הזמנה לבכי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"הזמנה לבכי" היא רשימה קצרה פרי עטו של העיתונאי ארנון לפיד, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, שנכתבה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונתפרסמה תחילה ב"איגרת", שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים ולאחר מכן, בינואר 1974, בירחון "שדמות".[1] הרשימה, שקראה לבכות על האלים שהכזיבו ולבכות בקול את חללי המלחמה ולהניח לאתוס הישראלי של התגברות על הכאב הפרטי למען המאמץ הלאומי, עוררה סערה וזכתה לביקורות רבות, גם מחוץ לתנועה הקיבוצית. חלקן אוהדות וחלקן שליליות. הרשימה נחשבת כבעלת משמעות בשינוי התרבותי שעבר על חלקים בחברה הישראלית,[2] מהתמקדות בכלל להתמקדות באני הפרטי; במיוחד בתחום השכול[3][4] עוז אלמוג מציין כי על רקע תרבות ההדחקה שהייתה שלטת באותה עת, "נדרשו 'אומץ' ו'חוצפה' לא מעטים לכתוב את מה שכתב לפיד באותה עת".[5] וכי לרשימה היה חלק במעבר מתרבות האיפוק וההבלגה בנושא השכול, ששלטה ממלחמת העצמאות, אל תרבות המקבלת בכי וקינה פומביים.[5] שינוי זה הוא תולה במה שהוא מכנה "פסיכולוגיזם" ובמיוחד בנכונות החדשה, באותה עת, לחשיפה רגשית וגילוי הנפש.[5]

יש מבקרים הרואים ב"הזמנה לבכי" המשך הגישה שזכתה לכינוי "יורים ובוכים", שהחלה עם "שיח לוחמים" לאחר מלחמת ששת הימים. גישה זו ספגה ביקורת משני צדי המתרס. המצדדים בחוזק, באיפוק ובשמירה על המורל הלאומי גינו גישה זו בשל ה"תבוסתנות" הכרוכה בה לדעתם,[6] ואילו מצדדי המוסר, טוהר הנשק והשאיפה המתמדת לשלום גינו גישה זו בשל חוסר המעש של יוצריה והמשך שרותם המבצעי בצה"ל.[7]

אזכורים מאוחרים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר אליעז כהן הוציא מחזור שירים בשם זהה שהתייחס לפינוי גוש קטיף ב-2005 וכתב בהערות הסיום של קובץ השירים כי השירים מתייחסים ל"הזמנה לבכי" המקורית בכך שהוא חש שהפינוי הוא "יום הכיפורים של הכיפות הסרוגות".[8] כהן עצמו אף מעיד כי חנן פורת סיפר לו כי קריאת רשימתו של לפיד ב-1974, בעת שהחלים מפציעה קשה במלחמת יום הכיפורים, הביאה אותו ל"הכרה שמוכרחים להשיב את רוחו של העם בישראל" וכהן מוסיף: "מחשבת הייסוד הראשונה של 'גוש אמונים', החלה להתפתח אצלו מאותו רגע".[9][10]

מילות הרשימה אף הולחנו על ידי יורם צדוק והשיר בוצע על ידי להקת האשקולית של בית השיטה.[11][12]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארנון לפיד, "הזמנה לבכי", שדמות נג (ינואר 1974), עמ' 51-50
  2. ^ ארנון לפיד, לקסיקון אנציקלופדי לתקשורת ועיתונות באתר "העין השביעית"
  3. ^ גלעד גרוסמן, ממופת למבקרי הממשל – היסטוריית השכול, מעריב, 30 בספטמבר 2006
  4. ^ תרצה הכטר, מלחמת יום-כיפור כמיתוס (ב'), ספטמבר 2004
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 עוז אלמוג, מקשיחות והדחקה לשיח המצוקה, אתר "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית", 11 בנובמבר 2009
  6. ^ ניר מן, עבים קודרים, מקור ראשון, 4 בנובמבר 2010
  7. ^ ציטוט מאמר מאת בועז עברון ותגובה מאת דודו פלמה, איך נהנים מכל העולמות, "לא למות טיפש" - בלוג של עידן לנדו, 7 ביוני 2010
  8. ^ יעל שנקר, למשוררים דתיים אין אבא משלהם, אתר "מקום לשירה", גיליון 40, ינואר 2011
  9. ^ אליעז כהן, מן החלום אל העקירה, "פנים - רבעון לתרבות חברה וחינוך", גיליון 39, יוני 2007
  10. ^ דברים דומים שאמר פורת מופיעים גם בספרו של חגי הוברמן, "חנן פורת - סיפור חייו", ידיעות ספרים, 2013, עמ' 76
  11. ^ הזמנה לבכי, אתר שירונט
  12. ^ האשקולית של בית השיטה – האוסף 73-86, אתר "סטריאו ומונו"