דינוב

דינוב
Dynów
	סמל דינוב
	צומת בין רחובות במרכז העיר דינוב
מדינה	פולין
פרובינציה	פודקרפצקיה
מחוז	ז'שוב
חבל ארץ	פולין קטן
שטח	24.41 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	6,085 (31 במרץ 2021)
קואורדינטות	49°50′00″N 22°14′00″E / 49.833333333333°N 22.233333333333°E
אזור זמן	UTC +1
	http://www.dynow.pl
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת פולין רגילה) ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז; קלינינגרד; ג; ר; מ; נ; י; ה; הים הבלטי דינוב

ערך זה עוסק בעיירה בפולין. אם התכוונתם לחצר חסידית שנוסדה בעיר, ראו חסידות דינוב.

דינוב (בפולנית: Dynów) היא עיירה במחוז ז'שוב בדרום פולין, באזור הידוע כגליציה המערבית.

חבל הארץ בו שוכנת העיירה נקרא גם "מלופולסקה", כלומר פולין קטן. העיירה שוכנת על גבעה לגדות נהר סן. מספר תושביה נכון לשנת 2006 היה 6,076.

היסטוריה

את האחוזות של ז'שוב, כולל דינוב, שנקראה אז דנוב, העניק המלך קז'יימייז' הגדול לאביר יאן פקוסלב מסטרוז'ישצ'. הן ניתנו אחר כך כנדוניה לאציל קמיטה סוביינסקי בנישואיו לבתו של אוגוסטין מז'שוב. אחרי מותו של פיוטר קמיטה, ווייבוד קרקוב, ב-1409 ירש את אחוזת דינוב בנו פיוטר לונאק קמיטה. ב-1410 ביקר במקום המלך ולדיסלב יגיילו אחרי קרב גרונוולד שבו השתתפו תושבי המקום. כנראה עוד לפני 1429 זכה דינוב לזכויות מגדבורג של עיר מלכותית. ב-1448 הוקמה בה פרוכיה רומית -קתולית. היא שויכה לווייבודות הרותנית (חלק מרותניה האדומה) במסגרת ממלכת פולין. החל מ-1512 התקיימו בעיירה שני ירידים בשנה.

בשנת 1593, בעלת העיר קטרינה ואפובסקה, אסרה על פעילותן של כנסיות אורתודוקסיות במקום והורתה על טבילת ילדים רוסינים (כלומר אוקראינים) על פי הטקס הקתולי. אף על פי שבשנת 1645 בעל הקרקעות המקומי מיקולאי סטניסלב ואפובסקי התיר לכנסייה האורתודוקסית לפעול, הדבר לא עזר להתאוששות במספר חסידי הכנסייה המזרחית.

בימי המלחמה הצפונית השנייה ("המבול") במרץ 1657 נכבשה העיירה על ידי הצבא הטרנסילבני של ג'רג' ראקוצי השני ובני בריתו הקוזקים. הם העלו את העיר באש יחד עם הטירה וכנסיותיה. ב-1661 היא נבזזה שוב, הפעם על ידי שכירי החרב של מיקולאי אוסולינסקי שלחם את מלחמתו הפרטית נגד בעליה של דינוב, אולבראכט גרוחובסקי .ב-1663 הכנסייה הקתולית הראשית ננבתה מחדש על ידי הבישוף סטניבלב סרנובסקי. ב-1667 נרכשה העיירה על ידי הקסטלן של פשמישל, מרצ'ין קונסטנטי קרסיצקי. וב-1672 חוותה פלישה של הטטרים בפיקודו של נור-א-דין סאפי גיריי. ב-1686 יז'י קרסיצקי, ה"סטולניק" של פשמישל, הוריש במותו את אחוזותיו ליד דינוב לאשתו, הנסיכה תאופילה צ'ארטוריסקה, שנישאה לאחר מכן לנסיך גז'גוז' אנטוני אוגינסקי, ההטמאן הגדול של ליטא. ב-1691 בצו של אוגינסקי זכתה שוב דינוב לזכויות עירוניות מיוחדות. ב-1702 לוחמים שוודים בפיקוד הגנרל מגנוס סטנבוק ניסו ללא הצלחה לעצור את אוגינסקי שנמנה עם תומכי המלך אוגוסט השני .ב-1781 עברה העיירה לבעלות משפחת טשצ'סקי ששלטה בה עד 1944.במהלך טיול ללבוב בשנת 1773, ביקר בדינוב הקיסר יוזף השני

בעקבות החלוקה הראשונה של פולין (1772) דינוב סופחה לאימפריה ההבסבורגית ונותרה חלק מגליציה האוסטרית המערבית עד 1918. ב-1786 צוינה העיירה בספרו של אווריסט אנדז'יי קורופטניצקי "תיאור ממלכת גליציה ולודומריה" ב-1785 חיו בעיר 2,203 תושבים. 67.5% מהם היו פולנים, 26.8% יהודים ו-5.4% אוקראינים.

בשנת 1812, נפטר כומר הקהילה האורתודוקסית בדינוב, תאודור איבוביץ', והכנסייה סופחה לקהילה בבאחור. בשנים 1878–1880 התרחש מעבר המוני של התושבים הנוצרים לפולחן הקתולי. בשנת 1910 נבנתה כנסיית הלבנים האורתודוקסית של גאורגיוס הקדוש, אשר בשנת 1936 מנתה כ-60 בני קהילה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 נפתחו בעיר מבשלת בירה ובית זיקוק קטן לנפט. רוב תושבי העיירה ביו בעלי מלאכה, כולל בנאים, נגרים, חייטים ואורגים, סנדלרים. דינוב הייתה גם עיר מסחר מחוזית ומרכז מחוזי לייצור בגדים והנעלה, והיו בה מנסרות שעיבדו עץ שנכרת ביערות הסביבה, וכן שוק מחוזי לבהמות. ב-1904 הושלמה מסילת ברזל צרה לפשוורסק.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרה דינוב לפולין שקמה לתחייה ועד 1939 הייתה שייכת לוויבודות (פרובינציה) לבוב. ב-1919 איבדה את מעמדה העירוני והייתה לכפר בנפת בז'וזוב במחוז לבוב. ב-1921 תחת השלטון הפולני (הרפובליקה הפולנית השנייה אוכלוסיית דינוב מנתה 2,727 תושבים, מהם 51.3% פולנים, 46.7% יהודים, ו-2% אוקראינים. ב-1 באפריל 1930 סופח לדינוב הכפר קרוליבקה, שהוצא מקהילת נזדז'ץ. בשנת 1934 הפכה דינוב למרכז המנהלי של הקומונה הכפרית המאוחדת דינוב, שכללה 8 כפרים נוספים.

ב-13 בספטמבר 1939 נכבש היישוב על ידי חטיבת הרגלים החמישית הגרמנית והתחילה שואת היהודים. בימי מלחמת העולם השנייה הייתה דינוב מרכז חשוב של המתחרת הפולנית - ארמייה קראיובה

יהודי דינוב

התיעוד הראשון לישיבת יהודים בדינוב הוא מאמצע המאה ה-16. מהמאה ה-17 התבלטו היהודים בענף הסחר בעיירה. בעת "גזירות ת"ח-ת"ט" (1648) במהלך מרד חמלניצקי, גדודי הקוזאקים פשטו על אזור גליציה. כולל אל העיירה דינוב. מרבית הקהילה היהודית נטבחה באכזריות. אלו ששרדו נמלטו, והקהילה נחרבה כמעט לחלוטין ושוקמה רק כעבור שנים רבות. ב-1768 פרץ מרד ההיידמקים (קוליבישצ'ינה). כנופיות מורדים אוקראינים פשטו כנופיות על עיירות בגליציה ובאוקראינה. גם היהודים בדינוב היו למטרה; בתי כנסת ובתים נבזזו, ו־20 יהודים נרצחו בפרעות שנועדו לעקור את הנוכחות היהודית והפולנית מהאזור.

בדינוב ישבה חצרו של האדמו"ר צבי אלימלך מדינוב בעל ה"בני יששכר", ורבי יעקב צבי יולס (1778-1825) מדינוב, מחבר "קהלת יעקב" ו"מלא הרועים", שימש כרב הקהילה. כמו כן, העיירה נודעה כמרכז של תנועת החסידות והתנגדות לתנועת ההשכלה. בין מלחמות העולם נמנו בעיירה קרוב ל-1,300 יהודים, כמחצית תושביה, והתקיימה בה פעילות ציונית. עם ילידי דינוב נמנו יצחק, אביו של הסופר דויד גרוסמן והמשפטן והפעיל הקהילתי אליאש גולדהמר. כאשר כבשו הגרמנים את האזור בספטמבר 1939, ניצלו את התכנסות היהודים בבית הכנסת המרכזי בעיירה בראש השנה, והציתו את מבנה בית הכנסת, על מספר מהיהודים בו. גברים יהודים שהוצאו מבית הכנסת באלימות, וכן מאות יהודים נוספים, נלקחו ליער סמוך לעיירה, ושם נרצחו. כמו כן, הרסו הגרמנים את בתי העלמין היהודיים בעיירה.

בסוף ספטמבר 1939 גירשו הגרמנים את יהודי העיירה הנותרים מעבר לנהר סן, אשר נקבע בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב כקו גבול בין שטחי הכיבוש הגרמניים והסובייטיים, והכריזו על העיירה כ"נקייה מיהודים". חלק מיהודי העיירה הוגלו בידי הסובייטים לסיביר, בה רבים לא שרדו. רוב היהודים שנותרו בשטח הסובייטי נרצחו עם כיבוש האזור בידי הגרמנים במבצע ברברוסה.

כיום פועל במקום בראשות הרב פנחס פאמפ, בית מדרש יהודי, כמו כן קיימת אכסניה יהודית ופולחן בסמיכות לקברו של האדמו"ר רבי צבי אלימלך מדינוב.

אוקראינים

האוקראינים בדינוב השתייכו לכנסייה היוונית-קתולית. אחרי מלחמת העולם השנייה, האוכלוסייה האוקראינית הקטנה בדינוב הצטמצמה משמעותית בעקבות חילופי אוכלוסין וגירושים כפויים. במסגרת הסכמי הגבולות החדשים, רוב האוקראינים באזור הועברו לברית המועצות או פונו למערב פולין במסגרת "מבצע ויסלה" ב-1947.