דרך ברושים וכוכב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דרך ברושים וכוכב
Landweg in de Provence bij nacht
דרך ברושים וכוכב
צייר וינסנט ואן גוך
תאריך יצירה 1890
טכניקה וחומרים שמן על בד
ממדים בס"מ 92 אורך × 73 רוחב
מספר יצירה KM 108.488 (מוזיאון קרולר-מילר) עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מוזיאון קרולר מולר, אוטרלו, הולנד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דרך ברושים וכוכבהולנדית: Cypres bij sterrennacht) היא יצירה באמצעות צבע שמן משנת 1890 על ידי הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך. זוהי יצירתו האחרונה של ואן גוך בסן רמי דה פרובאנס.[1] כיום, היצירה מוצגת במוזיאון קרולר מולר, אוטרלו, הולנד.

אודות היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה נוצרה במאי 1890.[2] ואן גוך כתב לאחיו, תיאו, שעצי ברוש העסיקו אותו הרבה, והוא ראה בהם כאובליסקים מצריים. הוא התכוון לצייר יצירה של הברושים בסצנת לילה עוד בארל ב-1888.[3]

יש הסוברים כי ואן גוך לקח את הרעיון ליצירה מהאלגוריה הנוצרית "מסעות ההלך".[4] זוהי אחת מכמה יצירותיו של ואן גוך שבהן נעשה שימוש בעצי ברוש, בדומה ל-"שדה חיטה עם ברושים" ול-"ליל כוכבים".[5] בנוסף, ואן גוך צייר את עץ הברוש כך שהוא משתרע מחוץ לקנבס, וזהו מוטיב חוזר ביצירותיו. לאחר השלמת היצירה, ביוני 1890, ואן גוך כתב לחברו הצייר, פול גוגן, כי הוא שאב את רעיונותיו מציורו, "Christ in the Garden of Olives".‏[6]

ייתכן כי ואן גוך צייר את השמיים המתוארים ביצירה בהשפעת חפיפת כוכבי הלכת מרקורי ונוגה ב-20 באפריל 1890. החפיפה יצרה שש דרגות של הפרדה, וביחד הם יצרו רקע מואר בהשוואה לכוכב סיריוס.[7]

קט'לין פאוורס אריקסון סבורה כי ואן גוך המחיש את מותו הקרוב ביצירה. היא מבססת את טענה זו על כך שבצד שמאל של היצירה ישנו כוכב חדש שמאיר ומימין מופיע ירח בצורת סהר, כלומר הוא עתיד להיעלם בקרוב. בין הכוכב החדש לבין הירח המתמוגג חוצץ עץ ברוש, וחציצה זו נחשבת כ-"אובליסק של מוות". היא מייחסת את זוג המטיילים על הדרך כסמל להשתוקקותו של ואן גוך לחברות.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דרך ברושים וכוכב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Maurer 1998, p. 106.
  2. ^ Erickson 1998, p. 176.
  3. ^ Welsh-Ovcharov 1987, p. 55.
  4. ^ Erickson 1998, p. 160.
  5. ^ Erickson 1998, p. 172.
  6. ^ Maurer 1998, p. 106.
  7. ^ Boime 2008, p. 2.
  8. ^ Erickson 1998, p. 176.