האזרח קיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האזרח קיין
כרזת הסרט "האזרח קיין"
שם במקור: Citizen Kane
בימוי: אורסון ולס
הפקה: אורסון ולס
תסריט: אורסון ולס
הרמן מנקיביץ'
שחקנים ראשיים: אורסון ולס
ג'וזף קוטן
דורות'י קומינגור
אגנס מורהד
רות ווריק
אברט סלואן
ג'ורג' קולוריס
ריי קולינס
מוזיקה: ברנרד הרמן
צילום: גרג טולנד
חברת הפצה: RKO
הקרנת בכורה: 1 במאי 1941, ארצות הברית
משך הקרנה: 119 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 839,727‏$
הכנסות: 1,585,634‏$
פרסים: פרס אוסקר אחד
דף הסרט ב-IMDb

האזרח קיין (אנגלית: Citizen Kane) הוא סרט דרמה שהפיק, ביים וכתב (יחד עם הרמן מנקייביץ') היוצר אורסון ולס. ולס גם שיחק בסרט בתפקיד הראשי. הסרט, יצירת הקולנוע הראשונה של ולס, הופק בשנת 1941 ונחשב במשאלים שונים הן של מומחי הקולנוע והן של הציבור הרחב לאחד הסרטים הטובים והחשובים ביותר בכל הזמנים, ולסרטו החשוב ביותר של ולס.

הסרט זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. הסרט נבחר חמש פעמים כסרט הטוב בכל הזמנים במשאלים של מבקרי קולנוע שערך המגזין Sight & Sound.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט עוסק בשני עיתונאים הנשלחים על ידי עורך העיתון שלהם, כדי לנסות לחקור על דמותו של איל העיתונות צ'ארלס פוסטר קיין לאחר מותו. לצורך זה הם מנסים לחקור מה משמעותה של המילה "רוזבאד" (בתרגום מילולי: "ניצת ורד"), אותה אמר קיין לפני שמת. הם, והצופים בסרט יחד עמם, לומדים על עברו של קיין, באמצעות בחינה של אירועים שונים מחייו, מנקודות מבט שונות. כך הם פוגשים היבטים שונים באישיותו של קיין.

הוריו של קיין מוסרים אותו בילדותו על מנת שיזכה לחינוך טוב יותר, ובהמשך חייו עוברים תהפוכות שונות - מבחינה עסקית, רומנטית ופוליטית. בסופו של דבר, בסוף הסרט, העיתונאים החוקרים נכשלים במשימתם, ולא מצליחים לפענח את משמעות המילה, כמו גם את המפתח לאישיותו של קיין. בשלב זה, רגע לפני תום הסרט, נעה המצלמה אל חפציו המרובים של קיין, המושלכים אל האש, ואז הצופה מגלה את פירוש המילה - זהו שם המודפס על מזחלת שאיתה נראה קיין (בתחילת הסרט) גולש בילדותו, כאשר גר עדיין בבית הוריו.

מקור ההשראה ותהליך יציאת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נעשה בהשראת סיפור חייו של מו"ל העיתונות האמריקאי ויליאם רנדולף הרסט - אייל עיתונות רב עוצמה - ובהשראת אהובתו, שחקנית הקולנוע מריון דייוויס. ולס עיצב את דמותו של צ'ארלס פוסטר קיין, טייקון עיתונות מושחת ועורך העיתון "New York Inquirer", בהשראת הרסט, עורכם של העיתונים "San Francisco Examiner" ו-"New York Journal".

בנוסף לפועלו כעיתונאי, ניכרת השוואה לחייו של הרסט גם בתחום הפוליטי. הרסט היה עיתונאי "צהוב" ואישיות פוליטית רבת השפעה, אשר שאיפותיו הפוליטיות הובילו אותו להתמודד על משרת מושל מדינת ניו יורק. בסרט מוצג קיין כמפעיל דעת קהל בשם ה"קובלה חאן"[דרושה הבהרה], ומנסה להתמודד באופן עצמאי על משרת מושל מדינת ניו יורק. הוא אף מתחתן עם אמילי מונרו נורטון, אחייניתו של נשיא ארצות הברית.

גם ארמון "זאנאדו" המפואר של קיין בפלורידה, אשר קיין מילא בחפצי אמנות יקרי ערך, הוא מקבילה לטירת הרסט, "החווה" ("The Ranch") של הרסט בקליפורניה.

דמיון רב נמצא גם בדמותה של סוזן אלכסנדר, אשתו השנייה של קיין - זמרת חסרת כשרון, המקבילה לפילגשו של הרסט, שחקנית הסרטים האילמים מריון דייוויס. צ'ארלס קיין בנה בעבור אשתו בית אופרה, אף על פי שלא באמת רצתה להיות זמרת (זה היה בעיקר רעיון של אמהּ), בדומה לוויליאם הרסט שתמך באופן מוגזם באשתו כאשר קנה לה אולפן סרטים לשם קידום הקריירה שלה, אף על פי שלמעשה הייתה מוכשרת יותר כקומיקאית. היו שטענו כי המילה "רוזבאד", שהיא נקודת המוצא של העלילה, היא כינוי שנתן הרסט לדגדגן של אהובתו.[דרוש מקור]

כשנודע להרסט שהסרט מבוסס על חייו, הוא ניסה למנוע את הפצתו, ולפגוע בקריירה של ולס. הוא ביקש להשמיד את כל הנגטיבים ואף הציע סכום עצום ל-RKO על מנת שלא יקרינו את הסרט. כשסירבו, פתחו עיתוניו במסע הכפשות כנגד ולס וסרטו. מרבית בתי הקולנוע סירבו להקרין את הסרט מפני שחששו מהרסט. הסרט נכשל קופתית, ואף בטקס פרסי האוסקר זכה רק בפרס אחד, אולם המבקרים האירופאים לא נשארו אדישים כלפי הסרט. הם הבינו שלפניהם סרט שככל הנראה עומד להוביל את הקולנוע לעידן חדש. "האזרח קיין" הפך לנושא שיחה בקרב אינטלקטואלים וחובבי תרבות באירופה, ומעמדו אף התעצם עם תום מלחמת העולם השנייה, כשהוקרן במדינות שעד אז היו כבושות. חורחה לואיס בורחס כתב מאמר מפורסם על הסרט, שבו הגדיר אותו כ"מבוך חסר מרכז".

החדשנות שבסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילומי "האזרח קיין" נעשו כמעט בחטף, אולם ולס הביא לפרויקט את מלוא כישרונו וגאוניותו, וכמעט כל סצנה בו הייתה פורצת דרך. ולס השכיל להשתמש בעדשות ה"דיפ פוקוס" והעניק ממד נוסף, קולנועי, לדמויות שלו. הסרט שבר את התפיסה הנראטיבית שהייתה שלטת עד אז, והוכיח שניתן לעשות סרט שאינו כרונולוגי בהכרח (סגנון שבא לידי ביטוי בולט לאחר מכן בסרט ראשומון). ולס, שגילם את קיין בעצמו, נכנס עד כדי כך לתפקיד, שלאחר ששבר את רגלו באחת הסצינות, סירב להפסיק את הצילומים, והמשיך לשחק עם רגל שבורה.

דוגמה לשימוש האמנותי של ולס בקומפוזיציה תוך שימוש ב"דיפ פוקוס", היא הסצנה שבה קיין כילד נמסר על ידי הוריו לאיש שיגדל אותו. המצלמה מתמקדת בקיין, שמשחק בחוץ בשלג, ואז נעה אחורה אל תוך הבית, תוך שהיא ממשיכה לצלם את הילד. מסביב לילד מופיע חלון הבית, והמשמעות האמנותית היא שהילד אמנם משחק בחוץ אך "כלוא" במסגרת של החלון, כלומר "כלוא" בחייו על אף שהוא נראה חופשי. ליד החלון מופיעים הוריו של קיין, וניתן להבין שהם אלו שכופים את ה"מסגרת" על הילד. המצלמה ממשיכה לנוע אחורה ומצלמת את ההורים חותמים על החוזה למסירת הילד לאיש שיגדל אותו. האם מצולמת קרוב ביותר למצלמה וכתוצאה מכך היא הדמות הגדולה ביותר, דבר המעיד על כך שהיא המחליטה המרכזית בסצנה, הדמות השלטת באירועים והחשובה מבין המבוגרים. מאחוריה, קטן יותר, האיש שמולו נחתם החוזה; ומאחוריו האב, שנראה כי חשיבותו בקביעת ההחלטה למסור את הילד היא הקטנה ביותר מבין המבוגרים. זווית הצילום הנמוכה גורמת לתקרה להיראות נמוכה, כאילו היא "דוחסת" את הדמויות, והמשמעות היא שהדמויות נמצאות במצב לא נוח, מלחיץ ומאיים. הילד הוא הקטן ביותר מבין הדמויות, כך שחשיבותו בקבלת ההחלטה היא אחרונה. הוא צועק אך לא נשמע על ידי המבוגרים, מה שמוסיף למועקה שבתהליך המסירה שלו. הוא אמנם "יוצא" מהמסגרת, אך חוזר אליה בעל כורחו. כל המידע הזה מועבר בצילום רצוף אחד ("שוט" אחד) ללא עריכה. שימוש שכזה במצלמה, שכולל מידע צילומי רב הן של עצמים קרובים למצלמה והן של עצמים הרחוקים ממנה, נקרא "דיפ פוקוס", והיה חדשני בתקופתו של ולס. ל"עומק" הצילומי ולס הצמיד משמעויות אמנותיות התורמות לסיפור, ובכך באה לידי ביטוי יכולתו האמנותית הגבוהה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יגאל בורשטיין, קולנוע: פענוח, פרשנות, פיתוי, תל אביב: סל תרבות ארצי (מפתחות), 1998, פרק 2 בחלק שני: "בין מודרניזם לריאליזם: 'האזרח קיין'", עמ' 52–57
  • לואיס ג'אנטי, להבין סרטים, האוניברסיטה הפתוחה, 2000, עמ' 508-473
  • לורה מאלווי, אדיפוס באמריקה, עיון בסרטו של אורסון וולס 'האזרח קיין', רסלינג, 2004
  • יעקב מלכין, ספרות התסריט: עיונים בצורה ספרותית חדשה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, פרק 3 – קווים להתפתחות התסריט בראינוע ובקולנוע, עמ' 45–75; תסריט – עמ' 347–442

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]