דגש קל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אות דגושה" מפנה לכאן. לערך העוסק בדגש אפשרי לכל אות בא"ב העברי, שכבר אינו משמש בעברית בת זמננו, ראו דגש חזק.

בדקדוק עברי, דגש קל הוא סימן ניקוד בצורת נקודה במרכז האות, המסמן את ההבחנה בין שתי דרכי ההגייה של ההגאים באותיות: ב, ג, ד, כ, פ, ת (אותיות בג״ד כפ״ת). סימן הדגש הקל, זהה לסימון של הדגש החזק, וההבחנה בין סוגי הדגשים בעברית המודרנית, שבה לא נהגה הדגש החזק, נעשית בדרך כלל לפי הסביבה הפונולוגית; סימן דגש באותיות בגד כפת לאחר עיצור שסוגר הברה (היינו, לאחר שווא נח ) הוא דגש קל. כמו כן, סימן דגש באותיות בגד כפת, הבאות בראש מילה, הוא דגש קל[1] בעברית המודרנית. הסימן ההפוך לדגש הקל, הוא סימן הרפה שלא נוהג היום בעברית המודרנית.

מהות פונטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית המקראית נהגו האותיות העבריות בג״ד כפ״ת באחד משני אופנים: חוכך (רפה/מוארך) וסותם (פוצץ/קשה). למשל, האות ב הייתה נשמעת b או β~v. בשיטת הניקוד הטברנית ההבדל ביניהם מסומן על ידי הדגש הקל. בתוספת הדגש נהגים העיצורים בצורה הסותמת – [b]‏, [g]‏, [d]‏, [k]‏, [p] ו-[t] – ובהיעדרו הוגים את העיצורים המקבילים החוככים – [β~v]‏, [ɣ]‏, [ð]‏, [χ~x]‏, [f] ו-[θ]. בעברית המדוברת היום נשתמרו ההבדלים האלה רק באותיות בכ״פ, שנהגות, בהתאמה, b,‏ k ו-p כשיש בהן דגש קל, ו-β~v,‏ χ~x, ו-f כשהוא נעדר.

להלן טבלה מסכמת:

עם דגש (סותם) בלי דגש, רפה (חוכך)
שם האות צורת האות צליל (סמל IPA) שם האות צורת האות צליל (סמל IPA)
בֵּי״ת בּ b בֵי״ת ב β ~ v
גִּימֶ״ל גּ ɡ גִימֶ״ל ג ɣ
דָּלֶ״ת דּ d דָלֶ״ת ד ð
כַּ״ף כּ k כַ״ף כ χ ~ x
פֵּ״א פּ p פֵ״א פ f
תָּ״ו תּ t תָ״ו ת θ

כללי הדגש הקל – חוק בג״ד כפ״ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השווא שתחת האות כ' הוא שווא נח, ולכן האות ת' שאחריו דגושה בדגש קל; תחת האות ת' יש שווא נע, ולכן האות ב' שאחריו אינה דגושה

אותיות בג״ד כפ״ת נדגשות בדגש קל בבואן בראש המילה, וכן בבואן אחרי שווא נח באמצע המילה. חריג לדגש קל בראש מילה, הוא מצב של מילים המחוברות במקף. למשל, אַחֲרֵי־כֵן, אַף־עַל־פִּי־כֵן. בראי השפה העברית, דינה של שורת מילים מוקפות, הוא כדין מילה אחת. לכן, ברצף המיליות אַף־עַל־פִּי־כֵן, האות כ' אינה נחשבת בתחילת מילה (כן), אלא באמצעה של מילה ארוכה המורכבת מכמה מיליות מוקפות (אף־על־פי־כן). מאחר שהאות כ' במילית כן, לא באה אחרי שווא נח, אלא אחרי הברה הנסגרת בתנועה פתוחה, האות כ' במילית כן, לא תקבל דגש קל. בשל הזיקה החזקה שבין מילים מוקפות, חלק מן הביטויים הללו נוטים להתחבר בהצמדת מילים לכדי מילה אחת. וכך קיבלנו את אֵיפֹה (תולדה של אֵי־פֹה) ואת לְפִיכָךְ (תולדה של לְפִי־כָךְ), שתיהן ללא דגש קל.

כלל זה, הוא צמצום של כלל יותר רחב בעברית המקראית, שלפיו אות מאותיות בגד כפת, המופיעה בראש מילה המצויה בתוך משפט, באה בצורה הרפה, אם המילה שקודמת לה במשפט מסתיימת בתנועה (בהברה פתוחה שלא נסגרת על ידי עיצור). כלל זה לא חל, אם לפני המילה יש הפסקה (פסיק בעברית המודרנית) או אם חל אחד משני כללים שאינם נהוגים היום[2].

אות בג״ד כפ״ת תהיה רפה, כלומר ללא דגש קל, אחרי תנועה, ודגושה בדגש קל אחרי שווא נח ("אפס תנועה"). במקרא החוק הזה בא לידי ביטוי בכך שבג״ד כפ״ת רפות בכל פעם שהן באות אחרי שווא נע או תנועה. למשל: וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ (ב' אחרי תנועה וכ' אחרי שווא נע). במקרא כלל זה רחב יותר וחל גם בראש מילה, אם המילה הקודמת מחוברת אליה (מוטעמת בטעם מחבר/ משרת) ומסתיימת בתנועה. למשל: וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם,  אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ, כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙, הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם,  וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת. לעומת זאת, דגש קל יבוא אחרי שווא נח (ד' של לְהַבְדִּיל - לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה), וגם בראש מילה אם היא פותחת משפט (בְּרֵאשִׁ֖ית), או אם המילה הקודמת מסתיימת בעיצור ( עֵ֣ץ פְּרִ֞י,  וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם, וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו, וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן, וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה) או אם היא מנותקת מהמילה הבאה לפניה על ידי טעם מפסיק מטעמי המקרא (בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים, יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם,  וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים, וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י, וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם, וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן).

למרות הכלל הקובע כי בג"ד כפ"ת תהיינה דגושות אחרי שווא נח, ישנן מילים המהוות חריגה מכלל זה, כמו מרבֿד, שרבֿיט או שכבֿה. וכן במשקל קַטְלוּת, שבו ניטים שמות, דוגמת סמכֿות וכן עצבֿות.

כמוכן יש מילים יחידאיות במקרא בהם בגד כפת אינו דגוש בדגש קל לאחר שוא נח: יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו, וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ, (ונלאתי) כלכל, (ושמתי) כדכד, יקדעם, יקתאל (הסימון המובלט נרשם על האות הרפה. אותיות אלה רפות באופן חריג - שכן הן באות אחרי שווא נח).

אותיות בג"ד כפר"ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר יצירה (פרק ד') יש התייחסות לקבוצת אותיות בג"ד כפר"ת להבדיל מ-בג"ד כפ"ת כמקובל בדקדוק העברי, דבר המרמז על הגייה כפולה לכל האותיות. עם זאת, נדמה שכפילות האות ר' לא נשמרה בצורה אחידה כמו שאר האותיות בהגיית חז"ל לפי שבמקרא ר' דגושה נדירה.

עיון בלשני היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מוסכם בין החוקרים שבעברית הקדומה היו קיימים רק הביצועים הסותמים b‏, g‏, d‏, k‏, p ו-t. בשלב מסוים (ראו להלן) חל תהליך של חיכוך, כלומר, העיצורים הסותמים שאינם נחציים ואינם מוכפלים בדגש חזק, התגוונו וקיבלו אופן הגייה נוסף – חוכך. הסיבה לתהליך היא הידמות של העיצור לתנועה שלפניו, ולכן הוא קרה רק במעמד של אחרי תנועה.

החוקרים לא מסכימים אלה עם אלה לגבי הזמן שבו חל התהליך הזה. יש המקדימים אותו לתקופת בית ראשון ויש המאחרים אותו עד סוף תקופת בית שני. עדות חלקית בנושא עולה מתעתיקי השמות בתרגום השבעים, שם האותיות בג״ד מתועתקות תמיד בביצוע הסותם , ואילו האותיות כפ״ת מתועתקות לעתים בביצוע הסותם ולעתים בביצוע החוכך . ייתכן שיש כאן עדות לשלב ביניים שבו בעיצורים האטומים כבר חל התהליך ואילו בעיצורים הקוליים הוא עדיין לא חל. בזמן תקופת הביניים של העברית אבדה ההגייה הכפולה של חלק מן העיצורים בחלק מן המקומות; לעברית החדשה הגיעה הגייה כפולה של עיצורי בכ״פ בלבד.

מחלוקת נוספת בין החוקרים היא אם שני הביצועים של כל עיצור היו שתי פונמות שונות או שהיו אלופונים של אותה פונמה. בעברית החדשה הם לכל הדעות פונמות נפרדות, כי ההבדל ביניהן יוצר הבדל במשמעות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תופעת דגש חזק בראש מילה, קיימת רק בטקסט מהמקרא, בסדורים, ובניקוד מאד מוקפד, כשחל דין דחיק.
  2. ^ ראו על כך בפיסקה היסטוריה והפיסקאות שלאחריה בערך דחיק.