדינה על 2.04 מיליארד דולר בעוד שבשנה האחרונה לכהונתו (73–74) עמד תקציב המדינה על 8.8 מיליארד דולר. רוקפלר העלה מסים שמונה פעמים בחמש עשרה שנותיו בתפקיד."[52] נטל המס עלה לרמה הגבוהה ביותר ברחבי ארצות הברית, והמיסוי עלה יותר למשלם המסים.[53]

פוליטיקה לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נלסון רוקפלר בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1976, יחד עם (משמאל לימין) רוברט דול, ננסי רייגן, רונלד רייגן, ג'רלד פורד, סוזן פורד ובטי פורד.

אף שזכה פעמים חוזרות בבחירות למשרת מושל מדינת ניו יורק, שאיפתו של רוקפלר לאורך שנים הייתה להיבחר לנשיאות ארצות הברית. הוא הוציא מכיסו מיליוני דולרים בניסיון לזכות בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית בשנים 1960, 1964 ו-1968. בשנת 1960 עזב את המירוץ עוד בשלבים המוקדמים לאחר שריצ'רד ניקסון זכה ביתרון משמעותי בסקרים. לאחר שפרש, תמך באופן נלהב בניקסון והתרכז במיתון עמדותיו של ניקסון.

בבחירות המקדימות בשנת 1964 נחשב למועמד מוביל בהתמודדותו בתור מנהיג האגף המזרחי והמתון מול הסנאטור בארי גולדווטר מאריזונה, שהציג דעות שמרניות יותר והוביל את האגף הימני במפלגה הרפובליקנית.[54][55] ב-1963, שנה לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, התחתן רוקפלר עם מרגרטה "הפי" מרפי, גרושה עם ארבעה ילדים. אולם גירושיו של רוקפלר ונישואיו בשנית פגעו באהדה אליו מצד מצביעים שמרנים ונשים נשואות. הפוליטיקאים גינו את הפרשה, בעיקר פרסקוט בוש מקונטיקט, שטען שרוקפלר בגד באשתו. רוקפלר סיים שלישי בבחירות המקדימות בניו המפשייר בחודש פברואר, כשהוא מפגר אחרי הנרי קבוט לודג' הבן וגולדווטר. הוא המשיך וקיבל מעט קולות בבחירות המקדימות במספר מדינות נוספות, עד שזכה באופן מפתיע בבחירות המקדימות באורגון בחודש מאי. רוקפלר הוביל בבחירות המקדימות בקליפורניה, ומטה הבחירות שלו היה סבור שהוא ינצח ולכן קיצץ בתקציב הפרסום בימים האחרונים במסע הבחירות. אולם שלושה ימים לפני הבחירות נולד בנו מנישואיו השניים, דבר שהחזיר לכותרות את פרשת גירושיו. בבחירות בקליפורניה שהתקיימו בתחילת חודש יוני, הפסיד רוקפלר בהפרש זעום לגולדווטר, ופרש מן המירוץ. במהלך מערכת הבחירות הסביר ליועצו הפוליטי שהוא כל מה שנשאר מהאגף המזרחי של המפלגה.[56] הוא הגזים, אבל היה ברור שהאגף שלו במפלגה נמצא בקריסה.[57]

בוועידה הרפובליקנית הלאומית שנערכה ביולי בסן פרנסיסקו, קיבל רוקפלר חמש דקות לנאום בזכות חמישה תיקונים למצע שהאגף המתון הגיש[58] נגד המצע של גולדווטר. הוא נאלץ לנאום במשך שש עשרה דקות כשהקהל צעק לו בוז והוא התעקש על זכותו לדבר.[59] תומכי גולדווטר התעקשו שהצירים לא היו אלו שצעקו, אלא הצופים מהגלריה. רוקפלר לא רצה לתמוך בגולדווטר בבחירות הכלליות.[60] העימות בין רוקפלר וגולדווטר המשיך במהלך הקריירה שלהם, וגולדווטר התנגד למינויו של רוקפלר לסגנו של פורד ב-1974 ומנע ממנו להיות המועמד ב-1976.

רוקפלר עורך מסע בחירות ב-1968

בשנת 1968 ניסה פעם נוספת לזכות בתמיכת מפלגתו כמועמד לנשיאות. הוא התמודד מול ניקסון ורונלד רייגן. רוקפלר היה הליברלי מבין השלושה, בעוד רייגן ייצג את השמרנים ואילו ניקסון את המתונים שבמפלגה. רוקפלר לא הכריז על ריצתו באופן רשמי אלא רק רמז בחצי הראשון של 1968 שירוץ. מעט לפני הוועידה הלאומית, הודיע רוקפלר שיהיה מועמד וביקש למשוך צירים עצמאיים בטענה שהסקרים מראים שיצליח הרבה יותר משני המועמדים האחרים מול המועמד הדמוקרטי, יוברט המפרי. ניקסון הוביל באופן ברור לאורך כל הדרך, בזכות ארגונו, והביס בקלות את רייגן ורוקפלר.

לאחר שג'רלד פורד מונה לנשיאות, הוכרז רוקפלר כסגנו. הוא מילא תפקיד טקסי בלבד ולא התמודד ב-1976, כשבוב דול נבחר להיות סגנו המיועד של פורד.[61]

משימה נשיאותית בדרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל שהברית לקדמה נכשלה, מעט לאחר שנכנס לתפקידו, ב-17 בפברואר 1969, הזמין הנשיא ריצ'רד ניקסון מחקר לגבי סיוע לאמריקה הלטינית. ניקסון מינה את יריבו הוותיק, רוקפלר, לערוך את המחקר. מערכת היחסים בין שניהם רמזה שניקסון לא יתעניין בתוצאות המחקר. בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים לא היה עניין רב בדרום אמריקה.[62]

באפריל ובמאי 1969, לבקשתו של ניקסון, ביקרו רוקפלר ועשרים ושלושה יועצים בעשרים רפובליקות אמריקניות כדי להכריע את הצורך של כל מדינה. רוקפלר המליץ לחתום על הסכמי סחר עדיף עם המדינות הלטיניות, לחזק את דירוג האשראי של האזור ולהסיר מחסומים ביורוקרטיים. ממשל ניקסון לא השתמש בדו"ח.[63] רוקפלר טען בדו"ח שישנו כעס גדול באזור על חוסר בשיפור מהיר של איכות החיים, והטלת אשמה על ארצות הברית.[62]

החלק המרכזי בדו"ח דרש הקטנת המעורבות האמריקנית בפוליטיקה הפנימית של האזור. הייתה זאת הצדקה להקטנת הסיוע לאזור. הדו"ח קרא להמשך חלק מהסיוע וליצירת תוכניות אפקטיביות יותר לסיוע.[62]

ועדה לאומית לאיכות המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1973 מינה הנשיא ניקסון את רוקפלר ליושב ראש הוועדה הלאומית לאיכות המים, שנועדה להכריע את ההשלכות בטיהור המים כתוצאה מחוק שעבר ב-1972. הוועדה כיהנה עד ליולי 1976, כשהגישה את הדו"ח שלה ורוקפלר העיד בפני הקונגרס.

הוועדה בנושא בחירות קריטיות לאמריקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1973, הקים רוקפלר ועדה בנושא בחירות קריטיות לאמריקנים, וכיהן כיושב הראש של הוועדה עד דצמבר 1974.[64] הוועדה הייתה פרויקט מחקר פרטי בנושא מדיניות לאומית ובינלאומית. היא הורכבה מארבעים ושניים אמריקנים בולטים מתחומים שונים, כולל מנהיגי הרוב והמיעוט משני בתי הקונגרס. הוועדה אספה מידע בנוגע להבנת הבעיות באמריקה, וכיצד להציג לציבור את ה"בחירות הקריטיות" בנושא הבעיות הללו.

רוקפלר התפטר מתפקידו כמושל ניו יורק בדצמבר 1973 כדי לכהן בוועדה ולהתכונן לתפקיד לאומי.

סגן נשיא ארצות הברית, 1974–1977[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן הנשיא רוקפלר בחברת יושב ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית בעת ישיבה ב-28 באפריל 1975 אשר דנה בפינוי סייגון

לאחר התפטרותו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, מינה הנשיא החדש ג'רלד פורד את רוקפלר לסגנו, זאת לאחר תהליך ארוך של בחינת מועמדים שונים לתפקיד. בגיל 66 היה רוקפלר לסגן הנשיא ה-41 של ארצות הברית. מתחרהו העיקרי של רוקפלר לתפקיד היה ג'ורג' הרברט ווקר בוש, שמונה לאחר מכן לסגן נשיא בעצמו.[65]

עוד ב-1973 שקל ניקסון למנות את רוקפלר לסגנו במקום ספירו אגניו, אולם בחר בפורד בסופו של דבר. רוקפלר גם סירב להתמנות לסגנו של ניקסון ב-1960.

בגלל ששמרנים רבים התנגדו לרוקפלר, האמין פורד שיוכל לאזן אותו אם ירוצו ביחד ב-1976, וימשוך פועלים מאוגדים, שחורים, היספנים ועירוניים. פורד גם רצה לבחור במועמד מוכר כרוקפלר לעבוד תחתיו..[66] רוקפלר הסכים לכהן כסגן נשיא בתחושה שישנו משבר אמון בין העם לבין השלטון, ושעליו להחזיר את האמון בממשלה. פורד גם הבטיח להפוך אותו לשותף מלא בנשיאותו, בעיקר במדיניות פנים.[67]

רוקפלר הופיע לשימוע ממושך בפני בית הנבחרים של ארצות הברית וגרם למבוכה רבתי כאשר התברר כי נתן מתנות נדיבות ליועצים בכירים בבית הלבן, כגון הנרי קיסינג'ר, והשתמש בהונו כדי לממן ביוגרפיה משמיצה נגד יריביו הפולטיים. בנוסף נטען שהעלים מסים, והוא נאלץ לשלם כמעט מיליון דולר כדי להסדיר את העניין. למרות זאת אישר בית הנבחרים את המינוי. מיעוט מבין האגף השמרני במפלגה הרפובליקנית, בהם בארי גולדווטר, הצביעו כנגד המינוי.[68] שמרנים רבים התנגדו למינויו של רוקפלר. גם מהצד השמאלי של המפה הוא חווה התנגדות, בטענה שהונו יוביל לניגוד אינטרסים.[69]

פסלו של סגן הנשיא רוקפלר בסנאט
ב-1975, ניסה רוקפלר לשנות את חותם סגן הנשיא.

רוקפלר החל בתפקידו ב-19 בדצמבר 1974, והיה האדם השני שמונה לתפקיד סגן הנשיא תחת התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית - כשפורד עצמו הוא הראשון. בעת תקופתו בתפקיד התלונן רוקפלר לעתים קרובות כי פורד לא האציל לו סמכויות והטיל עליו משימות מעטות בלבד. המטה של פורד לא התכוון לחלוק סמכויות עם סגן הנשיא החדש.[70]

דונלד רמספלד, ראש סגל הבית הלבן, היה זה שמנע מרוקפלר לשלוט במדיניות פנים. רמספלד לא רצה שסגן הנשיא יתווך בין הנשיא לקובעי המדיניות. רמספלד קיצץ תקציבים למועצות ולוועדות של נאמני רוקפלר. רוקפלר מודר מתהליך קבלת ההחלטות, כמו למשל מהחלטת הקיצוץ בהוצאות ובמסים שפורד קידם.[71] בתגובה מינה אותו פורד לנהל כמה ועדות בנושאי מדיניות חוץ, ה-CIA, פריון העבודה, הפיצויים והזכות לפרטיות. בנוסף מינה פורד את רוקפלר לאחראי על היוזמה למלחמה באינפלציה.

בעת כהונתו של רוקפלר נקבע לראשונה מעון רשמי לסגן נשיא ארצות הברית בעיר וושינגטון, מעגל מצפה הכוכבים מס' 1 (שהיה בעבר מעונו של ראש המבצעים הימיים). סגני נשיאים קודמים היו אחראים לאחזקת ביתם על חשבונם, אולם הצורך הגובר במערכת אבטחה לסגן הנשיא, הפך מנהג זה לבלתי מעשי. לרוקפלר היה כבר באותה עת בית מפואר בוושינגטון והוא מעולם לא עקר למעון הרשמי, אלא רק ערך שם מספר פגישות רשמיות. עושרו איפשר לו לתרום מיליוני דולרים לצורך ריהוטו של הבית.

סגן הנשיא רוקפלר (מימין) ואשתו הפי (שנייה משמאל) מארחים את הנשיא ג'רלד פורד (משמאל) ואשתו בטי (שנייה מימין), ואת בתם סוזן במעגל מצפה הכוכבים ב-7 בספטמבר 1975.

רוקפלר כמעט ולא עשה שימוש במטוס הרשמי שהועמד לשימושו כסגן נשיא והעדיף את מטוסו הפרטי, אף לצורך מילוי תפקידו הרשמי. תחילה חש רוקפלר כי בכך הוא חוסך כספים למשלם המסים. לבסוף שכנעו השירות החשאי כי לצורך אבטחת שלומו בעת שהוא טס במטוסו הפרטי יש צורך בהוצאות גדולות הרבה יותר, כיוון שיש להטיס בנפרד סוכנים חשאים ליעדי טיסותיו, כיוון שמטוסו קטן מלהכילם.[72]

בחירות 1976[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפורד עצמו היה קשה להשיג תמיכה מטעם הרפובליקנים השמרנים בתור מועמדם לנשיאות ב-1976, והוא אותגר בידי רונלד רייגן. פורד העדיף להחליף את סגנו ודיבר על כך עם רוקפלר. בחודש נובמבר 1975 הודיע רוקפלר לפורד כי אינו מעוניין להתמודד לצדו לתקופת כהונה שנייה. הוא הסביר זאת בכך שלא רצה לפגוע במאמציו של פורד להיבחר מחדש.[73][74]

לאחר שפורד נבחר בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1976, התנו רייגן, בארי גולדווטר ושמרנים אחרים את תמיכתם בפורד בבחירת סגן נשיא מתאים. פורד שקל כמה מועמדים, והחליט לבסוף לבחור בסנאטור בוב דול השמרן.

נכון ל-2016, פורד הוא הנשיא היוצא האחרון שלא מינה את סגנו לרוץ איתו לעוד כהונה. פורד טען שהעובדה שלא בחר ברוקפלר הייתה טעות גדולה[75] ו"אחד מהדברים הפחדנים המעטים שעשיתי בחיי."[76]

רוקפלר ערך מסע בחירות עבור הרפובליקנים, ופורד הפסיד במירוץ צמוד לג'ימי קרטר. ברגע זכור ממסע הבחירות, הגיב רוקפלר לקהל שצעק לעברו באספת בחירות בניו יורק בהנפת אצבע משולשת.[77]

את משכורתו כסגן נשיא תרם רוקפלר במלואה לשתי מטרות. חצייה לטובת תוכניות ממשלתיות לחינוך ילדים ממשפחות מעוטות הכנסה בערים והקמת מרכזי נוער ומשפחה בערים. חצייה השני נתרם לתוכניות להוראת האמנויות בבתי ספר ציבוריים של תלמידים ממשפחות מעוטות הכנסה.

ב-10 בינואר 1977, בשלהי כהונתו, העניק לו הנשיא פורד את מדליית החירות הנשיאותית.[78]

תמיכה באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר היה חבר בחבר הנאמנים של המוזיאון לאמנות מודרנית מ-1932 ועד יום מותו. בנוסף היה אוצר בין 1935 ל-1939, ונשיא בין 1939 ל-1941 ובין 1946 ל-1953. ב-1933 היה חבר בוועדה לבחירת יצירות האמנות שיעטרו את מרכז רוקפלר החדש. עבור קיר הכניסה רצה רוקפלר שהנרי מאטיס או פבלו פיקאסו יציירו ציור, דבר שלא יצא לפועל. אחד מהאומנים האהובים על אמו של רוקפלר היה דייגו ריברה, ולכן הוא נבחר לצייר את הציור. רוקפלר רצה שהציור יגרום לאנשים לחשוב. ריברה שלח סקיצה בשם "אדם בצומת דרכים" עם אדם אלמוני באמצע הציור. רק לאחר הצביעה נחשף שדמותו של לנין נמצאת בציור.[79] האחראים על המרכז התנגדו ודרשו מריברה לשנות את פרצופו של לנין, אולם הוא סירב.

לאחר התשלום על הציור ב-22 במאי 1933, כוסה הציור. רוקפלר הציע לתרום אותו למוזיאון לאמנות מודרנית, אולם המוזיאון לא היה מעוניין.[80] רק בתחילת 1934 נהרס הציור לחלוטין. ריברה טען שמדובר ב"וונדליזם תרבותי". במקומו הוצג ציור שכלל את אברהם לינקולן. העימות בין רוקפלר וריברה הוצג בסרט פרידה.

רוקפלר היה אספן נודע של אמנות מודרנית ולא-מערבית. בתקופתו כמושל, רכשה מדינת ניו יורק יצירות אמנות רבות עבור קריית הממשלה. הוא כיהן כנשיא המוזיאון לאמנות מודרנית במקום אמו, ואת מרתף אחוזתו הפך לגלריה, כשהציב פסלים מסביב למדשאות. כשפיקח על בניית האוניברסיטה, בנה רוקפלר מוזיאון לאמנות.

כשביקר במקסיקו הביע התעניינות באמנות מקסיקנית, וגם התעניין באמנות מהמזרח ומאפריקה. ב-1954 הקים את המוזיאון לאמנות פרימיטיבית, שהוקדש לאמנות עתיקה. האוסף האישי שלו היה המרכז של המוזיאון. המוזיאון נפתח לציבור ב-1959. ב-1969 העניק את אוסף המוזיאון למוזיאון המטרופוליטן לאמנות.

ב-1978, פורסם ספר על אמנות פרימיטיבית מהאוסף של רוקפלר. רוקפלר התרשם והקים חברת הוצאה לאור לצורך הוצאת ספרי אמנות.

ב-1977 הקים חברה שמכרה שחזורים של עבודות מהאוסף שלו. הוא טען שרצה לחלוק עם אחרים את היופי שבציורים.

נישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 ביוני 1930, נישא רוקפלר למרי טודהאנטר קלארק. היו להם חמישה ילדים:

  • רודמן רוקפלר
  • אן רוקפלר
  • סטיבן קלארק רוקפלר
  • מייקל קלארק רוקפלר
  • מארי רוקפלר

מייקל נעלם בגינאה החדשה בנובמבר 1961, וכנראה טבע כשניסה לשחות לאחר שהקאנו שלו טבע. נלסון ומרי התגרשו ב-1962.

ב-4 במאי 1963, נישא למרגריטה לארג' "האפי" פיטלר. לו ולאשתו השנייה היו שני ילדים:

  • נלסון אולדריץ' רוקפלר, הבן
  • מארק פילטר רוקפלר

הם גרו ביחד בפנטהאוז בן שלוש קומות בניו יורק.[81]

נלסון רוקפלר והנשיא ג'ימי קרטר באוקטובר 1977

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר מת בשעות הערב של יום שישי, 26 בינואר 1979, בגיל 70, מהתקף לב, בנסיבות שלא התבררו עד תומן. על פי דיווחים ראשוניים רוקפלר שהה בעת מותו במשרדו שבמנהטן, שם כתב ספר על אוסף האמנות שלו, ושומר מצא אותו רכון על שולחנו. אולם, מאוחר יותר התברר כי רוקפלר שהה בעת מותו בדירתו ברחוב 54 במנהטן והיה בנוכחותה של עוזרתו מייגן מרשק בת 26. זמן מה לאחר התקף הלב טילפנה מרשק לחברתה, העיתונאית פונצ'יטה פירס, וביקשה כי תבוא לדירה ופונצ'יטה הייתה זו שהזעיקה את כוחות ההצלה כשעה לאחר התקף הלב. כתבות רבות בעיתונות העלו השערות בדבר מערכת יחסים בין רוקפלר לעוזרתו. משפחת רוקפלר ומרשק לא הגיבו כלל על ההשערות. המשפחה לא הסכימה לנתיחה שלאחר המוות.

גופתו של רוקפלר נשרפה ב-29 בינואר 1979, ואפרו פוזר באחוזת משפחת רוקפלר בניו יורק. רוקפלר הוא סגן נשיא ארצות הברית הראשון שאין לו קבר או מצבה. ב-2 בפברואר נערך לזכרו טקס, שבו נכחו הנשיא ג'ימי קרטר, הנשיא לשעבר ג'רלד פורד, יותר ממאה סנאטורים וחברי בית הנבחרים (כולל בארי גולדווטר) ונציגים רשמיים משבעים ואחת מדינות זרות. את ההספדים נשאו שני ילדיו, אחיו דייוויד, ומזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר.

אזכורים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נלסון רוקפלר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kabaservice, Geoffrey (2012). Rule and Ruin. Oxford University Press. עמ' 46. ISBN 9780199912902. Nelson Aldrich Rockefeller remains the best-known progressive Republican of recent times 
  2. ^ Cramer, Gisela; Prutsch, Ursula, "Nelson A. Rockefeller's Office of Inter-American Affairs (1940–1946) and Record Group 229", Hispanic American Historical Review 2006 86(4):785–806; doi:10.1215/00182168-2006-050.
  3. ^ Morris 1960, pp. 129–135
  4. ^ Káritha Bernardo de Macedo. "Brazilian cinema, Hollywood and the Good Neighbourhood Policy in the 1930s: a background for Carmen Miranda". בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2014. 
  5. ^ Charles Higham, The Films of Orson Welles, University of California Press, 1971. ISBN 0-520-02048-0, ISBN 978-0-520-02048-1. p. 85
  6. ^ 6.0 6.1 Reich 1996, pp. 383–386
  7. ^ Glass, Andrew (23 באוקטובר 2015). "United Nations comes into existence, Oct. 24, 1945". Politico.com. בדיקה אחרונה ב-19 בינואר 2017. 
  8. ^ Reich 1996, pp. 278–304
  9. ^ Morris 1960, pp. 215–222
  10. ^ Crandall, Britta H. Hemispheric Giants: The Misunderstood History of U.S.-Brazilian Relations. Lanham, MD: Rowman & Littlefield. עמ' 59. ISBN 978-1-4422-0787-5. 
  11. ^ "Holocaust Era Assets: Records of the Office of Inter-American Affairs". Civilian Agency Records. National Archives and Records Administration. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2015. 
  12. ^ Cary Reich (1996). The Life of Nelson A. Rockefeller: Worlds to Conquer, 1908-1958. עמ' 383. 
  13. ^ Morris 1960, p. 242
  14. ^ Morris 1960, pp. 251–255
  15. ^ Smith (2014) ch 10
  16. ^ "Nelson A. Rockefeller". North American Congress on Latin America. בדיקה אחרונה ב-20 בינואר 2017. 
  17. ^ Reich 1996, pp. 521–527
  18. ^ Reich 1996, p. 558
  19. ^ Reich 1996, pp. 611–618
  20. ^ Reich 1996, p. 575
  21. ^ Reich 1996, pp. 577–583
  22. ^ Reich 1996, p. 560
  23. ^ Reich 1996, p. 617
  24. ^ Creation of the Special Studies Project in 1956—see Reich 1996, pp. 650–667
  25. ^ Walter Isaacson, Kissinger: A Biography, New York: Simon & Schuster, Revised edition, 2005. (pp. 90-93),
  26. ^ State of New York, Public Papers of Nelson A. Rockefeller, Fifty-third Governor of the State of New York, vol. 15, 1973 (Albany, NY: State of New York, 1973), p. 1380.
  27. ^ "Theodore RooseveltAlfred E. Smith – Nelson Rockefeller – George Pataki." The New York State Preservationist. NYS Office of Parks, Recreation and Historic Preservation. Fall/Winter 2006, p. 20
  28. ^ State of New York, Public Papers of Nelson A. Rockefeller, Fifty-third Governor of the State of New York, vol. 15, 1973 (Albany, NY: State of New York, 1973), p. 1384.
  29. ^ State of New York, Public Papers of Nelson A. Rockefeller, Fifty-third Governor of the State of New York, vol. 15, 1973 (Albany, NY: State of New York, 1973), p. 1381.
  30. ^ 30.0 30.1 State of New York, Public Papers of Nelson A. Rockefeller, Fifty-third Governor of the State of New York, vol. 15, 1973 (Albany, NY: State of New York, 1973), p. 1385.
  31. ^ State of New York, Public Papers of Nelson A. Rockefeller, Fifty-third Governor of the State of New York, vol. 15, 1973 (Albany, NY: State of New York, 1973), p. 1382.
  32. ^ State of New York, Public Papers of Nelson A. Rockefeller, Fifty-third Governor of the State of New York, vol. 15, 1973 (Albany, NY: State of New York, 1973), pp. 1382, 1386.
  33. ^ Benjamin, Gerald; Hurd, T. Norman, eds. (1984). "The Builder". Rockefeller in Retrospect: The Governor's New York Legacy. Albany, N.Y.: Nelson A. Rockefeller Institute of Govt.. עמ' 79–82. ISBN 0-914341-01-4. OCLC 11770290. 
  34. ^ 34.0 34.1 State of New York, Public Papers of Nelson A. Rockefeller, Fifty-third Governor of the State of New York, vol. 15, 1973 (Albany, NY: State of New York, 1973), p. 1379.
  35. ^ Connery & Benjamin 1979, p. 242
  36. ^ List of pre-Furman executions in New York
  37. ^ Regional Studies Northeast
  38. ^ Craig Brandon, The Electric Chair: An Unnatural American History, 1999
  39. ^ WGBH 2000
  40. ^ Connery & Benjamin 1979, pp. 266–274
  41. ^ Clyde Haberman (14 בספטמבר 2011). "The Somber Shadows of Attica". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-10 בנובמבר 2012. 
  42. ^ Benjamin and Rappaport, "Attica and Prison Reform", in Governing New York State: The Rockefeller Years, p. 206.
  43. ^ Francis X. Clines (19 בספטמבר 2011). "Postscripts to the Attica Story". The New York Times. עמ' A26. בדיקה אחרונה ב-10 בנובמבר 2012. 
  44. ^ "Is the Rock Still Solid?", Time, October 19, 1970
  45. ^ City in the sky: the rise and fall of the World Trade Center, James Glanz, Eric Lipton. Macmillan, 2003. ISBN 0-8050-7428-7, ISBN 978-0-8050-7428-4. p. 55
  46. ^ State of New York, Public Papers of Nelson A. Rockefeller, Fifty-third Governor of the State of New York, vol. 15, 1973 (Albany, NY: State of New York, 1973), pp. 1378, 1382, 1383, 1384.
  47. ^ Maeder, Jay (10 ביולי 2001). "Repealing the abortion law, May 1972 Chapter 397". Daily News (New York). עמ' 4. בדיקה אחרונה ב-14 בינואר 2012. 
  48. ^ Connery & Benjamin 1979, p. 424
  49. ^ Connery & Benjamin 1979, p. 189
  50. ^ Connery & Benjamin 1979, pp. 44–45
  51. ^ Connery & Benjamin 1979, p. 439
  52. ^ Connery & Benjamin 1979, p. 427
  53. ^ Connery & Benjamin 1979, p. 428
  54. ^ Richard Norton Smith, On His Own Terms: A Life of Nelson Rockefeller (2014) ch 18
  55. ^ Rick Perlstein, Before the Storm: Barry Goldwater and the Unmaking of the American Consensus (2001) ch 18
  56. ^ Smith, On His: Terms: A Life of Nelson Rockefeller (2014) p xxi
  57. ^ Nicol C. Rae, The Decline and Fall of the Liberal Republicans: From 1952 to the Present (1989)
  58. ^ Kramer & Roberts 1976, p. 283
  59. ^ Persico 1982, pp. 65–66
  60. ^ "Nelson Aldrich Rockefeller (vice president of United States)". Britannica Online Encyclopedia. בדיקה אחרונה ב-6 בנובמבר 2013. 
  61. ^ Richard Norton Smith, On His: Terms: A Life of Nelson Rockefeller (2014) p 677
  62. ^ 62.0 62.1 62.2 Taffet, Jeffrey (23 באפריל 2007). Foreign Aid as Foreign Policy: The Alliance for Progress in Latin America. Routledge. ISBN 0-415-97771-1.  page 185-188
  63. ^ Persico 1982, p. 106
  64. ^ "Portage native Russell Peterson dies at 94". Wiscnews.com. 24 בפברואר 2011. בדיקה אחרונה ב-14 בינואר 2012. 
  65. ^ https://www.whitehouse.gov/1600/presidents/georgehwbush
  66. ^ Gerald R. Ford, A Time to Heal: The Autobiography of Gerald R. Ford (New York, 1979), pp. 143–144.
  67. ^ Robert T. Hartmann, Palace Politics: An Inside Account of the Ford Years (New York, 1980), pp. 230-236.
  68. ^ Time magazine article
  69. ^ "Rockefeller conflicts raise debate". Anchorage Daily News. Associated Press. 26 בנובמבר 1974. בדיקה אחרונה ב-10 בנובמבר 2012. 
  70. ^ Paul C. Light, Vice-Presidential Power: Advice and influence in the White House (Baltimore, Press, 1984), pp. 180-183.
  71. ^ Persico 1982, pp. 262
  72. ^ Petro, Joseph; Jeffrey Robinson (2005). Standing Next to History: An Agent's Life Inside the Secret Service. New York: Thomas Dunne Books. ISBN 0-312-33221-1.
  73. ^ "Excerpts From Rockefeller Conference Explaining His Withdrawal; 'Are You Going to Stop' Interests of the People". The New York Times. 7 בנובמבר 1975. עמ' 16. בדיקה אחרונה ב-10 בנובמבר 2012. 
  74. ^ "Mutual Decision: Vice President's Letter Gives No Reason for his Withdrawal". The New York Times. 4 בנובמבר 1975. עמ' 73. 
  75. ^ Remarks of Gerald R. Ford, Nelson A. Rockefeller Public Service Award Dinner, May 22, 1991.
  76. ^ Mieczkowski, Yanek (2005). Gerald Ford and the Challenges of the 1970s. Lexington, KY: University Press of Kentucky. עמ' 311. ISBN 978-0-8131-2349-3. 
  77. ^ Weeks, Linton (August 26, 2010) Is 'Giving The Finger' Getting Out Of Hand?, NPR
  78. ^ For further information on Rockefeller's role as Vice President see http://www.senate.gov/artandhistory/history/common/generic/VP_Nelson_Rockefeller.htm
  79. ^ "Rockefeller Controversy". Diego Rivera Prints. בדיקה אחרונה ב-2 באוקטובר 2007. 
  80. ^ Reich 1996, p. 110
  81. ^ "The Upper East Side Book: Fifth Avenue: 810 Fifth Avenue". Thecityreview.com. בדיקה אחרונה ב-14 בינואר 2012.