הודו הפורטוגזית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הודו הפורטוגזית
Índia Portuguesa
Flag of Portugal.svg Lesser coat of arms of Portuguese India.svg
דגל סמל
Map of Portuguese India.png
יבשת אסיה
שפה נפוצה פורטוגזית
עיר בירה נובה גואה
15°29′56″N 73°49′40″E / 15.49889°N 73.82778°E / 15.49889; 73.82778
משטר קולוניאלי
הקמה
נפילת סולטנות ביג'פור

15 באוגוסט 1505
פירוק
סיפוח גואה להודו

19 בדצמבר 1961
ישות קודמת סולטנות בהאמני
סולטנות גוג'אראט
ישות יורשת הודוהודו  הודו

הודו הפורטוגזיתפורטוגזית: Índia Portuguesa, או Estado da Índia – מדינת הודו, או Estado Português da Índiaהמדינה הפורטוגזית של הודו) הייתה אחת ממדינות האימפריה הפורטוגזית שנוסדה שש שנים לאחר גילוי הנתיב הימי בין פורטוגל לבין תת-היבשת ההודית כדי למשך כגוף שלטוני על שרשרת של מצודות ומושבות פורטוגזיות בתת-היבשת.

המשנה למלך הראשון של הודו הפורטוגזית, פרנסישקו דה אלמידה, קבע את מושבו בקוצ'י. המושלים הפורטוגזים הבאים לא נשאו תמיד דרגת משנה למלך. לאחר 1510 הועברה בירת ממלכת המשנה לגואה. עד המאה ה-18 הייתה למושל הפורטוגזי בגואה סמכות על כל נחלותיה של פורטוגל באוקיינוס ההודי בין אפריקה הדרומית לבין דרום-מזרח אסיה. ב-1752 הופרד הממשל של מוזמביק וב-1844 הופרד גם הממשל של מקאו, סולור וטימור ותחום שלטונו של מושל הודו הפורטוגזית הוגבל לנכסים הקולוניאליים של פורטוגל בחוף מלבר שבהודו של ימינו.

עם פירוקו של הראג' הבריטי ב-1947 חולק שטחה של הודו הפורטוגזית לשלושה מחוזות על חופה המערבי של הודו, שלעתים כונו באופן קולקטיבי "גואה". שלושת המחוזות הללו היו גואה, דאמאן ודיו. ב-1954 איבדה פורטוגל את השליטה על המובלעות של דדרה ונגר הבלי ובדצמבר 1961 את השליטה על שארית נחלותיה בהודו בעקבות פעולה צבאית של הודו. למרות זאת, הכירה פורטוגל בריבונותה של הודו על נחלותיה לשעבר רק ב-1975, לאחר מהפכת הציפורנים.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגעתו של ואסקו דה גאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפורטוגזי הראשון שהגיע לתת-היבשת ההודית היה ואסקו דה גאמה שהגיע לקליקוט ב-20 במאי 1498. כשהם עוגנים ליד חופי קליקוט, הזמינו הפורטוגזים לספינתם כמה דייגים מקומיים ומיד החלו בסחר בפריטים שונים. אחד מחברי המשלחת התלווה עם הדייגים לנמל ושם פגש במוסלמי תוניסאי. בעצתו של איש זה שלח ואסקו דה גאמה שניים מאנשיו לפונאני, כדי לפגוש שם את שליט קליקוט, הזמורין. למרות התנגדותם של סוחרים ערבים, הצליח ואסקו דה גאמה להשיג מכתב הרשאה מהזמורין על זכויות סחר, אך הפורטוגזים לא היו מסוגלים לשלם את חיובי המכס ואת מחירי הסחורות בזהב.

בהמשך החזיקו שליטי קליקוט את אנשיו של דה גאמה באופן זמני כערבון לתשלום. מהלך זה הרגיז את דה גאמה שלכד בכוח כמה מקומיים ו-16 דייגים. על כל פנים, מסעו של ואסקו דה גאמה היה מוצלח מעבר לכל הציפיות, כאשר שווי הסחורה שהוא הביא איתו עמד על פי שישים מהוצאות הנסיעה.

פדרו קברל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פדרו קברל הפליג להודו, ציין בדרכו את הגעתם של האירופאים לברזיל, ייסד את סחר התבלינים וניהל משא ומתן על הקמתה של פייטוריה (תחנת סחר) בקליקוט, לשם הוא הגקיע ב-13 בספטמבר 1500. המצב החמיר כאשר תחנת הסחר הותקפה בהפתעה על ידי המקומיים, וכתוצאה מכך נהרגו יותר מחמישים פורטוגזים. קברל זעם על ההתקפה ולכד עשר ספינות סוחר ערביות שעגנו בנמל, הרג כ-600 איש מצוותי הספינות והחרים את מטענן לפני שהעלה אותן באש. קברל גם הורה לספינותיו להפציץ את קליקוט במשך כל היום כנקמה על הפרת ההסכם. בקוצ'ין ובקננור עלה בידו של קברל לחתום על הסכמים יעילים עם השליטים המקומיים. קברל יצא למסע חזרה הבייתה ב-16 בינואר 1601 וב-23 ביוני הוא הגיע לפורטוגל עם 4 מתוך 13 ספינותיו.

ב-30 באוקטובר 1502 הגיע לקליקוט ואסקו דה גאמה במסעו השני עם צי של 15 ספינות ו-800 אנשים והשליט המקומי הסכים לחתום איתו על חוזה. הפעם העלה דה גאמה דרישה לגרש את כל המוסלמים מקליקוט, אך דרישתו זו סורבה בתוקף. הוא הפגיז את העיר ולכד כמה ספינות שנשאו מטען של אורז. בספטמבר 1503 הוא שב לפורטוגל.

פרנסישקו דה אלמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסישקו דה אלמידה

ב-25 במרץ 1505 מונה פרנסישקו דה אלמידה להיות המשנה למלך הודו, וזאת בתנאי שיעלה בידיו להקים ארבעה מבצרים על החוף הדרום מערבי של הודו: על האי אנדג'יבה, בקננור בקוצ'ין ובקווילון. דה אלמידה יצא מפורטוגל בראש צי של 22 ספינות ו-1,500 איש. ב-13 בספטמבר הוא הגיע לאי אנג'דיבה, שם הוא החל מיד בתהליך הבנייה של מבצר אנדג'יבה. ב-23 באוקטובר, בהסכמתו של השליטי הידידותי של קננור, הוא החל בבנייתו של מבצר סנט אנג'לו בקננרו והשאיר את לורנסו דה בריטו כאחראי במקום עם 150 איש ושתי ספינות.

ב-31 באוקטובר 1505 הגיע דה אלמידה לקוצ'ין עם 8 ספינות. שם נודע לו שהסוחרים הפורטוגזים ובקווילון נרצחו. הוא החליט לשלוח לשם את בנו, לונרסו דה אלמידה, עם 6 ספינות. הם השמידו 27 כלי שיט של קליקוט בנמל קווילון. דה אלמידה קבע את מושבו בקוצ'ין וחיזק את הביצורים של מבצר מנואל.

הזמורין הכין צי גדול של 200 ספינות כהתנגדות לפורטוגזים, אך במרץ 1506 ניצח לורנסו דה אלמידה בקרב ימי בכניסה לנמל קננור שהיה תבוסה לציר של הזמורין. באותה עת חקר לורנסו דה אלמידה את מימי החופים דרומה עד לקולומבו (כיום בירת סרי לנקה). בכל אופן, בקננור, השליט החדש, שהיה עוין את הפורטוגזים ומיודד עם הזמורין, תקף את חיל המצב הפורטוגזים והטיל עליו מצור.

ב-1507 תוגברה משלחתו של דה אלמידה עם הגעת הכוח בפיקודו של טרישטאו דה קוניה. עוד קודם לכן התפצל כוח זה וחלקו, בפיקודו של אפונסו דה אלבוקרקי יצא באופן עצמאי לכבוש טריטוריות במפרץ הפרסי.

במרץ 1508 הותקף כוח בפיקודו של דה אלמידה בדבול ובצ'אול על ידי צי משולב של הסולטנות הממלוכית ושל סולטנות גוג'אראט. לאחר לחימה עזה נהרג בקרב לורנסו דה אלמידה. בכל אופן, ההתנגדות הממלוכית-הודית הוכנעה באופן סופי בקרב דיו ב-1509.

אפונסו דה אלבוקרקי ומושלים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1509 מונה אפונסו דה אלבוקרקי להיות המושל השני של הנחלות הפורטוגזיות במזרח. צי חדש בפיקוד המרשל פרנאו קוטיניו הגיע עם הוראות מפורשות להפיל את שלטונו של הזמורין של קליקוט. ארמונו של הזמורין נכבש ונהרס והעיר הועלתה באש. כוחותיו של הזמורין התאוששו והצליחו להרוג את קוטיניו ולפצוע את אלבוקרקי. אלבוקרקי התרכך וב-1513 כרת ברית עם הזמורין להגנת האינטרסים הפורטוגזים במלבר. מעשי האיבה חודשו כאשר ניסו הפורטוגזים להתנקש בחיי הזמורין בזמן כל שהוא בין השנים 15151518. ב-1510 הביס אלבוקרקי את הסולטנים של בג'פור בסיועו של טימוג'י, שהיה פריבטיר בשירות אימפריית ויג'איאנגר. כך הוקמה ההתיישבות הקבועה שנודעה בשם גואה העתיקה (Velha Goa), שהיה למרכז השלטון הפורטוגזי בהודו ומקום מושבו של המשנה למלך פורטוגל שמשל על כל הנחלות הפורטוגזיות באסיה.

יישובים פורטוגזים נוספים התקיימו במילפור (כיום חלק ממדרס) וסביבה. כנסיית לוץ במילפור הייתה הכנסייה הראשונה שבנו הפורטוגזים במקום ב-1516. ב-1522 נבנתה כנסיית סאו טומה. הם גם הרסו את מקדש קפלישוורר המקורי.

הפורטוגזים השיגו גם את השליטה על כמה טריטוריות מידי הסולטנים של גוג'אראט. דמן (נכבשה ב-1531), סלסט, בומבי ובסאין (נכבשו ב-1534) ודיו (נכבשה ב-1535). נחלות אלו הפכו להיות המחוז הצפוני של הודו הפרטוגזית שהשתרע לאורך כמעט 100 ק"מ לאורך החוף מדמן ועד צ'אול ולעומק של 30-50 ק"מ לתוך היבשה. מרכז השלטון של המחוז היה בעיר המבצר של בסאין.

ב-1526, תחת שלטונו של המשנה למלך לופו ואז דה סמפאיו, כבשו הפורטוגזים את מנגלור, ששמה שונה לאיי אל פדרון דה סנטה מריה ומאוחר יותר ונודעה בשם איי סנט מרי. ב-1640 הביסה ממלכת קלדי נייקה את הפורטוגזים. שליט הממלכה, שיבפה נייקה, מוטט את כוחם הפוליטי של הפורטוגזים באזור קנרה כאשר לכד את כל המבצרים הפורטוגזים באזור החוף.

גואה, שהייתה כבר ידועה באירופה בכינוי "רומא של המזרח", קיבלה את אותן זכויות אזרחיות כפי שהיו לליסבון. לסנאט העירוני שלה היו קשרים ישירים עם מלך פורטוגל והם החזיקו נציג מיוחד שידאג לאינטרס שלהם בחצר המלכות. ב-1563 הציע המושל להפוך את גואה למקום מושב הפרלמנט שבו ייוצגו כל הנחלות הפורטוגזיות במזרח, אך הצעה זו נדחתה על ידי המלך.

החל מהמאה ה-16 החלו הפורטוגזים להתערב בענייני הכנסייה האשורית במלבר. הסינוד של דיאמפר, שהתקיים ב-1599, היה הניסיון העיקרי של הארכיבישוף הפורטוגזי, מננדז, להעביר את חסידי הכנסייה האשורית לחיק הנצרות הקתולית. מהלך זה גרם לנוצרים המקומיים להישבע ב-1653 כנגד הפורטוגזים ומאוחר יותר היה זה הרקע לפילוג בכנסייה המקומית.

ב-1661 הוענקה בומבי (כיום מומבאי) כנדוניה של קתרינה, נסיכת פורטוגל, שנישאה לצ'ארלס השני, מלך אנגליה והועברה לידיה של אנגליה. רוב שטחו של המחוז הצפוני אבד ב-1739 לאימפריה המרתית כאשר זו הביסה את הפורטוגזים. מאוחר יותר, ב-1779, רכשה פורטוגל את דאדרה ונאגר הבלי.

ב-1843 הועברה בירת הודו הפורטוגזית לפנג'י, ששמה שונה ל"גואה החדשה" (Nova Goa). המשנה למלך החל לשבת שם כבר ב-1759. לפני שהעיר הפכה למקום מושב המשנה למלך בוצעו שיפוצים במבצר אדיל חאן שהפך להיות ארמון.

הפורטוגזים שלחו נערות רבות שכונו "יתומות המלך" (Órfãs d'El-Rei), במיוחד לגואה. אלה נישאו למתיישבים פורטוגזים או לנכבדים מקומיים.

עקבותיו של השלטון הפורטוגזי על חופיה המערביים והמזרחיים של הודו ניכרים עד היום וגואה המשיכה להיות בירתה של הודו הפורטוגזית מ-1530 ועד להעברה הסופית של השטחים הפורטוגזים לידי הודו ב-1961.

לאחר הקמת הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קבלת העצמאות ההודית מידי בריטניה ב-1947, סירבה פורטוגל להיענות לדרישת הודו להעביר לידיה את השליטה על הודו הפורטוגזית.

ב-24 ביולי 1954 לקח ארגון שנקרא "החזית המאוחדת של גואה" את השליטה על מובלעת דאדרה. החלק השני של הטריטוריה, נאגר הבלי, נתפס ב-2 באוגוסט אותה שנה על ידי הארגון "אזד גומנטק דאל" (Azad Gomantak Dal).[1] החלטה שהתקבלה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בנוגע לזכות מעבר חופשית בטריטוריה, לא יושמה.[2]

החל מ-1954 ניסיונות להתנגדות בלתי אלימה (סאטיאגרהא) לאלץ את הפורטוגזים לצאת מגואה, דוכאו באלימות קשה. מרידות רבות דוכאו ומנהיגיהן סולקו או נכלאו. כתוצאה מכך ניתקה הודו את יחסיה הדיפלומטיים עם פורטוגל, סגרה את הקונסוליה שלה בפנג'ים[3] ודרשה מפורטוגל לסגור את שגרירותה בניו דלהי.[4] הודו גם הטילה אמברגו כלכלי על הטריטריות של גואה הפורטוגזית.[5] בין השנים 19551961 אימצה ממשלת הודו גישה שנקראה "המתן וצפה" תוך שליחת נציגים רבי לממשלת פורטוגל וניסיונות להפנות את תשומת לב הקהילה הבינלאומית לנושא.[1]

כדי לאפשר את העברתם של נוסעים וסחורות אל המובלעות ומתוכן, הקימו הפורטוגזים חברת תעופה שנקראה Transportes Aéreos da Índia Portuguesa ובנתה נמלי תעופה בגואה, בדאמאן ובדיו.[6]

לבסוף, בדצמבר 1961 פלשה הודו לגואה, לדאמאן ולדיו בכוח צבאי, שם ניהלו הפורטוגזים קרב חסר סיכוי.[7] הכוחות המזוינים הפורטוגזים קיבלו הוראה להילחם נגד הפולשים עד מוות. הצבא ההודי נתקל למעשה בהתנגדות מועטה עקב ממדיו הקטנים וכוח האש המצומצם של הכוח הפורטוגזי שכלל רק 3,300 איש ומולו ניצב כוח הודי מחומש באופן מלא שמנה יותר מ-30,000 איש וזכה לסיוע אווירי וימי.[8] ב-19 בדצמבר 1961 חתם מושל הודו הפורטוגזית על כתב הכניעה וכך הגיעו לקיצם 450 שנות שלטון פורטוגזי בהודו.

לאחר הסיפוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד הטריטוריות החדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאדרה ונאגר הבלי התקיימה כישות עצמאית דה פקטו מהשגת העצמאות ב-1954 ועד למיזוגה עם הודו ב-1961.[9]

בעקבות סיפוחן של גואה, דאמאן ודיו, הפכו הטריטוריות החדשות לטריטוריות איחוד שנקראו דאדרה ונאגר הבלי, וגואה, דאמן ודיו. ב-1963 נערכו בהן הבחירות הכלליות הראשונות.

במשאל עם שנערך ב-1967, דחו תושבי גואה הצעה להסתפח למדינת מהאראשטרה השכנה.[10] יחד עם זאת, חלף זמן עד שגואה זכתה במעמד של מדינה ורק ב-30 במאי 1987 הפכה גואה להיות המדינה ה-25 של האיחוד ההודי ושאר הטריטוריות הפורטוגזיות לשעבר המשיכו להיות טריטוריות איחוד.[11]

השינויים המהותיים ביותר בטריטוריות הפורטוגזיות לשעבר לאחר 1961 היו הנהגתם של בחירות דמוקרטיות והחלפת השפה הפורטוגזית בשפה האנגלית כשפת המנהל והחינוך הראשית.[12] יחד עם זאת, התירו ההודים לכמה מוסדות פורטוגזים להמשיך לפעול ללא שינוי. מנגד נותרה מערכת הבעלות על הקרקע שקרויה comunidade, על פיה הקרקע היא בבעלות הקהילה ומוחכרת לאנשים פרטיים. ממשלת הודו הותירה את החוק האזרחי הפורטוגזי על כנו בגואה וכתוצאה מכך כיום גואה היא המדינה היחידה בהודו בה לחוק האזרחי אין כל קשר לדת.[13]

אזרחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק האזרחות ההודי משנת 1955 העניק לממשלת הודו את הסמכות להגדיר את אזרחותם של תושבי האיחוד ההודי. כדי ליישם את סמכותה זו העביר הממשלה ב-1962 חוק אזרחות מיוחד הנוגע לטריטוריות הפורטוגזיות לשעבר והמעניק לכל מי שנולד בהן לפני הסיפוח.

יחסי הודו-פורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטרו של אנטוניו דה אוליביירה סלזר בפורטוגל סירב להכיר בריבונותה של הודו על השטחים שסופחו ושהמשיכו להיות מיוצגים באסיפה הלאומית של פורטוגל.[14] בנוסף, הוקמה בליסבון ממשלה גולה של הודו הפורטוגזית.[15] לאחר מהפכת הציפורנים ב-1974, חידשה הממשלה החדשה את היחסים הדיפלומטיים עם הודו והכירה בריבונותה של זו על השטחים שסופחו.[16] פורטוגל המשיכה להעניק לתושבי הודו הפורטוגזית לשעבר אזרחות פורטוגזית אוטומטית.[17] ב-1994 נפתחה בגואה קונסוליה פורטוגזית.[18]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הודו הפורטוגזית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 LLambert Mascarenhas, "Goa's Freedom Movement," excerpted from Henry Scholberg, Archana Ashok Kakodkar and Carmo Azevedo, Bibliography of Goa and the Portuguese in India New Delhi, Promilla (1982)
  2. ^ International Court of Justice Case Summaries, Case Concerning Right of Passage Over Indian Territory (Merits), Judgment of 12 April 1960
  3. ^ Goa Wins Freedom: Reflections and Reminiscences, B. Sheikh Ali, Goa University, 1986, page 154
  4. ^ Goa and Its Future, Sarto Esteves, Manaktalas, 1966, page 88
  5. ^ Wars, Proxy-wars and Terrorism: Post Independent India, Peter Wilson Prabhakar, Mittal Publications, 2003, page 39
  6. ^ Goa Through the Ages: An economic history, Volume 2, page 276
  7. ^ Government Polytechnic of Goa, "Liberation of Goa"
  8. ^ Liberation of Goa, Maps of India
  9. ^ Concise Encyclopaedia of India, K.R. Gupta & Amita Gupta Atlantic Publishers & Dist, 2006, page 1214
  10. ^ But Not Gone, TIME, 27 January 1967
  11. ^ The Territories and States of India, Tara Boland-Crewe, David Lea, Routledge, 2003, page 25
  12. ^ Konkani, Rocky V Miranda, The Indo-Aryan Languages, Danesh Jain, George Cardona, Routledge, 26 July 2007, page 735
  13. ^ 'Portuguese Civil Code is no model for India', Times of India, 28 November 2009
  14. ^ Asian Recorder, Volume 8, 1962, page 4490
  15. ^ Goa To Have An Exile Government, The Age, 5 January 1962
  16. ^ Treaty on Recognition of India's Sovereignty over Goa, Daman and Diu, Dadar and Nagar Haveli Amendment, 14 Mar 1975
  17. ^ 'Portuguese nationality is fundamental right by law', Times of India, 15 January 2014
  18. ^ Portuguese citizens cannot contest polls: Faleiro, The Hindu, 18 December 2013