מערכת גליפולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנחיתה בחוף גליפולי
יוסף טרומפלדור במדי קצין בפתח אוהל, מחנה גדוד נהגי הפרדות, גליפולי

מערכת גליפולי הייתה מערכה שהתנהלה במלחמת העולם הראשונה מאפריל 1915 עד ינואר 1916 בחצי האי גליפולי שממערב למצרי הדרדנלים, בין כוחות האימפריה הבריטית בסיוע צרפתי לבין כוחות האימפריה העות'מאנית. הכוחות הבריטיים ניסו לפלוש לחוף גליפולי שבאימפריה העות'מאנית, במטרה לפתוח נתיב אספקה ימי לרוסיה, שנמליה בים השחור היו נתונים תחת סגר מאז כניסת טורקיה למלחמה, ואולי אף לתפוס את הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). הניסיון כשל והותיר 113,350 חיילים הרוגים ו־230,305 פצועים משני הצדדים. 46,909 מן ההרוגים היו בריטים (כולל שמונה יהודים מגדוד נהגי הפרדות), אוסטרלים, ניו-זילנדים, קנדים והודים. כמו כן נהרגו 9,798 צרפתים. בסך הכל מעצמות ההסכמה איבדו כ-56,707 איש. מן הצד העות'מאני נהרגו 56,643 איש.

ב-25 באפריל נחתו יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו-זילנדיות (ANZAC) בחוף חצי האי גליפולי ובסביבתו, וניהלו שם קרב עקוב מדם במשך חודשים, שהסתיים בכישלון. עד היום מציינים באוסטרליה ובניו זילנד את יום ANZAC ב-25 באפריל, לזכר יום הפלישה.

בקרבות שהתחוללו בגליפולי נטל חלק מרכזי גם קצין טורקי בדרגת סגן-אלוף ושמו מוסטפא כמאל. הוא בלם נסיגה עות'מאנית מול חוף אנזק כאשר הכריח חיילים עות'מאניים נסוגים לעמוד על מקומם ולהלחם. [1]לימים כונה אתא טורק, האיש שנחשב למייסדה ואביה של טורקיה החדשה.

במערכה זו השתתף גם גדוד נהגי הפרדות העברי. שמונה מאנשיו נהרגו ו-55 נוספים נפצעו. הגדוד כולו מנה כ-650 איש.

ההתייחסות למערכה זו מצד מעצמות ההסכמה הייתה אמביוולנטית. מחד, החזית העיקרית הייתה אל מול הגרמנים, וכתוצאה חששו מדינות ההסכמה מהקצאת משאבים רבים מדי לזירה זו שנחשבה משנית. מאידך, שררה התקווה שמאמץ קל נוסף, תוך הקצאת משאבים נוספת, יביא לתוצאות בעלות משמעות אסטרטגית רבה ללא כל פרופורציה להיקף ההשקעה הצבאית, כגון פתיחת נתיבי השיט לים השחור ולרוסיה, והטיית מדינות בבלקן ובחופי הים התיכון לכיוון מעצמות ההסכמה. ברקע עמדו גם זלזול מה בכושרה הצבאי של טורקיה, וההנחה שהיא עומדת להתמוטט בכל רגע, מה גם שבמלחמת הבלקן, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, היא נחלה הפסדים בלתי פוסקים. הטורקים, שלחמו בעוז, על ביתם וסמוך לבירתם, הפריכו הנחה זו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוסיה שהייתה אחת ממדינות ההסכמה במהלך המלחמה היו בעיות בדרכי האספקה בים: הים הבלטי נחסם על ידי הצי הגרמני הקיסרי בעוד שהכניסה היחידה לים השחור הייתה דרך הבוספורוס שנשלט על ידי האימפריה העות'מאנית. זו הצטרפה למעצמות המרכז באוקטובר 1914.

קרוב לסוף 1914 החזית המערבית בצרפת ובבלגיה התייצבה, ומאז המצב בה היה קרוב לקיפאון. היה צורך נואש ברעיונות לשבירת אותו קיפאון. כמו כן מדינות ההסכמה האמינו כי מתקפה על העות'מאנים תוביל את בולגריה ויוון לצד של מדינות ההסכמה. מה גם שטורקיה נחשבה ל"איש החולה של אירופה", וניתן היה להניח שבמאמץ צבאי לא גדול, יחסית לחזית המערב, ניתן להוציאה מהמערכה.

הצעה ראשונה לתקוף את טורקיה הועלתה על ידי שר צרפתי כבר בנובמבר 1914, אך לא זכתה לתמיכה. מאוחר יותר באותו החודש העלה וינסטון צ'רצ'יל, הלורד הראשון של הימיה את תוכניותיו הראשונות לתקיפה בדרדנלים. תוכנית לתקיפה ולפלישה לחצי האי גליפולי אושרה על ידי הקבינט הבריטי בינואר 1915, אם כי לאחר היסוסים רבים. שר המלחמה הלורד קיצ'נר מינה את הגנרל סר יאן המילטון לפקד על הכוח שעליו הוטלה המשימה.

לעומת ההיסוסים בקבינט, רעיון זה עורר התלהבות מכיוון אחר. למשכילים רבים, מעריצי התרבות היוונית הקדומה, קסם הרעיון להילחם בסמוך מאוד לאתרים שבהם התרחשו פרקים רבים מהמיתולוגיה היוונית. והיו בהם שהתנדבו להצטרף למשלחת הצבאית. ביניהם בלט סר רופרט ברוק (Brooke).

תקיפות ימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת מלחמה בריטית מוטבעת

ב־19 בפברואר החלה המתקפה הראשונה על הדרנדלים כאשר צי מלחמה גדול של ספינות בריטיות וצרפתיות, כולל אוניית הוד מלכותה המלכה אליזבת, הפגיז ארטילריה טורקית לאורך החוף.

אף על פי שהמתקפה הצליחה מבחינה פוליטית — בולגריה הפסיקה את המשא ומתן שלה עם גרמניה, יוון הציעה תמיכה ואיטליה נראתה כמשתוקקת להצטרף למלחמה לצד מדינות ההסכמה — התוצאה הצבאית הייתה דלה. הפגזות מתמשכות והנחתת כוחות קטנים ב־25 בפברואר, אף הם לא הביאו להצלחה.

מתקפה חדשה שמטרתה הייתה הנקודה הצרה בדרדנלים, היכן שרוחבם רק מייל, הונחתה ב־18 במרץ. צי גדול שכלל לא פחות מ־16 ספינות מלחמה הצליח בתחילה, ופגע בסוללות ארטילריה טורקיות רבות. שדה מוקשים שמוקם לאורך החוף האסייתי על ידי הטורקים הטביע או פגע במספר ספינות כשהן פנו להסתובב. שלוש ספינות מלחמה טבעו - אירזיסטיבל (Irresistible) ואושן (Ocean) הבריטיות, ובווה (Bouvet) הצרפתית; סיירת הקרב אינפלקסיבּל (Inflexible) וספינות המלחמה הצרפתיות סאפרן (Suffren) וגוֹלוּאה (Gaulois) נפגעו קשות.

האבידות החמורות הניעו את מדינות ההסכמה לחדול מניסיונות להבקיע את המיצרים באמצעות כוח ימי בלבד. הדבר היה הקלה גדולה עבור המפקדים הטורקים, שכן לסוללות הארטילריה שלהם אזלה התחמושת.

פלישה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי גליפולי - הקווים המקווקווים מראים את שיא התקדמותן של מדינות ההסכמה

לאחר כישלונות התקיפות הימיות הגיעו הבריטיים לדעה כי כוחות קרקעיים נחוצים לסילוק הארטילריה הטורקית הניידת. הדבר יאפשר לשולי מוקשים לנקות את המים עבור ספינות גדולות.

בתחילת 1915, חיילים אוסטרלים וניו זילנדים מתנדבים חנו במצרים ועברו אימונים קודם שאמורים היו להישלח לצרפת. חיל הרגלים התגבש ל-ANZAC ובו הדיוויזיה האוסטרלית הראשונה והדיוויזיה הניו זילנדית-אוסטרלית. לרשותו של גנרל המילטון עמדו גם הדיוויזיה הבריטית ה־29, דיוויזיית הצי המלכותי ו-Corps expéditionnaire d'Orient הצרפתים.

כוח הפלישה של המילטון עמד בפני הארמייה הטורקית החמישית, תחת פיקודו של היועץ הגרמני לאימפריה העות'מאנית, גנרל אוטו לימן פון סנדרס. הארמייה החמישית, שהיה עליה להגן על חופי הדרדנלים, כללה 6 מהדיוויזיות הטורקיות הטובות ביותר שכללו 84,000 איש. בבולהיר היו הדיוויזיה הטורקית החמישית והדיוויזיה השביעית. בכף הלס, על קצה חצי האי, ולאורך חופו של הים האגאי הייתה הדיוויזיה התשיעית, ובעתודה בגבה טפה, באמצעו של חצי האי, הייתה הדיוויזיה ה־19 תחת פיקודו של מוסטפא כמאל. הדיוויזיות ה־3 וה־11 הגנו על החוף האסייתי בקומקלה, ששוכן בכניסה לדרדנלים.

על פי תוכנית הפלישה של 25 באפריל 1915, הדיוויזיה ה־29 אמורה הייתה לבצע נחיתת סער אמפיבית בהלס על קצה חצי האי ואז להתקדם למעוזים בקיליטבהיר. כוחות ANZAC היו צריכים לנחות צפונה מגבה טפה על החוף האגאי ממקום שבו יוכלו להתקדם לאורך חצי האי ולמנוע נסיגה מקיליטבהיר או חיזוק לקיליטבהיר. הצרפתים ביצעו נחיתת הסחה בקומקלה על החוף האסייתי. כמו כן נעשתה הסחה של איש יחיד על ידי ברנרד פריברג מהצי המלכותי הבריטי בבולהיר.

בעוד שדווקא התקפת ההסחה הצרפתית נחלה הצלחה, הכוחות הבריטיים בכף הלס (Helles) שבקצהו הדרומי של חצי האי, וכוחות ANZAC כעשרים ק"מ צפונה משם, בחופו המערבי, נעצרו סמוך לנחיתתם, על ידי הטורקים שנלחמו בחירוף נפש.

קיפאון ונחיתה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שבלמו הטורקים את הנחיתות של 25 באפריל ועד תום המערכה באותה חזית, מצב הצדדים הלוחמים היה דומה למדי למצב הקיפאון ששרר בחזית המערבית באירופה. ניסיונותיהם של הפולשים לתפוס עמדות שולטות בחצי האי גליפולי, או להתקדם בצורה משמעותית, כמו גם ניסיונות הטורקים לדחקם לים - עלו בתוהו.

הקיפאון בגליפולי עורר הדים בפיקוד בלונדון, ושני האישים העיקריים המופקדים על הצי: הלורד פישר וצ'רצ'יל, עזבו את תפקידם, משהתברר כי "החוליה החלשה" שבין מעצמות המרכז, איתנה למדי. זמן מה אחריהם נטש גם לורד קיצ'נר, שר המלחמה, את תפקידו.

בניסיון לשבור את הקיפאון יצא לדרך בשישה באוגוסט ניסיון נחיתה נוסף, במפרץ סובלה (Suvla), מעט צפונה למקום נחיתת ANZAC ב-25 באפריל. גורלו של זה היה כגורל קודמו. כעת, במקום שני ראשי גשר דחוסים ומבודדים זה מזה, היו למעצמות ההסכמה שלושה.

בין שני ניסיונות אלה נחלשו והידלדלו הכוחות הפולשים ממחלת הדיזנטריה שאכלה בהם, ומהחום הנורא אליו היו חשופים מבוקר ועד ערב בתקופת הקיץ. לקראת סוף 1915 ובוא החורף נספו מאות מהם, כמו גם טורקים רבים, מן הקור, הכפור ומשטפונות.

פינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1915 הוחלף יאן המילטון, והמפקד שבא בעקבותיו, סר צ'ארלס קרמייקל מונרו, ראה את חזות הכל בחזית המערבית, המליץ על פינוי כוחות מדינות ההסכמה, וההמלצה נתקבלה לאחר ויכוחים ממושכים. הפינוי התנהל בסוף דצמבר (הכוחות בסובלה וכוחות ANZAC) ובינואר 1916 (מכף הלס). הוצאת הכוחות בוצעה באופן מופתי. עוד קודם לכן הופנה חלק ניכר מן הכוח שבחזית גליפולי לסלוניקי לבקשת היוונים, ובשל התפתחויות בבלקן, כולל הצטרפות בולגריה למעצמות המרכז.

חללי צבאות האימפריה הבריטית נקברו ב-44 בתי קברות צבאיים בגליפולי. לזכר הנעדרים הוקמה שם אנדרטת הליס.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המקור: הספר "גליפולי"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]