תבוסתנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תְּבוּסְתָּנוּת (נקרא גם דֵּפִיטִיזְם, לוּזֵרִיּוּת, מַפְסִידָנוּת) היא נטייה במהלך מאבק בין שני צדדים, לעבר ויתור וקבלת ההפסד ללא התנגדות. תבוסתנות מתוארת לרוב עם קונוטציות שליליות. מבחינה פסיכולוגית, הנטייה לתבוסתנות יכולה להיות קשורה לפסימיות, אף על פי שאין הכרח בקשר זה[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש במונח "תבוסתנות" נפוץ בפוליטיקה והוא מתאר לרוב עמדה פרגמטית הרואה לחיוב אפשרות לשיתוף פעולה עם מפלגת האופוזיציה. בהקשר הצבאי, בזמן מלחמה, ובמיוחד בחזית, תבוסתנות היא שם נרדף לבגידה.

על פי החוק הצבאי, אפשר להאשים חייל בתבוסתנות, אם הוא מסרב להילחם.[דרוש מקור] חיילים המסרבים להילחם עושים זאת תוך כדי הטלת ספק בתקפות האידאולוגית של המדיניות הלאומית, למשל "האם כבר הפסדנו במלחמה?" ו"האם המאבק שווה את המאמץ?".

דוגמה ידועה להתייחסות ל"תבוסתנות" בשדה הקרב, הייתה במהלך מלחמת העולם השנייה בצד הגרמני. מנהיג הרייך השלישי, אדולף היטלר, פיטר באופן בלתי צפוי גנרלים רבים בשל האשמות ב"תבוסתנות". במהלך השנה האחרונה של המלחמה, הוציא בית המשפט הגרמני להורג אזרחים רבים שהואשמו בשיחות תבוסה או במעשים שפגעו במאמץ המלחמתי, ושמותיהם הוכרזו מדי שבוע בפוסטר בצבע ורוד שהודבק על שלטי חוצות ברחבי הארץ[2].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ H.W. Koch: In the Name of the Volk: Political Justice in Hitler's Germany.


Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.