דידי אלן

דידי אלן
Dede Allen
	אין תמונה חופשית
לידה	3 בדצמבר 1923; קליבלנד, ארצות הברית
פטירה	17 באפריל 2010 (בגיל 86); לוס אנג'לס, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1948
פרסים והוקרה	פרס באפט"א לעריכה הטובה ביותר (1975); פרס קריסטל (1982) ;
	פרופיל ב-IMDb

דורותיאה קרות'רס "דידי" אלן (אנגלית: Dorothea Carothers "Dede" Allen; ‏ 3 בדצמבר 1923 - 17 באפריל 2010) הייתה עורכת קולנוע אמריקנית, שהייתה ידועה בסגנונה האישי, ובעבודתה עם גדולי הבמאים האמריקאים של תקופתה. אלן היא בין העורכים הראשונים שזכו לפרסום ולהכרה באומנות שבעבודתם, מעבר לצד הטכני של העריכה, כ"יוצר" עצמאי (Auteur) בדומה לבמאים.^[1]

אלן היא העורכת של סרטים קלאסיים כאחר צהריים של פורענות, אדי פלסון, אדומים ובוני וקלייד, ועבדה לצידם של במאים כארתור פן, סידני לומט, רוברט וייז, אליה קאזאן וג'ורג' רוי היל. היא הייתה חברת חבר הנאמנים של האקדמיה האמריקאית לקולנוע ומועמדת לפרס אוסקר שלוש פעמים, אם כי מעולם לא זכתה בו.

חייה והקריירה שלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן נולדה בסינסינטי שבאוהיו. אמה הייתה שחקנית. אלן החלה את עבודתה בקולנוע בתפקידים זוטרים כשליחה, ספרנית, ולאחר מכן כעוזרת עורך באולפני קולומביה. בתחילה ערכה סרטי הדרכה וסרטוני פרסומת, בטרם ניתן לה לערוך סרטי קולנוע. רק ב-1959, לאחר שש עשרה שנות עבודה קיבלה הזדמנות לערוך סרט קולנוע. הסרט היה "Odds Against Tomorrow" (שהופץ בישראל בשם "הימור המחר").^[2] הסרט היה פילם נואר שהציג לראשונה גיבור שחור, הארי בלפונטה, וזכה להצלחה. בעת עריכת הסרט עבדה אלן בהדרכתו של הבמאי רוברט וייז, שהיה בעצמו עורך קולנוע, וערך את סרטו המפורסם של אורסון וולס, "האזרח קיין". וייז עודד את אלן להיות נועזת בעריכתה, ולהתנסות בצורות שונות של עריכה. לאחר סרט זה הגיעה פריצתה האמיתית של אלן כעורכת בסרט "אדי פלסון", אותו ביים רוברט רוזן בהשתתפות פול ניומן. הסרט יצא לאור ב-1961 ונחשב ליצירתה הגדולה הראשונה של אלן. לאחר מכן המשיכה אלן לעבוד כעורכת בולטת וחשובה עד לתחילת שנות ה-90, עת התמנתה לתפקיד ניהולי באולפני האחים וורנר. בשנת 2000 שבה לשולחן העריכה, והמשיכה בעריכה עד שנת 2008, והיא בת 85.^[1] אלן הייתה מועמדת לפרס אוסקר שלוש פעמים, אך לא זכתה בו. ב-1976 הייתה מועמדת לפרס על עריכת אחר צהריים של פורענות, ב-1982 על אדומים וב-2001 על נערי הפלא. היא זכתה ארבע פעמים בפרס "ACE"‏ (American Cinema Editors), המוענק לעורכים מצטיינים בארצות הברית, ופעם אחת, ב-1975 בפרס באפט"א, על עריכת הסרט "אחר צהריים של פורענות".

אלן הושפעה מאוד מסרטי הגל החדש הצרפתי ומגישתו הדאדאיסטית של רנה קלייר. היא הייתה חלוצת השימוש ב-"audio overlaps" (גלישות אודיו), טכניקת עריכה בה בטרם מתפוגגת התמונה מהסצנה המוקרנת, מושמעים כבר קולות מהסצנה הבאה, וכן בשימוש בעריכה קופצנית (jump cut), בה מופיעות שתי תמונות רצופות של אותו אובייקט מזווית מעט שונה, דבר שיוצר אי רציפות בסצנה הנצפית. חידושים אלו הביאו אנרגיה וריאליזם לעריכה ההוליוודית שנתפסה עד אז כשגרתית. שיטות העריכה של אלן הפכו מושגים כ"Continuity" (הרציפות של התמונה המוצגת על המסך, למשל, הדרישה שאותו הגיבור ילבש את אותם הבגדים במשך כל הסצנה, אפילו אם זו צולמה במשך מספר ימים) ומושגים אחרים הקשורים במגבלות של הזמן והמקום, לבעלי עדיפות נמוכה, כאשר העדיפות ניתנה לעריכה המדגישה את שפת הגוף של הגיבורים והנעת העלילה קדימה באופן אומנותי.

אלן הייתה נשואה לבמאי סטיבן פליישמן, וילדה לו בן ובת. בנה, טום פליישמן, זכה אף הוא להכרה כאיש סאונד בקולנוע. אלן מתה משבץ בביתה בלוס אנג'לס ב-2010.