דיוקנאות של וינסנט ואן גוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיוקן עצמי ללא זקן, 1889 (F525). הדיוקן בממדים של 31X40 סנטימטר, והוא ככל הנראה האחרון שואן גוך יצר. הדיוקן ניתן לאימו של הצייר כמתנת יום הולדתה.[1]

הדיוקנאות של וינסנט ואן גוך הם דיוקנאות עצמיים שהצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך יצר במהלך הקריירה שלו כאמן. ואן גוך יצר עשרות דיוקנאות במרוצת השנים, והם היוו חלק משמעותי מסגנונו האמנותי. בנוסף, קיימים דיוקנאות של ואן גוך שאמנים אחרים יצרו, וכן דיוקנאות שאין ודאות לכך שהצייר הוא זה שיצר אותם. ואן גוך נהג לצייר את עצמו בהביטו במראה, ולכן בדיוקנאות מופיע הצד השמאלי שלו ולא הצד הימני כפי שניתן לחשוב.

אודות הדיוקנאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן עצמי עם כובע כהה (F208a) נחשב לאחד הדיוקנאות הראשונים שואן גוך צייר. הדיוקן התגלה יחסית מאוחר באוסף המשפחתי, והוא הוצג לראשונה רק בשנת 1945. הדעות חלוקות לגבי תאריך יצירת הדיוקן; יש הסבורים כי הדיוקן נעשה באנטוורפן בשנת 1886, ואחרים טוענים שהדיוקן נעשה באביב של אותה שנה בפריז. מבחינת דמיון ליצירותיו הקודמות שהושפעו מהנאו-אימפרסיוניזם, ייתכן כי עשיית הדיוקן דווקא קרתה בסתיו של אותה שנה. מבדיקת קרני רנטגן נחשף שעל בסיס הדיוקן מופיעה דמות עירומה. מכיוון שסטודנטים באנטוורפן לא ציירו בהתבסס על דוגמנים בעירום, ניתן למקם את מקום היצירה בפריז.[2] אין שום יצירת אמנות אחרת של הצייר שמשלימה או שמתייחסת לדיוקן, ולכן ישנם מומחים שטוענים כי דיוקן זה לא נעשה על ידי ואן גוך.[3] עקב מצבו הכלכלי שמנע ממנו לשכור את שירותיהם של דוגמנים לציור, הדיוקנאות העצמיים של ואן גוך היו חשובים לו מאוד. העוני השפיע על מצבו הבריאותי, וחלק משיניו החלו לנשור. לכן, הצייר החליט לגדל שפם כדי להסתיר זאת. בדיוקן הזה הוא לבש בגדים עירוניים כדי להדגיש את היותו במעמד הביניים ולבסס את עצמו כצייר קונבנציונלי.

הדעות חלוקות מי מבין הדיוקנאות (דיוקן עצמי של ואן גוך (F627)‏[4] או דיוקן עצמי ללא זקן (F525)) הוא האחרון שואן גוך יצר. דיוקן עצמי של ואן גוך ניתן לאחיו של ואן גוך. דיוקן עצמי ללא זקן ניתן לאימו של הצייר כמתנה ליום הולדתה.[5] ככל הנראה הדיוקן הזה נעשה מיד לאחר גילוח, ויש הטוענים מיד לאחר תקרית חיתוך האוזן כפי שניתן לראות בדיוקנאות שלאחר האירוע, כגון דיוקן עצמי עם אוזן חבושה (F527). ניתן לראות את הדיוקן ללא זקן גם בתוך ציור אחר של ואן גוך, חדר שינה בארל, שנמצא במוזיאון ד'אורסה. הדיוקן הוא אחד מהיצירות שנמכרו במחיר הגבוה ביותר. הוא נמכר בסכום של 71.5 מיליון דולר בניו יורק בשנת 1998. בזמנו, זאת הייתה היצירה השלישית הכי נמכרת בכל הזמנים בהתאם לאינפלציה.

בגרמניה הנאצית יצירותיו של ואן גוך נחשבו כאמנות מנוונת. חלק מאותן יצירות הושמדו, כולל דיוקן עצמי של ואן גוך בצבעי שחור-לבן שניתן כמתנה לפול גוגן.

פריז, 1886[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריז, 1887[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן רמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הדיוקנאות שנוצרו בסן רמי מציגות את צידו השמאלי של פניו של האמן, וזאת כדי להסתיר את אוזנו הפצועה.

אובר-סור-אואז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הידוע, ואן גוך לא יצר בתקופה הזו שום דיוקן עצמי. באובר-סור-אואז הצייר שהה מספר שבועות עד למותו ביולי 1890.

זיופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן עצמי עם מום באוזן, כנראה מ-1889, הגלריה לאמנות של אוסלו (F528)

ג'ייקוב בארט דה לה פייל היה עורך של "Catalogue raisonné", מגזין שהציג יצירות אמנות שונות. הוא הודה כי היה נוהג להעלות למגזין גם ציורים עם מקורות לא ידועים. בשנת 1930, הוא החליט להימנע מהכנסת כ-30 ציורים למגזין לאחר שמלכתחילה הם היו אמורים להיכנס. במשך השנים הוא לא הכניס למעלה ממאה ציורים, כולל דיוקנאות של וינסנט ואן גוך וציורי החמניות. ב-1970, העורכים של המגזין טענו כי רוב הדיוקנאות של וינסנט ואן גוך שנשלחו באותן שנים היו מזויפים.[7] למשל, "Selfportrait 'a l'éstampe japonais'" (בעברית: דיוקן עצמי עם הדפס יפני) שהיה מוצג בלוס אנג'לס נכנס בסופו של דבר למגזין אף על פי שהעורכים לא אישרו את האותנטיות שלו.[8]‏ "Selfportrait, 'à l'oreille mutilée'" (בעברית: דיוקן עצמי עם מום באוזן) נרכש על ידי הגלריה לאמנות של אוסלו בשנת 1910, ומומחים רבים טענו כי מדובר בזיוף. בינואר 2020, פורסם מחקר שאישר את האותנטיות של הדיוקן, ונקבע שהוא נעשה בעת שהותו של ואן גוך בבית החולים.[9] מכיוון שואן גוך צייר את עצמו דרך המראה, אז צד ימין של פניו הוא המוצג ביצירה בעוד שפציעתו נמצאת באוזן שמאל.

דיוקנאות של ואן גוך שנוצרו על ידי אמנים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pickvance (1986), 131.
  2. ^ Hendriks, Tilborgh 2011 pp. 271-3.
  3. ^ Dorn 2005 pp. 19, 21.
  4. ^ Walther 2000, p. 74.
  5. ^ "To Theo van Gogh. Saint-Rémy-de-Provence, Saturday, 28 September 1889", incent van Gogh: The Letters (באנגלית)
  6. ^ "To Theo van Gogh. Saint-Rémy-de-Provence, Thursday, 5 and Friday, 6 September 1889.", incent van Gogh: The Letters (באנגלית)
  7. ^ De la Faille 1970, nos. CHK.
  8. ^ De la Faille 1970, no. 476a.
  9. ^ https://www.at5.nl/artikelen/199553/onderzoekers-concluderen-over-betwijfeld-schilderij-dit-is-toch-echt-een-van-gogh
  10. ^ https://www.theguardian.com/world/2004/feb/24/arts.highereducation