הדיוויזיה התשיעית (אוסטרליה)

הדיוויזיה ה-9
9th Division

פרטים
מדינה
שיוך
סוג	דיוויזיה
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1940–1946 (כ־6 שנים)
מלחמות	מלחמת העולם השנייה
פיקוד
דרגת המפקד	מייג'ור גנרל

הדיוויזיה האוסטרלית התשיעית הייתה דיוויזיה של הצבא האוסטרלי ששירתה במהלך מלחמת העולם השנייה. זו הייתה הדיוויזיה הרביעית שגויסה עבור הכוח הקיסרי האוסטרלי השני (AIF 2). ההבחנות של הדיוויזיה כוללות את היותה:

• בקרבות בקו החזית למשך זמן ארוך יותר, במצטבר, מכל דיוויזיה אוסטרלית אחרת;
• אחת היחידות המעוטרות ביותר של הצבא האוסטרלי;
• דיוויזיית ה-AIF היחידה שהוקמה בבריטניה, מחטיבות חי"ר ויחידות תמיכה שהוקמו באוסטרליה;
• זכתה לשבחים הן על ידי הגנרלים של בעלות הברית והן של מדינות הציר, כולל ברנרד מונטגומרי וארווין רומל, וכן היסטוריונים צבאיים שאינם אוסטרלים;
• כמו הדיוויזיות ה-6 וה-7, בהיותה אחת מיחידות צבא בודדות של בעלות הברית ששירתו הן בזית הים התיכון והן בזירת האוקיינוס השקט.

במהלך 1940, היחידות של הדיוויזיה ה-9 נשלחו לבריטניה כדי להגן עליה מפני פלישה גרמנית אפשרית. לאחר שירותה במהלך 1941–1942 במערכה בצפון אפריקה, במצור על טוברוק והן בקרב הראשון והקרב השני באל עלמיין, חזרה הדיוויזיה ה-9 לאוסטרליה. בשנים 1943–1944 שירתה במערכה בגינאה החדשה ובמהלך 1945 בקרב בורנאו. היא פורקה, לאחר תום המלחמה, בתחילת 1946.

היסטוריה

הקמת הדיוויזיה

הדיוויזיה ה-9 הייתה דיוויזיית ה-AIF הרביעית שהוקמה בבריטניה בסוף 1940. בתחילה היא כללה רק שתי חטיבות חי"ר שהוקמו באוסטרליה ונשלחו לבריטניה על מנת להתגונן מפני פלישה אפשרית בעקבות נפילת צרפת - החטיבות ה-18 וה-25 - בפיקודו של מייג'ור גנרל הנרי וינטר. בהמשך התווספה לדיוויזיה גם החטיבה ה-24.

בינואר 1941 חלה וינטר והוחלף כמפקד הדיוויזיה על ידי לזלי מורסהד. בפברואר 1941, מפקדת הדיוויזיה ה-9 הועברה למזרח התיכון. בערך בזמן הזה עברו הדיוויזיות של ה-AIF ארגון מחדש כאשר התקבלה ההחלטה לשלוח את החטיבות המבוססות יותר ליוון; כתוצאה מכך הועברו גם חטיבה 18 וגם חטיבה 25 מהדיוויזיה ה-9 לדיוויזיה ה-7. הם הוחלפו על ידי החטיבות ה-20 וה-26, שתיהן נחשבו כפחות מנוסות ולכן פחות מוכנות לפעולה.

צפון אפריקה

קירנאיקה

לאחר שסיימו את הכשרתם הראשונית באוסטרליה, בריטניה וארץ ישראל, נשלחו יחידות הדיוויזיה ה-9 לקירנאיקה שבלוב בתחילת מרץ 1941 כדי להשלים את הכשרתן והצטיידותן כחלק מחיל המצב של אזור זה. מחוסר ציוד כמו מקלעים, מרגמות, נ"ט ומובילים, רוב יחידות הארטילריה והפרשים של הדיוויזיה לא ליוו את חטיבות החי"ר לקירנאיקה בשלב זה. חטיבה 20 הייתה היחידה הראשונה מהדיוויזיה שנעה, ויצאה ב-27 בפברואר, אם כי תוך זמן קצר הצטרפו אליה שתי החטיבות האחרות ובתקופה זו ספגה הדיוויזיה את אבידותיה הראשונות כאשר מפציצים גרמנים תקפו את טור התובלה שבו גדוד 2/13 נסע, הרגו שני אוסטרלים ופצעו אחד אחר. עד 9 במרץ החליפה החטיבה ה-20 את החטיבה ה-17 מהדיוויזיה השישית, לאורך הגבול הקירנאי.

חיילים אוסטרלים משתמשים בטנקים איטלקיים שנתפסו

בסוף מרץ התברר כי כוחות הציר תכננו לפתוח במתקפה בקירנאיקה, וכתוצאה מכך, מפקד הדיוויזיה ה-9, לזלי מורסהד, הורה לחטיבה ה-20 לסגת מהגבול, לנוע 160 מיל (260 קילומטרים) חזרה לכיוון בנגאזי. המתקפה החלה ב-24 במרץ, ואילצה במהירות את היחידות הבריטיות לאורך הגבול לסגת כשהתקדמה לעבר בנגאזי. יומיים לאחר מכן תפסה החטיבה ה-26 עמדות במערב ליד החוף כדי לתמוך בחטיבה ה-20 שהחזיקה במעבר ב-Er Regima. בשלב זה הונפקו לכוחות הנ"ט של הדיוויזיה תותחים איטלקיים שנתפסו על מנת להשלים את המחסור בנשק הבריטי.

כשהתקדמות הציר נמשכה עם ניצחונות גרמניים במארסה ברגה ובאגדביה שאיימו לעקוף את היחידות המנותקות בבנגאזי, הדיוויזיה ה-9 הצטוותה לסגת מעמדותיה לאורך החוף מזרחה לדרנה. בהיעדר הובלה משלהם, הם נאלצו להסתמך על זו שסופקה על ידי יחידות אחרות ולכן הנסיגה הייתה צריכה להתבצע בשלבים. על מנת להשיג זאת, גדוד 2/13 שימש כמשמר עורפי ובצהרי 4 באפריל הוא ביצע את הפעולה הראשונה של הדיוויזיה במלחמה כאשר הגרמנים תקפו את עמדותיהם במעבר אר רגימה. בתמיכת הארטילריה הבריטית, הגדוד, שהתפרש על פני 11 קילומטרים (6.8 מיל) הצליח לעכב כוח גרמני של כ-3,000 איש רכובים במשאיות ולווי משוריינים וטנקים. אולם, כשהם חמושים קלות, הם לא הצליחו למנוע מהגרמנים לאגף אותם ובהדרגה הם נאלצו לסגת לפני שבשעה 22:00 הגיע המשלוח שלהם והם יכלו לסגת בדיוק כשעמדו בפני כיתור. בפעולה זו ספג גדוד 2/13 חמישה הרוגים ו-93 פצועים או שבויים.

יומיים לאחר הפעולה במעבר אר רגימה, הדיוויזיה ה-9 קיבלה הוראה לסגת לאורך כביש החוף לכיוון טוברוק במה שכונה מאוחר יותר "הנכה הבנגזי". בשל מהירות התקדמות הציר והיעדר תובלה של הדיוויזיה, שרר בלבול וחלק מגדוד 2/15, כולל רוב מפקדתו והמפקד שלו, נתפסו.

המצור על טוברוק

סיור מגדוד חי"ר 2/13 בטוברוק (AWM 020779)

הדיוויזיה ה-9, עם חיפוי של פעולות המשמר האחורי ב-Er Regima וב-Michili, הגיעה לטוברוק ב-9 באפריל 1941. החטיבה ה-18 של הדיוויזיה ה-7 הגיעה יומיים קודם לכן ויחד עם מספר רגימנטים ארטילריים ושריון בריטיים וגדוד פרשים הודי, הפרשים ה-18 של המלך אדוארד (כיום הפרשים ה-18), הם הוצבו בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון לאווראק והצטוו להחזיק בנמל לפחות חודשיים בזמן שכוח מסייע ממצרים התארגן.

הקרב הראשון נערך ב-10 באפריל כאשר כוח של הציר התקרב לנמל ממערב אך נהדף. למחרת, טוברוק הושמה למעשה במצור כאשר כוחות גרמנים ניתקו את כביש האספקה ממזרח לה, והקיפו את חיל המצב של בעלות הברית. ב-13 באפריל התרחשה ההתקפה הגדולה הראשונה כאשר המפקד הגרמני, ארווין רומל, פתח במתקפה נגד החטיבה ה-20 ממערב לכביש אל עדם. מתקפה זו הוכרעה, למרות שבאותו לילה הצליח כוח של גרמנים עם מרגמות ומקלעים לפרוץ להגנות רק כדי ליהדף מתקפת נגד על ידי קבוצה קטנה של אוסטרלים, כולל ג'ון אדמונדסון, חמושים בכידונים ורימונים. על חלקו בהתקפה זכה אדמונדסון לאחר מותו בצלב ויקטוריה, הראשון מתוך שבעה שהוענקו לחברי הדיוויזיה ה-9 במהלך המלחמה.

במהלך ששת החודשים הבאים הדיוויזיה ה-9 ושאר חיל המצב הדפו ניסיונות חוזרים ונשנים של כוחותיו של רומל לכבוש את הנמל. ההגנה האוסטרלית על טוברוק הייתה מעוגנת בשלושה גורמים: השימוש בביצורים האיטלקיים הקיימים מסביב לנמל, סיור אגרסיבי ופשיטות על עמדות הציר וכוח האש של ארטילריה של חיל המצב. בלחימה מעמדות קבועות, חיל הרגלים האוסטרלי הצליח להכיל ולהביס התקפות שריון וחי"ר גרמניות חוזרות ונשנות על המצודה. לאחר כישלון הניסיונות הבריטים להקל על המבצר במאי ויוני 1941 הצליחה הדיוויזיה ה-9 בשיפור הדרגתי של ההגנות של טוברוק באמצעות פשיטה אגרסיבית על עמדות הציר.

על פי בקשת קבינט המלחמה האוסטרלי, מרבית הדיוויזיה ה-9 נסוגה מטוברוק בספטמבר ואוקטובר 1941, והיא נמסרה לידי הדיוויזיה הבריטית ה-70 כשרק גדוד 2/13 נותר במבצר באותה עת. חיל המצב הוחלף לבסוף בדצמבר. ההגנה על טוברוק עלתה לדיוויזיה ה-9 3,164 הרוגים כולל 650 הרוגים, 1,597 פצועים ו-917 שבויים.

אל עלמיין

הפוגה בסוריה

לאחר נסיגתה מטוברוק, נהנתה הדיוויזיה ה-9 מתקופת מנוחה קצרה בלבד בארץ ישראל לפני שנפרסה מחדש לצפון סוריה, שם, כחלק מהארמייה הבריטית התשיעית, היא הייתה אחראית על השמירה על הגבול הטורקי-סורי. כאן הצטרף אליהם שוב גדוד הפרשים של הדיוויזיה ה-9, שפורק ביוני 1941 כדי להשתתף במערכה בסוריה ובלבנון. פריסה זו הייתה הפעם הראשונה שכל מרכיבי הדיוויזיה רוכזו באזור אחד, אם כי בשטח שנמתח על פני 1,200 מילים רבועים (3,100 קילומטרים רבועים). בנוסף לתפקידי חיל המצב שלה, הדיוויזיה ה-9 גם ערכה כמה אימונים נחוצים בלוחמה ניידת במהלך שהותה בסוריה.

בתחילת 1942 הקורפוס האוסטרלי הראשון, כולל הדיוויזיות ה-6 וה-7, נשלח לאוסטרליה בתגובה לכניסתה של יפן למלחמה. ממשלת אוסטרליה, לעומת זאת, הסכימה לבקשות הבריטיות להשאיר את הדיוויזיה ה-9 במזרח התיכון בתמורה לכך שדיוויזיה אמריקאית נוספת תישלח לאוסטרליה.

קרב אל עלמיין הראשון

במהלך תחילת 1942 התקדמו כוחות הציר בהתמדה דרך צפון מערב מצרים. הוחלט שהארמייה השמינית הבריטית תעמוד בקו במרחק של קצת יותר מ-100 קילומטרים (62 מיל) ממערב לאלכסנדריה, בצידי תחנת הרכבת של אל עלמיין, שם הצטמצם מישור החוף בין הים התיכון לשקע קטארה הבלתי עביר. ב-26 ביוני 1942 קיבלה הדיוויזיה ה-9 הוראה להתחיל לנוע מצפון סוריה לאל-עלמיין. ב-1 ביולי ביצעו כוחותיו של רומל מתקפה גדולה בתקווה לעקור את בעלות הברית מהאזור, לכבוש את אלכסנדריה ולפתוח את הדרך לקהיר ולתעלת סואץ. עם זאת, הארמייה השמינית התארגנה מספיק כדי להדוף את כוחות הציר ולצאת למתקפות נגד. ב-6 ביולי הגיעו הגורמים המובילים של הדיוויזיה ה-9 לתל אל שממה 22 מיל (35 קילומטרים) מהחזית, משם היו מחויבים ללחימה בגזרה הצפונית.

תותחים של גדוד שדה 2/8 באל עלמיין ביולי 1942 (AWM 024515)

לפני עלות השחר ב-10 ביולי, כאשר רומל מיקד את מאמציו באגף הדרומי של שדה הקרב, תקפה הדיוויזיה ה-9 את האגף הצפוני של עמדות האויב וכבשה את הקרקע הגבוהה האסטרטגית סביב תל אל עיסא. בימים שלאחר מכן הפנה רומל את כוחותיו נגדם, בסדרה של התקפות נגד אינטנסיביות, אך לא הצליח לעקור את האוסטרלים. ב-22 ביולי תקפו החטיבות ה-24 וה-26 עמדות גרמניות ברכסים מדרום לתל עיסא, כשהן ספגו אבדות כבדות ותפסו עמדות ברכס תל אל עיסא ורכס מאך ח'ד.

השלב האחרון של קרב אל-עלמיין הראשון היה אסון עבור בעלות הברית וגדוד 2/28 בפרט: ניסיון לכבוש את סניט אל מיטיריה, המכונה "רכס החורבה", ב-27 ביולי. המבצע היה חלק מסדרה מורכבת של התקפות לילה. ה-2/28 ספג אבדות משמעותיות ומאבידות רכב בהתקדמותו, אך השיג את מטרתו. אולם עד מהרה כותר הגדוד בחיל רגלים גרמני. התקדמות מתוכננת של טנקים בריטיים נכשלה והגיעו אליהם טנקים גרמניים. עמדות ה-2/28 עברו התקפה ממושכת ושיטתית של כוחות הציר. עד שהם נכנעו, נהרגו 65 אוסטרלים. למרות שרובם המכריע של ה-2/28 הפכו לשבויי מלחמה, 93 מלוחמי הגדוד נותרו מאחורי קווי בעלות הברית והוא הוקם לאחר מכן מחדש.

קרב אל עלמיין השני

בעקבות הלחימה ביולי, הדיוויזיה ה-9 נשארה בעמדות קו קדמי סביב אל עלמיין, אך עסקה בעיקר בתפקידי הגנה סטטיים בשלושת החודשים הבאים. למרות זאת, התקיימו סיורים ובוצעו פשיטות מסוימות, כולל פשיטה ב-1 בספטמבר שערך גדוד 2/15 לתפיסת נקודה באורך 3 קילומטרים (1.9 מיל) דרום-מערבית לתל עיסא שבה נהרגו 150 גרמנים ועוד 140 שבויים, כנגד ספגו האוסטרלים 39 הרוגים, 109 פצועים ועוד 25 נעדרים.

אנדרטת הדיוויזיה ה-9 בבית העלמין של בעלות הברית באל עלמיין

בסוף אוקטובר 1942 החליטה הארמייה השמינית, בפיקודו של לוטננט-גנרל ברנרד מונטגומרי, לפתוח במתקפה משלה במדבר המערבי, לצבור כוח של כ-220,000 איש הנתמך על ידי 1,100 טנקים ו-900 כלי ארטילריה. הדיוויזיה ה-9 הוצבה בגזרה הצפונית של חזית הארמייה השמינית באל עלמיין, הקרובה לחוף, כחלק מהקורפוס הבריטי ה-30. גזרה זו הייתה אמורה להשפיע על עיקר ההתקפה של בעלות הברית. בעוד הקורפוס ה-13 ורוב הקורפוס ה-30 לא הצליחו לעמוד ביעדים שלהם ב-25 באוקטובר, הדיוויזיה ה-9 צברה תאוצה ניכרת, תקפה הן חזיתית והן ביצעה "וו שמאלי" רחב מעמדותיהם המקוריות, בגזרה שלהם, כאשר מוצב ציר אחד אחרי השני נפל בידיהם. יחד עם הדיוויזיה ה-51 (היילנד) והדיוויזיה הניו זילנדית השנייה, הם השמידו את דיוויזיית טרנטו האיטלקית ואת הדיוויזיה הגרמנית ה-164. עד למחרת הצליחה הדיוויזיה ה-9 לנתק עוד יותר את הדיוויזיה הגרמנית ה-164 וללכוד את רובה כנגד הים. זה גרם לכוחות הציר להאיץ תגבורת לגזרה שלהם.

כשהאירועים התפתחו, מונטגומרי, מפקד הארמייה השמינית, תלה את תקוותו בפריצת דרך בגזרת הדיוויזיה ה-9. אולם לפני שנוסתה פריצת דרך זו, הדיוויזיה ה-9 הייתה נתונה להתקפות נגד רבות של כוחות גרמנים ורבות מיחידות הדיוויזיה סבלו כל כך הרבה אבדות עד שהן תוארו כ"שלדיות בלבד". בלילה של 31 באוקטובר/1 בנובמבר החליט מורסהד להחליף את החטיבה הקדמית שלו, חטיבה 26, עם חטיבה 24 הטרייה יחסית, אולם למחרת תקפו שתי דיוויזיות גרמניות את החטיבה.

ב-2 בנובמבר החל מבצע סופרצ'ארד - כפי שנקרא הפריצה - והחל השלב האחרון של הקרב. יחידות השריון הבריטיות סבלו קשות בשלבים הראשונים, לפני שביום השני הצליחה הדיוויזיה ה-51 לכפות פער דרך קווי הציר, ויצרה פער של למעלה מ-6 מיל (9.7 קילומטרים) שדרכו הופנה השריון מחדש. התוצאה של זה הייתה שהלחץ הוסר מהדיוויזיה ה-9 כאשר מוקד הלחימה עבר לדרום תל אל עיסא. לאחר מכן הפסיקה הדיוויזיה ה-9 את הפעולה ההתקפית, למרות שהמשיכו בפעולות הסיור עד 4 בנובמבר כאשר רומל הורה על נסיגה כללית. ארבעת החודשים שבהם הייתה מעורבת הדיוויזיה ה-9 בלחימה סביב אל-עלמיין עלו להם ב-1,225 הרוגים, 3,638 פצועים ו-946 שבויים, ובסך הכל 5,809 נפגעים.

דרום מערב האוקיינוס השקט

באוקטובר 1942 ביקשה ממשלת אוסטרליה שהדיוויזיה ה-9 תשוחרר משירות במזרח התיכון ותחזור לאוסטרליה כדי לנצל אותה נגד היפנים באוקיינוס השקט. למרות שגם ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל וגם הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט יעצו נגד זה, ראש ממשלת אוסטרליה ג'ון קרטין התעקש ועד אמצע דצמבר אושרה ההחלטה להחזיר את הדיוויזיה לאוסטרליה. בסוף דצמבר התרכזה הדיוויזיה סביב עזה, שם נערך מצעד דיוויזיוני לפני תחילת ההכנות לעלייה למטוסים.

הדיוויזיה ה-9 החלה לצאת לחזרתה לאוסטרליה ב-24 בינואר 1943. הועברה בארבע ספינות צבא - קווין מרי, איל דה פראנס, ניו אמסטרדם ואקוויטניה - כחלק ממבצע פמפלט הדיוויזיה הגיעה לפרימנטל שבמערב אוסטרליה ב-18 בפברואר, ואז קיבלו כל לוחמי הדיוויזיה שלושה שבועות חופשה. תהלוכות של ברוכים הבאים הביתה נערכו בכל עיר בירה אוסטרלית, ולאחר מכן החלה הדיוויזיה ה-9 לבצע רפורמות באפריל 1943 באזור הטרופי למחצה של Atherton Tablelands בצפון הרחוק קווינסלנד, שם החלה להתארגן מחדש ולהתאמן מחדש ללוחמה בג'ונגל. כחלק מההסבה לדיוויזיית ג'ונגל רבות מיחידות הדיוויזיה הופרדו ממנה, אורגנו מחדש לתפקידים חדשים או פורקו. ראוי לציין כי יחידת הפרשים של הדיוויזיה, גדוד הפרשים של הדיוויזיה ה-9, ויתרה על כלי הרכב שלה והוסבה לתפקיד קומנדו, והפכה לגדוד הקומנדו הפרשים 2/9. לאחר שסיימה אימונים אמפיביים ליד קיירנס הדיוויזיה ה-9, כעת תחת מייג'ור גנרל ג'ורג' ווטן שקיבל את הפיקוד על הדיוויזיה במרץ, יצאה למפרץ מילן שבגינאה החדשה בסוף יולי ובתחילת אוגוסט 1943.

גינאה החדשה

לאה

הדיוויזיה ה-9 מבצעת נחיתה אמפיבית מזרחית ללי, ספטמבר 1943.

חלק מהדיוויזיה האוסטרלית ה-9, בפיקודו של מייג'ור-גנרל ג. פ. ווטן נוחת בלה, גינאה החדשה, 4 בספטמבר 1943. LST-452 ו-LSTs אחרים פורקים חיילים וציוד.

המשימה הראשונה של הדיוויזיה ה-9 בגינאה החדשה הייתה לשחרר את העיירה לאה במבצע משותף עם הדיוויזיה ה-7. הדיוויזיה ה-9 תבצע נחיתה אמפיבית ממזרח לעיירה ב-Malahang - הנחיתה הראשונה בקנה מידה גדול על ידי מערך אוסטרלי מאז המערכה בגליפולי ב-1915 - בעוד שהדיוויזיה ה-7 תוטס לשדה התעופה נאדזאב שאובטח לאחרונה ממערב ללאה. החטיבה ה-20, כעת בפיקודו של בריגדיר ויקטור וינדייר, נבחרה כיחידת התקיפה הראשית וב-1 בספטמבר היא החלה לנחות במפרץ מילן. ביציאה למחרת, הם הועברו לאזור בונה-מורובה, שם חברו ל-57 ספינות הנחיתה שהוקצו למבצע. בליל 3–4 בספטמבר הם החלו את המסע לאורך 80 מיל (130 קילומטרים) אל חופי הנחיתה, על מנת להגיע מעט לפני עלות השחר.

בשעה 06:30 ב-4 בספטמבר פתחה החטיבה ה-20 את ההסתערות הראשונית בחסות ההפגזה הימית. שני גדודים נחתו על החוף הראשי, בשם הקוד החוף האדום, בעוד שאחד נוסף הונחת 3 מיל (4.8 קילומטרים) מערבה בחוף הצהוב. מכיוון שלא חוו התנגדות בחופים, נשלחו סיורים כדי ליצור קישור לאורך ראש החוף. כעבור 35 דקות כשהחטיבה ה-26 עלתה לחוף, הם הותקפו על ידי תשעה מטוסים יפניים שגרמו לאוסטרלים מספר קורבנות ב-LCI, כאשר שמונה חיילים נהרגו, כולל מפקד גדוד 2/23, בעוד 20 נוספים נפצעו. למחרת עברה חטיבה 26 בהיקף שהוקם על ידי חטיבה 20 והחלה להתקדם לאורך החוף לעבר לאה, תוך חציית נהר בוסו לפני רדת הלילה ב-5 בספטמבר. באותו לילה נחתה על ראש החוף חטיבה 24, שהוחזקה כעתודה דיוויזיונית.

לאחר הקמת בסיסי האספקה שלהן, שתי הדיוויזיות האוסטרליות מיהרו יחד ללאה. הדיוויזיה ה-7 נכנסה לעיירה מספר שעות לפני הדיוויזיה ה-9 ב-16 בספטמבר. התקדמות הדיוויזיה ה-9 נעצרה על ידי התנגדות יפנית וקשיים בחציית הנהרות בין חופי הנחיתה ולאה.

מערכת חצי האי הואן

לכידת לאה לפני לוח הזמנים פירושו שניתן היה להעביר את המוקד של פעולות בעלות הברית על התקדמות במעלה חצי האי הואן, שהיה חשוב מבחינה אסטרטגית לבעלות הברית מכיוון שהיא תאפשר להן להקים בסיסי אוויר וימיים לפעולות עתידיות. ב-22 בספטמבר 1943, שישה ימים בלבד לאחר נפילת לאה, ביצעה החטיבה ה-20 נחיתה אמפיבית בחוף סקרלט, 10 קילומטרים (6.2 מיל) מצפון לפינשהפן. בגלל החיפזון שבו הורכב המבצע, לא היה זמן לחזרות וזה, יחד עם מפות שגויות והעובדה שהנחיתה התרחשה בחושך, הביאו לכך שרוב החטיבה נחתה על חוף שגוי. גם הערכות המודיעין של בעלות הברית לגבי הכוח היפני בסביבת פינשהפן היו שגויים, עם כוח צפוי של בין 500 ל-2,100, למרות שליפנים היו באמת כ-5,000 איש באזור.

אף על פי כן, לאחר שבוע של קרבות קשים נגד כוחות יפניים מבוצרים היטב, כבשו האוסטרלים את העיירה ואת שדה התעופה של פינשהפן, והכריזו שהיא משוחררת ב-2 באוקטובר.

עם זאת, רוב היפנים שהיו בסביבת פינשהפן הצליחו לסגת 1,000 מטרים (3,300 רגל) הר סביב סאטלברג. ב-16 באוקטובר הם פתחו בהתקפת נגד משם. בתגובה לכך, החליפה החטיבה ה-26 את החטיבה ה-20, ועד 25 באוקטובר הובסה מתקפת הנגד היפנית. הדיוויזיה ה-9 יצאה אז למתקפה נגד סאטלברג ב-7 בנובמבר. בסיוע אווירי לסירוגין ולפעמים כבד, פעלו הכוחות האוסטרליים לעקור את היפנים מהפסגה החשובה מבחינה אסטרטגית. היא נפלה לידי הדיוויזיה ה-9 ב-25 בנובמבר 1943, לאחר שגדוד 2/48 הגיע לפסגה. במהלך ההתקפה האחרונה הזו ביצע סמל טום דריק את הפעולות שהובילו לקבלת צלב ויקטוריה.

בורנאו

חי"ר מגדוד 2/23 מתקדם דרך מכלי אגירת נפט הרוסים בגבעת הטנקים, טאראקאן. (AWM 090932)

בינואר 1944 הוחלפה הדיוויזיה ה-9 על ידי הדיוויזיה ה-5 סביב סיו ובהדרגה במהלך החודשיים הבאים הם הובאו חזרה לאוסטרליה. לאחר תקופה של חופשה שוב התגבשה הדיוויזיה ב-Atherton Tablelands. בשל תחלופה גבוהה של כוח אדם בתקופה זו כאשר כוח אדם שוחרר או הועבר ליחידות אחרות, הרבה מיחידות החטיבה נאלצו להיבנות מחדש למעשה מאפס. ואכן, על מנת להעלות את יחידות החי"ר של הדיוויזיה לחזק גדוד מיליציה שלם, המורכב מכמעט 400 אנשי גדוד 62, כדי לספק תגבורת.

בשל התפתחויות מהירות במלחמה ואי ודאות אסטרטגית לגבי תפקידם של הכוחות האוסטרליים באוקיינוס השקט, הדיוויזיה ה-9 נשארה באוסטרליה למעלה משנה לפני שראתה פעולה פעם נוספת. בעוד שהקורפוס הראשון האוסטרלי (שהדיוויזיה ה-9 הייתה חלק ממנו) נועד במקור להשתתף בשחרור הפיליפינים, תוכניות אלו בוטלו, והקורפוס הוטל במקום זאת על שחרור בורנאו. זו תהיה המעורבות הסופית של הדיוויזיה במלחמה והשתתפותה במערכה התחלקה לשני מבצעים עיקריים: נחיתה על טאראקאן ואחרת על ברוניי ולבואן.

טאראקאן

על קבוצת החטיבה ה-26 הוטלה המשימה לכבוש את האי טאראקאן ולהשמיד את חיל המצב היפני. הכוחות היפניים באי נאמדו בכ-2,000 איש יחד עם כ-250 אזרחים העובדים במפעלי הנפט. ב-30 באפריל 1945 נחת כוח קטן של קומנדו מגדוד הקומנדו 2/4 יחד עם סוללת תותחי שדה 25 פאונד מגדוד שדה 2/7 הנחתו באי סדאו מול חופי טאראקאן, משם הם יספקו בעקיפין תמיכה באש במהלך הנחיתה. למחרת, 1 במאי, בשעה 06:40 פתחה הסוללה על סדאו את ההפצצה המקדימה יחד עם שתי סיירות ושש משחתות שהוצבו מהחוף. בשעה 06:56 החלה ההסתערות העיקרית כאשר ה-LCI הנושאים את שני הגדודים שיובילו את המתקפה - ה-23/2 ו-2/48 - חצו את קו היציאה ופנו לכיוון חוף הנחיתה בלינגקס.

למרות שבתחילה ההתנגדות היפנית לנחיתה הייתה קלה, ככל שהאוסטרלים התקדמו פנימה מחוף הנחיתה, ההתנגדות גדלה בעוצמתה והיה זה אמצע יוני עד שהכוח היפני העיקרי התפרק והחלו פעולות טיהור. פעולות אלו נמשכו לאורך כל יולי עד שהרעב אילץ את רוב הנותרים להיכנע. האוסטרלים איבדו 250 הרוגים ו-670 פצועים במבצע זה, בעוד היפנים איבדו כ-1,500 הרוגים ועוד 250 נפלו בשבי בניסיון להגן על האי.

ברוניי ולבואן

שאר הדיוויזיה ה-9 נחתה באזור לבואן וברוניי ב-10 ביוני 1945. במשימה לאבטח את מפרץ ברוניי על מנת להקים בסיס ימי ואבטחת מתקני ייצור נפט וגומי חיוניים, השתתפו 14,079 אנשי הדיוויזיה, קצת פחות ממחצית מתוך סך של 30,000 שהוקצו למבצע. בעקבות הפצצה ימית ואווירית ראשונית, נחתה החטיבה ה-24 בקצה הדרומי של האי לבואן, שנמצא כפי שהיה בכניסה למפרץ ברוניי, פיקד על הגישה לצפון בורנאו. במקביל נחתה החטיבה ה-20 ליד ברוקטון, בחצי אי קטן בקצה הדרומי של המפרץ. נחיתה שלישית, גם אם קטנה יותר, בוצעה על ידי אחד מגדודי החטיבה ה-20 - ה-2/15 - באי הקטן מוארה. האי לא הוגן על ידי היפנים וכל הנחיתות האוסטרליות נכנסו ללא התנגדות.

חייל רגלים מגדוד 2/43 האוסטרלי במפרץ פיזור מפציצים במסלול המטוסים של לבואן ב-10 ביוני 1945

החטיבה ה-20 אבטחה במהירות את העיר ברוניי מפני התנגדות קלה יחסית, וספגה רק 40 אבדות במערכה זו. עם זאת, החטיבה ה-24 נתקלה בהתנגדות גדולה יותר בהשתלטות על האי לבואן, שם נסוגו המגינים למעוז פנימי, שם החזיקו מעמד לאורך רכסים מכוסי ג'ונגל צפופים וביצות בוציות. על מנת להכניע את ההתנגדות היפנית הוטלה הפצצה ימית וארטילרית אינטנסיבית במהלך שבוע לפני שבוצעה הסתערות על ידי שתי פלוגות חי"ר הנתמכות על ידי טנקים ולהביורים.

לאחר אבטחת לבואן, נחתה החטיבה ה-24 על החוף הצפוני של מפרץ ברוניי ב-16 ביוני, בעוד שהחטיבה ה-20 המשיכה לייצב את הגזרה הדרומית בהתקדמות דרום-מערבה לאורך החוף לכיוון קוצ'ינג ואבטחה גם את העורף. גדוד 2/32 נחת במפרץ פאדאס ותפס את העיירה ווסטון, לפני ששלח סיורים לעבר בופור, 23 קילומטרים (14 מיל) בפנים הארץ. הוחזק על ידי 800–1,000 יפנים, ב-27 ביוני בוצעה שם התקפה על ידי גדוד 2/43. בתוך גשם זלעפות ונתקל בשטח קשה, אבטח גדוד 32/2 את הגדה הדרומית של נהר הפאדאס, בעוד פלוגה אחת מה-43/2 נשלחה לכבוש את העיירה ואחרת צעדה אל האגפים, לתפוס עמדות מארב לאורך המסלול שהיפנים היו צפויים לסגת בו. גדוד 2/28 אבטח את קווי הקשר מצפון לנחל. בליל 27–28 ביוני פתחו היפנים שש התקפות נגד שהתגלגלו לקרב יד ביד. בתנאים מחרידים, חברה אחת התבודדה ולמחרת בבוקר נשלחה אחרת לעזרתה כדי לתקוף את היפנים מאחור. החברה נלחמה בכמה עמדות יפניות, והרגה לפחות 100 יפנים ואחד מחבריה, טוראי טום סטארצ'ביץ', זכה מאוחר יותר בצלב ויקטוריה על מאמציו.

בעקבות זאת, היפנים החלו לסגת מהבופור והאוסטרלים החלו בהתקדמות איטית וזהירה תוך שימוש באש עקיפה כדי להגביל את הנפגעים. עד 12 ביולי הם כבשו את פאפאר, ומשם שלחו סיורים צפונה ולאורך הנהר עד להפסקת פעולות האיבה. באוגוסט הסתיימה הלחימה. סך הנפגעים של הדיוויזיה במבצע זה היו 114 הרוגים ו-221 פצועים, בעוד היפנים איבדו לפחות 1,234 איש.

פירוק הדיוויזיה

לאחר תום המלחמה נשארה הדיוויזיה ה-9 בבורנאו וביצעה מטלות חירום וכיבוש עד להגעת הכוחות ההודיים בינואר 1946. הדיוויזיה ה-9 החלה להתפרק בהדרגה ב-1 באוקטובר 1945 כאשר חיילים עם משפחה או שירות ארוך היו הראשונים להשתחרר. מטה הדיוויזיה פורק ב-10 בפברואר 1946 והיחידה האחרונה של הדיוויזיה פורקה במאי 1946. בעוד שרוב אנשי הדיוויזיה חזרו לחיים אזרחיים לאחר המלחמה, חלקם המשיכו לשרת בכוח הכיבוש הבריטי של חבר העמים ביפן, והצטרפו לגדוד הרגלים ה-66.

נפגעים

אנשי גדוד 2/48 מתאספים סביב קברו של לוטננט ט. ס. דריק VC DCM ב-Tarakan (AWM 108261)

הדיוויזיה ה-9 ספגה בסך הכל 2,732 הרוגים, 7,501 פצועים ו-1,863 שבויים. 12,096 נפגעים אלה מייצגים כרבע מכוח האדם ששירתו בדיוויזיה.

סדר הכוחות

המבנה של הדיוויזיה ה-9 היה כדלקמן:

• יחידות חי"ר
  • החטיבה ה-18 – לדיוויזיה ה-7, 1941
  • החטיבה ה-20 – מהדיוויזיה ה-7, 1941.
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/13, ניו סאות' ויילס (NSW)
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/15, קווינסלנד (Qld)
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/17, NSW
  • החטיבה ה-24 – מהדיוויזיה ה-8, 1940
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/25, Qld (לחטיבה ה-25, 1940)
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/28, אוסטרליה המערבית (WA)
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/32, ויקטוריה (Vic.)
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/43, אוסטרליה הדרומית (SA)
  • החטיבה ה-25 – לדיוויזיה ה-7, 1941
  • החטיבה ה-26
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/23, Vic.
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/24, Vic.
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/32, Vic. (לחטיבה ה-24, 1940)
    • גדוד הרגלים האוסטרלי 2/48, SA
    • גדוד הקומנדו 2/4 (מאוגוסט 1943)
• גדודי ארטילריה
  • גדוד שדה 2/7, ארטילריה מלכותית אוסטרלית (RAA)
  • גדוד שדה 2/8, RAA
  • גדוד שדה 2/12, RAA (לשעבר גדוד ארטילריה בינונית 2/2)
  • גדוד נ"ט 2/3, RAA (מהדיוויזיה ה-8)
• פלוגות הנדסה
  • פלוגת שדה 2/3, הנדסה מלכותית אוסטרלית, טסמניה /WA/SA (מהדיוויזיה ה-6)
  • פלוגת שדה 2/13, RAE, Qld (לשעבר פלוגת שדה 2/1)
  • פלוגת שדה 2/15, RAE. צורפה לדיוויזיה ה-9 בשנת 1945 לצורך הנחיתות בלבואן במהלך מבצע אבוב. (ראה קבוצות חוף למידע נוסף)
  • פלוגת שדה 2/16
  • פלוגת שדה 2/7, RAE‏, Qld (חיילי הקורפוס לשעבר)
  • פלוגת שדה 2/4, RAE‏, WA (לשעבר הדיוויזיה ה-8)
• יחידות אחרות
  • גדוד המקלעים האוסטרלי 2/3 (Vic.)
  • גדוד ההנדסה קרבית האוסטרלי 2/3 (מהדיוויזיה ה-7, 1942)
  • גדוד ההנדסה קרבית האוסטרלי 2/4
  • גדוד הפרשים של הדיוויזיה האוסטרלית ה-9 (מהדיוויזיה ה-8, 1941)

מפקדים

• מייג'ור גנרל הנרי וינטר (אוקטובר 1940 – פברואר 1941)
• מייג'ור גנרל סר לזלי מורסהד (פברואר 1941 – מרץ 1943)
• מייג'ור גנרל ג'ורג' ווטן (מרץ 1943 – אוקטובר 1945).